בתוך עמי אנוכי יושב. ליתר דיוק: אני בתוך ביתי כרגע, כי אין שום מקום אחר לצאת אליו. אבל גם מתוך הבית, אפשר לשבת בתוך עמנו. הקידמה הביאה לנו את החוץ הביתה, ואותנו החוצה. פעם יכלנו רק לקלוט: רדיו וטלויזיה. האינטרנט הפך את העולם על הראש ועתה כל אחד מאיתנו משדר את עצמו החוצה נון סטופ.
והנה אני קורא את מה שכותבים אנשים בפייסבוק ובטוויטר ומתחלחל. כי אני שומע רק אימה וכעס. אין שום דבר אחר: כעס ועוד כעס ועוד כעס. לפעמים גם זעם. כועסים על כל העולם ואחותו. למה לא התכוננו ולמה כן עשו סגר ולמה לא שילמו קצבאות ולמה כן מדפיסים עוד כסף ולמה לא עושים ממשלה ולמה כן עושים אותה ככה ולא עושים אותה אחרת, ולמה משקרים ולמה לא משקרים ולמה מאמינים ולמה לא מאמינים, ובטח שכחתי עוד כמה שכועסים עליהם.
לפני שאתם נכנסים לאוטומט ואומרים "אבל באמת ההוא _____ (מלא את החסר) אשם!!!" אני ממליץ לכם לעשות צעד קטן לאחור. מה מועיל הכעס הזה? למה הוא טוב? איך הוא מקדם אתכם? (הוא לא).
ומה אפשר להרגיש במקום זאת.
הכעס שאנו רואים כעת הוא בעיקר תגובה לחרדה וללחץ. כולנו באותה הסירה והזמנים אכן אינם פשוטים.
ישנה עננה סמיכה של אי ודאות המרחפת מעל העולם כולו: חרדת מוות של ממש וחרדה כלכלית המשולבות זו בזו.
האם נשרוד. ואם נשרוד, האם נשרוד כלכלית באין עבודה, ואיך?
שאלות קשות. התשובות אליהן אינן טמונות בכעס ובחרדה.
לפני אלפים שנה חי סנקה, מאבות הפילוסופיה הסטואית, ואני קורא בכתביו לא מעט, וגם כתבתי עליו כאן בעבר לא פעם. רעיונותיו וגישתו לחיים עושים את האדם קשוח בפני אסונות, ומוכן לכל. סנקה לפחות מנסה להעניק לנו כלים להתמודד טוב יותר עם המציאות הכאוטית, גם אם לא תמיד נצליח בכך. סנקה כותב רבות על העובדה שכעס הוא לא דרך יעילה להתמודדות עם המציאות והחרדה מהעתיד. הנה כמה ציטוטים קטנים מתוך מכתב 4 ב"מכתבים ללוקליוס" (חלק א', תרגמה דבורה גילולה, בהוצאת מאגנס). המכתבים שכתב סנקה לידידו לוקיליוס, היו דרכו לשטוח את משנתו הפילוסופית.
"רבים יותר, לוקיליוס, הם הדברים המפחידים אותנו מאלה הפוגעים בנו, ולעתים קרובות אנחנו סובלים בדמיוננו יותר מאשר למעשה... אני מייעץ לך לא להיות אומלל מראש, כי אשר יגורת שיבוא מיד, אולי לא יבוא לעולם, ובוודאי שעדיין לא בא."
ראשית חכמה הוא הבדל בין מציאות לבין חשש. המציאות עלולה להיות קשה, אולם הצבעים בה היא מצוירת חזקים וחריפים ממנה. ואנו מגיבים במלוא העוצמה הרגשית, כי אנו מושפעים מכעס ומרעש ההמון:
"בשעה שהכל מוטל בספק, היה טוב לעצמך. האמן במה שטוב לך. .. אנחנו מרשים לעצמנו להינשא ברוח, נחרדים מספק כאילו ודאי הוא. איננו שומרים על מידה, פקפוק קטן מיד הופך לאימה גדולה".
"אם הסובבים אותך משכנעים אותך שאתה אומלל, הבטח לי שתשקול לא מה שאתה שומע אלא מה שאתה מרגיש".
אל תתרגשו מהרעש, אומר סנקה. שיפטו בעצמכם את עצמכם, וביושר.
"איך אוכל לדעת, אתה שואל, אם מה שמענה אותי הוא הבל או אמת? אמץ לך את הכלל הבא: אנחנו מתענים במה שבהווה או במה שבעתיד או בשניהם. לגבי ההווה השיפוט קל: אם אתה נהנה מחירות, וגופך בריא ואינך סובל מכאב כלשהו. לעתיד נדאג בעתיד. היום אין רע".
סנקה מבהיר מה חשוב ומה פחות חשוב. חשובה החירות וחשובה הבריאות. אם יש לכם עדיין בריאות טובה, ויש לכם חירות אישית, מצבכם טוב מאוד. כן, הבריאות עלולה להפגע במגפה, אבל לעתיד נדאג בעתיד, ויש לנו את כוחות ההתמודדות, יש לנו את העוצמה.
"ש[איש] אחר יאמר: אולי לא תבוא הרעה. אתה אמור: מה אם תבוא? נראה מי משנינו ינצח"
סנקה אינו אופטימיסט שוטה, שחושב ששום רע לא יאונה לו. הוא ריאלי ומפוקח ומבין שלפעמים החרדות הן חרדות שווא אולם לעתים באמת עלולה המציאות להכות בנו. כמו עכשיו. הוא אומר במפורש: התכוננו לרעה, כי היא תגיע, אולם אל תעשו זאת מעמדה של חרדה ופחד אלא מעמדה של מתאגרף העולה לזירה ומאמין בנצחונו. אמרו לעצמכם: אני פה ואני נכון לקרב, ואם תגיע צרה, אתמודד איתה ואגבור עליה, כי זוהי מהות האדם.
אני משתדל לא להאשים את העולם בכאבי אלא לעשות את כל מה שביכולתי.
כן, אני בטוח שנכונו לנו זמנים קשים אולם אני גם משוכנע ביכולתנו להתמודד איתם: כחברה וכפרטים.
אנו אנשים עמידים וכעת הוא זמן טוב לחזק לעצמנו את שרירי הליבה.
שימרו את הכעס לאימון האגרוף ועלו לזירה כשאתם רגועים ובטוחים בנצחונכם.