התנ"ך, כידוע, ממעט מאוד להביא מתכונים או שמות של מאכלים אקזוטיים (להבדיל מ
סיפור של אש ושל קרח). תודה לאל, הוא מספיק עבה גם בלי זה. כאלה אנחנו היהודים, פשוטים. תנו לנו קצת בשר טוב ויין, ואנחנו מסודרים. את זה ידע כבר אברהם אבינו:
וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. (בראשית יח, 7)
אכן, אין כמו עגל חלב, את זה יודעים כבר מזמן. בשר "רך וטוב". כבר יש לי רוק.
כך או אחרת, התנ"ך אינו המקום לקפריזות קולינאריות, אבל בימינו הוא בהחלט משמש לא אחת כחרב ניגוח"בעד או נגד" תופעות שונות. בעד צמחונות
ונגדה, בעד מעמד האישה או נגדה, וכן הלאה והלאה. כך למשל כתבה ורד בהערות אמש שחברה שלה טוענת בתוקף שנח היה צמחוני.
אני לעומת זאת סבור שנח היה אוכל בשר לגמרי, למרות שהיה חקלאי, איש אדמה ונוטר (הוא נטע כרם מיד אחרי המבול):
1. נח נצטווה, וביצע, לקחת לתיבה "שניים מכל" אבל מהחיות הטהורות לקחת שבע מכל. למה? מה עושים עם בהמות טהורות שלא עושים עם בהמות לא טהורות? נכון, אוכלים.
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (בראשית ז, 2)
2. איך שהפסיק הגשם וברחה לה היונה, ירד נח מהתיבה, בנה מזבח והקריב קרבנות לעולה. לא בדיוק הטיפוס הצמחוני, מה. בייחוד לאור העובדה שאחרי שמעלים קרבנות, אוכלים אותם.
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. (בראשית ח, 20)
אבל די לנו להתקוטט על הצמחונות כן או לא, בואו ננקוט עמדה "מהאו"ם" ונתייחס רק לסוגיות שאינן ברומו של עולם.
בזמן התנ"ך הליכה יחפה היתה חזון נפוץ. אחרי הליכה יחפה בשטח, ולכן לפני שנכנסים למקום ישוב, רחיצת רגליים היא אלמטרית, וכמו שאמר אברהם באותו המעמד לעיל בדיוק לפני שהכין את הבשר:
יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. (בראשית יח, 4)
גם כשלא הלכו יחפים ממש בזמן התנ"ך, הלכו ככל הנראה עם סנדלים קלים ולכן רחיצת הרגליים היא מתבקשת, אבל נראה לי שיחפנות של ממש היתה נפוצה למדי, ודאי בקרב פשוטי העם. כך למשל בספר דברים, פרק כי המתאר קללות איומות ונוראות, מתואר הרעב העצום שיהיה, והנה מתוארת כך האישה המורעבת:
הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא-נִסְּתָה כַף-רַגְלָהּ הַצֵּג עַל-הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. (דברים כח, 58)
כלומר, הנשים העדינות והענוגות מתוארות ככאלה שמעולם לא הלכו יחפות ולכן לא דרכו על האדמה (אלא בנעליים בלבד), אבל מכאן משמע ש"סתם" נשים, ולכן גם ככל הנראה רוב הנשים, פשוט הלכו לא מעט מחייהם יחפות, ורק מעטות, "ענוגות", שמרו לעצמן את הלוקסוס של נעליים תמיד (מה שלא עזר להן ברעב בסופו של דבר).
התענוג הזה של נעליים כל החיים הוא נחלתן של נשים בלבד, הגברים כך נראה, הם קשוחים ומסוקסים. דומה כי לא יעלה על הדעת שיש גבר במקרא שמעולם לא הלך יחף... נשים ענוגות, מילא.
הליכה יחפה היתה מקובלת ונפוצה, ואפילו המלך דוד (מלך, חברים) בנטישתו את ירושלים מפני אבשלום בנו יצא יחף (גם כדי להדגיש את אבלותו כמובן). אז אם מלך (ענוג) הולך יחף מדי פעם, פשוטי העם לא כל שכן?
וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה, וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף; וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ, וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה. (שמואל ב', טו, 30)
(ושלא נדבר על הנביא ישעיהו שמעיד על עצמו ששלוש שנים הסתובב יחף)
ואנקדוטה לסיום: למרות שחיפשתי, ריצה יחפה של ממש לא מוזכרת בתנ"ך. מאידך, יש כמה פסוקים שמזכירים מאוד את תחרויות הריצה של ימינו: כהי העור שולטים ללא עוררין על המסלול, אבל לפעמים יש דרמות ואיזה לבן מנצח בטעות.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי, לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה; וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב, וַיָּרֹץ. וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק, וַיֹּאמֶר אֶל-יוֹאָב, וִיהִי מָה, אָרֻצָה-נָּא גַם-אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָמָּה-זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי, וּלְכָה, אֵין-בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת. וִיהִי-מָה אָרוּץ, וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ; וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַכּוּשִׁי. (שמואל ב', יח, 21-23)
בקיצור, מה היה לנו כאן?
אוכלי בשר יחפנים.
אכן, תנ"ך עכשיו, רבותי.
תנ"ך עכשיו.
ג'הי הוא (היא) שומן נוזלי המופק מחמאה לאחר שהפרידו ממנה את מוצקי החלב. זהו שמן עתיק, יעיל, בריא וטעים. היתרון של הג'הי על החמאה, הוא כפול: לא נדרש קירור כדי לשמר את הג'הי לאורך זמן, ונקודת הרתיחה שלה גבוהה הרבה יותר משמנים אחרים, מה שנותן יתרון בטיגון. ויש לה גם טעם אחר ו"אגוזי" מעט. אה, כן, היא גם פשוטה מאוד להכנה. כשכתבתי לא מזמן על התימנים, סיפרתי שסמנה (שזה השם התימני לג'הי) היא פרקטיקה קבועה ומרכיב מזון חיוני לילדים בקרב יוצאי תימן.
