הודו - רשומה #2 - טיפים על מסלול שימלה- קינור- ספיטי- מנאלי

אנו עדיין באמצע החודש המשפחתי השני שלנו בצפון הודו, אותו התחלנו בסוף יוני 2019 במסלול של שימלה -> קינור->  ספיטי עד מנאלי. בעיני זהו מסלול נפלא, מרתק ומאתגר ואחד המיוחדים גם בהודו וגם בכלל. שווה מאוד. הנה ההמלצות שלנו, לשימושכם.

כללי:

אנחנו משפחה בת חמישה מבוגרים (הצעיר בן 15, השאר בגילאי 20 וצפונה. הרבה צפונה במקרה שלי), כך שכל הנתונים להלן טובים למשפחה או לחמישה חברים...

• לינה: ככלל, לקחנו בכל מקום שני חדרים, אחד לזוג ואחד לשלושה. ההמלצות בהתאם. חיפשנו תמיד חדרים נקיים ונעימים וגם היה לנו חשוב שיהיה גם מקום לשבת יחד כמשפחה למשל מרפסת גדולה או חדר אירוח כללי. ככלל אצבע לינה שילמנו 2500 רופי ללילה (500 לאדם בממוצע). היו מקומות זולים יותר והיו יקרים הרבה יותר (בצ'נדרה טל לא יוצאים בפחות מ 1000 לאדם), אבל זה ממוצע לא רע. 
• אוכל: לחמישה מבוגרים אוכל כיד המלך יעלה עד 3000 רופי ליממה. 
• קור: בספיטי קר בלילה אבל לא נורא בכלל. מעיל טוב וכובע יספיקו. 
• זמן: פגשנו פה הרבה טיילים רעבים שעשו את ספיטי וקינור בחמישה או שישה ימים. קחו את הזמן. עשרה ימים זה המינימום כדי להנות מהמקום המופלא הזה. שווה לשמור על גמישות. אנחנו עשינו את העמקים ב 11 יום ובכיף אפשר היה גם בקצת יותר. 
• כיוון: אנחנו עשינו מקינור לספיטי וזה בעיני עדיף, כי הנופים הולכים ונעשים דרמטיים יותר, ומטפסים בהדרגה בגובה. 
• רכב וחברה: את הסיבוב בקינור וספיטי ארגן לנו נאזיר מחברת Relation Tours India (בהמלצת תום לנדאו!) הם היו בסדר גמור לאורך כל הדרך. כל יום (בו היתה קליטה) קיבלנו שיחת טלפון לבדוק אם הכל בסדר, קיבלנו רכב ברמה טובה, ועצות טובות. הנהג היה סאני, שקט ורגוע בעל שליטה מעולה ברכב. היינו מאוד מרוצים ממנו. לקחנו טיוטה אינובה שמספקת הרבה מרווח לחמישה ונוחות נסיעה. 4400 רופי ליום (כולל עלויות פרמיט ודלק). ג'יפ טאטה יעלה פחות ויהיה עם יתרונות במעברים הקשים של המים בהמשך אבל יהיה פחות נוח בשאר הזמן. טיפ: אל תסעו יותר מחמישה ברכב. זה לא שווה את זה. זהו טיול קשוח ויהיה סיוט לעשות אותו צפופים. טל' 918627835966

לפני ההתחלה, שלושה לילות בשימלה

אחרי לילה ראשון בדלהי להתאוששות קלה המשכנו לשימלה (רכבת עד צ'אנדריגר וממנה את "רכבת הצעצוע" עד שימלה). טיפ ראשון: כדאי לוותר על רכבת הצעצוע למרות שהיא מקבלת ציון גבוה ב Trip Advisor. הנסיעה לקחה כשש שעות והיא היתה אמנם עם נוף יפה אבל מייגעת ואיטית להפליא. את הנוף תראו גם מהאוטובוס אך הנסיעה תמשך פחות ממחצית הזמן. 

הגעתם לשימלה. לא לוותר עליה. זוהי היא עיר שמחה ותוססת, נקייה וצבעונית, שממש לא נראית כמו שאר הודו. יש בה בלי סוף תיירים, מקומיים בלבד (הזרים כמונו נדירים מאוד). יש ערב רב של בניה קולוניאלית, בתי עץ ובתי אבן, כנסיות ואינספור דוכנים, חנויות ודאהבות, והכל באווירה משונה וציורית. היא עיר הררית ותלולה ויש לקחת בחשבון הרבה הליכות. הלינה יחסית יקרה בשימלה, אולם המחירים מתמתנים ככל שמרחיקים ממרכז העיר. ישנו ב Dhanlaxmi Apartments במרחק 20 דקות הליכה נעימה, וזה היה בסדר גמור (מומלץ שם רק החדר עם המרפסת. השאר פחות). בשימלה נחמד ביותר להסתובב ברחוב הראשי, לאכול בדאבות מתחת, לעלות למקדש האנומן ובכלל. 

ספציפית: בית הקפה-מסעדה של קואופרטיב הקפה The Indian Coffee House שברחוב הראשי הוא זול להפליא, טעים ומרגיש כאילו עצר בזמן בשנות החמישים. הדאבה Milap שמול המדרגות שיורדות מהמול מצויינת וטעימה. 

סרהאן: משימלה יצאנו לסרהאן. הדרך נעימה וקלה יחסית. בדרך כדאי להצטייד בפירות (מנגו, משמשים ודובדבנים במחירים מצחיקים של 2-5 ש"ח לקילו). סרהאן כפר שאינו מצדיק בעיני את ההייפ. יש מקדש עתיק ולא מרתק במיוחד והכפר מנומנם. זוהי בעיקר עצירה בדרך ולא יעד כשלעצמו.  אם לחוצים בזמן אפשר בהחלט לוותר. 

לינה: אצל Heritage Guesthouse. הוא איש מקסים ולמעלה יש לו שני חדרים מפוארים++ במיוחד מול הנוף. פגשנו זוג שבחרו להשאר שם כמה ימים כי באמת החדר מפנק מאוד מאוד יחסית לכל דבר שפגשנו והאיש ואישתו מתוקים. 

צ'יטקול: לצ'יטקול מגיעים אחרי נסיעה לא קצרה. זהו סוף הדרך. כפרון מתפורר בסוף הואדי העצום והיפהפה המביט על הנהר ועל ההרים המושלגים. יפה יפה. בדרך עוברים את סאנגלה, הכפר הגדול של העמק (לנו הרגיש המקום טוב בעיקר לארוחת צהריים אך פחות נעים לשינה). בצ'יטקול שווה לשהות שני לילות כדי לעשות את הטיול ביער ממול ואת הטיולון לפסגה. יש שם קושי במציאת מקומות לינה טובים. עשיתי סיבוב בכל הכפר ורוב המקומות היו מדכאים למדי על גבול המדכאים מאוד. ישנו בסוף בזוסטל שהיה האופציה היחידה שהרגישה לנו נעים למרות שהוא יקר בהרבה (לכולנו עלה 4300 רופי)  אבל שם נקי, מסודר, ועם צוות הדרכה נעים. 

קאלפה: קאלפה היא כפר הררי מול פסגות מושלגות. בעלייה אל הכפר ביער המחטני התחושה היא של עיירה באלפים. לב הכפר הוא זעיר והמלונות משובצים בעיקר מעליו. אין משמעות למרחק מלב הכפר כי חוץ ממקדש אחד אין בכפר עצמו הרבה מה לעשות והדאבות מועטות. רוב האוכל הראוי תמצאו במלונות עצמם. עשינו מסלול הליכה קטן ונהדר בן שעה וקצת לאורך הכביש אל הכפר השכן Roghi. נוף נפלא ו"נקודת התאבדות" (כך נקרא הסיבוב). בכפר רוגהי לא תמצאו כלום אז אל תבנו שם על ארוחת צהריים. מה שכן, יש שם מקדש עץ קטן ומקסים. נשארנו בקאלפה שני לילות רגועים.

נאקו: וואו נאקו. הגענו אליה אחרי נסיעה מפרכת. במפגש של נהרות ספיטי וקינור תפס אותנו מבול אימים, וסלעים מפחידים החלו מדרדרים מראשי הצוקים. המתנו שעתיים וחצי על הגשר (הנקודה היחידה שהיתה בטוחה ממפולות) עד שהגשם נחלש והתחלנו לטפס לנאקו. מטיילים יום אחרינו נתקעו באותה נקודה והדרך נחסמה ל 32 שעות, אז ההמלצה היא לצאת לנאקו מוקדם ולא לסמוך על העובדה שהדרך תישאר פתוחה. הגשמים, אם ישנם, מתחילים בדר"כ בצהריים וכדאי לצלוח את הדרך קודם. 

נאקו הוא כפר מקסים, וליבו אגם קטן, שכבר שייך לנוף המדברי הקשוח של עמק ספיטי. כדאי לעלות לסטופה ולראות את הכפר מלמעלה. אפשר לעלות ברגל כמה שעות לתצפית על טיבט אבל אצלנו התעצלו. הלינה היתה אצל טאשי השוכן קרוב מאוד לגבול האגם. טאשי הוא איש חייכן ונעים, החדרים גדולים ונקיים ויש מרפסת גדולה וכיפית. זול וטעים היה אצל טאשי. 

דאהנקר (דרך טאבו): בדרך לדנקאהר עצרנו לארוחת צהריים בטאבו וביקור במקדש העתיק שם. שווה. לא להחמיץ את ציורי הקיר העתיקים בו. מאידך, אין שום סיבה נראית לעין להישאר לישון בטאבו.

דאנקהאר זה כבר סיפור אחר. זהו כפר שהתפתח סביב מנזר בסלע. כפר ציורי ויפהפה, ושווה מאוד לשהות בו שני לילות לפחות. היינו לילה אחד בלבד ודיעבד קצת התבאסנו מזה. לנו אצל טנזין המקסים, בפסגת הכפר, והיה זה אחד הלילות היותר מוצלחים בסיבוב כולו. למחרת עלינו בבוקר לאגם (כשעה עלייה). דאנקהאר הוא מקום שעצר בזמן. טנזין סיפר לנו: בחורף יש מינוס 40 מעלות, ושלג, ואין תיירים ואין מה לעשות. אז כל יום מתאספים בעשר בבוקר אצל מישהו אחר ומשחקים ומדברים ויש מי שאורגים שטיחים או סורגים. וזהו. החיים שלנו יפים". בדנקאהר גם עלינו לאגם. כשעה עלייה שווה בהחלט!
טנזין: 8988958703 tanzin0803@gmail.com

מוד:  מוד הוא כפר בקצה עמק פין. הכפר עצמו אינו יפה במיוחד אבל הדרך אליו מהממת בעוצמתה ושווה את הסיבוב. לילה אחד במוד יספיק בהחלט. ישנו ב Pin Parvati Hotel. התנאים היו בסדר גמור אבל האנשים והאוכל היו בינוניים מאוד. 

קאזה: לא יודע מה שמעתם על קאזה אבל לנו היא היתה עיירונת נהדרת וחביבה. קאזה מחולקת לשני איזורים – העתיקה והחדשה. כל החיים מתרחשים בעיר העתיקה (מזכיר קצת את מנאלי אבל צפוף ודחוק יותר) והעיר החדשה, שמעבר לגשר, היא רחבה ומשעממת. בקאזה העתיקה יש הרבה מאוד מסעדות ואפשרויות בכל הרמות. אחרי הרבה חיפושים מצאנו מלון חדש חדש שנפתח העונה. Hotel Palvey. המחירים היו יקרים יותר (2000 רופי לחדר) אבל התמורה היתה בהתאם ואני ממליץ באהבה. נקי, מים חמים, הכל. יאש, המנהל, ושאר הצוות ממש יצאו מגדרם להנעים לנו את השהות. נשארנו שני לילות נהדרים שם. יאש: 8988455734

סיבוב לנגזה- היקים – קומיק. למחרת לקחנו את הרכב ועלינו לסיבוב בכפרים הגבוהים (כולם מעל 4500 מטר ולא מגיעים לשם שום לוקאלים). לישון שם זו אפשרות למאוקלמים מיטבי-נשום, כי החמצן דליל, במיוחד בלילה. לנו סיבוב היום הספיק בהחלט. הנופים מכל המקומות מופלאים ושווים את העליה לגמרי. ליד לאנגזה חיפשנו (ומצאנו!) אמוניטים מאובנים. זה היה כיף מאוד לכל הגילאים. בקומיק, הכפר הגבוה בעולם המחובר בכביש סלול, אין מאומה למעט מנזר שנמר שלג מפוחלץ תלוי בכניסה אליו. כן. בהיקים שלחנו גלויות ממשרד הדואר הגבוה בעולם. גלויה + משלוח תעלה כשקל אחד. נחמד.

קי מונסטרי, הנחשב כגולת הכותרת של עמק ספיטי יפה בעיקר מבחוץ. הוא רק חצי שעה מקאזה ושווה לבקר בו באותו היום בו תעשו את סיבוב הכפרים או ביום ההגעה לקאזה. אל תשמרו את זה כמונו ליום הנסיעה לצ'אדרה טל, כי כדאי להגיע לצ'אנדרה טל מוקדם (גם כדי לבלות זמן באגם וגם כדי לחצות את הדרך לפני שהקרחונים מפשירים). 

צ'אנדרה טל:  אחרי נסיעה מפרכת מגיעים לאגם (יש 20 דקות הליכה מהחניון עד לאגם עצמו). מקום יפהפה. הלינה באוהלים בלבד והמחירים גבוהים. בין 800 ל 1500 רופי לאדם באוהל (תלוי ברמה של האוהל) כולל ארוחת ערב ותה. אנו לנו כולנו באוהל אחד ברמה גבוה ב 1000 רופי לאדם. נו שויין. 

את צ'אנרה טל כדאי לעזוב עם אור ראשון. אנחנו אשכרה הנענו וישבנו ברכב בחמש בבוקר. זו נסיעה ארוכה מאוד למנאלי ומרכיב האי-ודאות גבוה. לאחר מעבר ההרים נחסמה התנועה לכיוון אחד למשך 4 שעות כך שבסופו של דבר הנסיעה נמשכה 13 שעות... צאו מוקדם. 

מנאלי: אין מי של מכיר את מנאלי, וזהו מקום טוב להתאוששות אחרי הסיבוב. מנאלי, נעימה ומחויכת, ושפע של מקומות לינה, מסעדות וכל מה שצריך. ישנו ב Purima Guest house (שבתוכה יש את מסעדת ה little Italy) שהוא מקום זול יחסית, מטופח מאוד ונקי במיוחד (1000 רופי לחדר). המסעדה טעימה וזולה בהתאם.

ממליץ לעלות לראש הכפר. בבית האחרון בקצה מנאלי יש בית קפה עם נוף מהמם שנקרא Rocky’s Cafe. משם אפשר להמשיך בשביל דרך ההר עד לכפר השכן Goshan. בדרך חזרה לאורך הנהר תפס אותנו מבול ונמלטנו למאהל שנראה במבט ראשון חצי נטוש. בדיעבד הסתבר כפנינה שאי אפשר שלא להמליץ עליה. המקום מיועד ליוגה ונקרא Woods camp and dine  והוא כשני קילומטר מצפון למנאלי לאורך הנהר. אפשר לקחת לשם טוקטוק במאה רופי. הסיבה היא המסעדה שלהם. יש להם שף שעושה את האוכל הכי טעים שאכלנו בהודו, בפער. חזרנו לשם במיוחד והיה שווה מאוד.

ברשומה הבאה, אינשללה, קצת על האנשים, התרבות והאוכל.

בינתיים נמסטה + יאללה בי מהודו. 

By Dael with No comments

הודו – רשומה #1 – למה בכלל אני כאן

הן עמדו במגרש החניה ללא תזוזה כבר כמה שעות. בשורה ארוכה, ראשיהן כפופים בהמתנה ובהכנעה ופניהן לא נראות. לו התקרבת יכלת לראות תחת מעטה רבידי כסף כבדים את עיניהן המושפלות ארצה, מביטות אל הספל שכל אחת מהן אחזה בידה. ספל מלא יוגורט מעל צעיף לבן. 

בקצה השורה עמדה לבדה, במרכז מגרש החניה, ספה בודדת, עטוית שטיחים, ולמרגלותיה שורת תרמוסים צבעוניים. לצידה נחו שתי סלסלות מעלות עשן קטורת, וערמות פרחים. 

הכפר כולו עמד שם וחיכה בסבלנות אין קץ, בשקט מוחלט, ורק אנחנו, התיירים, מסתובבים ביניהם ולא מבינים מה בעצם אנחנו רואים. למי ולמה מחכים בעמידה באמצע ההרים, בכפר נידח וקטנטן בשם NAKO בעמק ספיטי, המרוחק כמה ימי נסיעה מטלטלים מהעיר הקרובה.

מוכר התה הסביר לנו. ישנם ארבעה מסדרים בבודהיזם הטיבטי (המפורסם ביניהם הוא זה שבראשו הדלאי למה) הגורו, ראש המסדר הדתי אליו הם משתייכים, שמקום מושבו הוא בכלל בחבל לדאק, עומד לעבור בכפר. השיירה שלו אמורה היתה להגיע באחת בצהריים. עכשיו ארבע והוא עדיין לא כאן, ולא יודעים בדיוק מתי יגיע, כי אין טלפונים או קליטה. אז מחכים. הוא ישהה בכפר עשר דקות לכל היותר. ישתה כוס תה, יברך, וימשיך הלאה במסעו. לכבודו כולם התלבשו במיטב המחלצות, צעיפים מסורתיים ובגדי חג. איש לא חיכה לתיירים בגסט-האוסים שבכפר, כי כולם היו במגרש החניה. התיירים יחכו, אבל לא הגורו. 

חשבתי שאצלנו בעולם האלקטורני, כבר אין לנו שום יכולת לחכות לכלום. 

זה היה לפני שבוע. אנחנו בהודו כבר שבועיים, וזו הפעם הראשונה שאני פותח את המחשב. לא היה בי שום צורך לכך עד כה, ולא היה שום חשק. למעשה הייתי בניתוק מכל תקשורת אלקטרונית לפחות עשרה ימים ברצף. שם בעמק ספיטי אין קליטה ובשום מקום שם אין אינטרנט. אבל היו שפע של נופי בראשית, קרחוני עד, פנים מחייכות, נזירים בגלימות בצבע דם, ומסורות מרתקות.

למה בכלל אני כאן.

זו לי הפעם החמישית בהודו. לראשונה הייתי כאן במסגרת נסיעת עבודה. חשבתי אז שהודו זה מקום שלעולם לא אחזור אליו. הרעש, ההמולה, העוני, היחפנים ברחובות – כולם עשו לי חשק לברוח רחוק ולעולם לא לחזור. לקח לי עשר שנים להתפכח, להעז לחזור לחוייה מתקנת ולראות לפתע את הודו האחרת. את הודו המקבלת, הסבלנית, הכפרית והציורית. את הודו היזמית והמשתנה, המסורתית והמחויכת. הודו היא הרבה יותר מעוד מקום על הגלובוס. היא גלובוס משל עצמו. 

מאז ביקרתי כאן כמה פעמים. ועכשיו אנחנו כאן בעוד חודש משפחתי. פעם שנייה כמשפחה, לחודש מלא. חשבתי לכתוב קצת על הודו, ועל המקומות ועל הסיבות שהחזירו אותנו לכאן, ויחזירו אותנו לכאן שוב. וגם טיפים ועצות, אבל אי אפשר הכל בפעם אחת. נתחיל.

המגוון – הודו היא סחרחרה של צבעים וריחות ואמונות. כל דבר נמצא פה באלף גוונים. לכל אל יש אינספור מקדשים, ויש לפחות 30 אלף אלים שונים, והאלים ממשיכים להתרבות. למשל סאני, הנהג שלנו בעשרת הימים האחרונים, מצטלב בכל תחילת נסיעה וצלב גדול תלוי ממראת הנהג שלו, אבל בכל מקדש הוא עוצר, ומדי פעם מניח תקרובת, ועולה לרגל פעם בשנה שנתיים להר שם מקום מושבו של שיווה. הכל מסתדר, הכל זורם יחד. הודו תיתן לך ארוחה מפוארת בת חמש מנות המוגשת על ידי מלצר מתוח בכפפות לבנות, והיא תיתן לך בדלת הסמוכה ארוחה טעימה לא פחות, מוגשת על ידי נער בכפכפים וחולצת אשפתות קרועה, שאין לו דבר מלבד חיוך בוהק. אני חושב שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד ולאפשר לעצמו קצת יותר גיוון בחיים.

המסורת – הודו היא מקום שמשתנה בקצב מעורר השתאות, והיא גם מקום שאינו משתנה כלל. בעמקים קינור וספיטי בהם הייתי בשבועיים האחרונים כל הבתים נראים בדיוק אותו הדבר. הבתים מטויחים לבן, ערמות קש על הגגות, משקופי החלונות צבועים מסגרת שחורה, והדלתות הפנימיות נמוכות מדי, כך שהן בדיוק בגובה כדי לדפוק לי את הראש ולראות כוכבים עשר פעמים לפחות. אמר לי טנזין, בעל בית הארחה זעיר (שלושה חדרים) בדהנקאר: שנתיים עבדתי בצי-סוחר וראיתי עולם. כל האנשים כל הזמן בטלפון. אפילו בארוחות הם מצלמים את הצלחת (והתפקע מצחוק). חזרתי לכאן, לכפר, ואין כאן  טלפונים ואין אינטרנט אבל הרבה יותר מהנה כאן. בחורף אין תיירים ויש מינוס 40 מעלות, והדרכים חסומות. אנחנו כל יום נפגשים אצל מישהו אחר באחד הבתים ויושבים ומדברים ומשחקים. חלק קצת אורגים שטיחים או סורגים משהו. זה נהדר, הוא אמר. חשבתי שמסורת זה משהו שאנו מוותרים עליו בקלות רבה מדי.

הקצב – בהודו הזמן זורם אחרת. אפשר להמתין ארבעים דקות לחביתה. אפשר גם שעה שעתיים. הבעלים יסביר בחיוך שזה תיכף יוצא. אתמול ירדנו ממעבר ההרים רונגטן שבין ספיטי למנאלי. הכביש נסחף מהגשמים וטרקטורים ונשים במכושים פילסו דרך חלופית בת נתיב אחד, תלול וסלעי. שוטר עם משרוקית הסדיר את התנועה ופתח את התנועה לאלו העולים במעלה ההר. אנחנו דווקא היינו צריכים לרדת. אחרי שעה ניגשתי אליו ושאלתי מתי הוא יפתח את התנועה לכיוון שלנו. הוא חייך ואמר עוד רבע שעה, והנהן בראשו לאישור. בסופו של דבר חיכינו שלוש שעות וחצי. איש בפקק הענק לא התעצבן. במקום זה אכלנו תירס קלוי על גחלים, בבסטה שרוכל זריז פתח במקום, וסלט עם חריף ולימון שמישהו אחר מכר מרכב אל רכב. חשבתי שבקצב החיים שלנו, הישראלים, אנחנו עוברים הרבה אבל לא מספיקים לראות הרבה.

הניתוק – אהוד בנאי כתב את זה כבר לפני שלושים ומשהו שנים במדויק: "חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו. אני בהודו, הוא אמר. וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?" בהודו מרגישים מוזר כי הכל שונה ותרצה או לא תרצה, אתה מתנתק. כן, יש פה המוני ישראלים, במיוחד למי שצועד ב"שביל החומוס", ובכל מקום כבר אפשר להזמין שקשוקה ו"Israeli Salad" (שהרבה פעמים זו רק ערימת עגבניות, מלפפונים ובצל אדום, אבל הרבה פעמים זה דווקא סלט פצצה). אבל מי שרוצה קצת שקט מהישראליות, ומהבחירות הבלתי אפשרויות הללו, ומהחדשות, ומהמבזקים, ומההפגנות ומהכעס ומהאיבה – הודו היא המקום הכי נפלא להרגיש בו מוזר.

האוכל – טעים, חריף וצורב, בטעמים חזקים ובריחות מוטרפים, ושונה ודומה כל פעם מחדש. כן, המטבח ההודי משופע פחמימות (בעיקר אורז), אבל גם שפע של שומנים טובים – גהי (חמאה מזוקקת) נשפך כמים על כל תבשיל כמעט, ויש גבינת פניר שהיא חלבון טעים וזול, ומהשילוש הזה (אורז, חמאה ופניר) המטבח ההודי מצליח לעשות אינספור גרסאות. אנשי הפליאו כמוני, אוכלים כאן יותר פחמימות מהרגיל, אבל גם את זה אפשר לנהל. לבקש סלט וחביתות מסאלה חריפות טעימות, ולא לשכוח לבקש את התה או הקפה בלי סוכר (אחרת אי אפשר לשתות את המתוק המתוק הזה), לבקש קמח חומוס במקום קמח רגיל (מאוד מקובל במטבח ההודי), ואפשר גם לזרום קצת עם המקום. זה לא יהרוג אתכם.

המשפחתיות – כבר קרוב ל 15 שנים אנחנו משתדלים כל קיץ לבלות זמן משפחתי משמעותי. בדרך כלל זה היה בחו"ל, כי רק שם אפשר באמת לכבות את העולם החיצון ולהתמודד עם המשפחה ברכב אחד, בחדר אחד (כשהם עוד היו קטנים), להחליט אילו שירים לשמוע, אילו משחקים לשחק, לשלוף קלפים ולהנות מהזמן המשפחתי שמעולם אין מספיק ממנו בשגרה. אלו חוויות שמאומה לא ישווה להן. זהו זמן יקר, נדיר, וככל שהילדים מתבגרים, הוא הולך ונעשה נדיר ויקר עוד יותר. הפעם הצלחנו להנדס את זה עוד פעם אחת. הגדולה מסיימת חמישה חודשים טיול אחרי צבא, אז הצטרפנו. ובהודו זה אפשרי גם כי הודו זולה. זולה מאוד. הכרטיסים לכאן כבר לא מאוד יקרים (500 דולר גג) ולמשפחה בת חמישה מבוגרים כמונו (מזל שיש עוד תיכוניסט אחד), תקציב של 100 דולר ליום מספיק מעל הראש ללינה לכולם במקומות טובים (סורי תרמילאים) ולארוחות טעימות כמה שרוצים. חודש בהודו יעלה לכם כמו עשרה ימים או שבוע באירופה ויעניק הרבה יותר בכל מובן. אל תוותרו על המשפחתיות שלכם.


בפוסט הבא המלצות על עמקי קינור וספיטי, וקצת עשה ואל תעשה.

אלו חלק מהסיבות שאנחנו בהודו. מזדהים? הייתם? אהבתם? שתפו והגיבו. בשמחה. 

בינתיים להתראות ממנאלי. חזרנו לשביל החומוס. 

By Dael with 4 comments