השבוע לפני שלושים שנה בדיוק הייתי חייל צעיר. ממש צעיר. בדיוק באמצע צמ"פ חורף של חטיבה 188 ברמת הגולן.
כמו כל החיילים הצעירים הייתי כל הזמן עייף, וכמו כל הצמפ"ניקים בחורף הייתי גם לא מעט רטוב, כמעט אף פעם לא הייתי בבית, ותמיד היה לי קר. כל לילה הקפיצו אותנו לבדוק שאנחנו זוכרים את הדרך לרמפות או כי השארנו את הטנק בלילה בלי שבדקנו "מצבי אבטחה" (נורת תא תותחן לא כבויה או כסא מפקד לא מקופל ודברים מחרידים מעין אלה). הייתי עייף מכל הסיבות הנכונות, אבל גם מסיבה לא נכונה אחת: כדורים.
שלושה שבועות קודם לכן, כשרוחות מלחמה עיראקיות רק החלו לנשוב, אנו, מגש הכסף, שימשנו בתפקיד מרכזי בניסוי לאומי: ערב ערב עמדנו בשלשות, והמפקד היה מחלק לנו כדורים ירוקים קטנים, והיינו זוקפים אותם ביד מתוחה מעל לראש, ובידינו האחרת אוחזים במימיה, ואז הכנסנו את הכדור לפה, לקחנו שלוק מים ופתחנו מול המפקד פה גדול להוכיח שהפירודיסטיגמין, הכדור שימנע מהאב"כ העיראקי להרוג אותנו, אכן נבלע. כן. כל ערב בלענו כדורים-נגד-טילים שעשו אותנו עמידים לחומרים כימיים. וגם עייפים לאללה. הם היו ממסטלים קצת, מסתבר. אחרי שלושה שבועות פרצה המלחמה אלא שבאותו הערב ממש, כמה שעות לפני ההקפצה הגדולה, עופר הלך על הטנק ונרדם ונפל מהקצה ושבר את הגב. מאז לא נתנו לנו יותר כדורים לבלוע. אבל את זה גילינו רק אחרי המלחמה. כי שעתיים אחר כך כבר היינו עמוק בתוך נוהל הקרב.
היה קרוב לחצות. חמישי בלילה. מישהו הפעיל את הסירנה (מנואלה ידנית אדומה ומחרישת אוזניים) ואנו זינקנו משקי השינה ויצאנו החוצה למסדר בגשם שוטף, לבושים שכמיות סערה צהליות. שתיים שלוש, הקשב, צעק החניך תורן ואנו התאמצנו להזדקף בגשם.
פלוגה ח'! צעק המ"פ, התחילה מלחמה. כולם לשים מסיכות אב"כ מיד.
את המסיכות הוצאנו מתיק הצד שחגרנו למותנינו ושמנו אותם על הפנים והמ"פ בגשם הפך לדמות עוד יותר מטושטשת.
קיבלנו פקודה לנסוע על הזחלים לעיראק, דרך ירדן, המשיך. אנחנו צריכים להיות מוכנים תוך שלוש שעות. זה אומר שכל צוות מעמיס עכשיו בטן.
בטן, למי שלא יודע, היא מאגר הכדורים שיש לכל טנק, וכדורים היא מילה יפה לתאר כ 40 פגזי טנק במשקל 30 קילו כל אחד. להלן בטן. ועיראק רחוקה. אלא מכיוון שהיינו מחזור הניסוי של מרכבה סימן 3, הטנקים שלנו היו חדשים לגמרי ("שלי" היה צ 004), ובאותו השלב אסור היה להשאיר בתוכם תחמושת, אלא בעת אימון. זה אומר שהבטן שלנו היתה ריקה לגמרי. להעמיס בטן של טנק, יודע כל טנקיסט, זה חתיכת פרויקט. צריך להוריד את הארגזים מהמשאית, להוציא אותם מהארגזים, להעלאות אותם למישהו שנמצא על הטנק, שיעביר אותם למישהו שנמצא בתוך הטנק, שיכניס אותם למארזים בבטן הטנק. אחד אחד. זה קשה. זה כבד. זה מעייף. ובעיקר, אף פעם לא עשינו את זה קודם.
התחמושת נמצאת בבונקר, המשיך המ"פ, אלא שכרגע אין לנו משאיות. נביא אותם ידנית. קדימה.
היכרנו היטב את הבונקר - היתה לנו עמדת שמירה קבועה שם – הוא היה משהו כמו 400 מטרים מאיתנו אל תוך החושך והבוץ של הגולן.
היינו עם מסיכות אב"כ וירד גשם והיה קר וצעדנו אל הבונקר בחושך כנידונים ללא אפשרות חנינה. כובד העולם כולו רבץ לנו על הנשמה. עם פנסים התחלנו להוציא את הארגזים מהמחפורות ולסחוב אותם בזוגות כל הדרך חזרה אל משטח הטנקים. אחרי 50 מטר אתה מבין שאין לך אוויר כי יש לך מסיכת אב"כ, ואתה לא רואה כלום, כי חושך וכי מסיכה. אז אתה מרים את המסיכה כי חאליק, עדיף למות מחומר כימי ולא מחוסר אוויר בבוץ. אלא שאז המפקד (אין לך כבר מושג מי המפקדים כי כולם עם שכמיות ומסכות אב"כ וחושך) נובח תחזירו מיד את המסיכות! ואתה מחזיר את המסיכה והברוס נופל לך על הרגל (40 קילו) , והעץ נשבר והפגז נופל אל הבוץ והמפקד צועק אידיוט מה אתה עושה ואתה מעמיס את הפגז אל הכתף והולך איתו אל הטנק ושם מחפש מישהו מהצוות להעביר אליו את הסוכריה אבל כולם מדדים כמוך בבוץ ואתה חושב שאתה עומד למות.
זה לקח חצי שעה להעמיס צמד פגזים וכשחזרנו שוב אל הבונקר, להעמיס עוד, המסיכות כבר מזמן היו על המצח (כולם התייאשו, ואף אחד לא מת, אז כנראה שהיה די בטוח). עבודת פרך, בלי כל סיכוי לשחרור מוקדם.
המשכנו כך כשעתיים וככל שעבר הזמן הקצב הלך וירד. גם כאשר בכל טנק כבר היו ארבעה או חמישה פגזים, היינו רחוקים עוד 300-400 פגזים מלמלא את הבטן לפלוגה כולה.
לעולם לא נדע מי נתן את האות אבל פתאום הכל גווע.
האנשים החלו להיעלם ומעט מעט נותרנו כמה חיילים, עומדים נבוכים מול ארגזים מרוחים בבוץ.
כנראה המ"פ כבר הבין שאף אחד לא באמת יקח חמישים טירונים לנסוע הי דרומה לעיראק ואולי מישהו אמר לו התחלקת על השכל ואולי פשוט נמאס לו גם.
השארנו את הטנקים כמו שהם, בלי שום מצבי אבטחה, ועם שאריות ארגזים מפוזרות על המשטח (משהו בלתי נתפס בעולם בו חיינו אז), וצנחנו על המיטות בבגדים מלאים בוץ.
בבוקר קמנו לעולם יפה ורחוץ, ומיד לאחר ארוחת הבוקר, החזרנו לאט לאט ובנחת את כל הפגזים אל הבונקר.
אצלנו בפלוגה זו היתה הפעם האחרונה שחבשנו מסיכות אב"כ עד שנגמרה המלחמה.
אבל פייר, באיזשהו מקום קצת חבל לי שבסוף לא יצא לנו לנסוע לעיראק.
