עוד ביס אחד קטן ודי

למחרת יום העצמאות, רק כדי להיות באלף אחוז בטוח שההמלצות-גריל שלי שוות משהו, עשיתי אסאדו.
הנה כך:

• קנו נתח יפה ומבריק של שפונדרה (בתמונה נתח עבה וקצר יחסית, 2 ק"ג). 
• עסו אותו היטב היטב עם שמן זית, סילאן (שימו לב שאתם קונים סילאן ללא תוספת סוכר), הרבה שיני שום, פלפל שחור וקצת רוזמרין טרי.
• תנו לנתח לנוח במקרר בתור התערובת כמה שעות טובות.
• הדליקו את הגריל על חום נמוך, ושימו את הרשת לפחות 40-50 ס"מ מעל גובה הלהבות. 
• פזרו ענפי רוזמרין טריים על הגריל, זה יתן טעם וריח משגע. אם יש לגריל מכסה, אפשר לסגור אותו חלקית.
• עכשיו חכו שעתיים בלי לעשות כלום.
• הפכו את הנתח פעם אחת.
• חכו עוד שעתיים.

כן, זה יוצא בדיוק ארבע שעות בסך הכל. העצמות אמורות להתפרק בקלות מהבשר ולנתח צריך להיות צבע יפה ועמוק.

עברו למטבח, ופרסו על קרש גדול מול עיניהם המשתאות של הסועדים. הנתח הוא עם הרבה מאוד שומן וכדאי לאכול גם אותו.
לקקו את האצבעות.
(הערה: הסילאן קצת נשרף מכאן הצבע השחור. הבשר עצמו נותר ורוד ועסיסי בצורה יוצאת מהכלל)

בתיאבון

By מר קדמוני with 5 comments

עשרה כללי ברזל לבחירת גריל גז - פוסט ליום העצמאות

הערב אנו פוצחים בחגיגות יום העצמאות, ומחר הוא "חג הקורבן" האמיתי של היהודים. אין בית שאין בו מנגל ואין פארק, כיכר או פיסת דשא שלא תעלה עננות עשן לשמים, כחלק בלתי נפרד מיום העצמאות. כמו שאיש אחד חכם פעם אמר כתמצית של כל החגים שלנו: "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל".
אז אם אין בית שאין בו גריל ואין אוכל-קדמוני ללא עשן (גם אם הוא בטטה שלוקטה וגם אם הוא איילה שניצודה, בשני המקרים הם עברו דרך המדורה. פירות ועלים היו חלק קטן מאוד מהקלוריות בתזונה הקדמונית), אז אין בלוג ליום העצמאות ללא טיפים למנגל. והפעם, על רכישת מנגל גז, כי על גריל פחמים או עצים פשוט וטוב אין הרבה מה לומר. תמיד יעשה את העבודה.
אנחנו, העירוניים, אוהבים תהליכים מקוצרים אבל שנותנים את האפקט של הדבר האמיתי, אז רק לאחרונה (לפני כשבועיים) רכשתי לי גריל גז שכזה, אז חשבתי לשתף בתהליך, בשיקולים ובתוצאות.
בגלל שחזרתי הבוקר מארצות הברית, זה עשה לי אפילו יותר חשק. נכנסתי שם לחנות של Home Depot ורק מי שהיה מכיר את הגודל האינסופי. בחנות שביקרתי בה השבוע היו 251 סוגי גריל גז בתצוגה במקום. 251. (לא ספרתי, אבל קיבלתי את האינפורמציה מהמוכרן). לקרניבור האמריקאי יש אינסוף אפשרויות בחירה, ובמחירים נמוכים שיש רק באמריקה. גריל גז עצום ממדים, מפלדה, כבד, מבריק, בגודל של מטבח קיבוץ, עולה שם 349 דולר, אז אתם מבינים שבתחרות ראש בראש מול אמריקה, אין לנו סיכוי. ובכל זאת, ננסה.

הנה השיקולים העקריים בבחירת גריל גז:
1. רשת ברזל כבדה. אתם רוצים רשת כבדה ועבה, שחורה וטובה, שתאגור חום לאורך זמן, לא תתקרר בקלות מהבשר שאתם מניחים עליה, ותחסוך בגז. אה כן, וגם תתן סמני צריבה יפים ועמוקים בבשר. בדרך כלל אתם יכולים לשדרג כל גריל גז לדגם עם שכבת ברזל כבדה, כדאי.
2. אש בלתי ישירה. ככל הגריל הגז פשוט יותר, כך האש בו ישירה יותר. אתם רוצים אש לא ישירה. אתם רוצים חום  שאפשר לשלוט בו (אחד היתרונות המרכזיים של גריל הגז הוא השליטה בחום לאורך זמן, שקשה הרבה יותר להשיג בגריל פחמים, טוב ככל שיהיה). אש ישירה אינה טובה. גריל גז טוב יחמם מוטות ברזל כבדים, ואלו יחממו בתורם את רשת הברזל (ואולי גם אבנים לוהטות שמונחות בתווך), אבל לא חימום ישיר של רשת הברזל מסעיף 1 ע"י האש.
3. אש אש מדורה. אתם רוצים גריל גז שיספק הרבה חום בבת אחת, כזה שיכול לייצר חום גבוה מאוד, ואש חזקה ולא אש דרדלה. המקצוענים מודדים את זה ביחידות BTU אבל הדרך הכי טובה היא פשוט להסתכל על הגריל עובד ולראות מה הולך שם. אתם רוצים יכולת ליצור רשת ברזל לוהטת ממש. חום נמוך מדי יאפשר להכין מקסימום נקניקיות...
4. מכסה גבוה. לוקסוס אבל כדאי מאוד. מכסה גבוה מאפשר לכסות גם בשר שמונח גבוה ורחוק מהגריל (למשל צטובת אסאדו הדורש חום נמוך לאורך זמן), או לבצע עישון יחד עם הצלייה (ע"י פיזור עצים ע"ג תבנית או על הרשת). מכסה טוב ישמור את החום ואת העשן ויסייע לתהליך.
5. הרבה להבות. יש גריל עם שני מבערים או עם שלושה. יש עם יותר. היתרון ביותר מבערים הוא היכולת לעבוד עם חום לא ישיר, כלומר שהבשר לא מונח מעל המבער הפתוח אלא מקבל חום "מהמרחב". גריל עם שש להבות, למשל, יאפשר (אחרי שהוא חם) להדליק את הלהבות אחת כן, אחת לא, ולתת להרבה בשר מקום מעל אש לא ישירה. זה יאפשר גם להפעיל רק חצי גריל או שליש אם אין לכם אורחים וסתם מתחשק לכם איזה סטייקון.
6. אפשרות הגבהה (או רשת נוספת, להגבהה). רשת גבוהה מצויינת וכדאית על מנת להניח מתחתיה עצים לעישון, או על מנת לצלות בחום נמוך, כמו באסאדו.
7. מגש לדרעק. כל מה שתעשו על הגריל, יטפטף וישפריץ ויגיר נוזלים. את הנוזלים האלא אתם לא רוצים שיצטברו על ראשי הגז (כי אז הם יסתמו בקלות) ולא שיצטברו כלכלוך צובר חיידקים בתחתית הגריל. לכן לגריל טוב יהיה מגש נשלף שצובר את הלכלוך ומאפשר לשפוך  אותו בקלות. מגש כזה מאפשר גם (הפתעה) להכניס לתוכו מים או בירה וכך לקבל צלייה עם אדים. לפעמים כדאי. מתכונים יבואו פעם.
8. עמידות ותחזוקתיות. אתם מוציאים על זה הרבה כסף, אז חבל שזה יחזיק מעמד עונה אחת. כדאי גריל מחומרים עמידים ועם אחריות ועם המלצות של משתמשים אחרים. אתם רוצים סוס עבודה קשוח ולא פוני מפונק ויפה. גריל תעשייתי לא ייסתם לעולם כי את החורים בו עושים עם מקדחה (ולכן יש להבה גדולה), ומעל כל מבער מונחת "ר" ברזל שמגינה עליו (ולא פח דק).
9. האופי חשוב מהיופי. ראו משפט אחרון של הפסקה הקודמת. אל תתרשמו מעיצוב, תתרשמו רק מיכולת, חוזק, עוצמה ועמידות. נכון שנחמד גריל מצוחצח ויפהפה, אבל את הגריל שופטים בצלחת, לא בתמונות.
10. משטח עבודה. גריל דורש עבודה ומקום. לבשר הלא מוכן, לבשר המוכן, לתבלינים, לכלי העבודה, לכל דבר. יש גריל-גז שמגיע עם עגלונת ולה משטח אחד או שניים קטנטנים ועקומים שטובים רק בלהפיל דברים. תפתחו את הראש. לא חייבים שהגריל יבוא עם עגלה, אבל צריך משטח עבודה. אני, למשל, קניתי בשוק הפשפשים ביפו שולחן נירוסטה של מטר וחצי ועליו הנחתי את הגריל (שכשלעצמו הוא קטן ונייד). עדיף מעגלה, עמיד לנצח ויעיל להפליא.
הנה כך:

כמו ששמתם לב, מחיר הוא לא שיקול...

אז איפה קונים?

נתחיל משיקול מיוחד ליום העצמאות: האמריקאיים אמנם טובים מאוד במנגלים (Weber עושים אחלה עבודה) וגם האוסטרלים מפורסמים במסורת הבר-בי-קיו שלהם, אבל למה לא לקנות תוצרת הארץ?
למיטב ידיעתי, יש שני יצרנים עיקריים בארץ שמייצרים גריל-גז פשוט אבל מקצועי שעומד בקריטריונים לעיל. האחד הוא שאולי והאחר הוא ויקטור. האחד ביפו, השני בחולון. שניהם מייצרים הכל בעצמם: החל מהפח, דרך המבערים, הכיפוף והמסמור כאן בארץ, בבתי מלאכה של פעם ובטעם של של היום. הרבה מאוד שיפודיות עובדות בדיוק על הגריל של שאולי או של ויקטור (לא עשיתי סקר, אבל כשאני נכנס אני מסתכל). אם זה טוב למסעדה, זה יהיה מצוין גם לכם. אני קניתי גריל עם 6 להבות עצבניות, רשת כבדה ומכסה גבוה אצל שאולי. שולחן קניתי בנפרד.
גריל גז של אמגזית או של יצרנים אחרים מיובא ברובו, ויפיק הרבה פחות חום, אם כי יותר יופי...

וכמה זה עולה?
שאלה קשה ואני לא יכול להתחייב על המחיר אצל שניהם ובטח יש עוד מתחרים שאני לא מכיר וקשה להשוות סוסים לסוסים (ותנו את הפידבק שלכם בתגובות!), אבל בכל זאת: גריל גז מקצועי אבל בסיסי עולה משהו כמו 1500 ש"ח לא כולל עגלה, מכסה ורשת ברזל כבדה. עם כל הציוד, כולל רשת נוספת ומוגבהת, יעלה כ2000 לא כולל שולחן. שולחן יכול לעלות כל מחיר, החל מכלום (אם תבנו אותו לבד) ועד 800 ש"ח, תלוי בחומר ובמצב.
בסך הכל זה לא מעט. הרבה מאוד אפילו.
אבל זה מה יש, אלא אם כן אתם גרים באמריקה. שם ב 800 דולר תקבלו גם גריל גז וגם מקסיקני שיהפוך בשבילכם את הבשר.
למאותגרים ולחסכנים האלטרנטיבה השפויה והטובה תמיד היא פשוט גריל עצים או פחמים טוב. 30 שקל ויש לכם אחלה סטייקים שבעולם. זה לדעתי עדיף מאשר לקנות גריל זול שיעשה עבודה גרועה.

אז זהו יקירים, חג שמח ויום עצמאות מלבב, לנו ולכל עם ישראל!

By מר קדמוני with 22 comments

מחשבה קטנה מהעיר הגדולה

שלום חברים
למרות שאני מקבל לאחרונה די הרבה שאלות ישירות למייל בנוסף לתגובות עם שאלות כאן בבלוג, בעיקר של אנשים שחדשים לגישה הקדמונית, אני קצת מתקשה לענות כי כרגע אני בדרכים, בארה"ב (אני יודע, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה הקשה בשבילכם). אני שמח שאחרים משתפים ועונים ומגיבים מניסיונם. השיח ההדדי בתוך הקהילה שלנו הוא נהדר וה"שכל", ללא ספק, נמצא אצל ההמון. אז תמשיכו לשאול, ותמשיכו לענות, ואני אנסה להמשיך להשתלב בין לבין.

מכל מקום, היום, יום שמש נעים ואביבי להפליא כאן במנהטן, ובצהרי היום עברתי ליד פארק אחד קטן באיזור טרייבקה, והנה חבורת גברים עובדת על מתח ומקבילים. מה שקוראים "Ghetto workout". חמישה-שישה גברים, מתקן אחד. כולם בודאי מעל גיל ארבעים, חלקם הרבה יותר. רובם מכריסים, חלקם שמנים ממש. לכולם כפפות ושפע של זמן. הם מתלוצצים, עושים סט שכיבות שמיכה, נותנים אחד לשני פידבק, עושים סט מתח, ועוד. לא יחד, אלא כל אחד עושה תרגילים אחרים אבל כולם מפרגנים אחד לשני, מסבירים, מקשקשים, ומפרגנים. עבודה פשוטה, בסיסית, איטית, יעילה להפליא.
כמה מחשבות:

• בגטו כמו בגטו, אין ביגוד ספורטיבי. סתם ג'ינס, טי-שירט וכפפות. אחד היה עם ז'קט. אין פוזה אופנתית. יש ת'כלס, וזה יפה.
• ההשפעה של סרטוני ה"גטו" היא ברורה מאוד. אנשים קצת חיים בסרט. אין אולי פוזה בביגוד, אבל בהחלט יש פוזה בשאר. גם מתחילים עושים שכיבות שמיכה עם כפות ידיים צמודות, עושים אלתורים של ראש מתחת למוטות ושאר ירקות. נו, מילא. 
• האירובי לא נכנס. יש עבודה איטית, מדודה, עם הפסקות ארוכות, אבל עם נחישות רבה. זה עובד. הם חזקים מאוד והמשקל העודף לא הפריע לחלק לעשות עוד ועוד עליות מתח. 
• הבטן לא קובעת. שניים מהחבורה היו שמנים של ממש (לא בתמונה). והם עשו שכיבות שמיכה "בהנחה" כלומר בשיפוע קל. הם התאימו את האימון לרמה שלהם, אבל התאמנו עם כל החבורה. בצהרי היום, בלי להתבלבל, בלי להתבייש, החבר'ה הגדולים נותנים עבודה. 
• עיריית ניו יורק נותנת פלטפורמה מעולה. המתקן שבתמונה הוא פשוט, עמיד כמעט לנצח, זול להתקנה ולתחזוקה ובכל זאת, לא תראו כזה בארץ. אולי פה ושם. כאן תמצאו כזה בכל פארק. ותמיד תמצאו לידו אנשים שעובדים בהתאמה. כח בסיסי ויעיל. משום מה כאן בארץ מעדיפים לבנות מכשירים יקרים ולא יעילים ולא לרתך צינור עגול לשתי עמודים וחלאס. 
• נחישות היא שם המשחק. 
• זרם החיים במנהטן תמיד נראה לי אחר לחלוטין. 

אז יאללה, לעבודה!

By מר קדמוני with 4 comments

חוכמת הלקטים במאה ה-21

ציידת לקטת ממדבר קלאהרי. תמונת פליקר של Dietmar Temps 

רק לפני כמה ימים פרסמתי כאן סקירה של הספר "קיצור תולדות האנושות" וקיבלתי תגובות אוהדות מכם, וגם מהכותב, ד"ר יובל נח הררי. יובל גם הסכים לכתוב פוסט אורח קצר לבלוג הזה, ואני (1) שמח (2) חושב שהוא מעלה כאן חומר מעניין ורלוונטי מאוד למחשבה ולקהילה שלנו.
אז הנה הפוסט של יובל, ותגובותיכם ומחשבותיכם יתקבלו בברכה!

XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

איננו יכולים לשחזר את עולמם של הלקטים-ציידים הקדמונים. אי אפשר ללכת אחורה בהיסטוריה. אי אפשר לקיים שבעה מיליארד אנשים בעזרת ליקוט וציד. אי אפשר להעלים את המדינה ואת השוק. אי אפשר להכריח את עצמנו לשכוח את כל מה שלמדנו – לטוב ולרע – בעשרת אלפים השנים האחרונות.

אבל אפשר לנסות ולאמץ משהו מחוכמת החיים הלקטית. ברמה החומרית, אפשר להשתדל לאכול מזון פליאוליתי (יותר פירות, פטריות, אגוזים ובשר ציד, ופחות חלב ודגנים ומזון מתועש); אפשר להשתדל לבלות יותר זמן באוויר הפתוח; אפשר לנסות לגבש את חיינו מסביב לקהילה אינטימית. ומעל הכל, אפשר לנסות ולאמץ כמיטב יכולתנו את הגישה הלקטית לעולם ולחיים.

הגישה הלקטית לחיים, אם לנסות ולתמצת אותה על רגל אחת, אומרת "תסתדרו עם מה שיש. אל תשנו את העולם אם אפשר לשנות את עצמכם, ואל תשנו את עצמכם אם אפשר לא לשנות כלום". אפשר להתמודד עם רוב הבעיות בהן אנו נתקלים, באמצעות מה שכבר נמצא. לפני שרצים להמציא משהו או לשנות משהו, בואו קודם כל נבחן לעומק מה כבר ישנו, ובדרך כלל נגלה שזה די והותר. רוב הבעיות מכילות בתוכן את זרע הפתרון.
את הגישה הלקטית הזו כדאי ליישם אפילו על "הפנטזיות הפליאוליתיות" שלנו. כדי לחזור מהעולם המודרני לעולם הפליאוליתי, נדרש שינוי אדיר. כדי לעשות זאת, אנחנו נצטרך לשנות מן היסוד את אורחות חיינו, את החברה שלנו, את הכלכלה שלנו, את העולם כולו. מה שמתאים יותר לפילוסופיה הלקטית הוא לא לחולל "מהפכה פליאוליתית", אלא לבחון היטב מה כבר ישנו בעולם המודרני של שנת 2012, ולהסתפק בזה. להתמודד עם הבעיות של שנת 2012 באמצעות הכלים שהעולם של 2012 כבר נותן.

התודעה האנושית אף פעם אינה מסופקת ממה שיש. היא תמיד בורחת לעבר או לעתיד, ואינה רוצה לחיות בהווה. 2012 אינה טובה לנו. יש מי שחושב שהכרחי להתקדם. הכרחי להמציא עוד תרופות ועוד כלי רכב ועוד תוכנות מחשב. יש מי שחושב שהכרחי לחזור אחורה. הכרחי לוותר על התעשייה, לוותר על המדינה, לוותר על מערכת התקשורת, ולחזור לתנאים של פעם. אני חושב ש"לקטים בנשמתם" יהיו בעד האופציה השלישית והקשה ביותר – לקבל את שנת 2012 כפי שהיא כסביבה שלנו, ללמוד לחיות ב-2012 באמצעות המשאבים והכלים ש-2012 מספקת.

זה לא שהכל נפלא בשנת 2012. ממש לא. אבל זה כמו לקטת-ציידת במדבר קלהרי. זה לא שהכל נפלא במדבר קלהרי. יש הרבה קשיים. אבל הלקטת מתמקדת בהסתגלות למדבר קלהרי – לא בלשנות את מדבר קלהרי. כך גם מי שרוצים לאמץ את חוכמת החיים הלקטית, כדאי שיתמקדו בהסתגלות לשנת 2012, ולא בשינוי שלה. וזה מאוד קשה. מהרבה בחינות, שנת 2012 מעמידה את האדם בפני אתגרי הסתגלות קשים יותר מאשר מדבר קלהרי.
בהצלחה.

By מר קדמוני with 5 comments

איך עושים ליל סדר לשבעים איש? ומה זה אומר על השבט כולו?

השנה זכיתי לליל סדר מיוחד.
נכון, תמיד יש משפחתולוגיות בלילותסדר, אבל השנה השבט המורחב שלי החליט לעשות את הסדר יחד. ממש יחד. מבוקר יום שישי עד צהרי יום ראשון. רצוף. כולם כולם.
אחד הדברים המרכזיים שאבדו לאדם בעידן המודרני הוא המשפחתיות והשבטיות. העולם המודרני הוא עולם של יחידים ותאים משפחתיים אורגניים קטנים ומנותקים זה מזה, וה"שבט", המשפחה המורחבת, הולכת ונמוגה. האיחודים הכפויים של המשפחתולוגיה הם על פי רוב קצרים, שטוחים ומלאים במריבות. אבל לנפש האנושית שעוצבה במשך אינספור דורות, השבט הוא חלק בלתי נפרד ויסודי. לאדם מודרני קל לצאת מהשבט, אבל קשה להוציא את השבט מתוך האדם.
הוכחה חלקית לכך היא סוף השבוע האחרון.
לפחות אצלנו במשפחה, יש שבט. אמיתי. פועם. אנשים שונים, דעות שונות, מגזרים שונים, אבל כולם מרגישים שבט אחד.
אנחנו 14 בני דודים, כמעט כולם נשואים. כמעט לכל הנשואים יש ילדים. כמעט לכל הנשואים בעלי הילדים יש שלושה ילדים. וכולנו ילדים, נכדים ונינים של סבתא אחת, בת 90 וקצת, פרופסור מרים גיליס קרליבך בשבילכם וסבתי בשבילי. קטנטנה כמו מיניאטורה וחדה כמו תער.

בליל סדר המורחב הזה, כולם באו והתקבצו מכל הארץ לרמת הגולן (יוסי אירח את כולנו אצלו. הוא תמיד מארח מכל הלב וכיד המלך, גם אם זה מיליון אחיינים וקרובים מעצבנים). כולם יחד וכל אחד לחוד החליטו לבוא מוקדם בשישי ולהשאר עד לראשון. אני לא בטוח שזה היה דווקא מטעמי דת ומצפון דווקא אלא מטעמי נפש ושבט. כולם רצו להרגיש חלק. זה הרגיש לכולם הכי נכון.
אז הפוסט הזה לא יעסוק במהו שבט ומהי מהותו, אבל יתן לכם תחושה (אולי) שגם הכנות יכולות להיות אירוע משפחתי ואולי נפזר כמה מתכונים לאורך הדרך. היו יותר מדי דברים טעימים בחג הזה כדי להכנס בפוסט אחד. ליל הסדר הזה יכול להחזיק בלוג, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
כדי לארגן את ליל הסדר, ראשית חכמה, בבוקר יום שישי, נפגשו זקני השבט (ארבעת הבנים) להחלטה סופית על מתכונים אחרונים, בישולים של בוקר החג, אחריות ופומפיות.

אפרופו פומפיות, אחריות כבדה היא להכין את המרור. אצל רוב העדות אוכלים עלה חסה סתמי בתור מרור. אצל הייקים, שזה אנחנו (או לפחות הרוב), אוכלים חזרת מגורדת דק דק. מי שגרד פעם בצל, יודע שדומעים. מי שגרד פעם חזרת, יודע שזה דומה לניתוח מוח ללא הרדמה. סינר מסביב לפרצוף מקל מעט, אבל עדיין משימה לא קלה.
חזרת משודרגת פלוס פלוס תהיה עם אבוקדו! חזרת מעולה תמיד עם סלק. וחזרת טובה תמיד כשלעצמה, רק לא לשכוח לאטום את הקופסה שלה היטב היטב, אחרת החריפות מתפוגגת מהר מאוד.

  במטבח הענקי והמצוחצח של גיליס, כולם נרתמו לעבודה. שפתו, שפכו, קצצו, ערבלו, סננו, בישלו, הקפיצו, הרתיחו, אפו, צלו, תיבלו, ייבשו חסה ושטפו כלים.

וז'אן הכין קרפצ'יו סלמון כבוש. וזה היה פיגוז.

בסכין גדולה וחדה הוא חתך פילה סלמון טרי טרי לאכסונים דקיקים דקיקים. את הפרוסות הוא הניח בקופסה ועל כל שכבה זילף לימון טרי, שכבת מלח גס עם פלפל שחור, שמן זית ושמיר קצוץ. כך שכבה אחר שכבה בסבלנות אין קץ. היה שווה לחכות, ושווה לכם לנסות בבית. 

בינתיים בקצביה סטייקים עסיסיים של אנטריקוט יצאו לדרך (בתמונה, נאגלה אחת של שבעה קילו. היו שתי נאגלות. לא צריך להיות מומחה כדי לראות בעין את איכות הבשר).

 ובשר כתף משוייש שבושל מבעוד יום נחתך לפרוסות (משהו כמו שבעה קילו).

את פרוסות הכתף הניחו בתבנית ויצקו מעל רוטב עשיר על בסיס חלב קוקוס, כוסברה ופלפלים. והופ לתנור לסיבוב חימום נוסף ממש לפני החג. רך רך רך.
בתבנית ליד שוכבים להם שני פילה סלמון, ומעליהם רוטב של בצל, עגבניות ועשבי תיבול. אחרי הבישול הוא יצא מהרוטב הזה ונכנס בהגשה לרוטב של פטריות, עגבניות ובצל.  מעלף.

במקביל ראובן הכין במחבת רוטב ש"כ (שירות כללי). המון שמן זית, שיני שום שלמות, יין אדום וסילאן והופ'סלה, נהיתה לנו מחבת רוחשת אש, בכלל בלי להתכוון.

 את הרוטב הטוב הזה הוא יצק על הסטייקים שראינו קודם ושהוכנו מראש לטובת ארוחת הצהרים של יום המחרת. כדי לקבל פרופורציות של כמות, בחג הזה ירדו על עשרות רבות של סטייקים של אנטריקוט, בעיקר כנשנוש ארוחת צהרים, לא כחלק מהבשר לסדר...

על הגריל בינתיים טוגנו רצועות כבד בקר ואח"כ הן נקצצו ונטחנו יחד עם בצל וביצים ושני טון פלפל שחור גרוס, וליטר שמן זית ויצא סלט כבד אמיתי ונהדר.

בעוד הנכדים עורכים את השולחנות

לי נתנו משימה רגישה ועתירת אחריות: הרוספטביף. נתח סינטה עבה ויפה נכנס לתבנית (האמת שהיו שני נתחים ושתי תבניות. הנתח האחד 3.6 ק"ג, והשני 2.6 ק"ג). את הנתח מעסים היטב בשמן זית סביב סביב ודואגים שהוא ירדם אחרי המסג'. את השומן של הסינטה משאירים לכוון מעלה. מעל מפזרים המון פלפל שחור גרוס (כשאני אומר המון, אני מתכוון להמון. לשכבה רצופה ועבה של פלפל שחור). מעל מפזרים תערובת עשבי תיבול טריים  - כאן היו מרווה, קורנית, רוזמרין - כל העלים להם יש גבעול עיצי).
את הסינטה מכניסים לתנור חם, וכאן מתחיל המדע. לפי משקל הנתח צריך לחשב כמה זמן הוא צריך להיות בתנור. ועוד יותר טוב, לקנות מדחום לבשר שמגלה לכם בדיוק מתי פנים הנתח מגיע ל 60 מעלות, שזה אומר שהוא מוכן לכם.

 (בחייאת, הקליקו להגדיל). תאמינו לי, אחרי כמעט שעתיים בתנור יצא רוסטביף מארץ האגדות.

נו, חלק מהשבט היה עסוק גם בלשטוף כלים (מימין זה עוזי, מהמטבח הפלשתינאי של עוזי)

 או להנות מהחיים

כמו שאתם רואים, אין אף תמונה של המנות המוכנות מליל הסדר, אבל מה זה חשוב, העיקר התהליך.

ואם אתם כבר מתעניינים, אז הנה השבט כולו:

אז עד שנה הבאה,
שיהיה לכולנו חג שמח ושבטי!

(ואת התמונות המעולות צילם אחי הצלם והמוכשר, עומר)

By מר קדמוני with 5 comments

קיצור תולדות האנושות - סקירה והמלצה לחג

נתחיל בשורה התחתונה, שהיא ברורה וקלה ליישום:
קנו את הספר הזה וקיראו אותו מקצה לקצה.

עכשיו לפרטים היותר עסיסיים. קיצור תולדות האנושות של ד"ר יובל נח הררי הוא ספר חריג בנוף המקומי. הוא ספר עיון קולח ומרתק שזכה גם לכריכה מצוינת ומרגשת (צילום טביעת כף יד אדם קדמוני מלפני 30,000 שנה ממערה בארגנטינה, מול טביעת כף רגלו של אסטרונאוט אמריקאי על הירח. והרי לכם "ויז'ואל" פשוט וחד של תקציר תולדת האנושות. שאפו). הספר הזה קרוב מאוד גם לנושאים שאנו עוסקים בהם כאן והוא נתן פרספקטיבה רחבה על תהליכים אנושיים וחברתיים משחר ההיסטוריה ועד ימינו אלה. מיד נפרט.
את ד"ר יובל הררי אני "מכיר" זה ממכבר, וגם פרסמתי כאן לא אחת המלצותה על סדרת ההרצאות המצולמות "מבוא להיסטוריה עולמית" שהוא מעביר באוניבסיטה העברית, הרצאות ששווה לכל אחד לראות. הן ברורות, חדות וזמינות לכל נפש במחשב הקרוב למקום מגוריכם. על סדרת הרצאות זו מתבסס הספר הזה.

כשאתה אוחז בספר (447 עמ'), קורא את הכריכה האחורית, ומתרשם משמו של הספר, אתה מניח שמדובר בספר היסטוריה. כזה המנסה לארגן ולצייר את ההתפתחות הכרונולוגית של המין האנושי מאי-אז ועד היום. well, זה בערך מה שקורה בספר הזה. אבל רק בערך. זה לא ספר היסטוריה במובן ה"קלאסי" של המילה אלא ספר שקשה לי להגדירו במדויק. דומני כי המחבר אינו רוצה לאלפנו ידע אלא הוא מבקש לאלפנו בינה. כך למשל, הרצף ההיסטורי (כמו איזו אימפריה קדמה לחברתה) אינו מוצג בשום מקום בספר באופן כרונולוגי סדור. "בראשית היה כך ואז היה כך וכך" לא קורה הרבה מעבר לאנקדוטות. העובדות הן לא יותר מרוח המנשבת מעל דפי הספר אבל לא "הדבר עצמו".
אז אם הספר הזה לא כותב היסטוריה "רגילה" מה הוא כן כותב, ואיך?
טוב ששאלתם.
הדבר האמיתי אותו הספר מבקש לטעת בקוראיו הוא, לטעמי, תפיסת עולם המבקשת לזעזע ולפרק יסודות ותפיסות אליהן "נולדנו" אבל מעולם לא עצרנו לבחון אותם בפרספקטיבה רחבה, ואין כמו ההיסטוריה האנושית על מאות אלפי שנותיה,  ע"מ לקבל מעט פרספקטיבה. יובל הוא מורה. מרצה. גישתו היא דידקטית במובן הטוב של המילה, היא מדויקת ועקבית. הוא חוזר על משפטי מפתח שוב ושוב בווריציות שונות כדי להיות בטוח במיליון אחוז שירד הקורא לסוף דעתו (למשל: בני אדם מבקשים מהאלים שלהם גשם ונצחון במלחמות). אבל אין בחזרה זו משום טרחנות. הספר, כאמור, קולח ואף מבדח לעתים (ניחוח ציני עבה עולה בין השורות, וזה כיף). לטעמי, המטרה של הספר הזה הוא לטעת בקורא סימני שאלה על הנחות היסוד של החברה האנושית ולערער על הנחות יסוד אלה בעזרת הדגמה רחבה ועמוקה על התהליכים הסמויים המגלגלים את גלגל התנופה של ההיסטוריה. זהו ספר היסטוריה המבקש, שלא במוצהר, לעודד חשיבה אידווידואלית, אנארכיסטית (ולא אנכרוניסטית). אני לא אומר אנרכיסטית כגנאי אלא כצורת חשיבה המתבוננת  ב"זרם החברתי הגדול" ומבקשת להשאר מחוץ ל"עדר" החברתי המבקש לעצמו חקלאות, מדינות, אלים, כסף, או עליונות רעיונית. המחבר אומר "המלך (האדם וחברת בני האדם) הוא עירום". אנו אנשים זהים לאבותינו הקדומים מלפני 50 אלף שנים, אבל אנחנו השתנינו כחברה ופיתחנו רעיונות מופשטים דימיוניים ודרמטיים (כמו כסף, מדינה, צדק, זכויות אדם) והיום רובנו *באמת* מאמינים בדמיונות אלו כבמציאות מוחלטת, בעוד שלמעשה, אלה רק דמיונות ולא *אמת* בשום צורה.
לכן, אין מטרתו של הספר לסקור עובדות ותאריכים אלא להדגים בעזרת עובדות נקודתיות ותהליכים רלוונטיים אמיתות או רעיונות עמוקים יותר. מכאן הבחירה לכתוב את הספר במבנה שאינו מתחקה במדויק אחר רצף היסטורי אחוד אלא אחר רצף של אידאות ותהליכים חברתיים, כאשר כל אחד מתהליכים אלה (המהפכה הלשונית, המהפכה החקלאית, המהפכה הדתית, מהפכת ההשכלה, התנועה הקפיטליסטית) מתורגם לסדרה של הוכחות היסטוריות מאלפות המדגימות את טענתו של המחבר בנושא. ועיקר טענתו היא: חבר'ה, תתעוררו. תשכחו את מה שלימדו אתכם. הספר הזה מדבר סוקר אחת לאחת את האמיתות החשובות בעולמנו (דת, כלכלה, פוליטיקה) ומסביר באופן צח כשלג את הדינמיקה שמאחורי המציאות. הוא מנסה ומצליח להתחקות אחר זרם התודעה החברתית מאז שחר האדם ועד היום. במובן זה, אולי שם מדויק יותר לספר היה "קיצור תולדות המחשבה האנושית" אבל אני מניח שזה שם מעפאן מבחינת הסיכוי למכור ולו עותק אחד...
כך מסביר יובל כיצד התפתחות התודעה האנושית ובעיקר היכולת המילולית והחברתית יכולה להסביר את השתלטותו של ההומו ספיינס על העולם; כיצד השתנו הדתות כפונקציה של היכולת החברתית והכלכלית. כיצד הרעה המהפיכה החקלאית את חיי האדם ומדוע, למרות זאת, בחר ובוחר האדם ללכת בדרך זו. מהי הפוליטיקה שמאחורי הכלכלה ומהי הכלכלה שמאחורי הפוליטיקה והאימפריאליזם. מהי הכלכלה. מהי האמונה. מהי חברת בני האדם.
יפה.
יומרה גדולה לקח על כתפיו ד"ר יובל הררי, וכתפיו מחזיקות יפה את המעמסה.
זהו ספר טוב. חשוב. קריא. מרחיב. רהוט. מנומק כהלכה ועשוי בצבת של ברזל.
וגם לנושאים שהבלוג הזה כותב עליהם יש התייחסות לא מועטה, ותובנות חדשות התבהרו לי דרך הקריאה.
כבר ידעתי שהאדם שלפני המהפיכה החקלאית היה בריא יותר, גבוה יותר, חסון יותר וחי חיים שככל הנראה היו מאושרים יותר מחייהם של החקלאים הקדמונים (ועד ימינו). בלי הלחץ, בלי הגב הכפוף מרוב עבודה, בלי הרעב, המחלות הזיהומיות, התזונה הלקויה, השיניים הרקובות ועוד. בני האדם מכרו את גן העדן הציידי-לקטי ובחרו בחיי שעבוד קשים ומורעבים בשדה שפעם היה שלהם (אבל במציאות היה של מלך/נסיך/פיאודל שגבה את רוב התוצרת כמיסים) בגלל שלא היה להם אז את הפרספקטיבה שיכולה להיות לנו היום. בגלל שההיסטוריה נוצרת ולא נכתבת מראש, קל לראות היום עד כמה חמורה היתה טעותם הלוגית והרגשית בהעדפתם "מזון בטוח" מעיבוד שדה חיטה בעוד שבמציאות בצורת, שריפות, מלחמות ומיסים הפכו את המזון הבטוח לחלום יעוף.
ואולם, התובנה המסקרנת ביותר מבחינתי היתה דווקא בסקירת המהפכה המדעית ועד כמה מדויק איזמל המנתחים עמו מפרק המחבר את המציאות האקדמאית. זוכרים את הפוסט שלי על "האם בשר אדום יהרוג אותך" (איך תשכחו?). שם התבכיינתי על קוצר הרואים של החוקרים, על הדעות המוקדמות שלהם, שבעבורן הם מקריבים את האמת המדעית, וכיצד על בסיס תצפיות אפשר להגיע למסקנות שונות ומשונות, כפונקציה פוליטית ואידאולוגית (וזה נכון גם לפוסט על הוכחת הלידות באמצעות חסידות).
עכשיו בואו נראה מה אומר על זה ד"ר הררי:
"התצפית בהווה חשובה יותר לא רק מהמסורת, אלא גם מהשכל הישר (common sense) של בני האדם... המדע המודרני הולך ומתרחק מהשכל הישר של בני האדם".
וואללה.
אמנם, כדי להעמיד דברים על דיוקם נגיד שהמשפט הנ"ל לא בא מעמדת ביקורת דווקא (וכפי שהוא מדגים, המדע צריך להסתמך על תצפיות ולא על השכל הישר, אחרת אי אפשר, לדוגמא, לחקור את פעולתם של חלקיקים תת אטומיים הנוטים להיות בכמה מקומות בו זמנית, בדיוק הפוך מ"השכל הישר"). אבל המדע חייב גם להאמין שהבנתו את המציאות היא לעולם חלקית ושהתיאוריה המסדרת את התצפיות היא זמנית, בהגדרה, עד שתבוא תיאוריה המסבירה את המציאות טוב ממנה. אבל כשחוקרים גם מאמינים שיש להם אמת מוחלטת (הנובעת למשל מתפיסת עולם תיאולוגית או מוסרית - כמו "לאכול חיות זה רע") והם גם מתעלמים מהשכל הישר (תצפיות המראות בריאות לתרבויות שאינן אוכלות דגנים וסוכר למשל) , אז אנו מקבלים מחקרים המגיעים למסקנות נחרצות על סמך תיאוריות רעועות.
אולי כדאי שהחוקרים מהארוורד יקנו לעצמם עותק של הספר של ד"ר יובל הררי, יקנו קצת דעת, צניעות וספקנות באמיתות מוחלטות באופן כללי...
קראתם? מה דעתכם?

ועד אז, שיהיה לכם ולנו חג שמח,
תהנו מהסדר ומהמשפחה,
ותהיו לי בריאים!

By מר קדמוני with 10 comments

שלושה רעיונות לארוחות שאחרי הסדר

חבר אמר לי שאני מוכרח לפרסם מתכונים לפסח.
אשכרה אמר "מוכרח".
הבעיה היא שכבר קצת מאוחר מדי לרוב האנשים להכין לתכנן מה הם יאכל בסדר פסח ואני גם לא בטוח שהאחריות עליכם אלא בטח על הדודה. מצד שני, יש גם חג שני וחול המועד וההזדמנויות לבשל טוב, לאכול טוב ולארח, רבות מתמיד.
בגלל שאני לא בטוח שאתם מכינים את האוכל לליל הסדר בעצמכם, ואם כן, אז כבר אתם יודעים מה בדיוק, אז הנה פוסט קצר עם רעיונות לארוחות האחרות של מחרת היום או סתם בכיף. שני מאכלים שווים (מאוד) ופשוטים (יחסית) ובלי תמונות (תמונות יגיעו בפוסטים מפורטים, ונפרדים).


דג סלמון אפוי בנייר כסף.

• כן אני יודע שזה נשמע טריוויאלי, אבל המתכון הזה יוצא אחרת, ומעולה. 
• קנו לכם דג טרי. קריטי. דג סלמון טרי יהיה טעים פי אלף מדג קפוא ועולה לא הרבה יותר (שלמתי 75 ש"ח השבוע, והמוכר פילט לי את הדג בפחת מינימלי). אתם רוצים חתיכה יפה של פילה. 
• הפתעה:
• קנו לכם לפת. לפת. השורש הלבן חיוור הזה, שלא טעים ככה סתם לכלום ובשלו אותו במים עשרים דקות עד שהוא רך אבל לא סמרטוט. הוציאו, קלפו, פרסו לפרוסות עגולות ויפות.
• קחו נייר כסף רחב. הרבה. אל תתקמצנו. 
• שימו עליו את פרוסות הלפת, ועליהם כמה חתיכות חמאה (או שמן זית). הרבה. אל תתקמצנו. פלפל שחור ומלח. 
• הניחו מעל את פילה הדג (עור למטה).
• על הדג שימו פרוסת לימון.
• מעליה ומסביב שימו חמאה (או שמן זית בנדיבות), מלח ופלפל.
• מעל שימו כמה עלים של לימונית (או עשב לימון).
• מעל שימו רבע צרור כוסברה ועוד כמה פרוסות לפת שתרצו.
• אפשר גם לשפוך שמנת על הכל אבל ממש לא קריטי.
• סגרו את נייר הכסף בצורת פירמידה גבוהה כלומר, שאתם משאירים הרבה חלל ריק מעל לדג שלתוכו יעלו האדים. 
• הכניסו לתנור חם ל 25 דקות.
• הגישו לשולחן בתוך נייר הכסף ופתחו את חבילת ההפתעה לעיני כל.
• יוצא פשוט מדהים. 

תוספת פשוטה - סלט סלק

• גם טריוויאלי.
• קנו לכם סלקים יפים ואדמדמים ובשלו אותם הרבה זמן בהרבה מים. אח"כ הם מתקפלים ומתנקים בקלות רבה.
• חתכו את הסלק לקוביות קטנות כמו לסלט ערבי (מארבעה סלקים בינוניים)
• חתכו פלפל ירוק חריף לקוביות זעירות והוסיפו
• הוסיפו הרבה כוסברה טריה וקצוצה דק דק
• אפשר להוסיף חתיכות גבינה מלוחה צפתית
• להוסיף הרבה שמן זית. ועוד קצת.
• לסחוט פנימה חצי לימון.
• לתבל עם הרבה כמון, פלפל שחור גרוס ומלח.

עלהאש

• הכי טריוויאלי. 
• היום קניתי לי גריל גז חדש ועצבני, ואני לא מתאפק כבר לפרק עליו איזה כבש.
• עדכונים יבואו. באחריות. 

By מר קדמוני with 6 comments

האם קדמוניות תשפיע על ענפי סיבולת ? פרק 2 – האימונים

זוכרים את פוסט האורח הראשון של יריב (טייס, מאמן טריאתלון ואיש ברזל) על תזונה קדמונית למתאמני סבולת?
כמובטח, הנה החלק השני, על שילוב אימונים פונקציונליים באימוני סבולת!
תגובות ומחשבות יתקבלו בברכה.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לפני קצת יותר משנה, ישבתי עם חברים במסעדה. אחד החבר'ה, איש יקר בעשור השישי לחייו, איש גדול (כ 190 ס"מ/120 קג'), סיפר לי שהוא מתאמן ל IRONMAN. די הזדעזעתי. האיש לא סיים מעולם ספרינט טריאתלון – הוא בחר בנתיב המהיר אל ה " גביע הקדוש " – תחרות איש הברזל, פסגת מרוצי הסיבולת.
הוא סיים לאחר שעבר הכנה טובה ע"י מאמנו. אומנם לא עמד ב Cut off time (רק בגלל שבתחרות ספיציפית זאת הזמן קצר בשעתיים מכל האחרות), אך סיים בכבוד. לא ארחיב בפרטים, אכתוב רק שגופו סרב להתאושש משך תקופה ארוכה ואיני בטוח שהתאושש עד ליום זה.

מקרה זה משקף בעיני את שקורה בשנים האחרונות במחוזותינו. יותר ויותר אנשים מעוניינים לסמן חריץ על החגורה, לרכוש סמל סטטוס ומהר (איירונמן/מרתון). שאיפה זאת מקבלת רוח גב ממאמנים רבים בתחום, שלטעמי שוגים, ובכך אינם מונעים מאותם אנשים לפגוע בגופם (מטעמים כאלו ואחרים - פרנסה?). תפיסת העולם שלי מתייחסת אל הספורט כחבר לחיים. אני מעוניין להמשיך ולהתאמן עד גיל מאוחר - על מנת לעשות זאת אני סבור שיש להתאמן בחוכמה ולא לגרום נזק לגוף תוך ניסיון עמידה ביעדים קצרי טווח.

מבלי להיכנס לפרטים, תורת האימון של הטריאתלון אינה פשוטה כלל ועיקר. מדובר בשלושה מקצועות בהם רוצים להתמקצע ואותם יש לשלב (חשבו מה זה אומר על קרב 10....). בנוסף, אלמנט הסיבולת  דורש נפח אימונים רב – כאשר משלבים נפח ועצימות עם מס' יחידות אימון רב, נדרש איזון עדין. האיזון מתבטא בשילוב ומינון הנפח והעצימות, העמסה והתאוששות, שינה, תזונה ועוד...טעויות מביאות לפציעות, מחלות, אימון יתר.
מרתונים ואולטרא מרתונים הם סיפור שונה. העומס על מערכת השריר/שלד כאשר רצים קילומטרים רבים בשבוע, כמעט יום יום, גדול מאד. על מנת להגיע למיצוי היכולת (תוצאה מיטבית) צריך להלך על חבל דק, באימונים וביום המרוץ.

ספורטאי סיבולת טוב ומנוסה לומד כל הזמן. כל שנה של אימונים ותחרויות מהווה עוד קומה במגדל. מעבר לבניית היכולת הפיסית צובר האתלט ניסיון וידע רב ולומד מטעויות שעשה. נכון להתחיל מתחרויות קצרות יותר ואט אט לעלות במרחקים, דרך זאת היא הנכונה בעיני ויתרונותיה הם בעיקר בניית בסיס פיסי ומנטאלי איתן וקריירת ספורט ארוכת ימים עם מיעוט פציעות.

עד כאן ההקדמה... מכאן אוסיף וארחיב על השפעת הקדמוניות על אימוני סיבולת כפי שאני רואה את הדברים. אקדים ואומר שאני בשלבי למידה ועד שלא אעבור שנת אימונים מלאה כהכנה לתחרות סיבולת ארוכה, שבה משולבים העקרונות שעליהם אדבר, לא אוכל להיות בטוח בדברים.

ראשית, על מנת שלא יהיה ספק, תחרות סיבולת ארוכה (איש ברזל לצורך העניין) דורשת נפח אימונים אירובי משמעותי. אין כוונתו של פוסט זה לעסוק בהיבטים השליליים של אימונים אירוביים ארוכים (chronic cardio כמו שמארק סיסון קורא להם) אלא לטעון שניתן להגיע לאותן תוצאות, אולי אף טובות יותר, עם פחות שעות אופניים/ריצה כאשר מקפידים להוסיף אימוני כוח וליבה פונקציונליים. בנוסף, ה "רווחים" הגופניים/בריאותיים אותם נראה כאשר נשלב אימונים מסוג זה משמעותיים.

רבים מספורטאי הסיבולת, בעיקר אלו הפחות מנוסים עליהם כתבתי בתחילת פוסט זה, מתייחסים לאימונים (האירוביים) בבחינת "כל המרבה הרי זה משובח". תפיסה זאת מתבטאת בכך שתמיד, אבל תמיד, יעדיפו אותם אנשים להוסיף עוד כמה שעות על האוכף או בריצה על פני מנוחה או אימוני כוח. מפליא בעיני איך תמיד ימצאו רובם את הזמן לעוד רכיבה בת שלוש שעות אולם אף פעם לא ימצאו 30 דקות, פעמיים בשבוע, לאימוני כוח/ליבה.
התוצאה הישירה של רוטינת אימונים מסוג זה הינה: סיבולת פנומנלית משולבת באפס ממרכיבי הכושר האחרים : כוח, כוח מתפרץ, גמישות, מהירות, זריזות, קואורדינציה - נאדה.
לא מסוגלים להרים משאות כבדים, לרדת למכרע עמוק (deep squat ), להניף, לבצע מספר רב של עליות מתח/מקבילים, לקפוץ לגובה ולמרחק ועוד ועוד...אצל חלקם, בעיקר רצי מרתון בעלי מבנה גוף שאינו משופע במסת שריר (אקטומורף), התוצאה הינה רזון שיראה בעיני חלקינו כחולי. אצל אחרים נראה פציעות מרובות, מיחושים בגב ועוד....

איך כדאי להתאמן – מה לעשות ?

• יש לשלב אימוני כוח פונקציונליים לאורך כל שנת האימונים.
• מינון – בשלב הבסיס (תחילת עונה) אני ממליץ על 3 אימוני כוח/ליבה בשבוע. כאשר נפח ועצימות האימונים עולה יש לרדת לשני אימונים בשבוע. בתקופת עומס/חידוד/תחרויות יש לרדת לפעם בשבוע ולהתאים את אופי התרגילים, עצימות ומשקלים (קל)
• ניתן לנסות שיטות אימון שונות ולבחור מתוכן תרגילים ורוטינות: Crossfit, Kettle Bells,  פילאטיס ויוגה, אימון פליאומטרי (בעדינות ולא יותר מפעם ב 10 ימים), אפילו P90X של טוני הורטון.
• יש לבחור תרגילים פונקציונליים העובדים על מספר רב של קבוצות שריר במקביל. תרגילים העובדים על שרירים ספציפיים אינם יעילים,לעניות דעתי (עזבו במנוחה את כל מכונות העינויים בחדר הכושר – back to basic ).
• לא חייבים חדר כושר – אני אוהב מאד תרגילי כוח גוף שניתן לעשות בכל מקום כמעט: סקוואט (משקל גוף – הרבה חזרות), לאונג', דדליפט, שכיבות סמיכה במגוון וריאציות, מתח, מקבילים, תרגילי ליבה ובטן. אפשר להיעזר באמצעים פשוטים כגון: בקבוקי מים, תיקים, מקלות וכסאות (קרוספיטרים יוסיפו פטישים וגלגלי משאיות...). מי שמשקיע יוכל לרכוש הביתה מספר משקולות, מוט אולימפי, מתח וכו... ויהפוך את הבית, במאמץ קטן, למתקן אימונים.
• גמישות – לא חייבים להפוך לנערת גומי אולם מעט תרגילי גמישות, המבוצעים יום יום, חיוניים לתפקוד מיטבי של הגוף ולמניעת פציעות.
• גיוון גיוון ועוד פעם גיוון....אני נתקל בלא מעט טריאתלטים שמתאמנים שנים,10-20 שעות שבועיות, ולא מצליחים לרזות. כמובן שנושא התזונה הוא הגורם המשמעותי אולם גם לאימונים השפעה לא מבוטלת. החבר'ה חוזרים במשך שנים על אותם האימונים, לפעמים באותו היום בשבוע – הגוף "מתרגל" לאימונים והם משפיעים עליו בצורה מועטה.לכן, רצוי לשנות, להוסיף ולהחליף תרגילים כל הזמן (גם באימונים האירוביים לגוון ולשנות את סוג האימונים והעצימויות). הגיוון משפיע לטובה על הגוף. שינוי תמידי, הוספת והחלפת תרגילים, "מזעזע" את הגוף. מלבד עבודה על כל השרירים הגוף נאלץ לעבוד קשה יותר על מנת להתאושש.

מקורות מידע – אינספור מקורות מידע. מעבר לספרות, ברשת, (youtube לדוגמא) יש המון חומר שניתן לדלות. צריך לדעת לברור אולם סרטונים טובים קיימים למכביר ואפשר ללמוד מהם הרבה.

בהצלחה.
יריב כרמלי.
yarivca@bezeqint.net

By מר קדמוני with 5 comments

חסידות ולידת תינוקות - עכשיו יש הוכחה אמפירית!

ישנן שתי תאוריות מרכזיות הנוגעות ללידת ילדים. האחת (תיאורית המיניות) מניחה קשר סיבתי בין קיום יחסי מין בקרב מבוגרים לבין לידת תינוקות, והתיאוריה האחרת (תאורית החסידה) מניחה קשר סיבתי בין נדידת החסידות להופעת התינוקות.

לרוע המזל בשנים האחרונות התגברה הפופלריות של התיאוריה הראשונה (והמודרנית יותר), אבל אנו מחויבים לשקיפות מחקרית ולכן נביא את הנתונים כהווייתם.

אמנם תיאורית החסידה מעלה לא מעט תהיות, בעיקר בהקשר של שרידות תרבויות קדמוניות בסביבות הארקטיות (כמו האינואיטים), שם נדידת החסידות אינה שכיחה ובכל זאת ישנם די ילדים! אבל הוכחות חדשות מכתב העת paediatric and perinatal epidemiology (אפידמיולוגיה של ילדים וקדם לידה), מציעות ביסוס חדש לתיאורית החסידה דווקא!!!

המתאם שבין נדידת החסידות ללידת הילדים

מאז ומעולם ידוע כי ילודת תינוקות גדלה עם נדידת החסידות. זה ברור גם במחקרי אורך (לאורך ציר הזמן באותו המקום) וגם במחקרי "קו רוחב" (המרחק של המקום בקו המשווה). המתאם במקרה האחרון ברור לגמרי והוא הסיבה שבצפון הארקטי יש גם מעט חסידות וגם מעט ילדים. אבל מעניינים יותר הם המחקרים לאורך ציר הזמן. כך במחקר שמבוסס על 30 שנה של תצפיות מדוקדקות בגרמניה. 

הנה הנתונים. הקו העליון הוא מספר הלידות, והקו התחתון הוא מספר החסידות בין השנים 1971 ל 2000

כפי שאתם רואים, המתאם אינו מושלם. כלומר ברור שיש מתאם אבל אין בו מובהקות סטטיסטית. אם כן, מהי המסקנה החדשה לה הגיעו החוקרים במחקר המדובר המחזקת את קשר הסיבתיות בין החסידות ללידות? 

החוקרים ניתחו כי הופעת מערכות מיזוג האויר בבתי החולים, וכן ההסקה המרכזית, הביאו לתופעה של סגירת חלונות תמידית בתי החולים, מה שהפחית את המתאם בין החסידות להופעת תינוקות. וכהוכחה, מוסיפים החוקרים, רק לעתים נדירות נצפות חסידות בתוך בית החולים עצמם! 

לאור השערה זו הם בצעו ניסוי אפידמיולוגי נוסף, בו בדקו את הקשר בין הופעת החסידות לבין לידת תינוקות בבתי מגורים פרטיים (בהם החלונות נוטים להיות פתוחים יותר) במחוז אחר בגרמניה. והנה התוצאות:

הגרף השמאלי מתאר את הקשר בין הופעת חסידות לכלל הלידות במחוז וברור שהמתאם אינו חזק. לעומת זאת, הגרף הימני מתאר את לידות הבית בלבד, ושם נמצא לא רק מתאם אלא קשר מובהק סטטיסטית!

החוקרים מסכמים:

התערבות רפואית תתכן כתחליף לחסידות בעיקר בבתי חולים שם חסידות אינן מופיעות שכיח. מחקרינו מוכיח שתיאורית החסידות תקפה ללידות בית בלבד.

מסקנות

נראה כי לאור הנתונים החדשים יש לגבש תיאוריה חליפית, בה הן יחסי מין בין מבוגרים והן נדידת החסידות משלבים כוחות בהסברת ההתרבות של המין האנושי! אולם, יש לבצע מחקרים קליניים על מנת להגיע למסקנות ברורות. בכל מקרה, אם אתם מתכננים בקרוב לידה טבעית בבית, כדאי שתצטיידו בחסידה או לפחות תשאירו את החלונות פתוחים.

את הפוסט הזה תרגמתי ברובו מהבלוג של פול ג'מנייט והוא בא לי טוב אחרי הדיונים הארוכים על המתאם בין אכילת בשר לבין מוות ביסורים. תחליפו חסידות בבשר (או שפשוט תאכלו את החסידות), ותראו מה יקרה.
ואצלי בחצר ראיתי אתמול את מקור החסידה. עכשיו זו העונה. אפריל. (בדיוק התחיל).

By מר קדמוני with 4 comments