מה יהרוג אותנו קודם - הגנטיקה או הסביבה? פוסט אורח מאת ענת צ'סנר, גנטיקאית

"אנחנו לא לבדנו" אמר הפוסטר במשרד של מאלדר וסקאלי.
מסתבר שגם בענייני תזונה קדמונית אנחנו לא לבד והמדע צועד יד ביד איתנו (או שמא יש לאמר, אנו צועדים יד ביד עם המדע). כך, קיבלתי לפני מספר שבועות מייל מד"ר ענת צ'סנר, גנטיקאית החוקרת תהליכי הזדקנות, ו"מתכתבת" עם עקרונות הסוד הקדמוני, במקרה או שלא במקרה.
לא במקרה.
ביקשתי מענת לכתוב פוסט אורח כאן, ולשמחתי הרבה, היא הסכימה. תודה ענת.
כרגיל כאן, תרגישו חופשי לרשום שאלות לענת, תגובות או הערות, וכמובן גם שיתופים ולייקים. מה שבא בטוב.

גנום, מישהו?

**********************************************************************

שמי ענת, ממלקטת זרעים ופקעות קדמונית, הפכתי למלקטת מידע מודרנית (לא שחסרות פטריות חביבות בשדה הידע שמתגלות כרעילות). בעת קריאת הספר "הסוד הקדמוני", נתקלתי באזכור למחקריה של פרופ' סינתיה קניון אשר מוכרים לי היטב מעסוקי כחוקרת אנטי-אג'ינג באוניברסיטת בר אילן. במעבדה אנחנו ממשיכים את כיווני המחקר של פרופ' קניון ובוחנים את  הקשר בין גנים לבין אריכות ימים. הוזמנתי על ידי "מר-קדמוני" לחלוק עמכם מקצת מן התובנות בנושא תזונה, גנים ואריכות ימים (נושא אותו אני מלמדת במכללה האקדמית תל-חי).
בגישה המדעית להארכת תוחלת החיים חלו תמורות רבות בעשורים האחרונים; החוקרים בעבר חיפשו שיטות לריפוי או מניעה של מחלות  המופיעות לעת זקנה כגון: מחלות לב, סרטן, סכרת ועוד ובכך, להאריך את  משך החיים.  הגישה המדעית המקובלת כיום מתמקדת בדרכים לדחיית תהליכי ההזדקנות ועיכוב התפתחות מחלות זקנה. החזון הוא שבעתיד, אדם כבן שישים יישאר עם יכולות פיזיולוגיות, מנטליות ואחרות כפי שהיה בן שלושים כלומר, הארכת  פרק ה"צעירות".
מתצפיות על אוכלוסיות שונות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, מסתבר  שלכל מין יש תוחלת חיים פוטנציאלית מאפיינת. עם זאת, מתברר שרוב בעלי החיים אינם שורדים עד לזקנה. למעשה, נדיר למצוא בטבע פרטים "שמתים מזקנה" שכן, רובם מתים בגיל צעיר בשל רעב, פציעות, זיהומים תנאי אקלים ועוד.  גורל דומה היה גם מנת חלקם של בני האדם עד לפני כמה מאות שנים.
במקרים נדירים, ניתן למצוא יצורים שחסינים ממחלות "העולם המערבי"  ומסוגלים להאריך חיים. לדוגמא, החולד העיוור הינו יונק מכרסם החי מתחת לפני הקרקע ונחשב כמין מחוסן מפני סרטן. בחולד זה קיימים  תאים המסוגלים  להרוג תאי סרטן ביעילות. כלומר, יש לו "משהו"  בגנים (הוראות ההפעלה שכתובות בדנא) המשפיע על אריכות ימים. החולד העיוור חי 20 שנה לעומת  עכבר שחי כשנתיים בלבד (בתנאי שבייה). חסינות מפני מחלות זקנה היא תופעה מוכרת גם בבני אדם. תסמונת לרון הינה מחלה גנטית נדירה אשר הסובלים ממנה מתנשאים לגובה של מטר אחד. תסמיני המחלה נובעים מפגיעה בקליטת הורמון מסוים בתאי הגוף. מסתבר שחולים בתסמונת זו פיתחו חסינות כנגד מחלות כגון סרטן וסכרת.
אז מה הסוד לאריכות ימים? האם זה "משהו" בגנים או השפעה סביבתית, סגנון אורח החיים או סתם מזל?
כבר בשנות התשעים ניסתה פרופ' סינתיה קניון  לבחון שאלה זאת. לצורך כך, היא בחרה לעבוד עם תולעת קטנטנה באורך של מ"מ אחד (C. elegans). הבחירה בתולעת כחיית מודל נבעה מאורך חייה הקצר (כשבועיים בלבד). באמצעות  מניפולציות גנטיות היא הצליחה לשבש את פעולתו של גן בודד.  שיתוק הגן הוביל להכפלת חיי התולעים שהמשיכו להיראות צעירות וחיוניות עד גיל מאוחר. מסתבר ששיבוש הגן חסם כניסת הורמון מסוים (דומה להורמון בתסמונת לרון)  לתוך התאים. נטרול גן דומה בעכבר הביא להארכת חיי העכבר לכמעט חמש שנים.
אך מעבר לפעילותם של גנים ספציפיים, מסתבר שלא רק שיבוש גנים מביא לאריכות ימים - יש תפקיד חשוב ביותר לסביבה. למעשה, כשאנו אוכלים או שותים ואין זה משנה מה ואיך, אנו מכניסים את הסביבה החיצונית לתוך גופינו. האוכל שלנו הוא חלק לא מבוטל מהשפעת הסביבה עלינו.
 ב 1935, הראה החוקר קלייב מקיי שחולדות  צעירות שהופחתה להן צריכת הקלוריות בשליש האריכו ימים לעומת חולדות שהמשיכו לאכול רגיל. הגבלת צריכת הקלוריות, האטה  התפתחות מחלות  והאריכה את תוחלת החיים גם בחיות נוספות כגון תולעים, זבובים, עכברים או קופים מסוג רזוס (אך לא בשימפאנזים).  אך לפני שאתם יורדים לכ-60% מצריכת הקלוריות המומלצת ליום כדאי לשים לב לכמה דברים:
ראשית, הגבלת הקלוריות נבדקה על חיות שגודלו בתנאי מעבדה ללא צורך להתאמץ להשיג את מזונן או לברוח מטורפים. בתנאי גידול טבעיים, חיות אינן מסוגלות לשרוד לאורך זמן רב בתנאי  הרעבה.  שנית, הגבלת הקלוריות היתה אפקטיבית כאשר החלה בשלב מוקדם בחיים בדרך כלל קרוב ללידה. בנוסף, בזנים מסוימים של עכברים קיצוץ הקלוריות הביא דווקא לקיצור תוחלת החיים. אמנם, כיום יש בנמצא תרופות שמצליחות לחקות את תהליך הגבלת קלוריות בלי לגרום להרעבה (התרופות אכן האריכו חיים בעכברים), אך בינתיים הן בעייתיות לשימוש בבני אדם. בפועל, אין עדיין הוכחה מדעית לכך שהגבלת צריכת הקלוריות מאריכה את תוחלת החיים בבני אדם. לצערנו, גם הגבלה קלורית וגם הימנעות מגורמים מקצרי חיים (כמו עישון) והקפדה על אורח חיים בריא עדיין אינם מספיקים כדי להבטיח שנגיע לחגוג יום הולדת תלת ספרתי...
אך בכך לא תמו השפעות הסביב. גם אם לא הצלחנו להבטיח הארכת חיים, בואו לכל הפחות נוודא שאיננו מקצרים אותם:
למרות שהגבלה קלורית אינה מבטיחה הארכת חיים בקרב בני אדם, נמצא כי  "הגזמה" קלורית, כלומר צריכה קלורית עודפת, מאיצה התפתחות מחלות כמו סכרת וסרטן, כלומר מקצרת חיים.
גם הרכב המזון משפיע על אריכות ימים לא פחות מכמותו. ביטוי לגורם זה ניתן למצוא בעולם הדבורים: מבחינה גנטית, הדנ"א של המלכה ושל הפועלת זהה לחלוטין. סוג המזון ממנו ניזונים הזחלים (סוכר לעומת מזון מלכות), חורץ את גורלן: הפועלת נשארת עקרה ומסיימת את חייה לאחר כמה חודשים, לעומת המלכה שמסוגלת להטיל ביצים ואורך חייה מגיע למספר רב של שנים. ב 2008, הצליחו  מדענים לפענח את ייחודו של "מזון המלכות": מסתבר שרכיבים במזון (מולקולות כימיות שנקראות מתילים) משתקים ביטוי של גן מסוים (כמו מתג חשמלי שמורד למטה) אשר מונע התפתחות אברי רבייה ומקצר את תוחלת החיים בפועלות. ועדיין, לא הייתי ממליצה להוסיף לתפריט מזון מלכות על מנת להאריך חיים, אלא אם אתם משתייכים למשפחת הדבוראים.
ושוב, נעבור מהחרקים אל עולם בני האדם. בתאומים זהים, בעלי  רצף דנ"א זהה, ניתן למצוא הבדלים במשקל הגוף, במחלות שמופיעות עם השנים ובתוחלת החיים. כשבודקים את הרכב הדנ"א של זוג תאומים לאורך מספר שנים, ניתן למצוא הבדלים במולקולות כימיות שנדבקו לדנ"א וגרמו לשיתוק או הפעלה של גנים, בדומה למתואר בדבורה. שינויים אלה התרחשו כתוצאה מהסביבה השונה, ומהתזונה השונה שכל אחד מהתאומים נקט בה. כלומר תזונה וגורמים סביבתיים נוספים משפיעים עלינו, ועל הביטוי הגנטי עצמו, לאורך כל ציר החיים. לא הכול מוכתב מראש ולמרות שקיבלנו רצף גנים מסוים מהורינו, הביטוי של גנים אלה הוא פונקציה של הסביבה וסגנון החיים בו נאחז.
ממחקרים שנבדקו הן על בעלי חיים והן על בני אדם, ניתן לקבוע שהרעיון לעכב או למנוע מחלות זקנה, ובכך להאריך את משך ה"צעירות", אינו רעיון הזוי. אמנם טרם נמצאה הנוסחה לאריכות ימים (שתותאם באופן אישי לכל אחד ואחד) אבל מהפיכת האנטי-אג'ינג כבר החלה...

                                                                                                              דר' ענת צ'סנר

By Dael with 11 comments

כיצד חזרנו מהאנאפורנה בשלום?

חזרנו הבוקר מנפאל לאחר חודש ארוך, מרתק ומהנה עם שלושת ילדנו (10, 15, 17).
כמה שעות לאחר מכן הלכנו לניחום אבלים אצל משפחת שוהם. בנם נדב ז"ל, נהרג במעבר ההרים טורנג-לה שברכס האנפורנה כמה ימים לאחר שאנו עברנו באותו המקום ממש. משפחת שוהם הם שכנים שלנו, ואבלם ואובדנם כבדים מנשוא.
עוד לפני שיצאנו לטרק הזה, היה לי ברור שאכתוב פוסט ארוך ומפורט כשאחזור, במיוחד לאור העובדה שעד הרגע האחרון ממש לא היינו בטוחים אם נצליח, פיסית, כמשפחה, לעשות את הטרק או שנאלץ לוותר או לדחות. ועתה, רגע לאחר שסיימנו אותו בהצלחה, הגיע האסון חסר התקדים הזה, בו נהרגו עשרות מטיילים באחד המסלולים היותר מתויירים והנחשבים לפחות מסוכנים בעולם הטרקים. סופת צקלון קטלנית הכתה בעוצמה וגבתה מחיר דמים מחריד.
אז מה אכתוב כעת? שטרק באנאפורנה זה נהדר? שזה פשוט? שכל אחד יכול ושכדאי?
לא.
איני יכול לעשות זאת כעת.
לכן גם איני מרגיש שזה נכון כעת לפרט איפה היינו ומה עשינו ואיך לעשות ומה לקחת וכיצד להתארגן, וכמה זה עולה ומי נגד מי, והיכן ישנים ומה אוכלים ומה עם הילדים. אולי בעתיד אמצא את הפנאי ואת הרצון להרחיב על כך, אבל כעת, במקום כל זאת, אכתוב רק מה אנחנו, כמשפחה, קיבלנו מהחודש הזה. חודש שגם אתם יכולים לבחור לעשות – לאו דווקא באנאפורנה, לאו דווקא בנפאל, אולי לא במזרח, אולי באירופה, אולי בהרי מדבר יהודה והנגב, אולי בחוצה ישראל.


עמוק בטל, פועם לבבי
"טנא מלא כוכבים, ריח דשאים דובבים, עמוק בטל, פועם לבבי" כתבה לאה גולדברג, ומילותיה מרטיטות עד היום את הנפש, כי יערותיה, יערות רוסיה, היו גשומים ועמוקים וירוקים ומשתרעים מקצה האופק ועד קצהו. כמוה כמונו, כשאתה פוגש את הטבע בכל עוצמתו, בכל יפעתו, הנפש לא יכולה אלא להתפעם. בחודש האחרון הלכנו על גדות נהרות אדירים, למרגלות מפלים ואשדות, פוסעים על שולי הרים כבירים, מול מרחבים קרים ועצומים, שאיש לא יכול להם, צועדים ביערות גשם טחובים וקולניים מציפורי שיר וחרקי ענק, טיפסנו על מדרונות אבן ראשוניים, והרמנו ראשנו לראות פסגות נישאות ששלג-עד לעולם יכסה את ראשיהן. השכמנו לראות זריחות מופלאות ובכל ערב ליוו אותנו שקיעות ענוגות מעל ראשי ההרים. ובלילות לשווא ספרנו אינספור כוכבים.
כי חודש בטבע פועל כמו תרופה לנפש.
זה פועל עלינו ממקום ראשוני וקדמוני לגמרי, מהמקום שלפני היות הדיבור והתובנה והתחכום והשפה. במקום הזה אנו רק יצורים פשוטים העומדים מול הטבע העצום והרחב ומוצאים את עצמנו בתוך המרחב שהוא מציע לנו. זה לא לבוא במסוק לפינת חמד ולראות נוף מרהיב, אלא ההליכה, הפסיעה וההתקדמות אל תוך הטבע שאט אט נספג לתוכך. במסע שכזה מגלים שיום אחר יום הטבע מעמיק את אחיזתו בנו ואולי זה אנו, שחוזרים ואוחזים בו. האדם מוצא את עצמו כחלק מסביבתו, כחלק מההוויה, ירצה או לא ירצה. אין מקום לציניות כי עמוק עמוק ביער, שוכן לבבנו.

זריחה על אנאפורנה 2

חודש בלי תקשורת
יצאתי מהארץ ב21 לספטמבר והעברתי את הטלפון למצב טיסה. פעם ראשונה שלא לקחתי איתי את המחשב הנייד. תמיד, תמיד לקחתי איתי לחופשות גם את המחשב הנייד. לענייני עבודה דחופים וגם לא דחופים, או כדי לכתוב לכם פוסטים... אך הפעם החלטתי שהעבודה, וגם אני, נצליח לשרוד גם אם לא יהיה איתי מחשב וגם אם לא אהיה זמין לקבלת שיחות טלפון. בכלל. (למרות זאת רכשתי בנפאל כרטיס סים מקומי, רק כדי לגלות שרוב הזמן לא היתה קליטה בכלל, ושאין לי מושג מה המספר שלו, כך שלא שוחחתי בטלפון עם איש וגם תקשורת נתונים עברה במשורה ומעט מאוד במהלך הימים הללו).
מסתבר שחודש בלי לבדוק מיילים כל הזמן, בלי לראות אף סטטוס בפייסבוק, בלי לענות לקוראים, בלי לקרוא חדשות בynet, בלי מידע שזורם פנימה והחוצה ולצדדים, חודש כזה עושה רק טוב. הילדים מצידם התנתקו לגמרי מהwhatsup ומהאינסטגרם ומהשד יודע איזה רשת, והתמכרו לשקט ולאי התקשורת. ולא, זה לא היה חסר לנו בכלל. במקום זה מצאנו את עצמנו יושבים בערבים סביב שולחנות ומשחקים קלפים עם מטיילים אחרים (ומרגישים כבוד כשהילדים מנצחים ב"סט").
ובפעם שכבר כן התחברנו לערוצים הדיגיטליים ובדקנו את הwhatsup אז רק גילינו שמבקשים מאיתנו קניות בקטמנדו... יותר פשוט לא לבדוק.

רשת חברתית, בעולם האמיתי

הליכה הליכה הליכה
לאורך הטרק גמענו מאה קילומטרים. זה לא המון אבל זה גם לא מעט. במיוחד כשאנו מדברים על מסלול הררי. היופי בטרק הוא ההליכה המתמשכת. העובדה שעוברים מנקודה א' לב' לאורך שבועות רק בכח שרירי הרגליים, שישנים היכן שעוצרים, שאין "קפיצה קטנה" לסופרמרקט, היא ממכרת. ההליכה היא טבעית לנו, מאז ירדנו מהעצים ונדדנו הלאה ועזבנו את אפריקה לפני יותר ממיליון שנים.
ההליכה מחדדת את החושים. ההליכה בטבע סופחת אליה את הסביבה ומעצימה את החוויה. כולנו זוכרים את הטיולים הראשונים שערכנו בתיכון אל גבי המים של מדבר יהודה או אל הררי הנגב, ואיך קסם האדמה הופך למוחשי רק הרבה לאחר שיורדים מהאוטובוס ומתחילים לטפס במעלה עמרם. כאז כן עתה.
כמשפחה, עשינו כבר די הרבה טיולי כוכב, וגם "גיחות" של יומיים שלושה בטיול מתמשך ונודד. אבל שבועיים רצופים של הליכה עם תרמיל על הגב ועם מקל הליכה ביד, זו לנו הפעם הראשונה. ויש בהליכה הזו משהו מדדיטיבי כמעט. החזרתיות. ההמשכיות. השקט שסביב. חוסר התקשורת. ההליכה אל היעד. ואל יעד נוסף. וכך יום אחר יום. יום אחר יום. כן, יש לפעמים קצת יבלות, ויש התכווצויות ויכול להיות מעייף וקשה, אבל כאשר מגיעים, ואוכלים ארוחת ערב חמה והולכים לישון מוקדם, או אז מתעוררים עם חיוך. גם כשהיום הבא קשה יותר מקודמו.

קח מקל, קח תרמיל

זמן איכות 
אני אדם עסוק. אנחנו אנשים עסוקים. טרודים. ממהרים. יגעים לפעמים.
אנחנו לא רק אנשים ממהרים אלא רובנו יכולים להגדיר את עצמם גם כמשפחות ממהרות. אוכלים בחטף. זורקים מילה פה ושם. שואלים את הילדים איך היה בבית הספר ומקבלים ההמהום לא מחייב בתור תשובה מספקת. ברוב הימים גם בעת שיחות, הראש שלהם (וגם שלנו) לא מתרומם מעל מסך הטלפון. לפחות לא להרבה זמן. והנה הם איתנו לאורך כל החודש הזה: בוקר, צהרים, ערב וגם לילה. לעתים ישנים באותו החדר. פעמיים גם כולנו באותה המיטה (בBase camp  היה קר). תמיד קמים לאותה המציאות בה כולנו נוכחים במאה אחוזים. כל הזמן. אנחנו איתם והם איתנו. והם גם זה עם זה.
שלושה ילדים יש לנו, והחודש הזה אפשר להם, וגם לנו, תקשורת בלתי אמצעית, וזמן איכותי להכיר, ולשוב ולהכיר, ולהעמיק את הידע ואת ההיכרות. זה לא שאנו זרים זה לזה. אני חושב שיחסית, אנו משפחה מגובשת ותקשורתית, אבל עדיין. שיחקנו אינספור משחקי קלפים, שרנו שירים בנסיעות ארוכות (את רוב הרפטואר של כוורת, הכבש השישה עשר, גזוז ועוד כמה), דיברנו על יזמות ומה ההבדל בין גסט-האוס מצליח לכושל, סיפרנו סיפורים, שאלנו שאלות, המצאנו תשובות, פגשנו אנשים חדשים, למדנו משחקים חדשים ממקומיים ועשינו טורניר.
איני יכול לחשוב על סיטואציה אחרת בה המשפחה שלנו היתה מרוויחה כל כך הרבה.

גם כשרטוב, הביחד עושה את העבודה

התגברות על הקושי
בכל טיול ארוך ישנה יציאה משמעותית מהשגרה. ולצאת מההרגלים ומאיזור הנוחות אינו דבר פשוט לאיש. לעתים הקושי הוא פיסי, ולעתים עקרו נפשי, אבל תמיד הוא נוכח. לא קל לישון במקומות בהם אין מים זורמים, או אין חשמל, או שיש חשמל, אבל רק בשעות זוגיות ולמשך עשר דקות. לא קל לנדוד בין מקומות שונים יום אחר יום, ולגלות שיעברו עוד כמה ימים עד המקלחת הבאה, כי קר מדי, ואין מים חמים. במיוחד אם את בת 17, ורגילה לטפח שיער. אבל גם מבוגרים יודו שקשה להפרד מהמיטה הרכה של הבית ולעבור למזרנים מפוקפקים, בחדרים שהמילה פינוק מעולם לא ביקרה בהם.
קשה גם ללכת הרבה. ולטפס שעות ארוכות. במיוחד אם אתה בן עשר. אבל גם מבוגרים יגלו שקשה מאוד ללכת בקור קיצוני, או לרדת 1600 מטר (בקווי גובה) בתור ארבע שעות. או ללכת למרות היבלות. טרק מציג קושי לא מבוטל. וטרק ארוך מציג קושי רב יותר.
אבל בצד הקושי, יש רווח עצום. הן בעצם ההתגברות, וביכולת לומר לעצמך, עשיתי את זה, גם אם אתה בן עשר, או חמש עשרה, או שבע עשרה או ארבעים פלוס. וגם בקבלת תמונת המציאות השלמה, שאינה תמיד מרוחה בחמאה ובריבה, ושהיא לעתים קשה ומתסכלת. אנחנו יודעים כעת מה זה טרק אמיתי, ואנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לו היטב. אנחנו למדנו על עצמנו הרבה. מהם רגעי הקושי והיאוש של כל אחד, ומהם רגעי התרוממות הרוח של כל אחת.
ללכת למרות שקשה, למרות שקר, למרות שעייפים, אבל לגלות שלמרות הקושי, ישנה הנאה גדולה, לאורך הדרך כולה.

חצי חיוך של סיפוק אחרי בוקר קשה של עליה ארוכה 

ללמוד לא לעשות
במהלך החודש לא רק טירקנו. גם לא עשינו כלום. כמעט שבוע שכבנו בערסלים על גדות אגם קסום, והשתדלנו מאוד לעשות מעט מאוד. לא ניסינו להספיק כלום. לא רצינו מאומה. איתמר גילה שיממה שלמה הוא לא זז מהמשבצת של מרפסת האוכל: ארוחת בוקר מול נוף האגם, אחריה משחק קלפים מתמשך, ארוחת צהריים באותו המקום, קריאה בספר בערסל כל הצהרים, ארוחת ערב, שיחות לילה. הולכים לישון. תענוג.
במציאות הישראלית הקודחת קשה מאוד לחשוב על הפסקה. על התענוג השקט שבבטלה. על העוצמה של אי העשייה. אבל ההרים והמים והירוק שמסביב איפשרו לנו טעימה קטנה מן השקט. על החיים של המקומיים, החיים את הרגע ואינם ממהרים, כך נדמה, לשום מקום. אף פעם. במקום אחד סביב אותו האגם הזמנו ארוחת בוקר רק בבוקר (ולא בערב לפני, כרגיל). היא הגיעה לקראת הצהרים. נותרנו רעבים וביקשנו עוד חביתה. אחרי ארבעים דקות בלבד היא הגיעה. חביתה, לא שקשוקה. כי לדברים יכול להיות קצב אחר, ושם ראינו דוגמא ומופת לקצב רגוע רגוע, איטי. מהיר כמו נשימות של אבן.
במקום אחר, בבוקר אחר, ביקשתי תה בחלב. ולקסמן חייך, והלך אל השכנה, שלוש ערוגות אורז מעליו, המגדלת צמוד לבית שלוש נקבות באפולו, וחיכה שהיא תסיים לחלוב אותן, וחזר עם פרצוף מחייך וכוס חלב טרי ומקציף. את התה הזה לקח יותר מחצי שעה להכין, אבל היה שווה כל רגע.
הלוואי שאלמד מזה עוד.

בדיוק ככה

פרופורציות
כמו פלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו, גם לנו יש בעצם הכל. מיטה וארון וכסא ומנורה. גם אצלנו, לכל ילד יש חדר, והחדרים מלאים ארונות והארונות מלאים בגדים, והבגדים מלאים מותגים. ובין לבין יש לנו עוד בלי סוף רכוש, וספרים, וצלחות, ותמונות, ושטיחים, וספות.
והנה פגשנו את העולם האחר, שהוא לא פחות אמיתי משלנו. את הזוג המקסים המארח אותנו בביתם, אך אין להם, ולעולם לא תהיה בו, מקלחת חמה. את הילד שפגשנו בדרך, לו יש זוג מכנסיים אחד וגם דרגש עץ אחד, אותו הוא חולק עם שלושה אחים ושני הורים, בצריף מט לפול, בישובון זעיר שהמרחק ממנו לכביש הקרוב ביותר הוא ארבעה ימי הליכה. אבל הוא גם שמח ומאושר והוא מגלגל לפניו בריצה חישוק המובל במוט. אולי הצעצוע היחיד שמעולם היה לו.
פגשנו מדריך טיולים ותיק ומנוסה, מצחיק ופיקח, בן 34 בסך הכל, שמעולם לא למד לקרוא ולכתוב. הוא יצא לפרנס את משפחתו ולשמש כפורטר מאז היה נער צעיר. ראינו נשים קשישות שעובדות מבוקר עד ערב בסחיבת בלוקים במעלה ההר או בהכנת בטון ופיצוח אבנים בפטיש חמישה קילו.
המציאות הזו זועקת מכל פינה. היופי והעוני. השקט והקושי. המעט והסיפוק. החוויה של התייר והמציאות העגומה של המקומי. מקבלים כאן פרופורציות אמר האחד בפרצוף מהורהר. אין להם תשתיות אמר השני. תחשוב שזה היה יכול להיות אנחנו אמרה אחותם. אין לי ספק שבחודש הזה הם למדו הרבה יותר ממה שהחסירו בבית הספר.
וגם אנחנו, אחרי חודש של צמצום ו"בית על הגב" מגלים מחדש את מה שכבר ידענו – שאפשר גם עם הרבה פחות. שאנו למעשה רק אוגרים ואוספים וצוברים וממלאים את החלל - שישנו רק בנפש. בלי סיבה. אפשר להפסיק לקנות. להפסיק לצבור חפצים, ולהחליף את המנגנון הכלכלי השחוק הזה בצבירת חוויות.

חודש של סקוואטים
בנפאל, כמו במזרח בכלל, וכמו בעולם כולו עד לא מזמן, אסלות הן מצרך נדיר המציאות. למה צריך אסלה כשאפשר לכרוע? שירותי "בול פגיעה" הם יותר הגייניים, יותר יעילים, וככל הנראה גם יותר בריאים. כמה שבועות בנפאל ירגילו כל אדם לעשות סקוואט עמוק מדי יום, גם אם הוא מבוגר מאוד, שרירי הרגליים שלו יהיו איתנים וארוכים. תחשבו על סבתא שלכם עושה סקוואט. יכולה? גם בלי להכיר אותה אני מהמר שלא. הסבתא הנפאלית יכולה גם יכולה לעשות סקוואט, ועצם השאלה תהיה לה מוזרה עד מאוד.
חודש של כריעות (או שפיפות, שזה השם הנכון לפי האקדמיה ללשון), הוא משהו שאפשר ליישם בחינם, ואפילו בלי לצאת מהבית. לא חייבים כרטיס טיסה לצד השני של העולם כדי לעשות משהו נכון, אבל לפעמים רק היציאה מהשגרה מאפשרת לנו את זאת.

טעמים חדשים
חודש לא בישלנו כלום. אני, שהאוכל מהווה מרכיב משמעותי בחיי היומיום, בעיסוק ובכתיבה שלי, הנחתי אותו לאחרים ולאחרות. הילדים שלי מעולם לא היו מפונקים באוכל, ועדיין, נדרש מהם להתאים את החיך ואת הלשון לטעמים היוצאים מן המטבח המקומי. ל veg curry שלעתים הוא חריף כאש ולעתים הוא מנומנם וחיוור. לדאל בהאט, המאכל הלאומי הנפאלי (קערה של אורז, תבשיל עדשים, תבשיל ירקות, חמוצים וקרקר דקיק. אפשר לקבל עוד ועוד תוספת כמה שרוצים עד ששבעים. כל מקום והדאל בהאט שלו, כל אישה וסגנונה שלה. לעתים הוא מקדיח, לעתים הוא מדהים. תמיד הוא משביע). לדגי האגם המקומיים. לתה המסאלה החריף, לחמאת היאק המלוחה, לחלב ההרים עז הטעם, ובעיקר, לאוכל אחר, לא "שלנו". כזה שמתבשל במטבחים פתוחים על כירת עצים, המלא טעמי עשן, וחיוכים של נשות ההרים הקשוחות, המתפלאות לראות את הזר המציץ לתבשיל ומרים את המכסה ומלבה את האש.

פשוט. טעים. קדמוני.

וזוהי רק רשימה חלקית וראשונה...

אבל בסוף צריך היה להפרד מההימלאיה לשלום

אז מה אתם חושבים? האם הייתם יכולים להתנתק כך לחודש? היכן הייתם בוחרים לעשות זאת?
ספרו בתגובות ושתפו במחשבות.
התגעגעתי.

By מר קדמוני with 7 comments