לא כתבתי פה הרבה מאז השתנו חיינו. אולי כי הרגשתי שעוצמת האירועים גדולה מכל אחד מאיתנו, והקול הבודד ייבלע ברעש הגדול. ואולי כי לא באמת חסרים פרשנים...
אז שתקתי. אבל המציאות לא עצרה ונהר התחושות לא שקט. הנה בכל זאת, חמישה דברים שלמדתי מאז:
בהירות. אומרים
שהערפל שייך לקרב, אבל אני חושב שדווקא המציאות היומיומית, המשעממת, היא זו שבדרך
כלל טובעת בערפל. ביום אחד של טבח נוראי התעוררנו לגלות שאין עוד ערפל ושאנו רואים
באופן ברור וצלול איפה אנו נמצאים. בבהירות נוראה ומצמיתה גילינו מי מולנו. מי
הטובים ומי הרעים. מה הוא אח ומה הוא אויב. מי היא גיבורה ומהו אומץ. המלחמה ניקתה
מעינינו את דוק הרומנטיקה ואת שכבות ההכחשה והרציונליזציה. התבהר לי ולנו שוב,
וביתר שאת, שעל חרבנו לנצח נחיה. שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. שאין לנו על
מי להיתלות, אלא זה בזה בחיבוק אחים. כל יום מאז ה 7 באוקטובר הוא יום בהיר בו אנו
רואים במבט אחד מפסגת החרמון ואצבע הגליל דרך מעבר רפיח ועד ים המלח ואילת. אנו
רואים בבהירות את המדינה כולה, ואין בה עוד חלקים אחרים, זרים, מנוכרים. כל הארץ
הזו היא אנחנו, ואנשים אחים אנחנו, וגורל אחד גורלנו, ושכם אל שכם אנו הולכים.
הבהירות היא מקור לעוצמה, ואני חש בעצמותי שבהירות זו לא תכהה.
צניעות.
בצד הבהירות על מה שאנו מבינים כעת, אנו גם רואים את כל שלא הבנו. כי שכחנו, כחברה
וכפרטים, את הצניעות. את הענווה הנדרשת מאיתנו תמיד לנוכח תהפוכות הגורל. אין אדם
יודע שעתו; אין מדינה יודעת גורלה. התאהבנו במחשבה שאנו לבדנו שולטים בגורלנו. שכחנו
את השיעור הסטואי הראשון: למד להבדיל בין דברים שבשליטתך לבין
דברים שאינם בשליטתך. צניעות סטואית היא לדעת שאיננו יודעים. להבין שהסיפורים שאנו
מספרים לעצמנו טובים למורל אבל שלגורל תוכניות אחרות. לזכור שלעולם התכניות יתממשו,
אך לאו דווקא לפי רצוננו. החודשים האחרונים לימדוני צניעות עוד: הייתי טנקיסט ולחמנו
ברפיח ובלבנון, ובעופרת יצוקה כמילואימניק נכנסנו לעזה, וחזרתי הביתה מלא בעצמי.
והנה הדור הזה הצעיר שהבטנו בו מגבוה, מניסיוננו בשחצנותינו, מול אויב מסוכן
ומתוחכם בהרבה, נלחם כאלף אריות פצועים. דור אמיץ וחזק ונחוש מהדור שלנו. אני
מתמלא צניעות וענווה מולם. אני רוצה אותם ומהם ליד ההגה של המדינה, ולא רק את בני
דורי ובני הדורות הקודמים, שטובים בעיקר כגנרלים מהמקלדת או בזריעת פירוד וסכסכת. לעולם
אאמין בצנוע ואחשוד בזה המלא רהב.
לחשוק שיניים.
אין יום בו איננו מונים את מתינו. למירב הזוועה, מזה כשלושה חודשים כל בוקר אנו
שומעים "הותר לפרסום" ושוב ניבטים אלינו מהמסך פנים טובים ומחייכים של הטובים
שבטובים. בין לבין אין שעה בה איננו חרדים מלשמוע שוב את הביטוי הנורא "קרבות
עזים", וחיילים חוזרים לחופשה הביתה אחרי שלושה חודשים בארץ אויב, כמו היתה
זו מלחמה בימי הביניים. אחרי 48 שעות הם שבים אל שדה הקרב. ואתה עומד נדהם וצנוע
ומשתאה מול עוז הנפש ועוצמת הגבורה. ולא רק החיילים אלא כל העם חזית. עשרות אלפים
פונו מבתיהם והם פליטים בארצם. מאות אלפי בני ובנות זוג וילדים של אנשי מילואים
שאבא לא משכיב לישון והם גם ככה לא נרדמים מהחרדה. אלפי פצועים בגוף ובנפש ששנות
שיקום לפניהם. בעלי עסקים על סף קריסה. וכמובן עשרות חטופים שגורלם תלוי בחוט השערה.
כולנו נאלצים לחשוק שיניים. בצר לי אני פונה כהרגלי לענקי החוכמה הסטואית, האומרים
כי עלינו להמשיך כי זה כל האדם. The obstacle is the way הוא שם של ספר שתוכנו מקופל
בשמו. אין לי נחמה אלא בצדקת הדרך, בטוב שיש לנו לעשות בעולם, בדרך שיש לנו לעשות
פה, בדרך הדמים שאת מחירה אנו משלמים בבשרנו ממש. נלמד עוז רוח וסבולת, כי זה כל
האדם.
אחריות וערבות. דומני
שאין אדם בארץ שאינו מבין עתה את משמעות המילים הגבוהות הללו, שעתה נמצאות בגובה
העיניים. הסיפורים רבים מספור. זה שרץ אל לב הקרב, זה שחזר ברכבו דרך עזה כדי לחלץ
שוב ושוב, זו שהתגייסה להסברה, זה שארגן קסדות, זה שמופיע לפצועים, זו שתומכת במשפחות,
זה שתופר אמלח, זה שקוטף ירקות, זה שעושה משלוחים לחיילים באופנוע, זה שמתקין
מצלמות בטנקים, זו שמבשלת, זה שעושה כביסה, זה שתרם בניין דירות למפונים וזה וזו
וזה וזו והלב מתפוצץ וכולם בשקט ובצנעה. וואו. ואני מתבונן בהם ומנסה ללמוד ולחקות
במשהו. אני מתמלא ענווה. קטונתי. ובכל זאת: במה אני יכול לתרום
את חלקי לערבות ההדדית, במה אוכל לקחת אני אחריות. כל יום קצת, כל יום עוד. אולי
והלוואי ונלמד מכך כולנו, לכל חיינו – נסתכל בטוב ונעשה טוב.
תקווה. חשוך
עכשיו. כשהיינו צריכים, איש לא בא לעזרה. אנשים ונשים נמקים עתה במנהרות האויב, ואלו
הרוצים להשמידנו מקיפים מכל עבר ומשמיעים יללות שמחה. ועדיין מעל כל זה עולה וצומחת
בליבנו תקווה. התקווה הזו אינה רק משאלת לב אלא תחושה חזקה של אמת וצדק, של אופק
ויום חדש שיפציע על הנגב ועל הגליל ויאיר על כולנו אור מלטף ורך. סוף סוף. כשאנו
רואים את העוצמות שהעם הזה מוליד, את האחריות, את ההקרבה, ואת הבהירות בצדקת הדרך,
כל אלו מצביעים יחד על עתיד טוב יותר שאנו נעצב פה בעצמנו. עתיד שיהיה כזה אם לא
ניפול שוב למלכודות היהירות והכעס, הגאווה וההאשמה, הסכסוך והפלגנות. שילמנו מחיר עצום,
ועוד לא הפסקנו לדמם. אני מנסה ללמוד לעצמי משהו מאותה תקווה. לומר זאת לעצמי,
ולומר זאת לכם. יש פה תקווה. אנו עם חזק, בריא, חפץ חיים, ששקע לתהומות של פלגנות
וגאווה ובטחון עצמי מופרז ואחרי המכה מפגין העם שלנו רק משהו מיכולותיו המופלאות,
הבלתי נתפסות. התקווה היא שנאחוז ברגע הנדיר הזה בו כולנו יחד בשתי ידינו ונצעד
קדימה: יודעים שלעולם נשלם מחיר, אך יודעים גם שתפקידנו לא הסתיים.
יש לי ולכם עוד עבודה לעשות פה שנים קדימה. בואו נעשה אותה יחד:
בבהירות, באחריות, בענווה ובעוז.
צילום- דו"צ
