פוסט הדרכה לטבעונים: כיצד לא תשרפו את הגשרים עם חבריכם אוכלי הכל

בטח זה קרה גם לכם בעבר, כי זה קרה לי השבוע. ידידה ותיקה העלתה לפייסבוק תמונה מקסימה, עם הסטטוס הבא:
"קציצות עדשים ובצל סגול, כי מי אמר שצריך לאכול נבלות".
מבט חטוף בדף שלה, מגלה שהוא הפך לזירת סרטי סנאף, תמונות פשיטת עור וחצאי כלבים. לא צריך להסביר עוד כלום. הכל ברור. היא הפכה לטבעונית, ולא לסתם לטבעונית, אלא אחת שמיישמת את שיטת קרמבו לשחיית מאה מטרים: "אתה מתחיל בכל המהירות ולאט לאט מגביר את הקצב". גם בספרינט הטבעוני מתחילים בשיא הקיצוניות ולאט לאט מגבירים את הקצב (של הפוסטים, של התמונות ושל הנאצות). החדשות הטובות הן שכמו בריצת 100 מטר, גם בגזרת הטבעונות העניין חולף מהר מאוד וברוב מוחלט של המקרים תוך שנה שנתיים האדם חוזר לעצמו ולערכיו, מוריד את ה V מהשם האמצעי שלו, חוזר לאכול לשובע ומעדכן את תמונת הפרופיל מפרה שחוטה לעגלה מזדקנת.
ובכל זאת, ניסיתי להבין מה מעצבן אותי בסטטוס שהזכרתי, ומדוע אני חש שהוא טורק את הדלת על כל ניסיון אינטליגנטי או אנושי לשיחה חוצת מגזרים או תפיסות. אז עבור עצמי ועבור קוראי הטבעונים (יש כאלו, בי נשבעתי!), הנה ארבע טקטיקות מילוליות טבעוניות ההורגות כל סיכוי לקשר או אפשרות לדיאלוג. כמדומני ראוי להוציא אותם מהשיח ומהלקסיקון בדיון בין בני אדם.
הערה: אני משתמש בדוגמא לעיל כמקרה פרטי הבא ללמד על הכלל כולו, וצר לי על ההכללות. יש כמובן גם טבעונים מקסימים, שוחרי שלום ומכבדי אדם ובריות, ומהם ידידי ורעי לאורך שנים. אבל אני כותב כאן בדם ליבי, רגע לפני שתחליק ידידתי לתהומות של אגרסיביות ולשון אלימה, תהומות שקשה יהיה להחלץ מהם ולשקמם מאוחר יותר.

 גרפיטי על האנדרטה לזכר נופלי  גבעתי במלחמת השחרור בחולון (צילום: פורום חולון).
דיאלוג מעורר כבוד או אלימות בזויה ומתנשאת?

1. החצנה וחודרנות - הקומיקאי ג'ו רוגאן טוען שהמשפט הבא לא קיים במציאות: "מה באמת, אתה טבעוני?? לא ידעתי!!!". לדבריו אין "טבעוני בהפתעה" כי הם חייבים לספר לך שהם טבעונים בחמש השניות הראשונות מהרגע שפגשו אותך. האמת היא שאת זה אני יכול מעט להבין: כשאתה מתחבר לרעיון מוצלח, גדול ומשמעותי, אתה לעתים "מוכרח" לרוץ לספר לחבר'ה. אבל לרוע המזל במקרה הטבעוני זה מגיע לעתים קרובות עם החלק השני של הכותרת: חודרנות. "אני אוכל קציצות עדשים אבל אתה, אתה אוכל נבלות". אני מספר לכל העולם על הטבעונות המקסימה שלי, אבל אני לא יכול לעשות זאת בלי להשוות, לחדור לכל שאר האנשים לצלחת, לחיים ולמוח. יש משימה והיא לספר ולהגעיל, בעת ובעונה אחת. להתגאות ולהשפיל, להתחסד ולהציץ, להשוויץ ולזלזל. החודרנות היא איומה, מיותרת וגורמת תגובת נגד.
המלצה לטבעוני שוחר הדיאלוג: רוצה להפיץ את דעתך - סבבה. ספר עליה למי שמתעניין (נגיד, תכתוב בלוג המסביר למה אתה טבעוני, ומי שמעוניין, יבוא ויקרא, ומי שלא, לא). הנח על השולחן המטפורי את כל הטוב שלך, ואולי יהיה מי שירים ויצטרף. אבל אל תכפה את דעתך, אל תצרח לי אותה באוזן בלי שביקשתי, אל תאמר לי מה אני אוכל ומה אני לא אוכל אם לא שאלתי אותך. ולא, לא שאלתי, תודה.

2. אלימות מילולית וויזואלית - "הו, האימה" אותו משפט קנוני מתוך "לב המאפלייה" של קונארד. דומני כי חלק מהטבעונים החדשים הפכו לכאלו בגלל האימה הפרטית שלהם. אך מסעם אל לב ההרג אינו יכול להיות עוד מבחינתם פרטי ואישי אלא חייב להפוך לציבורי ומוחצן. כן, הם נגד פורנו, אבל הם ישימו תמונות פורנו על הדף שלהם, רק שבמקרה זה פורנו עם חיות ולא עם אנשים. כן הם נגד אלימות כמובן, ולא הולכים עם נעלי עור ולא יאכלו דבש כי הוא אלים, אבל הם יקללו את אבי אביך, הם יכריחו ילדים וטף לראות סרטי התעללות או פרוצדורות שחיטה ובעיניהם מבט בורק: "כן, הוא עומד להיגעל מזה ואז לא יאכל עוד בשר והצלנו עוד נפש". יופי לכם. תנו לילד לראות עוד דם ודם (וואו, מזל שהם לא עובדים בטלוויזיה החינוכית. עדיין).  כמו היו רוקדים מפולבלי עיניים מול מדורת האש והדם ואומרים "אדונינו, לך אנו משתחווים". הפחד מהמוות ומהדם כה עמוק עד שנדמה שהם סוגדים לו, ממש כמו בטקסי עבר חשוכים. האלימות הופכת לגלויה וקיצונית ככל שעובר הזמן. "הלוואי שיעשו לילדים שלך מה שאתה עושה" שומע כל רפתן וכל בעל דיר או קצב. או בלוגר. האלימות הטבעונית אינה עוד בשוליים ההזויים. וכבר אמרתי שחייבים לדבר על האלימות הטבעונית. היא חיה ובועטת (פשוטו כמשמעו) ומקבלת אלפי לייקים וחיבוקים. הרצח הנורא במצעד הגאווה הוא עדות מצמררת למה שקנאות דתית עלולה לעשות. לא רחוק היום, חוששני.
המלצה לטבעוני שוחר הדיאלוג: אם אתם רוצה לשוחח, אז דע שכאן אלימות מילולית וויזואלית היא מחוץ לתחום. כן, אני מכיר את ההתחסדות "אכילת חיות היא אלימות". אבל לא, היא לא אלימות, היא טבע קיומנו ובסיס העולם. ובכל מקרה, איננו מדברים כעת על דיון פילוסופי או דיאלוג בין אנשים לחיות אלא בין בני אדם לבני אדם. אם אתה רוצה לדבר לחיות - אתה מוזמן להשתמש בשפה אלימה ככל שתחפוץ, אבל אתה רוצה לדבר איתי - כדאי שתדבר בנימוס או שלא נדבר כלל. אם אתה לא יודע מה זה נימוס ומה זו שפה בלתי אלימה, לא נשוחח.

3. ביזוי ועליונות - אלו צמד חמד ההולכים יחד בשדות הנצח של הטוב המדומה. הטבעוני המטיף מדמה את עצמו לנעלה מוסרית על עצמו הקודם, על הוריו ומשפחתו, על סביבתו, עמו ועל כל העולם כולו. הוא (או היא) שגילו את האור אינם שונים מכל מאמינים אחרים הרואים עצמם "העם הנבחר" או "שליחי האל". ההבדל הוא שבשיח הטבעוני הפייסבוקי העליונות מודגשת בעיקר על ידי ביזוי והנמכת האחר. האחר הוא "אוכל נבלות" (אבל כמובן שלא אנו, הנעלים). האחר הוא "אלים ורוצח" (אבל לא אנו, הנעלים). האחר הוא מיושן ומקובע והזוי ואנס ותוקפן (אבל לא אנו, המיעוט של המיעוט, שראו את האור). לכן, "כי מי אמר שצריך לאכול נבלות" אינו משפט נטרלי. הוא מקפל בתוכו את חוסר הכבוד הבסיסי אל האחר, ואת ההנאה שבתחושת העליונות והגאווה. הו הגאווה, אם כל חטאת, הסתלקי מצלחתי.
המלצה לטבעוני שוחר הדיאלוג: אם אתה רוצה לשוחח עימי, אני ממליץ לפנות אלי בגובה העיניים, תוך כבוד לי, לאורח חיי, לתפריטי ולצלחתי. תזכרו שאינכם טובים ממני ולו במילימטר קטן בודד. עליונות והתנשאות היא הדרך הטובה ביותר לטרוק את הדלת על פרצופו של האחר ולחסום כל סיכוי לדיאלוג או לקשר. וביזוי והנמכה מוסיפים חטא על פשע.

4. עוות מילולי - טריק ידוע וישן הוא להשתמש בעוותי שפה ושיבושי לשון כדי ליצור דימוי שלילי. חרדים למשל הקפידו לשבש את שמם של "שונאי ישראל" במישור הלאומי והפוליטי. כך שולמית אלוני הפכה ל"שלומית האיילונית" (איילונית היא פרה שאינה ממליטה). באופן דומה ניכסו לעצמם הטבעונים את מילון אבן שושן ועשו ועושים בו כלשהם. "רצח" ו"רוצח" המיוחסים לאנשים ההורגים בזדון אנשים אחרים הפכה למילה המשמשת לתיאור שחיטה או הרג חיות משק לצורך מאכל (איני מדבר כעת על העיוות המוסרי העצום שהעמדה המילולית הזו יוצר - כי אם רוצח הוא רוצח בין אם מדובר בהרצל אביטן או בהרצל הרפתן, הרי שעוד יגיע המאמין שיפעל להציל את הפרות "הנרצחות"  על ידי הריגת "הרוצח". היום הזה אינו רחוק, לחרדתי ולאימתי). "אוכלי מוות" בשיח הטבעוני הפך לשם תואר לכלל האנושות (למעט פחות מ 2% המוארים), "גוויות" הפך לשם המתאר גופות בהמות וחיות אחרות (אבל לא רוצחי עכברים. עכברים ויונקים אחרים המפריעים לגידולי החסה, התירס והחיטה זה בסדר), "אנסים" היא מילה לתיאור חלבנים ורועי צאן, וכך גם, בקטנה, בשר המאכל הפך אצל ידידתי ל"נבלה". היא, שכל חייה הקפידה על כשרות ושלא לאכול נבלות (שכן "נבלה" היא חיה שמתה וכעת מרקיבה בשדה ואסורה באכילה) היא עושה כעת להטוט לשוני והופכת את מזונה מאתמול ל"נבלה" של היום, כדי לשרת את הדימוי הנפשי העצמי שלה, ועל הדרך לעוות את אורח החיים, המזון והכבוד של כל שאר האדם.
המלצה לטבעוני שוחר הדיאלוג: דבר עברית. אל תקרא לי בשמות. אל תקרא לאוכל שלי בשמות. דבר בכבוד. בשורה התחתונה הכלל הוא פשוט מאוד: עשה את בחירותיך שלך, אך כבד את בחירתו של האחר.

הלוואי הלוואי הלוואי שיהיה לפחות אדם אחד - אוכל כל או טבעוני - שהדברים הללו יגעו בו ויגיעו אליו וישים משהו מהם על ליבו, כי הדברים נכונים, לטעמי, לכל דיאלוג, בכל תחום, בין כל אדם לאדם.

תרגישו חופשי לשתף, או להגיב, כי קשה לי לבד.
שבת שלום, ובריאות,
דעאל

By מר קדמוני with 26 comments

סיפור ההצלחה של דנה!

הי חברות וחברים. לא הייתי כאן איזו תקופה ובינתיים הצטברו אצלי כמה וכמה סיפורי הצלחה נהדרים שלכן ושלכם. תודה ענקית ותמשיכו לשלוח!!! בינתיים, הנה הסיפור של דנה בן יוסף, ואני חושב שמגיע לה פרגון ענק.

**************************
הי דעאל smile emoticon
חתיכת הצלחה הפליאו הזה!  smile emoticon
הנה הסיפור שלי

**************************
הי לכולם, נעים מאוד, שמי דנה. אני בת 31, נשואה עם שני נינג׳ות קטנים ומקסימים.

המשקל שלי:
מעולם לא הייתי רזה, תמיד הייתי ׳מלאה׳. שיא הפריחה שלי הגיע שהתגייסתי לצבא ואכלתי מהאוכל הכ״כ ״בריא״ שמגישים שם. המשקל עלה בהדרגה, אבל לא באמת התייחסתי. המשקל שלי אף פעם לא היה מרכז עולמי, תמיד חשבתי שנראיתי בסדר, מלאה, לא נורא כ״כ.
המידות עלו ועלו, ולאחר הלידה של בני הבכור הגעתי למשקל שיא של 90 ק״ג ואפילו יותר במידה 46...  משם זה המשיך, התחלתי את ההריון השני ממשקל 80 ק״ג ועליתי 14 קילו הוספים לאחר הלידה שקלתי שוב 90 ק״ג. מפה לשם איכשהו הגעתי למשקל 84 שאיתו בעצם התחלתי את הפליאו.

המלתחה הישנה שלי: 
מעולם לא קניתי לעצמי בגדים בכיף והנאה ובעצם תמיד לבשתי סמרטוטים. לא הבנתי איך נשים נהנות מהחוויה הזו שנקראת שופינג. כל פעם שהייתי צריכה ללכת לחפש בגדים זה פשוט היה סיוט! מצד שני, אף פעם לא ניסיתי דיאטות, מעולם לא הבנתי שאני בעצם שמנה וזה נראה לא טוב...

הגילוי:
לפליאו נחשפתי דרך שיטוטיי בפייסבוק, הגעתי לקבוצה המדהימה של אושרית עמוס ״פליאו סוד ההרזיה של הטבע״. קראתי, אמרתי וואו... מעניין... אוכלים בשרים, דגים, ביצים, מוצרי חלב שמנים לא מפחדים משומן ויורדים במשקל?! זה נשמע הזוי! זה הרי בדיוק מה שאני אוהבת. אני פשוט צריכה לוותר על כל הבצקים שעוטפים אותי כל היום... מעניין. האנשים בסביבה שלי חשבו שלא אעמוד בזה. "לא תצליחי" אמרו לי.
ואני אמרתי: טוב, נראה לי שמתחילים!

התוצאות:
החודש הראשון היה מעט קשה, אך למרות הקושי לא נשברתי אף לא פעם אחת. והנה פתאום התחלתי להרגיש את השינוי. את הקלילות, האנרגיות, השובע המטורף, הטעמים שהתחדדו, עור הפנים שהתנקה מפצעונים, השיער מבריק... הבגדים מתחילים להתרופף. ופתאום מתחילות המחמאות!!
וואו, המחמאות!!!
היום, לאחר שנה של פליאו אני יכולה לומר שלא רק שזכיתי בתזונה הזו מההיבט הבריאותי, אלא גם זכיתי להכיר נשים ואנשים מדהימות ומדהימים, חוויתי מפגשי אוכל כיפים, וחברויות חדשות!
השלתי מעלי 25 קילו, ו 5 מידות בבגדים.
לא, אני לא סובלת, לא מורעבת, לא סופרת קלוריות, לא מאביסה את הקיבה באוכל כל שלוש שעות.
טוב לי ואני פשוט מאושרת!

אותה הדנה בשינוי אדרת
מה "לפני" ומה "אחרי" תצטרכו לנחש לבד

By מר קדמוני with 2 comments

מה קורה כש YNET יורדים מהפסים? (אמינות עיתונאית ושקרים גסים)

הבוקר שוב פצחו טמקא במתקפה הטבעונית התקופתית שלהם, ויצאו בעמוד הראשי עם כותרת בומבסטית: "תרמית דיאטת הפליאו". לא פחות. והכתבה ממשיכה במרץ וכבר במשפט הראשון טוען הכתב כי "התאוריה מאחורי דיאטת הפליאו היא שטות גמורה".
אוי ואבוי. מה נעשה עכשיו? ומה אני אוכל היום לארוחת צהריים?
האם נגזר עלי לאכול מעתה ואילך צ'יפס עם קולה או לחילופין סויה מונבטת וקורנפלקס דל שומן - רק כדי שYNET יהיו מרוצים וצודקים?

האמת היא כרגיל שהמגזין הדיגיטלי הנפוץ בארץ משתמש בכח שלו כדי לייצר כותרת שאין בינה לבין המציאות ולא כלום. ולא אכפת להם מאמת, מיושרה או מקצועיות עיתונאית, וגם לא מבריאות הציבור, אלא רק לזרות חול, קש וגבבה בעיני הציבור.

הכתבה עצמה עמוסה שטויות (או טעויות, אם נרחם) הנה למשל צרור מביך:

כותב הכתב: "דיאטת הפליאו היא 55% חלבון "
זהו הבל גמור. קודם כל, אי אפשר לשרוד עם יותר מ 35% חלבון. פשוט נמות. הקביעה שלו כי ישנם אחוזים מומלצים של חלבון בפליאו, היא לא יותר משטות, או חוסר ידיעה והבנה במקרה הטוב, או שקר לשמו במקרה היותר סביר. הנה מה שאני עצמי כתבתי בספר "הסוד הקדמוני" על אחוזי השומן/חלבון/פחמימות בתזונה האידיאלית שלנו , תחת הכותרת "אז מה אוכלים ת'כלס" (עמוד 140),

הגישה התזונאית המודרנית, על כלל הדיאטות המערביות הנגזרות ממנה, מנסה לענות על השאלה הזאת באמצעות קביעת "היחס הנכון" בין אבות המזון — פחמימות, חלבונים ושומנים. אלא שכל דיאטה דוגלת ביחסים אחרים: דיאטת פירות טבעונית, למשל, ממליצה על 80% פחמימות, 10% חלבונים ו־10% שומנים; דיאטה "דלת שומן" נפוצה מדברת על 60% פחמימות, 20% חלבונים ו־20% שומנים; בדיאטת אטקינס אוכלים 0% פחמימות בשלב הראשון בדיאטה וכן הלאה — איש־איש והדיאטה ה"נכונה" שלו.
המציאות, מה לעשות, גמישה הרבה יותר מהמסגרות המוגבלות שלנו. התבוננות רחבה על המין האנושי מגלה שלניסיון לקבוע יחס מיטבי בין פחמימות־חלבונים־שומנים אין סיכוי, בגלל המגוון העצום של בתי גידול שמאכלס המין האנושי. בני האדם הראשונים התפתחו באפריקה, ומשם נדדו לרחבי העולם כולו — ממדבריות לוהטים, דרך ג'ונגלים מהבילים, עבור בערבות העשב ועד ישימונים קפואים. בכל המקומות האלה הצליחו חברות אנושיות ילידיות להתבסס, להתפתח ולשגשג בבריאות טובה. וכך יש חברות שבהן צריכת שומן וחלבון מהחי נעה סביב 95% מהתזונה, כמו חברות האינואיט בגרנלנד ובאלסקה;1 ישנן חברות ש־60% מתזונתן הם שומן רווי, דוגמת ילידי טוקלאו ואיים אחרים באוקיינוס השקט;2 ישנן תרבויות כמו בני קיטאווה שפגשנו בפרק 4, שפחמימות משורשים מהוות 69% מתזונתם, יותר מכל תרבות ציידים־לקטים אחרת.3 הנתון הכאילו־מפתיע הוא שלמרות המגוון הקולינרי האדיר הזה, כל החברות הללו פטורות כמעט לחלוטין ממחלות שנדמות לנו ככורח המציאות. שכיחות הסרטן אצלן נמוכה ביותר, השמנה וסוכרת נעדרות כליל, אירועי לב אינם מוכרים ובריאות השיניים מעולה. 
כיוון שיחסים נוקשים בין פחמימות־חלבונים־שומנים אינם חלק מהסיפור, אנחנו צריכים להסתכל על משהו שמעבר להם -מכנה משותף לכל התרבויות הללו, שאימוצו יאפשר לנו לשגשג ולפרוח גם בסביבתנו המערבית... הכללים האלה נגזרים משני מיליון שנים של אנושות, וזה בהחלט לא מעט — אבל לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הגוף ואת רמת הפעילות שלו או שלה. ישנם אנשים שקל להם לצבור שומן וישנם אנשים שנפטרים ממנו במהירות ברגע שהם מפחיתים מעט מצריכת הפחמימות (ככלל, לגברים קל יותר לאבד שומן מיד עם הפחתת כמות הפחמימות). יש אנשים פעילים יותר ויש פחות. יש אוהבי בשר ויש מחבקי עצים. כולם יכולים לאכול מזון בריא, טעים ומתגמל לאור כללי התזונה הקדמונית. נסו והתנסו.

כותב הכתב: "תורת דיאטת הפליאו נכתבה על ידי הפילוסופית ד"ר לורן קורדיין".

לורן קורדיין הוא גבר, והוא לא פילוסוף אלא מומחה לפזיולוגיה ותזונה. 

כותב הכתב: בדיאטת הפליאו אוכלים "ללא ירקות שורש". ובהמשך "גם לירקות שורש היה ככל הנראה מקום בתזונת האדם הקדמון, אף שמאמיני הפליאו נמנעים מהם לחלוטין. "  והשיא: "חוקרים מצאו כי בניגוד לתיאוריה, עליה מבוססת דיאטת הפליאו הפופולרית, האדם הקדמון לא התבסס רק על בשר למחייתו"

שקר גס או בורות מוחלטת במקרה הטוב. ירקות ופירות, אגוזים ושורשים הם חלק בלתי נפרד מתזונה קדמונית וממה שאכל האדם הקדמון והאדם בכלל מאז ומעולם. מי שיטרח לקרוא את הספר שלי יראה המלצות על מגוון של שורשים: גזר, סלק, בצל, לפת, צנונים ועוד וגם על בטטות, יאם, טארו ואחרים. גם תפוחי אדמה אינם מסוכנים אולם בהחלט כדאי לצמצם בהם במיוחד אם רוצים לאבד משקל עודף.

אין אף אדם רציני שכותב על תזונה קדמונית או פליאו שטען או רמז שהאדם אכל רק בשר. זו שטות. זו רק דרך נוחה לכתב להציג את הפליאו כמשהו ביזארי ומעוות בעוד שהמציאות היא שהביזאר והמעוות נותר אצל הכתב בצלחת. הנה הוכחה למה שבאמת אני כותב על תזונת האדם הקדמון (עמ' 58):
...לא רק שומן אכלו באתר בנות יעקב. גם גלעיני זיתים, שקדים ושזיפים נמצאו שם. תזונת האדם הקדמון היתה של אוכל־כול, כאשר המזון מן החי (חלבון ושומן) היה כפי הנראה מקור משמעותי לקלוריות. הדברים הללו לא נלמדים רק מאתר בנות יעקב, אלא ממאות אתרים פרהיסטוריים בישראל ובמקומות אחרים על פני הגלובוס, ובכולם הממצאים עקביים: האדם הקדמון על גלגוליו השונים, לאורך כל ההיסטוריה הנחקרת, אכל מגוון עצום של חיות וצמחים.

כותב הכתב עוד "הוכחה" מרעישה וחדשנית הממוטטת את תפיסת הפליאו כי:"החוקרים ציינו עוד, שגם הרוק התפתח טוב יותר ואיפשר לפרק בצורה יעילה צמחים עשירי עמילן. הקדמונים, כך סבורים החוקרים, גם למדו משך הזמן לבשל, מה שיפשר להם להפוך את הירקות לטעימים יותר וקלים יותר לעיכול. "

ממש נדהמתי מהממצאים. חבל שהם זהים למה שכתבתי בעצמי ושהכתב לא ציטט אותי דווקא על שני הנושאים הללו. מדוע הבישול הפך ירקות שורש למשמעותיים לתזונה ולהתפתחות האדם וכיצד התפתח הגן לפירוק עמילן. הנה ציטוט מהספר "הסוד הקדמוני" (עמוד 54)

לא רק על צריכת הבשר השפיעה האש. היא הפכה מזונות רבים אחרים לאכילים. שורשים, שלא יכלו להיות חלק משמעותי מהתזונה האנושית עד גילוי השליטה באש, הפכו באחת למזון מעולה, נחשק ועתיר קלוריות. בטטות קדמוניות ושורשים עמילניים אחרים הפכו לנכס הישרדותי. האדם גילה שכמעט כל מזון הופך קל יותר לעיכול וללעיסה לאחר הבישול ובעיקר, שהמזון המבושל מאפשר לנו לספוג הרבה יותר אנרגיה. האש הפכה למנוע הבערה הפנימי שלנו.

ובהקשר של העמילן (עמ' 61)

אם למוטציות די באלף שנה, אפשר להיות בטוחים שבעשרת אלפים השנים שחלפו מאז המהפכה החקלאית התבססו גם כמה שינויים גנטיים בחלקים של האוכלוסייה האנושית. שינוי כזה שהתרחש עם המעבר לחקלאות, וככל הנראה עוד לפניה, הוא הגברת ייצור האנזים עמילאז, המפרק עמילנים והמופרש עם הרוק ועם מיצי הלבלב. העמילאז קיים גם אצל קופי האדם, אבל מופיע רק בשני העתקים של הגן ומתבטא ביכולת מצומצמת למדי לפירוק עמילן. 
אצל ההומו סאפיינס, ששולט באש וצורך יותר שורשים מבושלים, לעמילאז 
יש ביטוי גנטי חזק יותר, מה שמוביל ליכולת משופרת לעיכול ירקות עמילניים, דוגמת תפוחי אדמה או בטטות. השינוי התחזק לאחר המעבר לחקלאות,21 אך לא כל האנשים שווים ביכולת זו. ישנם כאלו שיש להם 14 העתקים של הגן, והם מצטיינים בפירוק עמילן מדגנים ומשורשים, אך ישנם רבים שלהם רק שניים או שלושה העתקים של הגן, ואצלם עודף עמילנים ישבש מנגנוני עיכול ואנרגיה. האם אתם יודעים כמה עותקים של הגן יש לכם? כנראה לא. 

אז מה למדנו?

שיצא עוד מחקר שתומך ומחזק את הבסיס המדעי וההיסטורי של התזונה הקדמונית או דיאטת הפליאו, ושYNET יש קטע של רשלנות מקצועית, חפיפניקיות עיתונאית, וד"ר איתי גל אחד, שמצליח להפוך זהב לתבן.

שורה תחתונה: אם אתם רוצים ללמוד - בשמחה ובכיף. רוצים להתווכח או לדון בדברים לעמקם - גם בכיף. אבל לכתוב שטויות ושקרים גסים בתור "הוכחות" - זה כבר סיבה טובה להעיף את YNET וכתב הבריאות האומלל שלו, פשוט לכל הרוחות.

ומה אתם חושבים, השתכנעתם מYNET או לא?

By מר קדמוני with 23 comments

חמישה דברים שלמדתי בהודו

זוכרים שהייתם ילדים, בבריכה העירונית ביום קיץ, וניסיתם לצלוח את הבריכה בצלילה אחת רצופה?
כשצוללים מתחת למים הצבעים נראים אחרת, ויש רק שקט שמעט קולות עמומים מן ההמולה בחוץ חודרים אליו. אחרי צלילה שנמשכת נצח אתם עולים בקצה השני של הבריכה בשארית הכוחות ולוקחים שאיפה גדולה חזרה. יחד עם החמצן מקבלים פרץ של אורות, וקולות ואתם מרגישים שחזרתם מגיחה לעולם אחר אל המציאות החמה של הקיץ הישראלי.
אותו דבר קרה לי הבוקר.
בחודש האחרון הייתי בצפון הודו, ובמשך רוב הזמן לא היה לי טלפון, ולא אינטרנט ולא ווטסאפ, וכל הקולות והצלילים של המציאות הישראלית הרגילה, נותרו מאחור והפכו לעמומים ורחוקים. אמש נחתתי והבוקר הנעתי ונסעתי לעבודה. אחרי ארבע דקות כבר נתקעתי בפקק, קיבלתי עשר שיחות טלפון, 126 הודעות ווטסאפ, והיומן שלי התחיל מתמלא במהירות מחדש.
שלום מציאות נושכת.

יש משהו הממלא את הנפש ובריא לנשמה בהתנתקות אמיתית מהרצף של האירועים והלחצים והטרדות של חיי היומיום. במובן זה חודש בהודו עשה עבודה נהדרת ונכונה עבורי. זו גם הפכה להיות התקופה הארוכה ביותר בה לא פירסמתי פוסטים פה בבלוג (סורי, אני מקווה שאתם מבינים), לא פרסמתי סטטוסים בפייסבוק ולא עניתי למיילים (כמעט). לעומת זאת כן עשינו טרקים נהדרים, ראינו נופים חדשים, אכלתי אוכל אחר וחריף וצמחוני בעיקר, והרבה מאוד פגשתי מקרוב אנשים אחרים ותרבויות שונות. 

ממליץ בחום.

המסע הזה להודו יכול  לאפשר חומר לא לפוסט אחד אלא להרבה מאוד, אבל כדי לחזור לעניינים בהדרגה, הנה כמה דברים שקופצים לי לראש ושלמדתי בחודש האחרון:

יוגה - בבגסו (דרהמסלה) עשיתי קורס יוגה של חמישה ימים בהדרכתו של Alpesh. היה נהדר. כל בוקר אימון (או תרגול?) של כמעט שעתיים קשות ומתישות. בערב אימון נשימות ומדיטציה. לעומת אימוני כח או קרוספיט, אותם מסיימים הרוגים אבל עם המון אנרגיה, את תרגולי היוגה סיימתי סחוט כמו סמרטוט, ולמעשה מרוקן מאנרגיה. מדובר במתיחות ארוכות, סטטיות, קשות ומאתגרות, שיוצרות יחד אימון משמעותי ואחר לגמרי. יום אחד מיקוד ברגליים, יום אחר מיקוד בגב, וכו'. לחרדתי ראיתי עד כמה איבדתי גמישות ומאידך כמה טווח תנועה אני יכול להשיב לעצמי. כבר התנסתי בעבר באימוני יוגה כאלה ואחרים אבל זה לא היה "הדבר האמיתי" כמו קורס מרוכז ממישהו הודי שיודע את העבודה. אחרי שבוע כזה חשתי שיש יותר דרכים לייצר כח וחיוניות, ושהיוגה, כפונקציה של רצינות המדריך ושל השקעת התלמיד יכולה לייצר הרבה מאוד תועלת לגוף ולנפש (רצינות התלמיד היא אלמנט קריטי - עשו איתי את אותם אימונים גם בנות שבאו "לחוות דברים" אבל לא התאמצו במילימטר. זה לא יעבוד במקרה הזה). אני לא יודע אם אתמיד בתרגולי יוגה, אבל אני בהחלט לוקח על עצמי לשפר את הגמישות והתנועתיות שלי השנה. אפשר ללמוד מההודים ומחכמת היוגה העתיקה הרבה מאוד על גוף האדם ועל בריאותו.

האפשרות הצמחונית - אוקיי, אז הייתי צמחוני לחודש, אבל אל תספרו לאף אחד... זה אומר שאכלתי הרבה יותר פחמימות, ובעיקר אורז (הכרתי פטנט חדש: Jeera rice שזה אורז לבן שמבשלים אותו עם זרעי כמון קלויים. פיצוץ), ויחד עם אינספור תבשילי ירקות (כרובית, במיה, פלפלים ועוד) ותבשילי קטניות (ובעיקר Dal שזה תבשיל עדשים חריף שמוגש יחד עם אורז). המטבח ההודי הוא טעים, חריף, עוקצני ומוזר לפעמים. היה חסר לי הבשר, ועודף הפחמימות לא עשה לי טוב במיוחד, אבל היה אפשרי בהחלט לתקופה. את החלבונים מקבלים ההודים בעיקר מגבינת פניר, גבינה טרייה ושמנה מאוד שמכינים בכל מקום, כל יום. קצת מזכירה גבינת חלומי אבל לא מלוחה. הם מוסיפים אותה לתבשילי ירקות, לקציצות, מטגנים אותה, עושים אותה על האש ומה לא. קל להכין אותה בבית: מבשלים 2 ליטר חלב טרי לא מעובד עם חצי כוס חומץ, מסננים ודוחסים. לשמחתי ראיתי כי גם הגהי (חמאה מזוקקת) עדיין משמשת אבן בסיס במטבח ההודי במקומות שלא התקלקלו (שמן הסויה הזול והגרוע עושה שמות במטבח ההודי). עשיתי גם קורס קטן בבישול, אבל השורה התחתונה היא שהמטבח ההודי אמנם צמחוני ברובו, או מקסימום עם עופות אבל עתיר עדיין בשומן (גהי וקוקוס), דל יחסית בחלבון ועשיר מאוד בירקות, מכל הסוגים. נחמד לחודש, אבל לא היה מתאים לי לחיים שלמים. ועדיין, אפשר ללמוד הרבה מההודים על האפשרות ליצור מטבח עשיר וטעים גם באמצעים דלים, וכיצד שומן מהחי (גבינות, חמאה) נותן את הטון בסביבה ענייה בחלבון. 

גבינת פניר, פלפלים, עגבניות ובצל על האש. טעים באמת. 

נקודת המוצא היא רק נקודת מוצא - שיעור מאלף בצניעות ובראיית הטוב אפשר לקבל בהודו, אם רק מתבוננים. אנו באים מלב העולם העשיר והשבע. הצרות שלנו הן קטנות וזעירות לעומת קשיי ההשרדות הפיסיים של מאות מיליונים מתושבי תת-היבשת ההודית. זה לא משנה עד כמה נמוך ועלוב מצבו של האיש שברחוב, בהודו תמיד יהיה מישהו נמוך ממנו במדרג. לנהג ריקשת המשא, הסוחב ערמת צינורות פלדה עצומה, יחף ובגשם שוטף, יהיה מאחור גם עוזר, המרוויח עוד פחות וסוחב עוד יותר, ושניהם יביטו מגבוה על מקבץ הנדבות הגר, ישן ומתרחץ על המדרכה ממול. אבל הוא יתהדר בברזנט תחתיו הוא ישן בלילות, לעומת שכנו הישן על קרטון רטוב בלבד, וללא כיסוי לראשו. וגם למטה מהם, יש את אותו זה שפגשנו, המסתובב בעולם ולעורו רק סמרטוט בד זעיר ומטונף, ומאומה מלבד זה אין לו. לא לבוש ולא רכוש, לא קורת גג ולא משפחה. כשנתקלים מקרוב במנעד האפשרויות העצום והאינסופי של גורל האדם הודו, אין לנו אלא להיות מאושרים על חלקנו. לנו ניתנו כל האפשרויות להצלחה על מגש של כסף, גם אם נדמה לנו שלא היה שם מגש ולא היה כסף. יש לנו את כל מה שצריך כדי להצליח, רק צריך להאמין ולרצות ולעשות. כך למשך פגשתי בכפר Pulga שבעמק פרוואטי אדם צעיר וחרוץ להפליא. אביו עזב את הבית כשהיה תינוק והוא עובד לפרנסת המשפחה מגיל 7. לכן הוא גם אינו יודע קרוא וכתוב כלל, אבל למד לדבר אנגלית, הפך לסוכן טלויזיות, למתקין רשתות מעגל סגור ("לא צריך לדעת לקרוא בשביל זה" אמר לי בצחוק גדול). הוא הרס את הצריף בו גדל ובנה על השטח בית לאירוח תיירים. הוא לקח הלוואה מהבנק (הוא הביא את המנהל אליו הביתה כדי לשכנע), והוא גם מדריך תיירים לעת מצוא. בהודו אפשר למצוא דוגמאות טובות רבות למה שיכול אדם לעשות כשהוא ניחן בנחישות וברצון. ועוד על זה כדאי לקרוא בספר המצוין הטיגריס הלבן. 

זו רק שאלה של יוזמה

מדד האושר: לא אני המצאתי זאת, אבל מדד האושר אינו פונקציה של רכוש ולא של כסף. כולם מחפשים את האושר, אך רק מעטים מוצאים אותו. אני ראיתי השבוע אושר בעיניהם של זוג ילדים דרי-רחוב בניו-דלהי, הרוקדים בגשם המונסון הכבד, רק תחתונים לגופם, תחת קילוחו השוטף של המרזב במרכז שלולית בוץ וסחי גדולה. ראיתי אושר אצל פיקאר, פנסיונר של צבא הודו, המתגורר בבית פשוט באחד הכפרים המנותקים של חבל לאדאק, בצפון הרחוק של הודו. בין לבין פגשתי גם נהגי ריקשה, מנהלי גסט-האוסים, סוכני נסיעות ונהגי מוניות עצבניים ותחמנים, אבל פגשתי גם אחרים - מקסימים ומוארים - סיקים, הינדואיסטים, בודהיסטים או בלתי מוגדרים. כי האושר אינו תלוי במעמד או במשרה והוא נמצא ונבנה עמוק בפנים, בלתי תלוי בנסיבות החיצוניות, בגורל, בתקציב או בדת. יש אנשים שמשכילים למצוא את אושרם ולחיות חיים מלאים ושמחים ויש שלעולם יהיו חסרים ונרגנים וטרודים ועייפים. אפשר ללמוד בהודו פרק חשוב על התבוננות עצמית ומה יש ומה אין באמתחת הפרטית של כל אחד מאיתנו.

קבלת האחר - כאן אצלנו יש תמיד מלחמת דת וג'יהאד וקמים עלינו להורגנו, או שאנחנו הם אלה שקמים. וגם אם זה לא יהודים מול מוסלמים לפעמים נדמה שהמלחמות בין פלגים שונים באותה הדת חריפים ומדממים לא פחות. כך למשל האורתודוכסים מחרפים ומגדפים את הרפורמים, והאוחזים בדת הטבעונות לעתים מיליטנטיים וקולניים יותר מכל מאמינים אחרים. אבל הודו היא ארץ האלים המרובים והדתות השונות. יש מיליוני אלים הודים, ויש גם סיקים המאמינים באל אחד, ויש מוסלמים המאמינים באל אחד, אחר, ויש עוד אינספור פלגים וגישות ושיטות ואפילו ראיתי כנסייה. נכון שגם שם יש והיו מלחמות דת, אבל בחיי היומיום הודו היא מופת לסובלנות בין דתית. כי כמעט כולם בהודו מאוד דתיים. מדליקים את הקטורת, ומחזיקים מקדש קטן בבית, או מטפחים זקן וטורבן ופיגיון וצמיד במקרה של הסיקים, והולכים למסגד חמש פעמים ביום. אבל עדיין כולם חיים יחד בערבוביה של חיות ואנשים, של ריקשות וטוקטוקים וקופים ואיכשהו הכל נראה בסדר. האחר הוא מקובל, ולא משנה מה עמדותיו, מנהגיו, אמונתו או אורח חייו. אפשר ללמוד מההודים שיעור על קבלת האחר, ואולי גם על קבלת עצמנו.  

במקדש המוטרף הזה יש לא רק את שיבה וקאלי, אלא גם ישו קטן על הקיר ועוד אלף ואחת דמויות

יש לי עוד המון מה לכתוב על הודו, אבל בינתיים נותר לי רק לקחת את החוויות והצלילים והצבעים המטורפים אל חיי היומיום שלי וללמוד מהם משהו קטן בדרך להעשות אדם טוב יותר. 

מקווה שאצליח. 

מראה רחוב בארץ אלף הצבעים

אשמח אם תכתבו כאן בתגובות על החוויה ההודית שלכם וכמובן שתרגישו חופשי לשתף. בשמחה. 

By מר קדמוני with 9 comments