אני כותב את המילים הללו כשבחלון אני רואה הרים ללא סוף, ורוח קרירה נושבת דרכו. אמצע יולי.
הגענו לכאן
בפעם הראשונה לפני כמעט 20 שנה. היינו זוג יותר צעיר אבל פחות נמרץ ובילינו שלושה
לילות בשאמוני, אליה התגלגלנו כמעט במקרה. הייתי בנסיעת עבודה בשוויץ, חבר המליץ
וניצלנו את ההזדמנות לחופש זוגי קצר. אחרי הכל, שאמוני היא רק שעה מז'נבה. לא היתה
לנו תכנית אז זרמנו. עלינו אז ל Brevent, הוא הרכבל על הרכס המשקיף על המון בלאן,
ונשימתנו נעתקה. ירדנו ברגל אולי שעה וקצת לרכבל היותר תחתון, ה Planpraz. עם
הכושר העלוב שהיה לי אז, אחרי שעה הליכה הגענו בקושי וחשבנו שאנחנו מתים. לזכותנו
יאמר שהיה קצת שלג. אח"כ עשינו עוד כמה רכבלים למעלה למטה כמצוות תיירים
מלומדה, אבל משהו באווירה הפריזאית שבאמצע האלפים, בנופי הבראשית ובקרחוני העד,
שבה את ליבנו. אחרי כמה שנים חזרנו עם הילדים לשלושה שבועות באיזור. מסלולי יום
קצרים. במקרה נשאר לנו מהתקופה ההיא בלוג. אחר כך נפרדנו מההר לעשור לפחות (בו
הספקנו לטרק לא מעט: בפירנאים ובהודו ובנפאל ובאיטליה),
ולפני שנה חזרנו ובגדול לאהבה הישנה אל העמק וההר:
עשינו את הסובב
מון בלאן, הוא ה TMB. אחד ממסלולי הטרק הכי מפורסמים בעולם. כעשרה ימי הליכה המקיפים
את רכס המון בלאן דרך צרפת, איטליה ושוויץ. חוויה. והנה השנה מיד חזרנו שוב,
ולשלושה שבועות. אפילו שכבר "עשינו את הכל פה" קודם.
אז למה? ואיך?
הנה:
- האלפים הצרפתיים לא דומים להרים
אחרים. אולי אני משוחד, אולי אני קצת עוור, אבל יש משהו באלפים של צרפת שהם
בגודל שמתאים לי בדיוק. הם לא גבוהים כמו בהימלאיה, שמגמדת אותך לראש סיכה
זעיר, והם לא אלגנטיים כמו בשוויץ, ולא שבורים כמו בפירינאים. כל המקומות
הללו נפלאים אבל לאלפים של צרפת, כנראה בחיבור בינם לבין הסביבה, השפה,
התרבות והאוכל – יוצר אווירה אחרת. הבקתות פה יותר מסבירות פנים לעומת הבקתות
היעילות של שוויץ. האוכל (הרבה) יותר מגוון לעומת איטליה, והעמקים עמוקים
יותר. ואולי גיאוגרפית יסבירו לי שזה בול אותו דבר וסתם פעם מישהו מתח את
הגבול על המפה לפה ולשם. אולי. אבל בכל זאת, האלפים של צרפת אצלי מובילים.
- פעם לנסוע היה רק לחופש. היום,
הודות לקורונה, נפתח בפני רבים עולם שלם של אפשרויות. יש לי ידידים (ועובדים) שהם
"נוודים דיגיטליים", שאין להם ארץ אלא חיבור מהיר לאינטרנט, ובכל
מקום הם יכולים לעבוד. פגשתי פה את נעם, מטפס הרים ומפתח תכנה שעבר לגור ב Servoz, כפר קטן וקסום בקצה עמק שאמוני, וככה הוא תמיד במרחק עשר
דקות מקסימום מקיר טיפוס (לא קיר פלסטיק אלא צוק איתן אינסופי. האיזור הוא
חגיגה למטפסים). אני לא לגמרי כזה. הבסיס שלי לגמרי בארץ. אבל משך כמה שבועות
בשנה אפשר לשלב חופשה ועבודה מרחוק. לא לעבוד כל יום, ולא כל היום, אבל כן:
בשלושת השבועות האחרונים היו לי כמה וכמה ימי עבודה, והרבה מיילים ועבודה
שנכנסנו למשבצות זמן מתאימות, כך שזה לא הפריע לטיול, ולא הפריע לעבודה
השוטפת. אפילו אישתי, שהיא פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, המשיכה מרחוק עם חלק
מהלקוחות. לפני שנתיים זה היה בלתי נתפס. היום זו מציאות. אולי המציאות הזו
יכולה לפגוש גם אתכם?
- האפשרויות הן אינסופיות. אני לא
מטפס קרח וצוקים, ולא רוכב אופניים אדוק. אנחנו סתם אוהבים לטייל. ואפשר
לטייל פה חיים שלמים. ואם אוהבים גם אופניים וגם טיפוס – אז יש כאן די לשלושה
מחזורי חיים. ההרים עצומים ואינסופיים ופינות החמד כה רבות, עד שלא טרחו לכנות
את כולן בשם. לצערי, רוב התיירים חושבים על שאמוני ומיד נכנסים לאוטומט של
"שביל החומוס". היינו, כל מה ששייך לשבילים שהם חלק מהסובב מון
בלאן - מפוצץ בתיירים (שנה שעברה היה לנו מזל:
עשינו את
השביל באמצע הקורונה אז הכל היה ריק, רק בשבילנו). אבל שביל מקביל, יפה לא
פחות (ואפילו יותר), יהיה פרטי עבורכם גם היום. צעדנו בשבועות האחרונים
במסלולים נפלאים ומרגשים, באחד מהם לא פגשנו אף מטייל (!)- ואנחנו בשיא
העונה, להזכירכם. אז גם אם טיילתם כבר באיזור, וגם אם לא, אפשר למצוא פה את
החבילה שמתאימה לכם בדיוק: מסלולים של שעה? של
ארבע שעות? של יום שלם? אתגרי,
בינוני, קל? עם מים/
בלי מים? מעגלי
או קווי? יש הכל. (ויש אחלה תחב"צ
אוטובוס ורכבת בכל פינה, וגם טרמפים 'חת שתיים – זה היה לי יותר מהר מלהמתין
לאוטובוס). פעם ראשונה? הנה כמה המלצות שלי על מסלולים
מלאים של יום שלם באיזור:
- Tour
des Fiz. מסלול קשוח של יומיים לפחות (תכננו
לשלושה אבל השלמנו ביומיים). נופי בראשית ולגמרי מחוץ ללופ התיירותי
- מסלול
מעגלי ל Lac d’Emmosson – דרך בקתת Loriaz. מסלול יפהפה עם עליה קשה מאוד. היינו
לבד.
- Lac
Blanc - המסלול הקלאסי של הטור,
אבל לעשות אותו רק עם עולים מ Tré le Champ
ורק אם באים מוקדם מאוד בבוקר, אחרת זה יותר מדי אנשים שמגיעים מהרכבל.
- Le
Buet ועד לבקתת Berard
וחזרה – אמנם רק חצי יום אבל מקסים. אם רוצים אפשר לעלות לפס ולשלב עם ה Tour des Fiz (שלושה ימים מינ').
- עושר המזון בלתי נתפס. אני לא
מחשיב את עצמי "פרובנציאלי". טסתי מאות פעמים בחיי, ועדיין, כשאתה
נכנס לסופרמרקט גדול באמת בצרפת, העושר בלתי נתפס. באמריקה הגדולה,
בסופר-סטור ענקי כמו וולמארט וביום טוב במיוחד, יהיו לך על המדף כמה עשרות
סוגי גבינות קשות. כאן תמצא למעלה מאלף *סוגים*, בסופרמרקט אחד. כנ"ל
לנקניקים. כנ"ל ליינות. כנ"ל לכל דבר אחר שמייצרים פה כבר מאות
שנים. יש אינספור יצרנים קטנים וזעירים, וכל אחד מהם מתהדר במסורת ולכולם יש
מקום. והתחרות העצומה הזו מייצרת לא רק מגוון אלא גם מחירים נוחים, ובעיקר
הרבה כבוד ליצרן. "Tomme de Savoia" יהיה כתוב על גבינות התום
מהאיזור הזה, כולל דגל האיזור, והם יופיעו בחלק נפרד בסופר. כי זו תוצרת
מקומית, והיא תקבל את המקום והכבוד והיחס. גבינות משאר צרפת יהיו באיזור אחר,
וגבינות ממדינות אחרות, עוד הלאה משם. כך גם לירקות ולפירות. אין כאן חסמי
יבוא, אין מכסות ומכסים על מזון, ואפשר לרכוש שעועית ירוקה מקומית או שעועית
ירוקה מקניה (תמיד תמיד יהיה כתוב את שם המדינה ממנה מגיעה הירק או הפרי. עוד
משהו שאין כלל בארץ), והלקוח יבחר. רוצה עגבניה יפה ביורו וחצי או עגבניה יפה
מחלקאי מקומי בשלוש? תחליט אתה.
- מסורת. לא רק שאמוני היא עיירת
נופש ותיקה מאוד עם ריח של פעם. חלק מהזמן השנה שהינו ב Saint Gravis Les Bains. מדובר בעיירת נופש קלאסית, אחות קטנה לשאמוני, אם תרצו.
הבניין בו שהינו היה פעם מלון סקי. מלון שנבנה לפני 150 שנה למטרה זו. כשאתה
מארח אנשים לחופש בקיץ ובחורף כבר 150 שנה, כנראה משהו אתה יודע לעשות. בצרפת
המציאו את תיירות הסקי וספורט ההרים, אז יש להם מסורת לעניין. גם האיטלקים,
האוסטרים, השוויצרים, והספרדים יודעים לעשות את זה. מצוין אפילו. אבל לא ככה.
מה שכן, צרפתים רבים מתעקשים עדיין לא לדעת אנגלית. תיירות תיירות, אבל קודם
כל מסורת. אבל הם יעשו זאת בחיוך.
- הבקתות. אם אתם עושים טרק של
יותר מיום אחד, חזקה עליכם שתישנו בבקתה בהרים. המשותף לכל הבקתות הוא ארוחת
ערב שתוגש בשעה שבע, וארוחת בוקר בין שש וחצי לשמונה. חוץ מזה, כל בקתה שונה.
יש (מעט) מתקדמות ומאובזרות בחדרים פרטיים עם מקלחת, ויש בקתות שאין בהם *שום*
מקלחת וישנים בהן 20 איש בחדר, בשתי קומות של דרגשים בכל צד, חמישה אנשים על
כל דרגש. ישנו באחת כזו בשבוע שעבר והיה, למרבה ההפתעה, מוצלח. כלל האצבע הוא
כזה: ככל שהבקתה יותר גבוהה ומבודדת, היא תהיה יותר קשוחה. פייר גיים. בקתות
אינן המצאה של צרפת. בכל המדינות יש בקתות, ובכולן זכינו בעבר לאירוח נהדר.
בצרפת האוכל טוב יותר (למרות שגם האיטלקים שיחקו אותה עם ריזוטו ועם מרק
עגבניות), אבל תמיד היו כאן מסבירי פנים, אדיבים וחייכנים. תכננו לכם מסלול
עם שינה בבקתה. טכנית ממליץ על ליינר ממשי (יש בדקטלון. 110 גרם). לא צריך
יותר מזה. ובכלל תסחבו כמה שפחות. טרק הוא "עבודה על המידות" של
החמדנות והדאגה. כי צריך לקחת מעט. קצת פחות אפילו. כל גרם מיותר שתסחבו הוא
גרם שתעלו אותו קילומטר גובה ביום. אז קחו תיק קטן ותסתדרו. לא תמותו. לא
מקור ולא מרעב והטרק יהיה מוצלח שבעתיים אם המשקל שעליכם יהיה מינימלי. מבטיח
שתתאמצו גם ככה.
- בטחון וצניעות. אתה הולך פה
במסלול ואתה מרגיש קשוח לרגע. הרגע סיימת עליה של שלוש שעות. אתה עוד מתנשף,
והנה עוברים אותך בצעד קליל קבוצה של שלוש נשים בנות למעלה משבעים, כל אחת
סוחבת תרמיל של 50 ליטר. גם הן התחילו למטה, ואחריך. חשבת שאתה בכושר ואתה
מתאמן בקרוספיט כבר שנים רבות, והנה, כמה סבתות משאירות לך אבק. כולם מטיילים
כאן. כולם. ילדים, כלבים ומשפחות ואינספור פנסיונרים. כולם מתמודדים עם ההרים
וכולם נושמים אויר פסגות הממלא את הנפש. לא רק זה, אלא שזהו כנראה המקום
הבטוח בעולם למטייל/ת הבודד. רואים כאן הרבה מאוד מטיילות בודדות. לעתים הן
נשים בגיל מבוגר. יוצאות מוקדם בבוקר לדרכן, ואין אפילו צל של חשש לשלומן.
- חזרה אל הבסיס. הליכה ארוכה עם
משקל על הגב היא המצב הטבעי של בני האדם. מצב המאתגר ומתגמל אותנו פיסית
ומנטלית. כשאנו עושים זאת בטבע בראשיתי, גולמי ופראי, שלא השתנה מעולם, אנו
חוזרים אל העבר הצרוב לנו בבסיס התודעה הקדמונית. אנו רואים את הנוף מראש
הרכס וגלגל העין מתרחב בפליאה. כן. כן. הגוף הקדום שלנו זוכר את התחושה הזו.
של לעלות במאמץ צעד אחר צעד ולהגיע אל הפס ולרדת בצד השני, וללכת לישון מוקדם
ולקום עם שחר מוקדם ולהמשיך לצעוד, ולשתות מי מעיין ולטבול במי נהרות קפואים,
ולנער את הראש ולצעוד עוד ועוד הלאה. אין שום דבר במציאות החיים שלנו שמאפשר
לנו את החוויה הזו, אלא לצאת מהמרוץ, להתנתק מהטלפון לכמה ימים, ופשוט לחצות
את ההרים. אין לי הסבר מדעי לזה. אין לי הסבר פיזיולוגי. אבל הקסם הזה קיים
כאן והוא לא השתנה מעולם. הוא קיים בהרים אם רק תצאו אליהם, אם לא תוותרו
לעצמכם, ותעלו את ההר ותרדו מעברו השני. הנפש שלנו זקוקה לזה.
להתראות בהרים,
דעאל
