תבלינים לשדרוג האוכל

מתחילים, הדיוטות, חדשים ומקובעים למיניהם אומרים לי: "אם אתה לא אוכל קמח וסוכר, אתה לא יכול להנות מהאוכל". בטוח שגם אתם כבר שמעתם אמירה כזו או דומה לא פעם. אני חושב דווקא את ההיפך הגמור, ושלמעשה התחלתי להנות באמת (והרבה יותר) מאוכל מאז שעברתי לתזונה קדמונית.

ובכל זאת, לאלו מביניכם שמחפשים רעיונות איך לשדרג את האוכל באמצעים טבעיים ופשוטים, הנה מספר תבלינים שיקפיצו לכם את המטבח, וישדרגו כל ארוחה + כמה רעיונות למתכונים או כוונים בעניין. ולא, אני לא הולך לטחון לכם בשכל כמה כל תבלין כזה בריא ומזין ואנטי-אוקסידנטי והשד יודע מה. בפשטות, אלו מוצרים קרובים לטבע, שנצרכים בכמות זניחה (יחסית למזון האמיתי) ומטרתם אחת: לשפר, לרענן ולהקפיץ את האוכל לרמות חדשות. אז כן, הכל כאן בריא אבל בעיקר - טעים!

קארי ומשחת קארי אדומה. קארי הוא התבלין הצהוב ההודי, חריף וזמין. הקארי עושה נפלאות ומשתדך נהדר עם מאכלי קוקוס. למשל מרק פטריות בקארי: טגנו בצל ופטריות בשמן קוקוס, הוסיפו פחית או שתיים של חלב קוקוס. הוסיפו הרבה מאוד קארי, וזרקו פנימה כוסברה ו/או לימונית והופל'ה מרק קל ומעולה. אבקת הקארי מצוינת גם בסלט ביצים (הכי פשוט: ביצים קשות, בצל ירוק, שמן זית וקארי). משחת הקארי לעומת זאת מתאחסנת במקרר ומחזיקה שם מעמד לנצח. היא הרבה יותר חריפה ופיקנטית והיא טובה לתת טוויסט לירקות מוקפצים, למרקים ולתבשילי עוף. יגידו לכם התיאלנדים שכל אורז יהיה טעים יותר עם משחת קארי.

זרעי כוסברה. בכל חנות תבלינים תמצאו אותם. זרעי הכוסברה הם הנשק הסודי אם רוצים קציצות בשר ליגה לאומית. פשוט מוסיפים לתערובת וזהו. הם הולכים טוב בכלל בתבשילי קדירה ובתבשילי בשר. אני אוהב את ההתפצחות שלהם בפה אח"כ.

שורש כורכום טרי. כולם מכירים את הכורכום הצהוב שיש בכל בית. אבל מעטים מכירים את שורש הכורכום הטרי. הוא נראה בדיוק כמו שורש ג'ינג'ר או חזרת, רק קצת יותר ג'ינג'י. ההפתעה מגיעה כשמגרדים אותו בפומפיה מעל כל מאכל (ירקות, קדירה ועוד) - או אז מתגלה הפנים בצבע כתום זרחני והאוכל נצבע בצבע משגע ובטעם עדין ונעים הרבה יותר מהכורכום היבש שמתגלה כבן דוד רחוק של הדבר האמיתי. כורכום טרי קונים בדר"כ בחנויות טבע אבל לפני שבוע ראיתי אותו גם ברמי לוי!

מלח גס עם מטחנה. דא. ברור כאילו, ובכל זאת, אני די משתגע כשאני מגיע למטבח אחר ואין בו מלח גס שאפשר לטחון או פלפל גרוס. חברים, זה פשוט לא אותו טעם. להכין בשר במחבת בלי פלפל שחור גרוס טרי ובלי מלח גס שנבזק מעל - הרי זה כאילו לא אכלתם. אז תקנו ושיהיה תמיד זמין בבקשה.

פלפל ירוק חריף. אמנם טריוואלי אבל הולך טוב ומהר עם כל דבר ואצלי גם הילדים למדו לאהוב את הצריבה הקלה בלשון. הפלפל הירוק ישמש לכל סלט טרי, ובעיקר סלט עגבניות הכי פשוט זה רק המון עגבניות קצוצות גס וקצת פלפל חריף חתוך לחצאי טבעות דקיקות . אפשר גם להוסיף שום ויש חגיגה. אני גם עושה לפעמים סלט כבד בקר קר עם פלפל חריף ירוק חתוך לקוביות זערוריות, עם שמיר ועם פלפל אדום.

פלפל צ'ילי יבש גרוס. תתפלאו אבל גם בסלטים חיים הצ'ילי יבש הולך חזק. מתכון מפתיע לסלט משגע הולך ככה: חבילת לבבות דקל חתוכים לפרוסות, תפוז חתוך לקוביות, נבטים סינים עבים, עירית קצוצה, פלפל צ'ילי חריף, שום, שמן זית ולימון. כמה מוזר, ככה נהדר. הצ'ילי הולך כמובן נהדר עם כל תבשילי העוף והפרגיות. חזק במרינדות.

ספרו לנו: באיזה עוד תבלינים אתם משתמשים? (אוקיי, גם כמון. בסדר)

ותביאו גם כמה מתכונים על הדרך!

בתיאבון!

By מר קדמוני with 4 comments

רשמים מסדנה עם עדו פורטל

לפני יותר משנה כתבתי כאן שהגיע כבר הזמן שעדו פורטל יעביר סדנה גם כאן, בארץ הקודש, ולא רק בניכר. זה היה אחרי שכתבתי עליו בהקשר של לוליינות מול אתלטיות, וגם בהקשרים אחרים. בינתיים אני יכול להבטיח לכם שעדו הוא בעיקר אתלט, אבל אתלט שגם יודע לעשות כמה "טריקים של מסיבות". אז לקח טיפה זמן, ואולי גם לחץ מתון ויחד עם עומרי פלד, סוף סוף סדנה בת יומיים התחילה היום וממשיכה למחר.

אני בעוונותי הצטרפתי רק ליום הראשון (מחר יוצא שבת, אז לא בא לי טוב), אבל גם יום אחד היה מאתגר, מהנה ושווה לגמרי. אז הנה קצת רשמים ומחשבות.

האמת שאני לא סגור לגמרי על השם של הסדנה, אבל בקצרה זו דרך לקבל טיפים וטכניקות כדי לשפר את טווח התנועה, את היציבה ואת שווי המשקל ובסוף לעשות עמידת ידיים כמו שצריך (או לפחות לראות איך עוים אחת כמו שצריך). בסבב הציפיות שעידו ערך בתחילת היום, אחת ממשתתפות הסדנה הגדירה אמרה לעדו את הציפיות שלה: "שמעתי שאתה סופרמן, אז באתי ללמוד מה שאפשר ממך". האמת, כשרואים את הקליפים של עידו, סופרמן באמת עלול לקבל בראש. לעדו יש יכולת אתלטית נדירה, חוזק בלתי מצוי ושווי משקל של לוליין קרקס. אבל יחד עם זאת, עדו הוא גם מדריך מעולה, חייכן ומדוייק, והסדנא היתה בנויה היטב.

שני חלקים, בוקר ואחר הצהרים, כל חלק "רק" שעתיים, אבל שעתיים דחוסות היטב היטב ובין לבין מנוחה של שעה (נדרשת בהחלט). אני לא יכול להתחייב על כל התוכן, אבל התחלנו עם עבודת מפרקים יחד עם מוט PVC ועדו איתגר לנו את המפרקים עם תנועות משונות שמיד מעוררות לך את המערכת. עברנו לחימום אקטיבי וחיזוק של מפרקי הידיים. מספר תרגילים שאת חלקם אני מכיר משנותי בקראטה (כמו שכיבות שמיכה על האצבעות), אבל רובם היו תנועות מפתיעות לגמרי וכל אחת מהן הוצגה בכמה רמות קושי כך שיש שפע של שעשוע גם למתקדמים וגם למתחילים.

אח"כ התחלנו לעבוד על עמידת ידיים, מול הקיר חזה לקיר), ומשם לעבודת מתח בתליה, וסשן ארוך על חיזוק מפרקי הכתפיים על ידי Shoulder dislocation בתליה על המתח - הן על יד אחת, הם בשתי ידיים באחיזת "נשר" ועוד ועוד. צר לי שהשמות והתנועות לא יכולות להיות מובנות מהפוסט הקצר הזה, אבל הקצרה וכדי לא לחטוא לאמת אומר שלא היה תרגיל אחד שבא לי בקלות. ואם הוא בא בקלות, כנראה שלא עשיתי אותו טוב...

אחרי ההפסקה עבדנו חזק של עבודת כח ביד ישרה. זהו אחד האלמנטים המרכזיים לכל עבודת ההתעמלות ולחיזוק הכתפיים ובכלל, נראה שעדו השתמש בזה כדרך מצוינת להפוך לסוס רציני. אחרי שעמדו לנשור לנו הידיים יחד עם הכתפיים עברנו לעבודה נטו על עמידת ידיים, ושוב עבודה בשלבים, תוך הסבר מפורט ויעיל, והדגמות שביצעה אולדיה בקלילות מרגיזה. בסוף קינחנו באימון של 10 כפול (30 שניות עבודה על עמידת ידיים+ 30 שניות מנוחה), והאמת, אשכרה עמדתי על הידיים 3 שניות יציב בלי לזוז. זה לא נשמע הרבה (כי זה באמת לא), אבל רכשתי טכניקה ובסיס שיאפשר לי להמשיך ולהשתעשע.

אז שורה תחתונה: כן, בהחלט. עדו פורטל יודע את העבודה היטב ויודע להדריך אותה. אני נהנתי, למדתי ורכשתי עוד כלים ארגז הכלים שלי.

עכשיו אני הולך לנוח ואני מניח שמחר בבוקר אתעורר עם חזה וכתפיים תפוסים היטב היטב. רק כדי שאזכור מה עשיתי היום...

By מר קדמוני with 11 comments

ללכת בתלם או לא ללכת בתלם?

אפשר לומר עלי הרבה דברים, אבל "הולך בתלם" הוא לא אחד מהם. מאז שאני זוכר את עצמי, אני עושה את הדברים קצת אחרת או שונה מרוב האחרים ועד היום לא פעם אנשים מרימים גבה על חלק מהבחירות שלי. ובכל זאת, היום הלכתי בתלם. אולי יותר מדויק לומר שרצתי בתלם.

כאדם שגר בגליל, שטבע ושדות הם הנוף הטבעי וחלק בלתי נפרד מהסביבה שלי, עדיין אני לא נכנס אל תוך השדות אלא תמיד עובר בדרכי העפר של השדות. אני רץ ריצה של כ 35 דקות לפחות פעם בשבוע ותמיד אני אוהב להסתובב באיזור ולחצות את שדות העמק וההר. אבל היום היה קצת אחרת. יצאתי לריצה ב"שעת השקיעה הגדולה", היתה רוח קרירה ונעימה והאויר היה פתוח ומלא ריחות של קציר. חג שבועות עוד שבועיים ולא במקרה הקומביינים כבר עובדים ימים ארוכים בשדות וקוצרים את התבואה ואחריהם הטרקטורים עורמים את החציר בערימות בלות גבוהות וארוזות היטב (עירוניים שימו לב: בלות הן חבילות החציר. יש להבדיל גם בלות כותנה, גבוהות וגדולות יותר, בעונה). שדות החיטה היה קצורים דק ונותרו רק רצועות שיבולים על הקרקע היכן שעדיין לא נארזו לבלות. החיטה נקצצת בגובה 10 ס"מ מהאדמה, והרווח בין שורה לשורה הוא כ 15 ס"מ. רחב מספיק כדי להניח את הרגל וצר מספיק כדי לאתגר.

אז מראה השדה הפתוח לא הותיר לי ברירה והחלטתי לרוץ בתוך השדה. השדה הקצור הקל עלי אבל האדמה החלה כבר להגיב לקיץ וסדקים נפערו בה לאורכה ולרוחבה, ומדי פעם חור של נברן שדה שהצליח להערים על הריסוס ולשרוד, אז בהחלט היה צורך להתבונן היטב לאן רצים. מצד שני, בגלל שרצתי עם ה Vibram גם ככה אני רגיל לשים לב טוב היכן אני מניח את הרגל. אחרי קילומטר ריצה בשדה נגמר שדה החיטה הקצור ועברתי לשדה שרק נבט של דלועים כלשהם. שם האדמה היתה שדודה ורכה, והריצה בתלם האינסופי בינות לערוגות היתה דומה לריצה בחול רך. במהלך הריצה עצרתי פעמיים כדי לצלם (יש לי מכנסי טייץ חדשים עם כיס נהדר מאחורה, בדיוק נכנס הטלפון), אבל לא למספיק זמן כדי לשאוף אויר.

כשהגעתי לערימות החציר לא התאפקתי וטיפסתי עליהן כמו ילד. מה יש. אני ילד.

השורה התחתונה היא שריצה חצי-יחפה של 6-7 ק"מ בשדות היא פשוט נפלאה. אתה מרגיש את האדמה תחת הרגליים, אתה מריח הרבה יותר את העשב ואת החציר, אתה לומד לשלוט בתנועות כף הרגל ולנוע במרחב בצורה טבעית ואותנטית יותר. אני מניח שהאדם הקדמון לא רץ בתלמים ישרים שנוצרו ממחרשה הרתומה לטרקטור ג'ון דיר ירוק, אבל כשהוא רץ הוא ודאי התמודד עם אדמה חשופה וחיה ולא רק עם שבילים כבושים ודוממים, או אספלט.

החסרון היחיד שמצאתי לריצה הזו, ואולי דווקא היתרון, הוא מזכרת אביבית מהשדה שנותרה נעוצה בין הבוהן לאצבע השניה בכף רגל שמאל עד שהגעתי הביתה. חזרתי מחייך.

ואתם - רצתם פעם בשדות?

By מר קדמוני with 7 comments

מכתב קוראים: אבל אבא שלי והרופא אומרים אחרת?!

שלום חברים, הנה מייל שקיבלתי היום מאחד מקוראי בלוג זה. קודם השאלה, ואח"כ התשובה שלי:

אהלן דעאל ושבוע טוב
אשמח לשתף אותך בכמה דברים שקראתי בספר שאבי המבוהל הביא לי ואשמח מאוד אם תוכל להתייחס לדברים שאכתוב.
אני כבר חודש אוכל רק פליאו ( רק עוף, בקר, הודו, קצת דגים ירקות , פירות ,ביצים, אגוזי מקדמיה , שקדים וזיתים + לוקח אומגה 3 פעם ביום - מרגיש מצוין, לא עייף , אנרגטי, ירדתי במשקל מעט והעלמתי לא מעט שומן)
אני מצטט לך מהספר "הכל על הלב" של פרופ' ארדון רובינשטיין
* אכילת חומצות שומן רוויות היא הגורם החיצוני העיקרי המשפיע על רמת הכולסטרול בדם.
רמת השומן הרווי הרצויה לצירכה היא פחות מ10 אחוזים מסך הקלוריות הנצרך ביום.
כיצד להפחית את רמת הכולסטרול בדם:
* איכלו פחות שומן רווי , שומן מקבוצת הטראנס ומזון המכיל כולסטרול
* אכלו סוגים שונים של פירות וירקות - כ5 ביום לפחות
* אכלו דגנים מלאים ותוצרי דגן - כ 6 מנות ביום (מנה - 30 גרם)
* איכלו תוצרי חלב עם אחוז שומן נמוך וללא שומן
* אכלו בשר רזה והרבה קטניות
*העדיפו המכילים מעט שומן רווי - שומנים נוזליים, מרגרינה רכה, טחינה. השתמשו בשמן זית , תירס, קנולה, חמניות וסויה.
ועוד ועוד ועוד...

שאלה: הספר הזה של נשיא החברה לחקר , מניעה וטיפול בטרשת עורקים בישראל ועומד בראש המכון לחקר השפעת המזון הטבעי על איכות חייו וביראותו של האדם עש" אדוארדה וד"ר משה ישי... בלבלבלבה.... מזכיר האגודה הישראלית לסוכרת וכ'ו...
בקיצור הבן אדם מנוסה ומאותר להפליא...
אין אני בא, אני הפישר הקטן, ופשוט סותר את רוב מה שכתוב בספר?
תודה רבה! ע'.

המייל הזה אינו חריג ואני מקבל כאלה מפעם לפעם. בכל פעם הסיפור חוזר על עצמו. אנשים הבוחרים לאכול תזונה קדמונית מופתעים עד כמה הם מרגישים טוב, נפטרים ממשקל עודף ומשתפרים במדדי הדם והבריאות, ובו בזמן הרופאים אומרים להם שהם עושים טעות איומה ונוראה ושבריאותם בסכנה. אוטוטו והם מתפגרים על המקום. ועומד האדם נבוך: האם להאמין לרופאים או להאמין לעצמו ולמראה - ראי ראי שעל הקיר, מי צודק? אני או הרופא שלי?"

באופן דומה מאוד ולגמרי במקרה פגשתי אתמול במסגרת מדורות ל"ג בעומר חבר שנתגלתה אצלו לא מזמן סוכרת רמה 1 (כלומר, הלבלב שלו חדל מלייצר אינסולין. מחלה קשה מאוד). אני והוא כבר דיברנו על כך כמה פעמים והוא החליט לוותר על כל הסוכרים ועל הקמח, למרות ההמלצות החד משמעיות ההפוכות של הדיאטנית המומחית לנושא במרפאת הסוכרת. אמש הוא סיפר לי שהוא מרגיש נפלא, שהוא ירד דרמטית בכמות המנות שהוא נדרש להזריק, הוא עכשיו במשקל תקין, עושה ספורט ומרגיש נהדר. הדיאטנית שלו סופקת כפיה בייאוש כי הוא ממשיך לעשות ההיפך מההמלצות ואפילו הרופא שלו אומר שההתאוששות שלו פשוט מדהימה ולא תואמת את הספרים.

אז הנה התשובה שלי לע': יקירי, הרופא המכובד שכתב את הספר הזה או אחר, כבודו במקומו מונח. אני הקטן לא מתיימר להיות עם הידע או הניסיון שלו אבל אני יודע מה שעיני מראות לי ומה שהגוף שלי אומר: שומן רווי מהחי עושה לי טוב. טוב מאוד. הדם שלי מעולם לא היה במצב תקין יותר ואני בריא וחזק יותר היום משהייתי בגיל 18. אני לא ממלא כמעט אף אחת מההמלצות של כבוד הד"ר ולמעשה נוקט באסטרטגיה נגדית בדיוק (אוכל הרבה בשר שמן, שומן רווי, ללא דגנים ומוצרי חלב שמנים בלבד), וטוב לי טוב לי. עד כאן אני. עכשיו אתה, ע' היקר, תעשה בדיקות דם. תבדוק את עצמך. תשקל, תבדוק את עצמך. תסתכל בראי, תבדוק את עצמך. תשאל איך אתה מרגיש. תבדוק את עצמך. אם בכל הסעיפים האלה אתה יותר טוב על תזונה קדמונית, אז לעזאזל הרופא הזה ודעתו.

מה אתם חושבים?

האם גם לכם היתה התלבטות דומה מול בני משפחה?

האם גם נפשכם קצה בשרלטנות הממסד הרפואי? (ושווה לקרוא את הפוסט של מיקי על דעתה של אחת מכותבות המלצות משרד הבריאות האמריקאית המודה כי אין להמלצותיהם בסיס מחקרי!)

By מר קדמוני with 3 comments

האם בכבד יש רעלים?

נתחיל בסיפור: ביום חמישי האחרון עשיתי קניות כרגיל אצל הקצב שלי. בדיוק כמו בכל שבוע. בשקית עמה יצאתי מהקצב היה גם קילו כבד בקר פרוס דק, שוכן לבטח לצד פרגיות וכתף בקר. היה יום יפה ויצאתי עם חיוך ומחשבות איך אכין את הכבד הפעם וכמה טעים זה יהיה. החיוך נמחק לי רק למחרת, ביום שישי ב12 בצהרים, כשגיליתי לחרדתי ששכחתי את השקית עם הבשר במושב האחורי של הרכב. שלושה קילו וחצי בשר הלכו לפח.

)-:

זה הזכיר לי את הדיון האינסופי: האם הכבד בריא ואולי בכלל הייתי צריך לזרוק אותו לפח מלכתחילה...

לא פעם אני כותב כאן על היתרונות הבריאותיים של הכבד. הוא זמין, הוא זול, הוא טעים והוא פצצת ויטמינים ומינרלים. לא לחינם כל חיה טורפת אוכלת קודם כל את הכבד ואת הלב של החיה הנטרפת. השאלה היא האם הכבד הוא "פח הזבל" של הגוף או "מסננת הרעלים" ולכן כל האוכל כבד, דינו ייסורים ובריאות רעה, או שמא דווקא אכילת הכבד היא היא הבריאה והמרחיקה תחלואה. אין ויכוח שהכבד עשיר תזונתית ללא השוואה לשום מזון אחר בכדור הארץ. השאלה היא לגבי מה יש שם עוד והאם זה טוב או לא. באורח פלא בא אתמול לעזרתי מארק עם פוסט בדיוק על זה, וברשותו וברשותכם, אביא את עקרי הדברים והמסקנות, ואתם תשפטו.

החשש העקרי הוא לגבי המצאות מתכות כבדות, כמו כספית, עופרת ואחרות, בכבד. נתחיל בעובדה הפשוטה שמתכות כבדות לא מסתובבת ככה סתם חופשי ברוב שטחי המרעה או בתזונת הבקר, אם כי דברים תמיד יכולים להתרחש. ככלל, ככל שהפרה אוכלת מרעה טבעי יותר, וככל שהגידול נעשה בצורה אחראית ומבוקרת יותר, כך סיכוייה להיות בריאה יותר, גבוהים יותר. עד כאן טריוויאלי. עכשיו בואו נציץ בכמה מחקרים שבדקו את רמת המתכות הכבדות באברים פנימיים שונים.

הנחת יסוד: כבד יכול לצבור מתכות כבדות, כמו גם כל שאר חלקי הפרה.

נתחיל עם מחקר שנועד בדיוק כדי לבדוק איך רעל ספציפי (אלפאטוקסין) שנוצר ע"י פטריות, משפיע על המצאותו באברים השונים בבקר. לצורך זה האכילו עגל בכמות גבוהה מאוד של הרעל משך חמישה ימים ואז ניתחו ובדקו את פיזור הרעלים. הרעל נמצא בכל אברי הבהמה. ברמה של 13 ng/g בשריר, לעומת רמה של 147 בכליות ורמה של 47 בכבד. במחקר שבדק ספציפית פרות שרעו באיזור מזוהם בצ'כיה בו האדמה עשירה מאוד במתכות כבדות ורעילות (בגלל מפעל מזהם), נמצאו חריגות ורעילות לאדם בכל אברי הבקר (גם בבשר הרזה והשריר) ורמות גבוהות במיוחד בכבד.

שני אלו הם דוגמאות למחקרים המטפלים בתרחישי קיצון. תרחישים בהם הפרה חשופה לרעל של ממש באופן משמעותי וקיצוני. אנחנו לא מוכנים לאכול בשר מזוהם. הסיכוי לאכול בשר מזוהם הוא זניח, בייחוד במדינות בהם יש פיקוח על תזונת הבהמות והעובדה שלמזלנו אין בארץ (למיטב ידיעתי) שטחי מרעה שזוהמו בקרינה או במתכות כבדות. באיזורים מזוהמים בארץ, כמו מפרץ חיפה, אין, תודה לאל, שטחי מרעה (תאמינו לי, הייתי פעם חיפאי).

למרות זאת אנשים מודאגים (והתדמית הגרועה של הכבד עוזרת). אבל בשטח, הממצאים הם שההרעלות הכבדות בבקר הם אירוע לא מצוי. במחקר משנות ה 70 שבדק אקראית במאות בע"ח את רמות כספית ועופרת באיברים של חיות שונות (עוף, בקר, בקר נמוך) מצא שבכל הדגימות המתכות הרבה מתחת לרף הקבוע (כלומר רמות מזעריות שנחשבות תקינות). מחקרים דומים נעשו בארצות הברית ובספרד וגם בהם נמצא כי בקר ועופות בגידול תעשייתי אינם חשופים לרמות משמעותיות או מסכנות של מתכות כבדות. אבל אותנו מעניינים הנתונים לגבי בקר בארץ, ועל זה אני עובד.

תוסיפו על זה את העובדה שהכבד הוא לא מסננת או פילטר שנמצא מחוץ לפרה ושצובר את הדרעק והפרה מקבלת יופי טופי של דם אלא חלק אינטגרלי של הפרה, ופרה מורעלת היא פרה מורעלת, מהטלפיים ועד לנחיריים. עד שלא יהיה פה אסון חלילה צ'רנוביל או פוקושימה, הפרות באחו נראות בארץ הן ברמת סיכון נמוכה מאוד.

אבל בכל זאת, יש בארץ עדיין בעיות בעיקר בתחום של המזון לבקר ובהעדר פיקוח מספיק לגבי מזון רטוב והיעדר אכיפה במקרה בו נמצאות חריגות. הנה ציטוט להלן מתוך דו"ח מבקר המדינה 59B בנושא:

בדיקות מספוא מאפשרות לעמוד על טיבו של מזון המסופק לבעלי חיים, על בטיחותו לשימוש ועל ערכו התזונתי. המעבדה לביקורת טיב המספוא של השירותים להגנת הצומח (להלן – המעבדה לטיב המספוא, המעבדה) מבצעת בדיקות איכות במספוא מכל מיני סוגים. כמו כן, המעבדה מבצעת גם בדיקות לגילוי מזהמים במספוא: מיקוטוקסינים ומתכות כבדות. בשנת 2007 פיקחה המחלקה על 242 יצרנים, יבואנים ומשווקים.

במעבדה בודקים בעיקר דגימות של תערובות הניטלות באקראי, על פי תוכנית שנתית, מקווי הייצור והאחסון ומהנמלים שאליהם מגיע מספוא מיובא. במעבדה בודקים, בין היתר, בדיקות של איכות המזון, שבהן המעבדה בודקת אם תכולת אבות המזון, הוויטמינים, המינרלים, התאית ועוד מרכיבים תואמת למוצהר מפי היצרנים, היבואנים והמשווקים; ובדיקות בטיחותיות, שבהן המעבדה בודקת אם יש בתערובות רעלנים, מתכות כבדות ותוספות כמו קוקסידיוסטטים[30], וזאת כדי לוודא שהמזון לא יפגע בבריאות בעלי החיים שניזונים ממנו ובבריאות בני האדם הצורכים מוצרים מן החי.

מספר הדגימות שנבדקו בשנים 2005, 2006 ו-2007 היו 1,051, 1,190 ו-957 בהתאמה. אחוז התוצאות שחרגו מהתקנים היה 11.3%, 8.8% ו-5.3% בהתאמה. יצוין כי רוב התוצאות החורגות נמצאו במכוני התערובת הקטנים והבינוניים, ואצל חלקם הסטיות מהתכולה התקנית חזרו על עצמן מדי שנה בשנה. המחלקה פנתה ליצרנים שבמזון שייצרו נמצאו חריגות מדי שנה בשנה וביקשה מהם לתקן את הליקויים, אך ללא הועיל. לדוגמה, תערובות מזון לבעלי חיים מכילות לעתים נחושת. תכולת נחושת גבוהה המצוייה לעתים בתערובות מזון עלולה לגרום למותם של בני הצאן. לפי צו הפיקוח, תכולת נחושת בתערובות לצאן לא תעלה על 8 גרמים לטונה (עם סטיית תקן, מותרים עד 10 גרם לטונה). בבדיקת תכולת הנחושת בדגימות של תערובות לצאן בשנים 2005, 2006 ו-2007 נמצא אחוז חריגות גבוה יחסית (החריגות אלה פירושן ריכוז גבוה מסטיית התקן המותרת): בשנת 2005 נמצאו חריגות ב-13 מ-70 אנליזות (18.57%); בשנת 2006 ב-7 מ-59 אנליזות (ב-11.86%); ובשנת 2007 – ב-9 מ-50 אנליזות (ב-18%).

כדי ליצור הרתעה מן הראוי שמשרד החקלאות יבחן את האפשרות לעגן בדין הטלת קנס מינהלי על מכוני התערובת שאינם מקיימים את הוראות צו הפיקוח.

יש עוד מה להרחיב בנושא, ולא סיימנו את הדיון, אבל לסיכום ביניים נאמר כך:

1. הכבד הוא פצצת ויטמינים ומינרליים.

2. די לצרוך כבד פעם בשבוע. כל יום אינו מומלץ בעיקר כי לא צריך עודף של ויטמנים. פעם בשבוע מאוד מומלץ.

3. תמיד עדיף לאכול אוכל לא מורעל ומזוהם. זה נכון בירקות וזה נכון במזון מהחי.

4. בשר מזוהם יהיה מזוהם כולו, בכבד, בראש ובכל איבר אחר. בשר מרעה יהיה לעולם טוב יותר.

בינתיים תספרו לנו אם אתם אוכלים כבד, כמה ואיך.

By מר קדמוני with 8 comments

רמאים חדשים עם רמאויות ישנות

מיקי שיחק אותה ונתן לינק לתכנית הבוקר של גיא ואורלי ושם הקרדיולוג ד"ר קיציס (בדקה 50:40) אומר סופסוף מעל גבי מרקע הטלויזיה את מה שכאן ידענו מזמן: אין שום בעיה בצריכת בשר, ביצים ושומן וה"אשם" היחיד בהשמנה הוא קמח וסוכר (ואני אוסיף: שמנים תעשייתיים הם עוד רעה חולה משמעותית, אבל בסדר, הרופא עושה עבודה הסברתית טובה מאוד גם ככה).

אז במקרה ועדיין אתם מקבלים מיילים זועמים מטבעונים אדוקים שמאשימים אותי בהרג סיטונאי של בע"ח (ישירות) ובני אדם (דרך דיאטה בה אוכלים בשר שכביכול היא "מנוגדת" לטבע ומעודדת תחלואה), אתם יכולים להרגיע אותם שגם איגוד הקרדיולוגים בארץ סופסוף יצא מהארון וזורק לפח את המיתוסים האומללים האלה שרק יצרו דורות של שמנים וחולים, באדיבות משרד הבריאות כמובן.

ולעומת החדשות הטובות האלו, הנה שירות הפוך ורע לציבור שהופיע גם הוא בתכנית בוקר. היום בתכנית של ניצולת השרדות אחת, הופיעה ד"ר אורית מאיר (היא ד"ר לנטורפותיה. כן, יש דבר כזה) והמליצה על דיאטה לפי סוג הדם שלך. היא הגדילה לספר שהאבחון לפי סוג הדם נכון רק 70% וכדי להגיע ל 100% אבחון דיאטני נכון ומדויק חייבים לקנות אצלה גם (תחזיקו חזק) אבחון קינסיולוגי. היא גם הואילה להדגים איך האבחון הזה מתבצע, והאמת, כל כך השתכנעתי שאני חושב לפנות שוב לשר הבריאות בבקשה שיוסיף את הגברת לסל הבריאות: הנבדק מחזיק את הידיים לפנים ומכיוון שבמשך החיים החזקנו הרבה מזונות בידיים, אז על ידי "סגירת המעגל האנרגטי" היא יודעת אילו מזונות יהיו מעכשיו טובים לנבדק ואילו רעים.

מדע טהור ומשובח כיין המשומר.

היא אמרה למנחה שלפי סוג הדם שלה B היא יכולה לאכול חופשי בשר אבל לא עוף, והיא יכולה לאכול חופשי מוצרי חלב אבל רק עד 5% בדיוק. מעל זה זה לא יסתדר לה עם סוג הדם. בגלל שגם אני B, נלחצתי לאללה. מה אעשה עם כל המוצרלה 22% שיש לי במקרר עכשיו? ומה אתן לילדים היום לארוחת צהרים. נרגעתי רק ששמעתי אותה אומרת שלבעלי דם O מותר עוף, ואני חושב שלפחות חלק מהילדים שלי יש O, אז נראה לי שיהיה להם מה לאכול היום. איזה מזל.

אח"כ היא אמרה שהבעיה העקרית בתזונה בכלל היא בסוכר וקמח, וזה בסדר, אבל כל העטיפה הרמאית הזו היא דרך יצירתית ונבזית לחלוב מאנשים אומללים את פרנסתם. מה אומר ומה אדבר, אולי אני נאיבי אבל בחיי שנפעמתי מעזות המצח, מהשרלטנות ומהיכולת של אנשים אשכרה לשלם כסף ולשים את התזונה שלהם בידיה של מן מכשפה שכזו. ביקור באתר שלה מראה שהיא מוכרת עוד שלל קשקושים ונבזויות.

משוגעים, תרדו מהגג.

וטיפ לעורכי תכניות הטלויזיה: חאליק, אל תתנו במה לקוקואים כאלה. אנשים עוד עלולים להאמין להם.

By מר קדמוני with 8 comments

למה אין לי שעון דופק?

בתור אחד שעושה (יחסית, יחסית) לא מעט ספורט, אני חריג לגמרי.

לא רק בגלל שאני עושה אימונים קצרים יותר ואינטיסיביים הרבה יותר מרוב רובם של חברי, אלא שאין לי שעון דופק. מסכן שכמוני. אין לי לא פולאר ולא גרמין, לא נייקי ולא פירמות אחרות. חברי הרצים לא יכולים להבין כיצד אני "רציני" בגישתי לאימונים ובכל זאת מוותר על השימוש ברצועת החזה השחורה ובציורי הלב הקטנים של השעון (וביכולת להוריד את הנתונים אח"כ למחשב ומה לא). אז הנה הסיבות העיקריות למה מעולם לא הייתי בעניין של שעוני דופק:

1. השעון מרחיק אותך מעצמך. אם אני שואל חברים "איך היתה הריצה?" הם ידעו לענות לי שהם רצו בדופק 160 עשרה קילומטר אבל לא ידעו להגיד לי שהיה קשה, קשה מאוד, קריעה, וכדומה. השעון מרחיק את יכולת הוויסות הטבעית שיש לנו בגוף ומעביר אותה לשליטתו הבלעדית של השעון. עלה לך הדופק ב 5 פעימות לדקה יותר מ"היעד"? מיד אתה צריך להאיט כדי תהיה מקסימום יעיל. וכדומה באימוני ספינינג (אני יודע מאישתי) ובכל אימון אחר. האביזר גורם לנו להיות פחות אותנטיים ורגישים לגבי התחושה האמיתית שלנו. מי אמר ש80% מהדופק המקסימלי (שמי יודע באמת מהו) הוא דווקא הדופק הנכון לאימון הזה? מי אומר שהיעד קשור בכלל לדופק?

2. התמקדות בדופק נותנת תמונה מצומצמת של הכושר שלכם. ברגע שיש שעון דופק האימון משרת את הדופק ולא להיפך. תפיסת שעון הדופק כמדד מוחלט היא מצומצמת ומוגבלת. יש את עייפות השריר, יש את התחושה הכללית ויש עוד בלי סוף מדדים ותחושות שמשפיעים על יעילות האימון ועל ההרגשה בסופו. במקום לרוץ בדופק מסוים אולי צריך לרוץ בעייפות שריר מסוימת? אולי לא צריך בכלל פרמטר חיצוני קבוע לאורך הריצה אלא משהו משתנה, אינטואיטיבי, בסיסי, כזה שיש לכל בנאדם אלא אם כן הוא התרגל להדחיק ולא לשמוע אותו כי השעון "מדבר" בקול רם יותר?

3. הדופק הוא לא מדד אובייקטיבי, ובשביל סובייקטיביות, לא צריך שעון. דופק הוא קצב פעימות הלב אבל הוא לא מדד לכושר. אבא שלי למשל, הוא בן 66, ומעולם לא עסק בספורט כלשהו. בכל זאת, הדופק שלו במנוחה היה עד לשנים האחרונות 48. יש לו לב גדול ויעיל שהוא קיבל איכשהו בתורשה (לצערי, עלי זה דילג העניין הזה), אבל זה בשום פנים לא מדד לכושר הכללי שלו אלא ליכולת גופנית מסוימת שיש לה כמובן יתרונות רבים. הדופק שלנו משתנה כשאנחנו בלחץ, כשחם לנו או כשקר לנו, כשאנחנו רעבים או שבעים, כשאנחנו מפחדים או שאנחנו מתאמנים. הדופק הוא סבבה וכדאי שתמיד יהיה לכם אחד כזה, אבל למדוד אותו ולפעול לפיו באימונים שלכם לא ידחוף אתכם לקצה שאתם יכולים להגיע אליו. עוד לא פגשתי מישהו שהשעון דחף אותו קדימה. בדרך כלל, הוא משמש תמרור אזהרה, מבחינת: "האט, סיבוב לפניך" או "שמור מרחק".

4. אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. ואפילו זה שעון. אני אוהב לאלתר, לנוע, לשנות ולהשתנות לפי התחושה שלי באותו הזמן. פעמים רבות אני רץ ללא שעון בכלל (כן, בלי למדוד זמן). אני אוהב את הפעילות אבל אני לא אוהב משמעת. אני חושב שגם רבקה ברק, המורה שלי בכיתות א-ג יכולה להעיד על כך עד היום.

5. אני משקיע את הכסף הזה במקומות אחרים. שעון דופק עולה 500 ש"ח וצפונה. אם יש לכם 500 שקל להשקיע בעצמכם ובכושר הגופני שלכם אני הייתי משקיע אותם בברזל - אם בצורת מוט ומשקולות ואם בצורת קט'לבל או מוט מתח. הקניה הבאה שלי תהיה RACK טוב כדי שאוכל לעשות Back Squat. זה נראה לי אביזר אימון חשוב הרבה יותר מכל שעון דופק.

6. זו אופנה, לא יותר. אופנה זה סבבה, לגיטימי וכיף ברמה מסוימת, אבל זו רק אופנה. זה לא הדבר האמיתי. אנשים משתמשים בשעון הפולאר שלהם ככרטיס ביקור לעצמם כדי שכל מי שרואה אותם ידע מיד ש"אני אחד שרץ/רוכב על אופניים" (תלוי בדגם של השעון). אני לא בעניין של האופנה הזו, מה גם שהשעונים של פולאר די מכוערים בעיני. סורי.

האם יש לכם שעון דופק?

כמה זמן אתם משתמשים בו כבר?

האם זה תורם לכם משהו או שזהו רק הרגל לקבלת פידבק חיצוני?

ספרו לנו!

By מר קדמוני with 10 comments

ההבל הגדול של קלוריות IN קלוריות OUT

יש רעיון אחד שכל אחד מבין ויודע לצטט בהקשר של תזונה ושל עודף משקל. הרעיון הולך ככה: אם אתה אוכל יותר קלוריות ממה שאתה שורף, אתה משמין. פשוט וקל. מתמטיקה לכיתה א'. זה מה שמביא את הנשים לתפיסה העצמית הלא-מחמיאה והאומללה של: "אני פשוט חזירה ועצלנית" ושבגלל זה הן לא יורדות במשקל, ו"לו רק הייתי סותמת את הפה, הייתי רזה". בגלל זה ההמלצה הגורפת לנשים וגברים כאחד היא: תאכלו פחות ותעשו יותר ספורט. וואללה יופי. השאלה היא למי ההמלצה הזו עוזרת. אז זהו, שלאף אחד.

היום ניתן דוגמא למה תרגיל החשבון הזה אינו רלוונטי כלל לענייני הצלחה או כשלון בשמירה על משקל תקין. הרעיון בא מפוסט של ד"ר מייקל אדרס. נגיד שיש לך חנות. מסעדה. נניח, סניף של ארומה. סך הכל העסקים מצליחים ואתה באיזון כלכלי סביר. יום אחד פתאום מתחיל לחץ מסיבה לא ברורה. יש יותר אנשים. התורים מתארכים בקופות, אנשים לא מפסיקים להגיע כל היום. זה טוב לעסקים אבל נהיה פשוט צפוף במסעדה. על כל שולחן יושבים יותר אנשים וזה פוגע בתחושה שלהם אבל אין לך אישור להרחיב את העסק ותוספת בניה. אתה מתייעץ עם מומחה מתחום המסעדנות, כדי להבין מה לעשות. המומחה חושב ואומר שזה פשוט מאוד. צפוף במסעדה כי נכנסים יותר אנשים מהקצב בו אנשים יוצאים מהמסעדה. לו רק יכנסו בקצב יותר איטי, לא יהיה צפוף. יופי. באמת יופי. המומחה באמת מומחה. זה מאוד עזר לך.

האמנם?

האם תשובת המומחה עוזרת במשהו לנהל טוב יותר את העסק או לפתור בעיות? לא!

מה שבאמת באמת מעניין זה למה יותר אנשים נכנסים ולא למה יש צפיפות. האם קרה משהו באיזור (פחות תחרות, יותר אוכלוסיה), האם קרה משהו בעסק (שירות אחר, עיצוב אחר, מטבח אחר), וכדומה. רק אם תבין את המרכיבים האלה, תוכל לשלוט טוב יותר במתרחש. תשובות בסגנון "תרחיב את דלת היציאה ותקטין את דלת הכניסה" לא יעזרו.

הנמשל קל. מה שחשוב להבין הוא למה אנשים מכניסים יותר אנרגיה ממה שהם מוציאים. מה קרה פתאום? ולא, התשובה היא לא "בגלל שהם חזירים ועצלנים". זו תשובה פשוטה ופשטנית שאינה מסבירה מאומה שכן יש מקומות רבים בהם אין ומעולם לא היה חוסר במזון ובכל זאת, אין בהם כלל השמנה. כך היה גם בעולם המערבי עד לא כ"כ מזמן. גרף ההשמנה העולמי מראה עליה תלולה במשקל הממוצע החל משנות השבעים. זה לא שלפני כן היו רעבים באמריקה. ממש ממש לא. גם גרף הפעילות הגופנית אינו מסביר דבר. דווקא ההיפך נכון: ככל שאנשים במעמד סוציואקונומי נמוך יותר הם נוטים לעסוק יותר במלאכות כפיים פיסיות, וככל שהמעמד נמוך יותר יש עודף משקל גבוה יותר. אין קשר בין פעילות פיסית (עבודה פיסית) לבין משקל. סורי.

ההסבר נעוץ במקום אחר והוא הביולוגיה של אגירת שומן ושל צריכת שומן.

בקצרה ובפשטנות מה, האינסולין הוא הנהג המטבולי של השומן. הן של אגירתו בתאי הגוף והן שינועו משם לטובת אנרגיה מתווכים ע"י אינסולין. כך למשל אנשים הלוקים בסוכרת מסוג 1 (החמורה יותר, היינו הפסקת ייצור אינסולין ע"י הגוף) נוטים לאבד במהירות רבה מאוד ממשקלם עד שהם לא מתייצבים סוכרתית. בהעדר אינסולין השומן אינו יכול עוד להצטבר והגוף מנצל את השומנים הקיימים ומכלה אותם במהירות רבה. כך למעשה פעמים רבות מתגלה המחלה אצלם. כך קרה אצל ידידי לפני כחודשיים. הוא איבד 10 ק"ג בשלושה שבועות ואז הלך להבדק...

כמובן שהמגנון מורכב מאוד והוא הופך למרתק כאשר רואים מה קורה שנוצרת עמידות לאינסולין, היינו, צורך ביותר אינסולין כדי ליצר את אותה התגובה בתאים. עמידות לאינסולין היא ההגדרה הכימית של סוכרת מסוג 2. אז את הפוסט הבא, או אחד אחריו, נקדיש לנושא ונחפור קצת יותר לעומק בתפקיד האינסולין וכיצד תפריט שעשיר מאוד לאורך זמן בחומרים המעודדים ייצור אינסולין (פחמימות - ובעיקר דגנים וסוכרים) יוצר אצלנו בגוף שינוי מטבולי המעודד אגירת שומן. כלומר, ההשמנה היא לא בעיה פסיכולוגית (עצלנות, חזירות) אלא בעיה ביולוגית של הצטברות עודפי שומן. אבל נרחיב על זה עוד, כאמור, בפעם אחרת.

בינתיים, תאכלו על האש בתיאבון ביום העצמאות, ואל תשכחו לרדת על השומן של הבקר. הכי טעים, הכי בריא.

By מר קדמוני with 2 comments

מה אוכלים בחודש מילואים? חרדון!

לפני למעלה מ 20 שנה (וואו, אני חתיכת זקן) כשהייתי צוער צעיר בבה"ד אחד, היה איתי בצוות חבר מצחיק מהנדסה בשם גילי שפק. באחד התרגילים האינסופיים ואחרי שהאוכל התעכב כמה שעות אי-שם, בשיא הטבעיות, גילי צד לו חרדון-צב אומלל אחד. בלי להשתהות הוא ביתר אותו בסכין הפלסים הצבאית שלו, ואכל להנאה מול עינינו המשתאות. הוא טען שיש לחרדון טעם של דג מלוח עם הרבה פלפל. מיד שהדבר נתגלה מפקד הצוות שלנו השתולל וגילי עלה למשפט הדחה. בדרך נס (ויש אומרים פרוטקציה) הוא נותר בקורס הקצינים וסופו שהיה מ"פ מצטיין. אז כמו שאתם מבינים, בצבא עדיין לא מרשים לצוד, אבל זה לא אומר שאי אפשר לאכול טוב גם בצבא, ולא חרדונים חלילה.

סיפור שני:

לפני שנתיים וחצי כמעט נקראתי עם חברי בצו שמונה למבצע עופרת יצוקה, שעל מסקנותי ממנו כתבתי כאן. הצבא היה כמרקחה ותקופת האימונים לפני הכניסה לעזה היתה אינטנסיבית ויעילה. בהיבט התזונה, אעפס, הצבא מתבסס בעיתות חירום שכאלה על מנות קרות מספקים חיצוניים, שכן אין אפשרות לוגיסטית להאכיל את כל כח המילואים המגויס בחירום במטבחים הצבאיים. כלומר חיינו על סנדוויצ'ים. בבוקר באגט מקורר עם גבינה צהובה, בצהרים באגט קר עם שניצל, ובערב הפתעה, באגט מקורר עם חביתה. כך משך שבוע אימונים. מכיוון שאז כבר הייתי עמוק בתוך העניין של תזונה קדמונית ולמעלה משנה שלא אכלתי לחם, העומס הבלתי צפוי של קמח על מערכת העיכול שלי הוביל לתוצאות הרות אסון, שכן הייתי חייב לאכול (בכל זאת, מלחמה). פשוט היתה לי עצירות שלא מהעולם הזה (מעולם לא היתה לי עצירות לפני ומעולם לא אחרי, תודה לאל). הרגשתי שמערכת העיכול שלי הפכה לבטון יצוק. לרווחתי (מילולית) העניין הסתיים בסופו של יום, אחרי לידה ממושכת (תינוק בריא ומסריח), אבל את הנזק שיכולה התזונה הצבאית לגרום לי כבר הפנמתי היטב היטב.

אז אתמול כתבתי על יום מילואים שהיה לי השבוע וקורא חרוץ ואנונימי אחד שאל בצדק: "אז מה אוכלים בחודש מילואים?" כי ליום אחד, כידוע, קל יותר להסתדר, וגם אם תצומו יום לא יקרה כלום (אלא רק טוב). אז האמת שלגבי חודש מילואים יש לי לצערי ניסיון עשיר מאוד, ויעידו על כך זוגתי שתחיה וילדי. קרוב לעשרים שנה של מילואים לא הולכים ברגל וכבר עשיתי קווים שכחלק מהקוראים פה עדיין ציירו קווים בגן (הא הא, שחוק אבל משעשע. בדיחות מילואים. סורי). מכל מקום, ברוב השנים כשהייתי צעיר וטיפש יותר, אני ותזונה קדמונית ובריאה היינו רחוקים זה מזו כרחוק מזרח ממערב. פשוט אכלתי כל דבר ולא זזתי הרבה (האמת, נשמע אמין בתור מילואימניק מצוי, לא?), אבל בעקבות השינוי שעברתי גם בהיבט הכושר וגם בהיבט התזונה, גם המזון שלי במילואים השתנה.

אז בהתרגש עלינו יום העצמאות, הפוסט הזה מטרתו לעזור לכם: החייל והחיילת הסדירים, ולנו, אנשי המילואים, כדי לשמור על תזונה איכותית וטובה יותר גם כשלובשים חאקי.

נתחיל בכמה עובדות:

1. הצבא משקיע הרבה מאוד כסף במזון, ועל פי רוב הוא קונה מוצרי יסוד די איכותיים (בעיקר לגבי ירקות ופירות).

2. לעולם לא חסר מזון בצבא. אבל, הצבא עדיין מתבסס על לחם, תפוחי אדמה ובשר מעובד בהיקפים גדולים מאוד.

3. כל יחידה מנהלת את תקציב רכש המזון שלה באופן די עצמאי ולמנהל המטבח יש הרבה חופש פעולה לבחור ולהצטייד במוצרים לפי בחירתו (הווי אומר: ניתן להשפיע עליו).

4. בצבא התקשורתי של היום יש רגישות גבוהה לצרכי הפרט. כך למשל, יש היום חיילים אולטרה-דתיים המבקשים בשר "חלק" (בהכשר מיוחד) ומקבלים את זה! בעבר זה לא היה קיים. גם חיילים טבעוניים וצמחוניים מקבלים מענה ולא משנה היכן הם מוצבים. אם כך, אז אין שום סיבה שחיילים קדמוניים לא יוכלו לאכול טוב.

5. כפרטים, יש לכם כח רב ואם אתם מספיק עקשנים ומספיק רציניים, יתייחסו אליכם בהתאם.

אז מה אני ממליץ לכם לעשות כדי לשמור על תזונה איכותית גם בצבא:

1. תצטיידו מהבית. אני תמיד מביא למילואים הרבה מאוד אגוזים. אני מביא גם כמה חבילות של שוקולד מריר 85%. יחד עם האגוזים וזה יכול להוות תחליף טוב מאוד, טעים ומלא קלוריות שצריכים לארוחות גרועות ובעיקר לסנדוויצ'ים.

2. (במילואים זה יותר קל) תדברו עם הטבח ועם האחראי מטבח. מילואים ארוכים עושים תמיד בבסיסים קטנים והצוות במטבח הם חברים ליחידה. ככל שתהיו יותר ממוקדים ויותר פשוטים, יוכלו לעזור לכם יותר. אני ממליץ לבקש לקבל את אותו האוכל כמו כולם, אבל בלי השמן התעשייתי (טוב תעשו אם תביאו בקבוקון שמן זית). תמיד ישמחו לתת לכם ירקות חיים.

3. תשאלו מראש את האחראי על רכש המזון אם יש גם בשר שאינו מעובד ושאתם לא אוכלים שניצלים ו"קבב" תעשייתי. תתפלאו אבל בטוח שיש וישמרו לכם.

4. תאכלו הרבה אבוקדו. יש תמיד בשפע (בעונה). וישמחו לתת לכם. כנ"ל ביצים (כל השנה). בקשו ויכינו לכם ביצים קשות שתוכלו לנשנש ולקחת איתכם ליום אימונים במקום לתקוע סנדוויצ'ים. כנ"ל פירות אחרים. תבדקו מה יש במטבח.

5. תבנו מערכת יחסים אישית ואיכותית עם הרס"פ. כשהוא מביא אוכל אין סיבה שלא יביא לכם חבילת גבינה צהובה, או כמה קופסאות קוטג' או כל מזון בסיסי אחר שאינו כולל לחם, פסטה ושמן תעשייתי.

6. מילואים (בעיקר אם מדובר בקווים ארוכים ושקטים, לא במלחמות) טובים מאוד כדי לנסות ולתרגל צום לסירוגין. כמובן שעם שתיה חופשית, אבל תנסו לדלג על ארוחת הבוקר או הערב או שתיהן, ולראות איך הולך.

אז ספרו לנו - מה ההמלצות שלכם לצבא? חרדון בפיתה? ומה אתם עושים כשאתם יוצאים מחוץ לשגרה התזונתית שלכם?

By מר קדמוני with 1 comment

מה אוכלים ביום מילואים?

אתמול הייתי ביום מילואים שכזה, אי שם בדרום הרחוק. חד יומי. חד ערכי.

יצאתי מוקדם מאוד ומכיוון שידעתי שלא אחזור עד הערב, ושלא יהיו לי יותר מדי אופציות לארוחה ראויה, שקלתי את צעדי. ידעתי שהאוכל במטבחי הצבא עוד לא שמע על "שמנים לא תעשייתיים" ולא שמעו שם על בשר שאינו מעובד.

אז מה אוכלים?

אז פתחתי את היום שלא כמנהגי (כי בדרך כלל אני לא אוכל מאומה עד לצהרים) ואכלתי על הבוקר חביתה בחמאה משלוש ביצים + גבינת קצ'קבל. ידעתי שכבר זה יכול להשאיר אותי שבע לכל היום כמעט.

אבל ליתר בטחון ארזתי לי קופסה קטנה מפלסטיק עם כבד. רק כבד. פשוט ומוכן. היה במקרר.

וזהו.

באחת בצהרים אני נישנשתי לי כבד מתחת לאיזה עץ בבריזה הנעימה (באמת שהיה מזג אויר נעים אתמול) וכל השאר ישבו והזיעו בחדר האוכל.

לחדר האוכל נכנסתי אחר כך רק כדי להוציא לי כוס מים עם קרח.

בדרך לקנקן עם הקרח ראיתי את הסלטים, את תפוחי האדמה והשניצל המתועש ומה אני אגיד לכם: לא עשה לי שום חשק. כנראה שאני פשוט כבר נגמלתי. אני לא אוכל יותר את הדברים האלה (הדברים האלה = מזון תעשייתי ושמנים צמחיים). דרך אגב, היה לי קשה למצוא קנקן עם מי קרח כי ברוב הקנקנים היה מיץ פטל. יאממי.

אני מקווה שגם אתם אכלתם טוב אתמול.

By מר קדמוני with 8 comments

שלוש מחשבות ליום השואה

1. עלינו לחיות את החיים. כשעצרתי הבוקר את הרכב בכביש החוף בהשמע הצפירה, המחזה של אנשים, משאיות ומכוניות שונות העומדים במרכז ההכביש המהיר ומרכינים ראש, היה נראה סוריאליסטי ואפוקליטי למרות שהיה צפוי. יש משהו בעצירה המוחלטת של התנועה, ועוד יותר במקום בו התנועה מתמדת, כמו כביש מהיר, כדי להמחיש עד כמה כח החיים זורם בעורקינו אם נרצה או לא נרצה, וכי החיים והתנועה הם המענה הנמרץ ביותר לחדלון ומוות. קיבלנו את החיים שלנו למרות וכנגד כל הסיכויים, ועלינו להיות בטוחים שאנו חיים אותם באופן מלא. עלינו לחיות את החיים, כאן ועכשיו.

2. לעולם לא מאוחר מדי להתחיל. בדיוק היום בבוקר עלו אחי ואחותי על מטוס כדי ללוות את סבתא שלי בנסיעתה להמבורג, גרמניה. סבתא שלי, פרופ' מרים גיליס קרליבך, היא צעירה בת 89 שמחשבתה גם היום חדה ומדויקת כסכין מנתחים. היא ביתו של הרב יוסף צבי קרליבך, מראשי יהדות גרמניה, שנרצח ביער ריגה עם ארבעה מילדיו ב 1942. סבתא שלי מדגימה היטב את האימרה שלעולם לא מאוחר מדי לעשות דברים גדולים ומשמעותיים. אחרי שעשתה קריירה כמורה בכיתות א', היא החלה ללמוד לתואר ראשון בסוף שנות הארבעים לחייה, קיבלה את הדוקטורט שלה בגיל 62 ומאז היא מקדישה את חייה לחקר החינוך היהודי בשואה ואף הקימה מפעל הנצחה ומחקר לזכרו של אביה (מכון קרליבך). היא עדיין מנחה דוקטורנטים באניברסיטת בר אילן ועל הדרך היא מרצה אורחת באוניברסטאות שונות בגרמניה. לפני מספר שנים התארחנו כל המשפחה בבית שגריר גרמניה בישראל כשהעניק לה את תואר ההוקרה הגבוה ביותר שגרמניה מחלקת. לעולם לא מאוחר מדי לעשות את מה שאתם רוצים לעשות.

3. לעולם לא מוקדם מדי להתחיל. בשבת סיימתי לקרוא את הביוגרפיה המרתקת של שמעון ויזנטל שכתב תום שגב. ספר כתוב היטב המציג את מסכת חייו המורכבת, האומללה והנחושה של צייד הנאצים הגדול מכולם. שבוע לאחר שחרורו ממחנה מאטהאוזן, והוא שוקל עדיין 44 ק"ג, כבר שלח ויזנטל מכתב למפקד כוחות הכיבוש האמריקאיים ובו רשימה של 160 שמות של נאציים שיש להעמידם לדין. הוא עדיין היה מת-חי וכבר הוא פועל ועושה ומבקש צדק ועשייה. הוא לא נתן לעצמו רגע אחד של רחמים עצמיים או התאוששות. הוא פשוט התחיל מיד במה שהפך במרוצת הזמן למשימת חייו ולזהותו המוחלטת. מעולם לא מוקדם מכדי להתחיל לעשות את מה שאתם חושבים שנכון לעשות.

תחיו את החיים, ותתחילו את זה עכשיו.

By מר קדמוני with 5 comments