בשעה טובה ומוצלחת היתה השבוע כתבה בערוץ 10 על תזונה קטוגנית. שמחתי לראות כתבה שמדברת לעניין, או לפחות באופן שאינו מתנשא (במיוחד) ואינו מבטל את דעת האחר. עוד שמחתי לראות בין המרואיינים המובילים את מוטי ארליך ואת אורן דורון. את סיפורי ההצלחה של שניהם פרסמתי כאן בעבר. שניהם הצילו את עצמם מחיים מיואשים של השמנה בלתי מרוסנת. מוטי קרא את "הסוד הקדמוני" רגע לפני הניתוח, ויתר עליו, והפך לאיש אחר. שניהם עשו שינוי חשיבתי עמוק. שניהם הפכו לידידיי.
כבוד.
על רגל אחת, למי שממש חדש כאן, כמה מילים על ההבדל בין פליאו לקטוגני, ואיפה אני.
תזונה קדמונית אומרת לאכול אוכל אמיתי. כל מה שגדל וצומח וחי ומעופף ושוחה. אוכל שאנו יכולים לצוד או ללקט. כזה שאכלנו מאז ומעולם. כולל שומנים, חלבונים ופחמימות טובות אך נמנע מלאכול רעלים ובעיקר דגנים, סוכרים ושמנים צמחיים. התזונה הזו, בגרסאות שונות, היא תזונת המין האנושי לדורותיו ומשפחותיו. התזונה הזו עובדת עלינו נפלא ומביאה אותנו למקום נכון, ביולוגית ונפשית.
תזונה קטוגנית לעומת זאת היא תיאור של מצב פזיולוגי מאוד מדויק. כאשר איננו אוכלים פחמימות בכלל בכלל, הגוף מייצר גופי קיטון המהווים "דלק חלופי" למוח, במקום הגלוקוז שחסר בדם. מצב קיטוגני הוא מנגנון חירום מופלא שאיפשר לנו, המין האנושי, לשרוד גם בתקופות קרח בהן לא צמח מאומה. זהו מנגנון רגיש. די בתפוח כדי לצאת ממצב קטוגני.
אנשים האוכלים תזונה דלת פחמימות ביום יום, כמו רוב אנשי הפליאו, יכולים להכנס למצב קטגוני בקלות יחסית, כי הם פועלים מראש ברמות סוכר נמוכות יותר בדם.
הסברתי בהרחבה על תזונה קטוגנית כאן בבלוג כבר לפני ארבע שנים. אמרתי אז, ואומר שוב כעת, שתזונה קטוגנית יכולה להיות חלק מארגז הכלים האישי של כל אחד מאיתנו.וכך, אני עצמי נע על הרצף. בשגרה אני אוכל תזונת קדמונית שבהחלט כוללת פחמימות. אבל אם אני צם יום או בוחר שלא לאכול כלל פחמימות יום או יומיים, אני נכנס בקלות למצב קטוגני, ויוצא ממנו בארוחה הבאה. עד כאן אחלה.
יש אנשים הבוחרים להישאר כל הזמן במצב קגנוני, שזה אומר לאכול הרבה שומנים, מעט חלבונים ואפס פחמימות.
בפוסט "האם פחות ופחות פחמימות זה יותר ויותר קדמוני" העברתי ביקורת על הגישה המקדשת את ההתנזרות כחזות הכל. לטעמי, אפשר לבחור להיות קטוגני, וזה מצוין ובריא, ואפשר לבחור להיות פליאו, וזה מצוין ובריא. תלוי מה רוצים להשיג ואיך מעדיפים לחיות.
אישית, רוב הזמן, אני לא רואה סיבה להמנע מפחמימות טובות במידה סבירה. אין, ולא היתה אף חברה אנושית קטוגנית לאורך זמן, אבל מצד שני היכולת להיות בקלות במצב קטוגני היא מבורכת ובריאה. היא מאפשרת לאבד משקל עודף אם יש, לקבל פרץ אנרגיה, וכמובן גם טובה במצבים נוירולוגיים ספציפיים (כמו שטיון או אפילפסיה).
עד כאן הקדמה.
בחזרה לכתבה. הסתננה אליה האמירה "פליאו זה כיפות סרוגות. קטוגני זה החרדים".
וחשבתי לעצמי - האם אני מסכים.
אז לא. ממש לא.
כי ההבדל בין כיפות סרוגות לבין חרדים הוא בעמדה הנפשית והרוחנית, לא בכמות ההגבלות.
מהיכרותי הקרובה את הקהילה, יש פליאו "חרדים" ויש קטוגני שהם "סרוגים". יש פליאו "חפיפניקים" ויש קטוגני "אדוקים". כאמור, ההבדל הוא בעמדה הנפשית, לא בהנהגות הפרקטיות.
כך למשל אני מכיר אנשים (ונשים) שלא יאכלו ארוחת ערב אצל חמותם רק כי היא שמה כף שמן קנולה בתבשיל בקר, ויסרבו לירקות בתנור כי התבלינים לא "כשרים פליאו" ויגידו לאנשים "אתה לא פליאו" רק כי הם, אבוי, העיזו לטעום מהחלה שהכין הילד בגן. בעיני אלו חרדים. הם אנשים שלא מנסים לחיות חיים בריאים אלא החליפו נוירוזה אחת באחרת.
יש אנשים כאלו לא רק בפליאו. רוב הטבעונים שאני מכיר הם כאלה. הם לא יאכלו מזון מהחי מבחינה רוחנית, בלי קשר לסבל או לא סבל של בעל החיים. בגלל זה הם לא יאכלו דבש. ולא חרקים. הם חרדים.
ויש כמובן גם קיטוגנים חרדים, שעגבניה ממלאת אותם חרדת ביצוע.
מאידך, אנשי הפליאו ברובם, לשמחתי, לא נבהלים מהקצוות. הם מחפשים אורח חיים בריא, שפוי, נעים ומתגמל. אם יש גליצ' פה ושם, קורה. זה לא אסון. יש גם קטוגנים רבים כאלו. הם משתדלים להיות במצב קטוגני, אבל אם באה לידם הזדמנות לארוחה גדולה (וארוחה גדולה מאוד לעתים קרובות מוציאה ממצב קטוגני), לא יחמיצוה.
אולי זה כי אני עצמי מעולם לא אהבתי תויות.
אני לא חרדי ואני לא כיפה סרוגה. אני נע בין העולמות.
ואני ממליץ זאת גם לכם.
רק תהיו לי בריאים.
דעאל
