עשרים שנה קרוספיט, לך תזכור

 היום, לפני עשרים שנה בדיוק, גרג גלסמן פרסם פוסט ראשון באתר קטן. הוא קרא לזה קרוספיט. 

לגרג נמאס ממה שהוא רואה סביב. הוא האמין שכושר צריך להיות נרחב, מגוון ובעיקר פונקציונלי. כושר שיציל לך את החיים ולא "כושר" שמטרתו רק לנפח לך את הבייספס. כושר אמיתי שכזה לא יכול להתבצע בחדרי כושר על ידי מכשירי עינויים משונים, שמחזקים כל אחד רק שריר בודד, וגם לא על ידי ריצות אינסופיות שגורמות לאיבוד מסת שריר ולדלקתיות. כושר שנעלם מן העולם ושהפך משנות השמונים ואילך לעולם הסוגד לרצים או לבודיבלדרים. הכושר שהציע גרג הוא כזה שיכול וצריך להיות מושג על ידי חזרה לבסיס: להרים דברים ממש כבדים, להפעיל מהר כוח מתפרץ, להתאמץ קצר ומאוד, להפעיל את הגוף כיחידה שלמה אחת ולא כאוסף שרירים בלתי קשורים. אתה אולי לא תהיה הכי טוב בעולם בשום ענף ספרט תחרותי (אז עוד לא המציאו ענף ספורט שקוראים לו תחרויות קרוספיט), אבל אתה תהיה הרבה יותר טוב מכל אדם אחר ב 99% מהאתגרים הפיזיים שאתה עשוי להיתקל בהם בחיים.

הנה האימון הראשון שפורסם, אז מזמן:

אני עצמי פגשתי את קרוספיט כשש שנים מאוחר יותר: אחרי תקופה ארוכה בה לא התראינו פגשתי את גיא, חבר ותיק, לבירה בלונדון, ונדהמתי לראות שהפך מסופגניה רכה לשור בר קשוח. הוא סיפר לי על שיטת הכושר המשונה הזו, שאיש לא שמע עליה כאן, ועל כמה זה כיף, והגיוני, ויעיל. ניסיתי לבד בבית. במקום מתח עשיתי שכיבות סמיכה. גם ככה יכלתי לעשות בקושי חמש. גיא עזר לי להבין את המילים המשונות. התמכרתי. אחרי כמה זמן החלטתי שגם לציבור קוראי העברית מגיע, ופתחתי בלוג. בזמנו קראתי לו "קרוספיט ישראל" (מאוחר יותר שיניתי את השם ל"מר קדמוני"). בבלוג בעיקר תרגמתי את האימונים מהאתר הרשמי (היה אז רק אתר רשמי אחד של קרוספיט, ורק כמה עשרות מועדוני קרוספיט. היום יש יותר מעשרים אלף מועדונים בעולם, ולפחות 70 רק בארץ, ולכל אחד מהם אתר משלו עם האימון היומי...). 

אז לטובת חגיגות הזכרון והפרגון לקרוספיט, הנה אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי אני, לפני קצת יותר מ 14 שנים... באותם ימים לא היה אף מועדון קרוספיט בארץ להתאמן בו, אז קניתי ציוד. פשוט, בסיסי, לא מתחכם, אבל עובד. לצורך העניין והנוסטלגיה: לא היה שום מקום בארץ בו אפשר לקנות מוט משקולות אולימפי (וינגייט היו מיבאים בעצמם, וצחקו עלי כשהתקשרתי לשאול איפה קונים). היום, תודה לאל, יש הכל ובכל מקום. 

 

גם היום אני עדיין מתאמן בקרוספיט, משהו כמו ארבע פעמים בשבוע. (גם בסגר). 

ואני עדיין משתדל לספר לעולם על דברים טובים שאני פוגש בדרך. אני מקווה שזה עוזר למישהו, איפשהו.

אז מה המסקנה שלי? 

היו ערניים, בחנו תמיד את הנחות היסוד שלכם, נסו בעצמכם, השתדלו לעשות טוב לעולם. 

ותהיו לי בריאים.

דעאל

By Dael with No comments

הרצון חזק מכל ברזל - סיפורו הלא יאומן של תומר

באחד הלילות, לפני תשע שנים, אחי הצעיר ואני גוייסנו במקביל בצו שמונה לאותה המלחמה: מלחמת לבנון השנייה.
שלא כמוני, אחי הוא איש חי"ר, ובתפקידו הוא פיקד על כח חילוץ קטן וזריז, אי שם בגזרה המזרחית. הקשר טרטר והוא  קיבל פקודה להכנס מהר פנימה ולחלץ - יש פצועים אך מסוקים אינם יכולים להתקרב לאיזור בגלל אש אויב. שני נגמ"שים יצאו לדרך (בים בם בום), עלו לרכס וחברו לפלוגת הצנחנים שמפקדה, תומר בוהדנה, נפצע אנושות. בזריזות הם העלו לנגמ"שים שלושה פצועים ויצאו חזרה לדרך, מותירים אבק, ממהרים לארץ. אבל באמצע הדרך לארץ הם הבינו שהעסק מדרדר במהירות ושנדרש חילוץ מהחילוץ. מכיוון שהתרחקו כבר מאיזור ההתקלות עצמה, הוזנק מסוק ונחת, עדיין בשטח לבנון, צמוד צמוד, לקח את תומר, והמריא. שאר הפצועים המשיכו בנגמ"שים.
בינתיים על מנחת המסוקים בבית החולים רמב"ם, חיכה צלם, והנציח את הרגע. אלונקה מורדת מהמסוק, עליה תומר. רגע לפני שאיבד את ההכרה, בו בזמן שהרופא המוטס ממשיך ללחוץ על עורק כתף שמאל שנקרע וממנו דיממו חייו, כמעט למוות, תומר מביט לצלם ומסמן V של ניצחון באצבעות ידו הימנית . תוך דקה תומר הוכנס לניתוח חירום שלאחריו נותר מחוסר הכרה משך מספר ימים.
המדינה כולה עצרה את נשימתה.
ומאז עבר כמעט עשור.

והנה אני מוצא את עצמי בחמישי-שישי האחרונים, יושב עם רוב משפחתי על יציע באיצטדיון הדר יוסף, משקפי שמש, מכרסם תפוח, כובע רחב שוליים על הראש, ומסביבי עשרות אנשים שצועקים בגרון ניחר "תומר, תומר". וכולם מחייכים מאוזן לאוזן ומחליפים פרשנויות על עומק הסקוואט ועל איכות הבאטרפליי בביצוע עליות המתח.
שוב פעם תומר בוהדנה. שוב פעם סימון ניצחון. אליפות ישראל בכושר גופני 2015, ה RFA.
תיכף נחזור לתומר.
משחקי קרוספיט ישראל, יוזמתו של עומרי פלד ידידי, המרים אותם ברציפות זה חמש שנים, קפצו השנה רמה. האירוע הפך למשהו בסדר גודל שאיננו רגילים לראות כאן: חברת הפקה, איצטדיון האתלטיקה הלאומי בהדר יוסף, עשרות מתחרים, אלפי צופים, אלפי מבקרים נוספים בשוק הפליאו וביריד הספורט שהתקיים במקביל - הצביעו ברגליים. משהו קורה כאן.
לאנשים שאינם בתחום אספר בקצרצרה שהאירוע נמשך שלושה ימים, מתוכם יומיים מול קהל עירני: מקצה אחד של תחרויות ביום רביעי, שתי תחרויות ביום חמישי ושלושה מקצי תחרות ביום שישי, יום הגמר. גם בלי להיות מומחי קרוספיט גדולים אפשר להבין כי הספורטאים היו נתונים תחת עומס כבד כל העת והיכולת להתאושש פיסית ומנטלית היא חלק מהותי ביכולת לנצח.
בסופו של יום (יותר מדויק: בסופם של שלושה ימי התחרויות) הגיעו לקו הגמר במקום הראשון לגברים נדב לביא, במקום הראשון לנשים אלין אלכסניו ובמקום הראשון לגברים מעל גיל 40 זכה - תומר בוהדנה.
ואכן, על כר הדשא באיצטדיון אפשר היה למצוא את תומר, כבר לא ילד, חורק שיניים ועובר מתחנה לתחנה. בזו מרים משקולות, בזו רץ ספרינט או זורק שק כבד מעל משוכה, עושה עמידת ידיים או כל שילוב אחר של הנ"ל.

תומר, אלין ונדב

שוחחתי הבוקר עם תומר. כמוני, גם הוא היה בדרכו לעבודה. ההבדל הוא שאני עוסק בתכנה, ואילו תומר הקים ומנהל פנימיה שיקומית המיועדת לנערים עם עבר פלילי שנפלטו מהמערכת. חשבתי שלא במקרה תומר הצטיין במשחקים בהרמת משקלים כבדים - הוא לוקח על כתפיו משא כבד גם באופן רגשי- האחריות לגורלם ושיקומם של בני נוער.
אבל הוא לא רק מנהיג ומחנך, הוא גם ספורטאי טבעי. כנער הוא היה חבר בנבחרת ישראל בהרמת משקולות, אבל מאז גיוסו ובמשך עשרים שנה הוא לא הרים שום משקל. גם אם עברה המחשבה בראש, הרי שהפציעה מערימה קשיים אובייקטיבים. עד לפני שנה וקצת. עד אז הוא רק רץ ועשה קצת עליות מתח ושכיבות סמיכה, רק כדי להשאר פעיל. לרוץ מהר הוא יודע (38 דקות לעשרה ק"מ), אבל דרך מקרה הוא נתקל בקרוספיט TLV לפני שנה, והמפגש עם ירון נוף, המאמן, הדליק אצלו ניצוץ.
"קרוספיט תפס אותי כי זה ספורט מעניין, וכי זה יצירתי ואתגרי בעת ובעונה אחת" הוא אמר לי הבוקר. רק שנה וקצת הוא מתאמן, אבל הרקע האתלטי שלו, הזכרון של השרירים מההיסטוריה הרחוקה בהרמת משקולות, הסבולת המעולה, וכמובן משמעת ברזל (שישה אימונים בשבוע) הביאו אותו אל הפודיום בתוך שנה. ("במקשלים כבדים אני עדיין מפחד על הכתף, אבל 80 קילו זה בסדר" הוא אומר לי שאני מפרגן על הקלות בה עשה פעמיים עשר חזרות של 80 קילו overhead squat).
המעבר לקרוספיט חיבר אותו גם לאוכל בריא. "ברור ששמעתי על פליאו" הוא אומר "ות'כלס אימצתי את זה כבר מזמן". האסימון נפל בביקור במרכז שיקומי לאסירים לשעבר בסן פרנסיסקו. החברים, כולם אסירים קשים לשעבר, מייצרים עוגיות שוקולד צ'יפס במפעל קטן שהפך להצלחה גדולה באיזור. הריח הטוב עשה לתומר חשק לעוגיה והוא שלח יד למגש, אבל אחד המשתקמים, אירי גלוח ראש עם עבר ניאו-נאצי עשיר, תפס את ידו השלוחה ואמר "חביבי, לא כדאי!". הוא הוציא מתחת לשולחן מיכל עם נוזל צמיגי, דביק מאוד ושקוף. "אני משתמש בזה כדי לשמן את המיסבים של המכונה כשהיא נתקעת" אמר האירי, "אבל אנחנו גם שמים מזה בתערובת העוגיות. קוראים לזה סירופ תירס מתוק, ותאמין לי שאתה לא רוצה לאכול את זה".
היום תומר אינו אוכל לחם, פיצה, סוכר או מזון מעובד משום סוג "הנה דוגמה: יש לי קילו סוכר בבית על המדף שקניתי לפני שנה. שנה!". הוא גם נמנע מתפוחי אדמה, מכל סוג של בשר מעובד או חשוד בכך. השינוי התזונתי הביא מהר מאוד לשינוי במראה ובפרופורציות הגוף. גם קודם הייתי בכושר, אבל השינוי התזונתי הביא מיד לשיפור במראה, הוא אומר.

תומר מייצג היטב את הישראלי היפה, במובן הפשוט, אך גם במובן העמוק והרחב של המילה. של מי שהתנדב לשרת בצנחנים, והפך לקצין, ולמ"פ, והמשיך בשירות מילואים (היום הוא סא"ל), של מי שאינו מאבד את אמונתו הפנימית בכוחו, בכוחנו, גם מול אימת המוות. של מי שממשיך ומתחזק למרות פציעה קשה ולמרות הקושי. של מי שממשיך לנסות ולאתגר את עצמו, של מי שהוא מחנך בנשמתו, של מי שמאמין בכוחו של הפרט לעשות תמיד שינוי חיובי ומשמעותי.
סיפורו של תומר הוא סיפורו של מי שמנצח.

תודה תומר. למדתי ממך הרבה. 

By Dael with 2 comments

חמש סיבות לקנות כרטיסים לאירוע הכי גדול השנה (מספר 5 הכי רלוונטי)

אני מודה שאני מתרגש. לא קורה לי הרבה.
לפני הרבה (ממש הרבה) שנים התחלתי לכתוב כאן על קרוספיט. באותם ימים חוץ משני גמלים וגדי עוד לא ידעו אז מיהו קרוספיט. אחרי שנה שנתיים נוספות עברתי לכתוב בעיקר על פליאו ותזונה קדמונית. גם שם הייתי קול קורא במדבר.
אבל למציאות היו תוכניות אחרות ועכשיו, אם רק נביט שמאלה וימינה, נראה שקרוספיט הפכה כאן בשנה האחרונה לרשת מועדוני הספורט הגדולה בארץ (!!!) כארבעים מועדונים רשמיים. זה מטורף! מקביל, ולא בלי קשר, התזונה הקדמונית קנה שביתה ואחיזה בארץ והשוק הפליאוליתי הולך ומתחזק (היי, יש שוק בעוד יומיים!) ואלפים רבים אוכלים טוב ונהנים מכל רגע. סיפורי ההצלחה שלכם מדהימים.
אז למה פתאום אני מתרגש דווקא עכשיו?
כי בעוד חודש וכמה ימים יתקיימו כאן משחקי קרוספיט ישראל 2015, או בשמם המקוצר RFA (כלומר Ready for Action). ולא סתם יתקיימו כאן משחקי קרוספיט, הם יתקיימו כפי הנראה ממש יחד עם שוק פליאוליתי. אני מרגיש שאני צריך לעמוד שם ולגזור איזה סרט, אפילו שלא אני ארגנתי או הפקתי לא את זה ולא את זה. את האחד הפיק בעשר אצבעות עומרי פלד, ואת האחר, בעוד עשר, אוהד רוט. שני יזמים חרוצים, אנשי עשייה, אנשים יקרים, ולשמחתי, גם חברים שלי.
אוקיי. קצת היסטוריה (אוהבים כאן היסטוריה, אם לא שמתם לב).
אני חושש שאני הישראלי היחיד שאשכרה עקב אחר משחקי הקרוספיט הראשונים שהיו אי פעם (בארה"ב ובעולם בכלל), אי שם בשנת 2007. לא רק שעקבתי אחריהם, אפילו ציינתי את זה בפוסט קטנטן. אלו היו משחקי "שכונה" של ממש, באיזה מגרש עפר בקליפורניה. אחרי כמה שנים המשחקים שם צברו תאוצה מטורפת וכבר לפני שלוש שנים (2012) כתבתי על העוצמה האדירה הכלכלית שהם זכו לה באמריקה אבל גם את הבקורת שלי כשהמשחקים גלשו לתחום הביזאר.
המקבילה הישראלית למשחקים התחילה כאן ביוזמתו של עומרי ב 2011, בשקט בשקט אצלו במועדון, ומאז הם כבר הפכו למסורת. בשנה שעברה, במתחם הספורט של אוניברסיטת ת"א כבר היו משחקים בני יומיים, ועם אחלה וייב ועם קהל מעורב וססגוני (במהלכם הבן שלי ציין בפני את העובדה המצערת הבאה: "אבא, פדיחות, אתה היחיד שאין לו קוביות בבטן כאן". והוא התכוון מהאנשים בקהל). אחרי המשחקים הללו של שנה שעברה כתבתי עד כמה הקרוספיט והתזונה הקדמונית דומים זה לזה ולמה כדאי לאחד בין השניים. (תקראו. יש גם כמה תמונות מגניבות מאז).

בכל מקרה, השנה כבר מדובר על אירוע בסדר גודל אחר לחלוטין. אמריקה בישראל, ויותר טוב.
האירוע יתקיים בחמישי-שישי (ה 30 לאפריל ו 1 למאי) באיצטדיון הדר יוסף בת"א. חמשת אלפים מקומות ישיבה ולפחות חמשת אלפים צופים יושבים עליהם (או יותר נכון: עומדים וצועקים למתחרים "קדימה, אתם יכולים!"). וערוצי טלוויזיה. והופעה שווה בערב. ומתחם ענק של מכירת ציוד ספורט ועוד. ובמקביל, גם שוק פליאוליתי מלא ומורחב. ואחלה אוכל. אחרי הכל, זה אותו קהל. אלו אותם אנשים. זה אנחנו. וזו חוויה ואירוע קהילתי יוצא מגדר הרגיל. אוכלים טוב ומתאמנים טוב ונהנים מכל רגע.
מה, לא ככה?





אז לסיכום הנה חמש סיבות למה גם אתם צריכים, כמוני, לקנות כרטיסים למשחקי קרוספיט הקרובים, וגם למה כדאי לכם להגיע לשוק הפליאוליתי השבוע.

1. כי ביום שישי הקרוב, מי שיגיע למתחם השוק הפליאוליתי יוכל לקנות שם כרטיסים למשחקים (האנגר 9, איזור התעשייה עמק חפר, יום שישי זה החל משעה 09:00 בבוקר). תהיה שם עמדת מכירה של המשחקים. רק עד יום שישי הכרטיסים נמכרים בהנחה (79 ש"ח במקום 95 ש"ח. ילדים בגילאי 3-12 ב 39 ש"ח. המחיר הוא לכל המשחקים, כלומר כניסה חופשית לכל היומיים ולהופעה). להבנתי, המשחקים עצמם הם ההופעה הכי טובה, הכי מוצלחת והכי מרגשת ומסעירה שהכסף שלכם יכול לקנות. 
2. כי רכישת כרטיסים למשחקים זו גם תמיכה באורח החיים הזה, בקהילה, במתחרים, ובשינוי שאנו יוצרים בחברה. במקום רק לקדם מרתונים אינסופיים (ויחד איתם דגני בוקר וחטיפי אנרגיה), נעודד ספורט פונקציונאלי ואוכל אמיתי! נעודד יזמים להרים אירועים משמעותיים וגדולים, כי רק המעז, מנצח.
3. כי יחד עם המשחקים יהיה השוק הפליאוליתי התל אביבי הראשון. עסקת קומבו מנצחת. 
4. כי הולך להיות מטורף. עד הרגע האחרון ממש המתחרים והקהל לא יודעים מה יהיו האתגרים בפניהם (ולי כמובן אין מושג ירוק). במהלך היום יהיו הרבה מקצים (גברים, נשים, מבוגרים, נוער) וכל אחד ואחד מהם מלא אנדרנלין ודרמות ובחינה של כח הרצון והיכולת וההתמדה. 
5. כי זה יהיה אסתטי. לפחות המתחרים והמתחרות הם כאלה. משום מה אף אחד שם לא לובש חולצה :-)

אז אני כבר הבטחתי את מקומי במשחקים (כצופה, כצופה) ואשמח מאוד לראות אתכם יחד איתי בקהל. 

אז מה אתם אומר, אתם באים גם?

By Dael with 8 comments

ומה אם יתפוס אתכם אריה (או האולימפיאדה האמיתית)

פעם פעם, לפני שנים רבות, הייתי ראש תחום פיתוח הדרכה בתעשייה האווירית. ארגון גדול הוא התעשייה האווירית ומספר המקצועות והקורסים הנדרשים בו הוא אינסופי: טייסי ניסוי, מהנדסי מערכות, רתכי אלומיניום, מנהלי חשבונות, אנשי שווק, מלגזנים, מכונאי אוויוניקה, ומה לא. בתור מי שעסק באותם הימים בפיתוח קורסים ותוכניות הכשרה היתה לנו מתודולוגיה יעילה מאוד כיצד לבנות את הקורס הטוב ביותר - הדרך היא להתחיל בלבנות לו "מבחן מסכם" קשה, מורכב ומאתגר ביותר. מבחן שמי שצולח אותו בהצלחה, בהכרח יצליח למלא בהצלחה גם את רוב המשימות בתפקיד אליו יוצב. רק אחרי שמוגדר מבחן מסכם איכותי (בעצה אחת עם מומחי התוכן, כלומר אותם אנשים שכבר עושים היום את התפקיד בהצלחה), רק אז בונים את הקורס ואת התכנים הנלמדים בו.
רוצה לומר: ת'כלס, תראה לי מה אתה שווה. ויותר מכך: כל מי שעובד בהצלחה את המבחן המסכם, הוסמך, גם אם לא למד דקה בקורס. כי בהגדרה, מי שמצליח לעבור את המבחן המסכן, מתאים. מבחן לא חייב להיות מבוסס עט ונייר, אלא בדרך כלל הוא יהיה מעשי מאוד, ומדמה את "היום הגרוע ביותר בחייו של בעל התפקיד". הצלחת? אז הוסמכת, סרג'יו!
באופן דומה התפתחו גם חלק מהקורסים בצבא.
אז למה אני מטריח אתכם בכל אלה?
כי יש מקומות בעולם בהם המבחן המסכם אינו על דרגה, תפקיד או קורס. אלא זהו מבחן על החיים שלכם. על השרידות. מי שעובר את המבחן, רבים סיכוייו לשגשג ולהצליח בחיים עצמם, אך מי שנכשל, עלול להכשל גם במבחן השרידות הגדול של החיים.

עוצמה אפריקאית 

בחברות המצויות במאבק מול איתני הטבע, במקומות בהם האדם עצמו חשוף, בהם מה שמבדיל בין הצלחה לכשלון הוא רק יכולותיך שלך (אין חבר טלפוני, אין גוגל ואין בנקים), במקומות הללו, המנצחים במבחני השרידות הם האנשים המוערכים ביותר.
אפריקה.
שבט המסאי, שבט של ציידים-חקלאים. הם צדים למחייתם אך גם מגדלים פרות, בעיקר כדי לשתות את חלבן ודמן כהשלמה תזונתית (תערובת של דם פרה וחלב, תערובת שומנית במיוחד, היא "משקה האלים" של בני המאסי וחלק מהותי בתפריט המסורתי שלהם). הם חיים בסביבה קשה, אכזרית, ענייה, מוקפת טורפים ואויבים, ומועטת משאבים חיצוניים. בסביבה בה האריות, הטורפים הגדולים, הם שכנים קרובים - הם מגיעים כדי לטרוף את הבקר המקומי, או את הרועה. בסביבה שכזו הרי שהצייד שיצליח להכניע אריה, הוא האדם שיבטיח מזון למשפחתו. הוא זה שיבטיח את יכולת גידול ילדיו ואת הבטחון המשפחתי והאישי של בני השבט. כי צייד אריה הוא המבחן האולטימטיבי לצייד, או "היום הגרוע ביותר" בחייו (אם הוא לא מצליח), ומי שצד כבר אריה, ושן אריה גדולה תלויה בשרשרת על חזהו, יהיה הרי כבר "קטן עליו" לצוד ארנבת, למשל.
ואכן, בקרב בני המסאי ישנה מסורת עתיקה של תחרות צייד אריה. הצעירים יוצאים לדרך, בהיפוך תפקידים. הנטרף הופך לטורף והניצוד הופך צייד. הצד את האריה הוא זה שיכול לעקוב, ללכת, לרוץ, לקפוץ, להטיל חנית, להפגין אומץ ונחישות, זריזות ושליטה ובעיקר, לנצח את האויב הגדול ביותר של השבט.
אבל כל זה כבר מתרחק מאיתנו כמובן, והאריות כבר טורפים פחות אנשים היום, תודה לאל, והשבטים נחים לבטח על אדמתם. אבל המסורת קיימת, ובמקום להתאמן ולתרגל צייד אריות של ממש, הנה נוצרה הסבה של צייד האריות ל"אולימפיאדת המסאי" ובה המיומנויות הנדרשות לצייד אריה מתורגלות ונבחנות בכלים אחרים, פשוטים, ספורטיביים.
צייד האריה "פורק" לגורמיו והוסב לתחרויות ספורט שקל ליישם, שאינן מצריכות ציוד מיוחד, ושמזכירות איכשהו את הדבר האמיתי: הטלת אלת עץ למרחק, סימן לכוח ועוצמה, הטלת חנית, לדיוק וכח מתפרץ, קפיצה לגובה, כלומר ניתור במקום, גם ללא רף, המצריכה עוצמה מתפרצת, ושלל מרוצי ספרינטיים של 100, 200 ו 800 מטרים. Fight or Flight, רדוף או ברח, היכולת הבסיסית של צייד הוא לרוץ מהר, מאוד מהר, לטווח מאוד קצר.

זו נראית לי חגיגה מקסימה.

במקום אולימפיאדה בה מתחרים בשחייה צורנית, ברכיבת נוי על סוסים, בקפיצה למים ובריצות מרתון משמימות, יש פה אולימפיאדה בלי איצטדיונים, בלי מכשירי מדידה, בלי מסלול רקורטן משובח וגם בלי נעלי ספורט. רק עשב סוואנה קצר, וגברים צעירים שרוצים להפגין את יכולתם במבחן הגדול של החיים, רק בלי אריה הפעם.
הם צריכים להיות חזקים, וזריזים, ומהירים.
זוהי גם תפיסת הכושר הפונקציונאלי של הסוד הקדמוני: פשוטה, טבעית ואמיתית. כזו שהיתה כאן תמיד.
ואח"כ אוכלים ועושים על האש ומחייכים ומתקשטים בצבעים משונים וחרוזים. כן, אני קצת מתגעגע לאפריקה.

שורה תחתונה, כדאי שתזכרו את זה כשתצאו לאימון הבא שלכם: ריצה אינסופית לשום מקום או ספרינט קצר ויעיל שבסופו אימון כח?
כי לכו תדעו איפה תהיו כשיבוא האריה.

באפריקה עלול לתפוס אותך אריה ואתה עלול לצאת דביל לתמיד

(התמונות מהכתבה הנחמדה על הנושא בטמקא)

By מר קדמוני with 1 comment

קווי דמיון בין תזונה קדמוני ל... קרוספיט (ולהיפך)

ביום שישי לפני כשבועיים צפיתי, יחד עם שני הבנים שלי, בתחרויות קרוספיט ישראל 2014. באצטדיון בקטן באוניברסיטת ת"א היו משהו כמו אלף איש, כולם במשקפי שמש, נעלי ספורט ובחולצות טריקו (או בלי חולצות בכלל), וכולם כ נדמה עודדו או התחרו במשחקי "האיש והאשה בעלי הכושר הגופני הטוב בישראל", כך לפי המארגנים. ושאפו לידידי עומרי פלד על ההפקה הנהדרת.
וכן, המתמודדים שם לא אכזבו: הם דחפו מזחלות, הלכו על הידיים (ונפלו כהוגן), שחו בריכות, הניפו משקלות, עשו עליות מתח ואפילו הניפו חביות בירה מלאות חול אל מעל לראש או רצו עמן מסביב למסלול. גברים ונשים כאחד.
היה בהחלט שמח.

את כל התמונות הנהדרות צילם דימה והן מופיעות כאן

שבוע לאחר מכן, גם כן ביום שישי, שוב הדרמתי עד לתל אביב, והפעם לפארק הירקון, כדי להשתתף במפגש של "פליאו ישראל" ולהכין מטעמים לפיקניק המוני על הדשא ולהשתתף במעגלי דיון בנושאים שונים הקשורים לתזונה ואורח חיים פליאוליתי (או קדמוני), כיום. היה מקסים.
שני האירועים מילאו אותי שמחה וגם, אני חייב להודות, קצת תחושת גאווה על ש"השגעון הפרטי" שלי שהתחיל כבלוג צנוע על "מה זה קרוספיט בכלל" לפני 7-8 שנים הפך היום לנחשול אמיתי שבו 21 (עשרים ואחת!) מכוני קרוספיט רשמיים בארץ, ואלפי אנשים שאוכלים דיאטת "פליאו" ומשתפים זה את זה בחוויות שלהם. לא שערתי אז את העוצמה של המסר. חוץ מהשמחה עלו בי גם מחשבות והרהורים על קווי הדמיון בין תרבות הקרוספיט לבין תרבות האכילה והחיים של תזונה קדמונית, והנה הם:

• כן, יש דברים טובים שמתחילים באמריקה. צריך להודות על האמת, אמריקה לא מייצרת רק את קנדי קראש ואת ג'סטין ביבר אלא היא גם המקור (המודרני) ליישום התזונה הקדמונית - Paleo diet בגלגוליהן השונים, וגם לקרוספיט, שהוא ספורט יותר אמריקאי מאמריקאי. 
• גאוות יחידה ורוח מחתרתית. ב"כוורת"שרו פעם על דוד מול גוליית ש"חוץ משני גמלים וגדי עוד לא ידעו אז מי הוא". זה נכון גם לנו. רוב הציבור בארץ עדיין לא יודע מה זה קרוספיט או מה זו תזונה קדמונית, אבל אלו שכן יודעים, מלאים בגאווה ובתחושה של הדדיות. אמנם אין עדיין לחיצת יד סודית, אבל אם רואים מישהו בים עושה סקוואטים, או משהי רצה עם VibramFiveFingers או מישהו מחפש בסופר שמן קוקוס או "לב בקר" כבר אפשר לנחש. אנחנו כאן, רק קצת קשה לראות.
• הפרגון ההדדי. אחד הדברים הנפלאים ומהמרגשים הוא תרבות השיתוף והפרגון שהתפתחה כאן. אני רואה את זה נפלא במועדוני קרוספיט. המאמנים הותיקים עוזרים לחדשים ונותנים טיפים ועצות איך להצליח עם המועדון החודש וכלל לא חוששים מתחרות. המתאמנים המנוסים מפרגנים למתחילים. אוכלי פליאו מיומנים עוזרים בנפש חפצה בפייסבוק ובכל דרך אחרת למתלבטים ולחדשים. מפרגנים. עוזרים. וזה יפה וזה לא טריוואלי והלוואי שזה ישאר כך לתמיד. 
• אנשים צעירים. משחקי קרוספיט היו סמל לעוז הנעורים וליופי הבחרות. אנשים ונשים חטובות וחטובים מילאו את הדשא והיציע, ואני הרגשתי כקשיש של ממש ביניהם. העולם שייך לצעירים, לגמרי. גם בענייני התזונה הקדמונית הצעירים נוטים לאמץ אותה בקלות ובחדווה ואילו המבוגרים רק מחפשים סיבות למה לא עכשיו או למה אין מספיק סיבות. אז כמובן שיש יוצאים מן הכלל (מיקי!) אבל לעניין ספורט ותזונה, כדאי להקשיב לצעירים!!
• הרוב הוא גברים אבל הנשים הן כח מניע משמעותי. רוב מוחלט של בני האדם ביציע היו גברים, וחלק לא מבוטל מאלה היה עמוס כתובות קעקע וחלק נוסף, גם בזקנים (מה נסגר עם ההיפסטריות הזו, אני שואל). אבל מי שגנבו את ההצגה היו הנשים שהפגינו רוח לחימה מדהימה ויכולת מרשימה. הן אלו שסחפו את מירב קריאות העידוד ובכל מועדון קרוספיט יאמרו לך שכשמתחילות להגיע גם מתאמנות נשים, זה סימן שהמועדון עכשיו יגדל! כי נשים הן כח שיותר משתף ויותר לוקח ברצינות את החיים. גם כאן רוב הקוראים הם גברים (וגם רוב הקונים של הספר שלי עד כה), אבל הנשים מהוות כח לא פחות חשוב ומרכזי בהטמעה ובשיח הציבורי. בנות, אתן שולטותתת.

• פשטות. בתזונה הקדמונית, כמו בקרוספיט, המפתח הוא פשטות וענייניות. נבשל את זה קצר ופשוט. נרים את זה וזהו. בלי מכונות ועניינים, בלי הקצפות וריבוכים, פשוט לעשות (או פשוט לאכול). זה חלק מהותי מסוד הקסם, וזה חלק משמעותי מעוצמת ההצלחה. Keep it simple. 
• התבססות על העבר כמקור ללמידה. התזונה הקדמונית, כשמה, מבוססת על הפרקטיקות היעילות של העבר, אבל באופן דומה גם קרוספיט ובכלל הגישות הפונקציונאליות באות ממקום של התאמה לסביבה ולמציאות ולא התאמת המתאמן לחדר הכושר או למכונות העינויים שהורכבו בו. ליקטנו וצדנו, אז נאכל אוכל שאפשר ללקט ולצוד. ליקטנו וצדנו, אז נהיה מסוגלים לבצע סקוואטים, לרוץ מהר מאוד ולטווחים קצרים, להיות חזקים ולהנות מהחיים. עובד פיקס.
• כל אחד יכול, ומי שמנסה, מתמכר. אין הבדל איכותי בין צעיר בן 24 במלוא כוחו לסבת'לא קשישה כשהם עומדים מול שעון העצר של אימון בן 15 דקות. שניהם יכולים לתת את כל מה שיש להם בדיוק ולא יותר. ארוחת צהרים למשפחה או לרווק צעיר או לישיש קדמוני יהיו זהות. ואכן, אלו התגובות שאני מקבל: זה קל, זה פשוט, זה טעים, זה כיפי. למרות שהיא רואה אותי מתאמן כבר שנים, אשתי למשל התחילה להתאמן בקרוספיט ברצינות רק לפני חודשיים ומיד היא התמכרה. באוכל כמו גם בספורט, אם זה מרגיש נכון, זה כנראה נכון.
• אנחנו עוד בראשיתו של הגל. הפיצוץ הגדול בקרוספיט בארץ התרחש בשנה וחצי האחרונות, ונראה שעוד היד נטויה. הגידול במספר האנשים הדוגלים בתזונה קדמונית הוא אקספוננציאלי, כך נראה, ויום יום אני שומע על עוד אנשים ש"בעניין". כאן וגם כאן העתיד עוד לפנינו ותחושתי שאנחנו בתחתית העליה, ולא מתכוונים להאט לרגע.

ומה אתם חושבים?
מוצאים עוד קווי דמיון אולי?
שתפו, הגיבו, ותהיו לי בריאים,
דעאל

By מר קדמוני with 3 comments

המשחקים המקומיים - בין מסורת לזיעה

היום התקיימו משחקי קרוספיט ישראל לשנת 2013 בארגון והפקה של עומרי מקרוספיט הרצליה. אתמול היו המוקדמות, היום הדבר האמיתי. צופים, טריבונה, מכירות נעליים, מתחרים ומתחרות מזיעים, מוטות משקולות אולימפיים לעשרות, קטלבלס, כרזות, צלמים, מעודדים, מעודדות, מיליון שופטים, די-ג'יי.
אנרגיות.
הייתי שם כל  הבוקר והיתה שמחה בלבי לראות את ההתלהבות, האנרגיות, המאמץ והארגון המופתי (שאפו, עומרי).
70 איש ואישה ניסו כמיטב יכולתם לזכות בתואר "Fittest in Israel" או לכל הפחות להצליח לעמוד בתחרות עצמה שהתנהלה בסדר מושלם, ובצד כל מתאמן עמד שופט קשוח שלא ויתר ולא עיגל פינות. אחד המתחרים בכה לי שהוא עשה 70 "בהונות למתח" במקום 30, כי פסלו לו כל תנועה שנייה. קיטר, אבל גם חייך חיוך גדול ואמר: "צודקים". בגזרת הנשים שמחתי לראות נחישות שלא מביישת מתחרת רציניות, וטכניקה יפה, ובכלל, תחרות כמו תחרות. נותנים את הנשמה.
צעקות "קדימה" ו"את יכולה" ו"לרדת יותר נמוך" (בסנאצ'ים), ליוו את היום.
אפילו מזג האוויר שיתף פעולה ואחרי בוקר קודר ועגמומי, השמש יצאה והיה נעים ואידיאלי למתחרים ולצופים כאחד. לא עשיתי ספירת מלאי אבל היתה כמדומני נציגות יפה לכל המועדונים בארץ, מחיפה ומאשדוד, מירושלים ומתל אביב, מפרדס חנה וממכל שאר הארץ. באו, עודדו, התחרו, צחקו, והתחבקו.
שבט של סוסונים וסוסוניות.

הבנות נותנות בראש  - 30 חזרות של 38 ק"ג סנאצ'. הבנים עשו זאת עם 60 ק"ג (וזה רק מקצה אחד מתוך המון)

(הערה: בפנים היתה מכירה עצבנית של נעלי ריבוק-קרוספיט בחצי המחיר, ורק כדי שאוכל לדווח לכם על ממצאי, רכשתי לי זוג נעלי הרמת משקולות יפות ויעילות (כך אומרים). אז על ענייני הנעליים יבוא פוסט נפרד, כשנראה מה אפשר להרים איתן...)

הצעצוע החדש שלי. 275 ש"ח במקום 550. 

 אז מה המסקנות שלי מהיום הנחמד הזה?
כבר סיפרתי פה פעם שלפני 6 שנים בערך עומרי ואני נפגשנו לראשונה, ישבנו על כוס בירה בפאב במרינה בהרצליה וחשבנו על העתיד של קרוספיט בארץ והאם יהיה סיכוי יום אחד להקים כאן מרכז קרוספיט או אפילו משחקים של ממש יום אחד.
כך עברו השנים והשיחה הפכה למציאות והבשורה הפכה לעשייה ויש היום לא מעט מרכזים פעילים וכל שבוע כמעט אני מקבל מייל מעוד מישהו או מישהי שעשו את ההסמכה של קרוספיט ורוצים לאמן שם בחוץ. תבדקו את המפה.
בין לבין נוצרה כאן קהילה.
אדם אחד סיפר לחברו, אישה לרעותה, אחד פרסם לינק, אחר סטטוס, שלישי צייץ, רביעי סיפר לחבר'ה, חמישי עשה אימון והדביק את החבר'ה ליחידה. מפה לאוזן, ללא ממסד, ללא רשויות ופרסומים, קרוספיט בארץ הפך לתופעה והוא בא כדי להשאר.
אפשר ללמוד מזה לא מעט - לא רק על ספורט אלא על היכולת לייצר שינוי ולעשות את הדבר הנכון.
דברים טובים, מתגמלים, נכונים, שמרגישים נכון ועושים נכון - יש לנו את היכולת ואת הכח לעשות שינוי, לייצר מגמה, ליצור תופעה. לייצר מציאות.
אנו קובעים את המציאות.
אם תאמינו שאתם יכולים לעשות עשרים עליות מתח, תוכלו לעשות זאת.
אם תאמינו שאתם יכולים להרגיש נפלא ולאכול נכון, תוכלו לעשות זאת.
וגם ברמה החברתית, הציבורית, הקהילתית: אם תאמינו שאפשר להשפיע על דעת הקהל ולזרוק לפח מיתוסים משומשים, נוכל לעשות זאת.
כל אחד מאיתנו יוצר מציאות, כל אחד מאיתנו משפיע על סביבתו.
תסתכלו קדימה, הביטו אל האופק.
בואו ניצור כאן מציאות טובה יותר לעצמנו ולילדים שלנו.
וכדאי להתחיל כבר היום.

שבת שלום
דעאל

By מר קדמוני with 10 comments

על הדבש ועל העוקץ (אימונים, פציעות וקרוספיט)

כולנו רק רוצים להיות בריאים. מסכימים, לא?
הגוף שלנו שואף ומעוצב גנטית להיות מסוגל, גמיש, יכול ומשגשג. לכן, אם כל היום נשב על הכורסה מול הטלוויזיה אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאמנם לא נעקם את הרגל ולא נקבל שברי מאמץ אבל הגוף שלנו עלול בהחלט להתנוון, השרירים יחלשו והגנים השליליים שלנו יקבלו הזדמנות לפרוח בשקט שמסביב.
לכן אנו בוחרים לפעול, לנוע, להתאמץ ולהתאמן, כחלק מתפיסה הוליסטית של נפש בריאה בגוף בריא. אם נזוז יותר, נחיה יותר. זה עד כדי כך פשוט. אבל אליה וקוץ בה: כל אימון או על פעילות ספורטיבית משמעה גם סיכון מסוים בפציעה, ואנו שונאים פציעות ורוצים להיות רק בריאים. מכאן עולה השאלה: כיצד אם כן להתאמן ולהישאר בחיים, וכיצד לבחור סגנון אימון נכון על מנת להבטיח מקסימום תועלת ומינימום סיכון לפציעה. בואו נתבונן לרגע על סוגי הפציעות מול סוגי האימונים ועל איך אפשר אולי לצמצם את הסיכון

• יש פציעות הנובעות מתקלות, מזל רע או תאונות העלולות להתרחש בזמן פעילות. למשל נקע ברגל בזמן ריצה אם לא נחתנו טוב ברגע של חוסר תשומת לב. פציעה יכולה להיות אזוטרית כמו בוהן מדממת אחרי שנתקלנו בטעות במשקולת המונחת על הרצפה והיא עלולה להיות חמורה יותר אם התנגשנו בראשו של שחקן אחר באימון כדורסל. נגד פציעות אלה אין מה לעשות אלא להישאר במיטה. כדי להמנע מפציעות כאלה אנחנו צריכים להיות בטוחים שסביבת האימון שלנו היא תקינה ובטוחה. שיש שם תיק עזרה ראשונה, שאנחנו לא רצים בחושך בשטח לא מוכר, שאנחנו מצמצים את ההזדמנויות של המזל הרע להרים ראש. תקלות קורות ויקרו, אבל עדיף שלא במשמרת שלכם. 
• סוג שני הוא פציעות הנובעות מנפח האימון. מתאמנים לא מעטים שוכחים שצריך לתת לגוף זמן מנוחה ולבנות בהדרגה ולאורך זמן את היכולת. אימון בנפחים גבוהים הוא מתכון בטוח לצרות. הפגיעות האופייניות ביותר הן באימוני ריצה. דלקות בברכיים, דורבן בעקב, שברי מאמץ וכדומה. אימונים בנפח גבוה לאורך זמן עלולים גם לעודד דלקתיות ותגובה מוחלשת של המערכת החיסונית. לכן אנו נעדיף לתת לגוף מנוחה כשהוא זקוק לה. גם אם תכנית האימון שלכם אומרת שלושה ימי אימון, אבל אתם עייפים או חלשים - עדיף תמיד לעצור ולנוח. 
• יש פציעות הנובעות מטכניקה לקויה. יש אימונים הדורשים זמן הכשרה אפסי כדי לבצע אותם כהלכה (למשל לשחק כדורגל או לקפוץ בחבל). מאידך רוב אימוני משקולות, ובוודאי אימוני משקולות הכוללים טכניקה מורכבת כמו הנפות אולימפיות, קלין או סנאץ' (דחיקות והנפות) יכולים לגרום לפציעה חמורה ביותר. על הסעיף הזה לבדו אפשר להכביר מילים ודוגמאות. אל תעשו שום תרגיל בלי אימון והכשרה יסודית וכשאתם בטוחים לחלוטין בטכניקה שלכם. אני למשל ביליתי כמה חודשים ש"הפועל פארדיס" בהרמת משקולות כדי לקבל בסיס טכני ראוי. אימוני קרוספיט מאפיינים מגוון רחב של מיומנויות ותרגילים ולכן קל להתפתות לבצע תרגילים ללא יסוד מתאים ומאידך, דווקא מכיוון שזוהי שיטת אימון מגוונת אין שום מניעה להחליף תרגיל מורכב בתרגיל פשוט וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. קחו את הזמן ומצאו לכם את המדריך המתאים, לפחות עד שתוכלו להמשיך משם לבד והטכניקה שלכם תהיה מושלמת.
• לצערי הפציעות הנפוצות והמסוכנות מכולם הן פציעות הנובעות מטיפשות, גאוותנות וחמדנות של המתאמן (בשילוב כל אחד מהגורמים הקודמים). בטיפשות אני מתכוון לאנשים שאינם מודעים או שמסרבים להכיר במגבלות הכח והאימון שלהם, בגאוותנות לאנשים שמוכרחים להראות לעולם או לעצמם שהם מסוגלים לעשות טוב כמו אחרים ובחמדנות אני מתכוון לאנשים עם עיניים גדולות ומוח קטן. בכלל, כשלא מפעילים את הראש, נפגשים עם שלל יצירות מופת: אנו רואים אנשים שמתאמנים כנגד הוראות הבטיחות (למשל עושים דחיקות ספסל ללא בן זוג), שמתאמנים עם משקל הגבוה מיכולתם (ואז פורקים כתף או גב), שמתאמנים במספר חזרות כה גבוה עד שהם מגיעים לפירוק של שריר ולאשפוז, שמנסים לראשונה טכניקה מורכבת עם משקל גבוה (למשל, טורקיש גט אפ עם משקל של 24 ק"ג למי שלא עשה אף טורקיש גט אפ בחייו קודם, זה פשוט יפול לכם על הראש), לאלו שמנסים לבצע תרגיל תרגיל בטכניקה מורכבת מספר רב מאוד של חזרות (לאנשים שאינם סופר מאומנים ןמנסים לבצע 30 חזרות סנאץ' עם 60 ק"ג). במובן זה, קרוספיט היא ספורט תחרותי, מאתגר ומדרבן ולכן רבים מהמתאמנים דוחקים את עצמם לקצה היכולת בכל אימון, אבל (וזה אבל חשוב) יש הבדל גדול בין לדחוף את עצמך כדרבון בעלייה, לבין לדחוף את עצמך אל מעבר לקצה הצוק. אנחנו רוצים את המוטיבציה, ההתלהבות, העוצמה והקושי, אבל לא על חשבון פציעות ונזקים. לכן באימון חדש או בעומס גבוה יותר ממה שבצעתם בעבר תעצרו. תחשבו. תרגיעו. ואז תתאמנו. אחר כך תחזרו על זה שוב, יהיה כבר יותר קל.

שתפו אותנו: מה הטיפים שלכם כדי להמנע מפציעות באימונים?

By מר קדמוני with 4 comments

מה האבולוציה מלמדת אותנו על אימוני ריצה?

בסוף השבוע האחרון היתה כתבה די נרחבת בגלובס על נושא האבולוציה של ריצת המרתון ועד כמה הריצה טבעית לבני האדם, עד כדי הכתרת האדם בתואר "מכונת ריצה". נו. מכל מקום, אני ממליץ לקרוא ואז לחזור לכאן ולהמשיך אחרי שיש לכם יותר פרטים וקונטקסט. טוב, לא חייבים.
אוקיי. אין חדש בעובדה כי שיטת הציד העתיקה ביותר היתה כפי הנראה Persistence hunting שעיקרה הוא מרדף ממושך מאוד אחרי החיה עד שהיא תשושה. הכתבה מתארת את אסטרטגיות המרדף הללו, שעקרן הוא דווקא בימים חמים מאוד, בהם לבני האדם יש יתרון בקירור הגוף על פני החיות, יתרון במנח ראש זקוף גם בעת ריצה, ויכולתנו לפעול לאורך זמן ארוך תחת מאמץ בלי לקרוס. בעלי החיים ינצחו כל אצן בספרינט אבל יקרסו אחרי 10 קילומטר.
עד כאן טוב ויפה וידוע ואפילו פרסמתי כאן פעם קליפ על שיטת persistence hunting שכזה הנהוגה עד היום בקרב הבושמנים. הנה שוב. ובכלל, שווה לדעת שבני האדם צדו חיות ללא כלי ציד גם בהעדר ריצה ממשוכת בשיטות כמו הבהלת ודחיקת עדר לצוק ואכילת הבהמות שנפלו מהצוק במנוסתן.
מסתבר שתמיד היינו יצירתיים.

 אז עם הנתונים הללו, השאלה המתבקשת מההיסטריה האנושית הזו היא מהי המסקנה או מה אפשר ללמוד מהפרק האבולציוני הזה של בני האדם לגבי משמעותה ומקומה של הריצה כיום, ומה זה יכול לרמז לנו לגבי אימוני ריצה באופן יותר ספציפי. האם ריצת מרתון היא חזרה לשורשים האבולציונים הקדומים שלנו? האם אכן אנו מכונות ריצה מופלאות? מהי הדרך הטובה ביותר לשפר את כושר הריצה שלנו?
רמזים לדעה שלי כבר כתבתי לפני שלוש שנים כשטענתי שרבים מידידיי מקריבים את בריאותם על מזבח הסבולת. לפני מספר חודשים פרסם כאן יריב פוסט אורח עם הגישה שלו לאימוני תריאטלון שבמקרה או לא מתכתבת עם אותה התפיסה. אז עם כל שאלות, בואו נתחיל במעט התבוננות.

מהי ריצה?
אני חושב שזו שאלת מפתח בכלל הדיון של היחס בין ריצה כיום לריצה ככלי אבולוציוני. בהגדרה המילונאית ריצה היא תנועה כאשר בכל זמן נתון רק רגל אחת נוגעת ברצפה (להבדיל מהליכה בה חובה ששתי הרגלים יגעו בו זמנית בריצפה בתחילת/סיום כל צעד). בהגדרה המודרנית של חברי הרצים, ריצה היא הגעה במקסימום מהירות מנקודה א' לנקודה ב'. לעומת זאת, ברמה הפרקטית והאינטואיטיבית, ריצה היא התקדמות מהירה, יחסית, לעבר מטרה. אני חושב שאבותינו הקדומים מעולם לא רצו ללא מטרה (או לעבר מטרות דימיוניות ומודרניות כמו "כדי להוריד משקל" או "להיות בכושר") ומעולם הם לא רצו במטרה לרוץ או במטרה "להרגיש טוב", אלא בכדי לצוד, להלחם או לברוח.
היום, לשמחתנו, אנו לא נאלצים לרוץ אלא רוצים לרוץ (לפחות חלקנו). בואו נזכור זאת בדיון להלן.
כלומר, נקודת המוצא היא שעצם ההגעה כמה שיותר מהר לנקודת היעד (למשל ריצה 10 ק"מ על זמן) היא קצת מעוותת תפיסה היסטורית. לעומת זאת, השלמת מרדף של 10 ק"מ במינימום מאמץ הוא מטרה ראויה יותר. אני מקווה שאתם איתי עד כאן...
שווה לזכור שבני אדם מעולם לא רצו שלושה ימים רצוף וגם לא עשו מרתון בשעתיים. בחיים לא. לעומת זאת בני אדם בהחלט רצו מהר יותר מאוסיין בולט (אם רודף אחריך קרנף, כדאי מאוד שתרוץ מהר), ובני אדם גם רדפו אחרי חיה יום או יומיים או שלושה, אבל הם לא רצו רוב הזמן. הם התקדמו. הם חסכו אנרגיה בכל רגע שאפשר היה. לעתים הם רצו, בדרך כלל הלכו מהר. מחקרים מראים כי המהירות של ציידים לקטים שכאלה היא 6 קמ"ש persistence hunting  שזה בת'כלס קצב של הליכת מסע מהירה ומקסימום 9 קמ"ש. תשוו את זה לכל רץ ממוצע מסביבכם. מי שעושה פחות מ10 קמ"ש אומרים לו: "נו, זז כבר, פדלעה". רצי מרתון תחרותיים של ימינו רצים 20 קמ"ש. 

האדם הקדמון היחף והעצלן היה מסתכל בתמיהה על רצי העשרה ק"מ באולימפיאדה האחרונה -  כחושים, נראים מזי רעב ורצים במעגלים לשום מקום בנעלים הזוהרות שלהם.

אז מה צריך להיות משך הריצה וקצב הריצה?
כאמור, האדם מאז שחר ההיסטוריה רץ למחייתו. הוא רץ כדי לברוח, והוא רץ כדי לצוד. הוא רץ כדי להלחם והוא רץ כדי לסגת משדה הקרב. לכן ריצה משמעותה גם שרידות. אבל כמה ואיך? על זה מאמנים שונים יתנו תשובות שונות בתכלית, ונסקור להלן שלוש שיטות אימון מרכזיות, ומה אנחנו יכולים לחשוב עליהן:

• אימון נפח קלאסי: הרבה ולא מהר מדי. כך רצים 99% מהרצים החובבים. כל חברי שוחרי המרתונים רצים כל בוקר 10-20 קילומטר, בקצב של כ 10-12 קמ"ש, וכל המרבה הרי זה משובח בעיני עצמו וחבריו לדבוקת הרצים. זוהי שיטת אימון המעודדת פציעות נפח, אבל מאוד קלה לתכנון ויישום: רוץ X. בשבוע הבא X+ 10, וכן הלאה. 
• אימון בעצימות נמוכה. גישה זו קרויה גם גישת Maffetone על שם המאמן. בשיטה זו המפתח הוא מדידת דופק, וביצוע רוב מוחלט של האימונים בדופק נמוך, ועדיין בנפח גבוה כמה שיותר. אין כמעט בכלל עבודת משקולות או כח. כאן הרעיון קרוב יותר למקור האבולוציוני אבל, בעיני, לא קרוב מספיק. הבעיה של  Maffetone היא שהוא לא מתייחס למהירות אלא לדופק, כפונקציה של מאמץ ועדיין הוא משרת את הקונספט המרכזי: להגיע כמה שיותר מהר מנקודה לנקודה. זה בסדר כשיטת אימון אבל זה מגביל ומצומצם כשמתכלים על המכלול של הכושר והשרידות הנדרשת, ואני גם חושש שרוב אבותינו הקדמונים לא רדפו כך מדי יום אלא מדי פעם (כאמור, רק בימים חמים או כשיש עונת המלטות וכדומה). לרוץ בכל יום, גם אם זה בעצימות נמוכה, נראה לי מוגזם.
• קרוספיט אנדורנס. כאן האימונים הם קצרים, אינטנסיביים מאוד, וכוללים הרבה מאוד אימוני משקולות וכח. הרעיון כאן הוא שיפור יכולת אירובית ע"י עבודה אנאירובית, ובניית שרירי שלד חזקים ויעילים. ברמה האבולוציונית הרעיון הוא למכלול הדרישות מצייד לקט, ולא רק להתמקד בציד-על-ידי-ריצה. "סתם" ציידים לקטים הם שריריים בדרך כלל. הם רודפים אחרי ציד פצוע. הם סוחבים הרבה משקל לאורך הרבה קילומטרים (לחזור מיום ציד עם חצי אייל על הגב זה חתיכת מאמץ). קרוספיט אנדורנס לא מתאמנים כמעט בכלל על היכולת האירובית אלא על שיפור נצולת החמצן באמצעות אימוני אנטרוולים מהירים.

מה זה אומר על כלל תכנית האימונים?
איש הישר בעיניו יעשה. כל אחד והעדפותיו ואם הוא בכלל נוקט בספורט סבולת או שלא. אישית, אני מוצא הגיון רב בתכנית פשוטה וטבעית (יחסית) בעלת המאפיינים הבאים, ואכתוב אותה בקיצור נמרץ ביותר:
1. עצימות נמוכה מאוד ועצימות גבוהה מאוד לסירוגין. למשל לצאת למסעות ו/או אימוני אנטרוולים. אתם מרוויחים את הפשטות של המסע ואת שמירת המסה והמהירות של האינטרוולים. וגם לא מבזבזים זמן.
2. ריצה ארוכה מדי פעם. ריצה ארוכה מדי יום לא עושה לי שכל. מדי פעם (נאמר פעם בשבוע או שבועיים) זה נכון מאוד.
3. כח וחוזק. ללא שרירי שלד חזקים, לא תשרדו. ליבה ליבה ושוב ליבה (שזה אומר כפיפות בטן עמוקות, overhead squats, מתח ועוד)
4. גוון (קרוספיט וכו').

ומה אתם חושבים?
איך אתם מתאמנים לריצה? ספרו לנו ושתפו את חבריכם!

By מר קדמוני with 12 comments

ג'ולי, ג'ולי ונשי קרוספיט בכלל

לפני יום יומיים הזכיר לי גיא שג'ולי פושאר (Julie Foucher) שיחקה אותה במשחקי קרוספיט 2012.
היא בחורונת צעירה וקטנה (59 ק"ג) אבל חזקה כשור והצליחה באופן מדהים במשחקים והתברגה למקום השני רק מעט אחרי אנני טוריסטודיר (מצטער, זה שם מאיסלנד. לך תבטא את זה נכון) הגבוהה ממנה בראש. מכל מקום, ג'ולי כאן בסרטון עושה אימון בשם Diane בשתי דקות וחצי ובטכניקה מושלמת. המשקל, אם אתם מתעניינים הוא 120% ממשקל הגוף שלה.


ג'ולי אנטרי לעומתה, היא מהאגדות הוותיקות שזקני קרוספיט עוד זוכרים. ג'ולי ההיא היתה (ואולי עדיין) דוגמנית אבל גם שוטרת ביחידת יס"ם בניו-ג'רזי (כבר מתחיל טוב). היא זכתה במשחקי קרוספיט 2007, שהיו סוג של "שכונה", ובמקום החמישי והמכובד במשחקי 2008, שכבר היו משמעותיים הרבה יותר.
אני ממליץ לכל אחד לראות את הוידאו הזה, של סתם אימון של יום חול. סרטון שלדעתי כבר פרסמתי אותו כאן לפני 4 שנים בערך. למרות שהוא קצת ארוך, הוא הדגמה לכח הרצון ולנחישות גם כשאין תחרות. זהו החלק היפה בקרוספיט: נחישות ותחרות מול עצמך!
לצידה הימני (משמאל בתמונה) עומד פרדי, בעל הזרועות המכונפות, מאמן ותיק וחתיכת מפלצת חייכנית.
שבו ותהנו. אח"כ נסו בעצמכם.

ולעומת שתי הנשים החטובות האלה הנה קצת אלטרנטיבה בועטת (שלא תחשבו שאני סתם אשמאי זקן). בת'כלס, מכל משחקי קרוספיט 2012, נהנתי מאוד דווקא מגמר Women masters שזה נשים בגלאי 55-59, שפשוט נתנו עבודה יוצאת מהכלל, קשה, בנפח גבוה, ואתה פשוט משתאה מהנחישות, מהיכולות, ומוריד את הכובע.

 האם אתם הייתם עומדים באימון כזה?
ומה אתם חושבים או חושבות על זה?
האם נשים מרימות משקל מפחידות אתכם או מדרבנות אתכם?
ספרו לנו!

By מר קדמוני with 12 comments

משחקי קרוספיט 2012, עם קצת פרספקטיבה

כבכל שנה, עם פרוץ הקיץ, יחד עם החמסינים, היתושים והמשברים הקואציליונים, מתחילים להם אי שם בקליפורניה משחקי קרוספיט. עשרות אתלטים מתחרים על התואר - תואר שרק קהילת קרוספיט מכירה בו - "האדם האתלטי ביותר בתבל". זה עניין לויכוח ולפרשנות, כי הסטנדרט משתנה משנה לשנה וממקצה למקצה ובהגדרה לא ניתן להתכונן ספציפית למשחקים, ובכל זאת, שווה לראות.
בפרספקטיבה של שנים, משחקי קרוספיט הם כדור שלג ענקי ועצום. ותהיתי מה היתה ההתייחסות שלי למשחקים לאורך השנים. אז חיפשתי בהיסטוריה של הבלוג והרי עיקר התוצאות:
ב 2007 כתבתי רק על תוצאות המשחקים. זה היה אירוע קטן עם שלושה מקצים בלבד, והיה קשה מאוד היה לעקוב אחריו וניצח בו OPT (ג'יימס פיצג'ראלד שהיה מאושיות קרוספיט באותה תקופה ועדיין מאמן נחשב).
בקיץ של 2008 היו משחקי קרוספיט בשנה השנית לחייהם, וכל הקהילה התחילה להתלהב. כתבתי אז פוסט קטן ואם תקליקו על התמונה שם, תראו את אתר המשחקים "המאורגן להפליא" כמו שכתבתי אז, וכמה שהתרשמתי אז מהסדר, ומהגודל.
בפרופורציה למשחקי 2012, משחקי 2008 נראים כמו חבורת כדורסל של ילדי רחוב לעומת קבוצת NBA. הכסף החל לזרום לקרוספיט רק אחרי המשחקים של 2008. ומאז גם הטלויזיה גילתה אותם (השנה המשחקים משודרים live בשלושה ערוצי ספורט), הם קיבלו ספונסרשיפ Reebok ומספר המשתתפים במוקדמות רק הולך וגדל.
ב 2009 הפורמט עדיין היה לא מאוד מסיבי, ואז כתבתי על הנצחון של מיקו סאלו שעשה מהפכה בכך שכבאי שאיש לא הכיר מפינדלנד בא וטרף את כל האמריקאים הפביוריטים כמו כלום. זה הביא את קרוספיט חזק לאירופה, ואת אירופה לקרוספיט. 
ב 2010 היו המשחקים אחרי המונדיאל, וגם אז ספרד ניצחה, וגם אז כתבתי על ההשוואה בין הטירוף של אהדת הכדורגל לטירוף של קרוספיט (שם האהדה הרבה יותר רגועה אבל המתמודדים הרבה יותר פרועים). משחקי 2010 היו קפיצת מדרגה בארגון ולראשונה באיצטדיון אמיתי.
ב 2011 כבר היתה שנה של משחקים בסטנדרט בינלאומי של ממש עם סיקור מלא של ESPN. כתבתי אז למה אני אוהב את משחקי קרוספיט, את המגוון, הרבגוניות, ההפתעה והלהט, ובסיבה השישית כתבתי את כריס ספילר ואת אנני סקמוטו, שניהם אגדות קרוספיט אמיתיות. אנני, שכבר ב2006 ראיתי אותה עושה פראן מלא בפחות מ 3 דקות וזה הרס אותי לגמרי, היא המתחרה המבוגרת ביותר השנה במשחקי 2012 בקבוצת הגיל "הצעירה" (היא בת 36 כמדומני). היא יצאה ראשונה מהמים מהמקצה הראשון של המשחקים שהיה אתמול וכרגע נמצאת במקום ה 11 בנשים. כריס ספילר יקירנו שהתחרה בכל משחקי קרוספיט עד היום (היחיד?) והוא מופת וסמל לנחישות והתמדה, התמוטט אתמול במהלך המירוץ מהתייבשות וכרגע במקום ה 17 והמבאס קלות.
לוח המקצים של משחקי 2012 מפורסם כבר, ושווה להציץ מה נדרש מהמתחרים.
המשחקים השנה נפתחו במעין תריאטלון ספינט על סטרואידים: שחייה של 700 מטר, 8 ק"מ אופנים (אופני שטח, ללא הילוכים, בערך 2 ק"מ מתוך המסלול בחול עמוק), 11 ק"מ ריצה, בעלייה רצחנית. אה, כן, היה גם מסלול מכשולים אחר כך.
את המשחקים אתם יכולים לראות כאן, כמובן.
לטובת ההיסטוריה והמוטיבציה האישית, הנה סרטון קלאסי מ 2006 , הרבה לפני שהמציאו את המשחקים, עם אנני וגרג אדמונסון (עוד מפלץ) עושים "סתם" פראן כאילו אין מחר. ראיתי את הסרטון הזה לאורך השנים מיליון פעם ועוד לא נמאס לי. מה זה אומר עלי?

גם השנה המשחקים יסתיימו ביום ראשון ואני בטוח שהגמר יהיה מטורף כרגיל, ושמח.
ומה איתכם? רואים? אוהדים? מתעלמים?

By מר קדמוני with 7 comments

שגעון או היגיון? ומה זה אומר על קרוספיט היום?

קרוספיט היא ללא ספק תופעה משונה בעולם הכושר הגופני. לפני שש שנים, כשאני נחשפתי, דרך מקרה, לעולם הכושר של קרוספיט, זה היה מן דבר משונה שכזה, שאיש לא שמע עליו בארץ ובכלל, זה היה רק באנגלית... (לפחות עד שלא התחלתי את הבלוג הזה, שסלל את הדרך להתנחלות ולאחיזה הנוכחית של קרוספיט בארצנו).
כשפגשתי את קרוספיט, מה שהדהים אותי יותר מכל היתה העובדה כי הגישה הזו עמדה בניגוד מוחלט, קיצוני והפוך לחלוטין מכל מה שאמרו לי עד אז לגבי מה נכון או לא נכון, לגבי יעיל או לא יעיל, בריא או לא בריא. למשל, להתנדנד על מוט המתח זה בסדר, להרים משקולות זה בסדר, לעשות אימונים קצרים מאוד זה בסדר, לשרוף שעות אלפיטיקל זה לא בסדר, וכו'. מה קורה כאן, שאלתי את עצמי.
ופתאום, כבר אחרי חודשיים של אימונים, הרגשתי שאני לא מכיר את עצמי, לא מכיר את הגוף שלי, לא מכיר את היכולות האמיתיות שלי. בחלומתי הפרועים ביותר לא דמיינתי את עצמי מסוגל לעשות 120 עליות מתח באימון אחד (ועוד 240 שכיבות שמיכה ו 360 סקוואטים). אני, זה שקיבל שיא פלוגה שלילי בבוחן בר-אור, בצבא, לפני 25 שנה.
שיטת קרוספיט דיברה אלי והשיבה לי פידבק חיובי מהיר וברור.
עיקרו של הפידבק היה העצמה אישית. אתה יכול יותר, אתה חזק יותר, מהיר יותר, עמיד יותר מרוב האנשים שסביבך.
גם התרבות שקורפסיט שידר היתה תרבות אלטרנטיבית ל"הולמס פלייס" המצוחצח והסטרילי. מותר להזיע, מותר לגנוח ממאמץ, מותר לצקת בגינה משקולות משני דליי בטון על מוט ברזל, וזה יעשה יופי של עבודה. לא צריך מותגים, לא צריך אפילו נעליים. שק אגרוף ישן וכבד יעשה יותר עבודה והרבה יותר תועלת מגלדיאטור משוכלל ומצוחצח.
פשטות, העצמה אישית, מחתרתיות, שפה משונה, גיבוש חברתי - ומעל לכל - תוצאות.
הקשר הקהילתי החזק שנוצר סביב האתרים שעוסקים בנושא הביא ליצירת רשת חברתית אמיתית, גדלה המשלבת באופן ייחודי תשתית אינטרנט ותשתית פיסית (מועדונים), וכבר הפסיקו מזמן לספור כמה מועדונים יש ברחבי העולם, וגרף הגידול מדהים בכל קנה מידה עסקי. ממצב של 100 מועדונים לפני שש שנים, יש היום מעל אלפיים כמדומני, ומספרי העוקבים והמתאמנים גדל באחוזים גדולים עוד יותר.
מאירוע ביזארי ואנקדוטי בו צופים מאתיים איש ועבדכם הנאמן, הפכו משחקי קרוספיט, אותם אני אוהב, לאירוע ענק, ממסדי, מאורגן, מסובסד, מצולם ומשומן היטב (ושונה לגמרי ממשחקי כדורגל), ופתאום אפילו ריבוק משנים את השם שלהם והופכים ל"קרוספיט-ריבוק", והקהילה מעולם לא היתה מוכרת יותר. גם בארץ הקטנה שלנו יש עכשיו שישה מועדונים של ממש ועוד מאות או אלפי מתאמנים, והיד עוד נטויה. אכן, סיפור הצלחה של סינדרלה שבאה מהרחוב ומהפשטות ונותנת בראש למועדוני הכושר המצוחצחים. אנשים ונשים התחברו לסיפור של האנדרדוג הפשוט מהרחוב שמנצח את הממסד העשיר.
(דרך אגב: קחו את הנ"ל ותחליפו את המילה "קרוספיט" בביטוי"תזונה קדמונית" ותראו שהתהליכים החברתיים והאישיים מאוד דומים, אבל על זה בפעם אחרת).

אבל, כמו בהרבה ספורי סינדרלה, עם הזמן התמימות נושרת והקמטים נחשפים.

קרוספיט הפך למעצמה של ממש ולתעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף תחת תחום ההסמכות ועל גל ההצלחה רוכבים גם הרבה עסקים אחרים כמו יצרנים ומוכרנים של ציוד ספורט פונקציונלאי, מועדונים, מאמנים אישיים ועוד רבים.
ההצלחה של קרוספיט כקהילה הפכה להצלחה של אנשים רבים, הן במישור הפרטי והן במישור העסקי. וזה מצוין ומחמם את הלב. אז קרוספיט, כשיטה, את אחלה. ואת חמודה.
את אחלה חמודה!
(כפיים)
שגעון.

ואחרי ששוככות מעט התרועות, חשוב להתבונן גם בצדדים הפחות זוהרים של ההצלחה. ועיקרן: קרוספיט מעולם לא היתה תכנית מושלמת. יותר מזה, קרוספיט לא היתה מעולם תכנית יעילה במיוחד או אידיאלית להשגת מטרות ספציפיות. היא מדגישה כושר נרחב, פונקציונלי ומגוון ולא אימון ייעודי או מתמחה. לעתים אימונים נראו כאילו נלקחו מהסיוט הפרטי של מישהו ובאיזה טקס וגאות יחידה אכזרית, הפכו לנחלת הכלל ואפילו לאימון יסוד או לאחת מה"בנות של קרוספיט". זה טוב ויפה ונחמד ואפילו משעשע לעתים, כאשר זה במידה הנכונה ובמינון הראוי, אבל כמי שעוקב ומבצע אימוני קרוספיט כבר הרבה שנים, כשמתחשק לי, אני לא יכול שלא לחוש לעתים תמיהה לנוכח המגמה האחרונה, ועיקרה: הפיכת היוצרות בין אימון לבין מבדק מנטלי, או בין אימון ליחסי ציבור.
(והערה: אולי אני טועה, לא ערכתי מבדק סטטיסטי, רק תחושה).

נסביר:

אימון מטרתו לשפר מצב קייים. מבחן או תחרות עיקרן לבדוק את מקסימום היכולת הזמן נתון.

אכן, מאז ומעולם בקרוספיט האבחנה בין השתיים היתה מעורפלת שכן תחרות היא משהו פנימי, אינהרנטי, אנטגרלי בכל אימוני קרוספיט (אם לא נתחרה, למה שנעשה את האימון. לא כיף) ומאידך, המטרה היא להשתפר מאימון לאימון ולהתיחס לאימוני היסוד (כמו פראן) כבסיס להשוואה עצמית ולהתקדמות מהפעם הקודמת. אני חושב שהגישה הזו המקדמת תחרותיות היא חלק מהקסם ומההצלחה של קרוספיט בארץ ובעולם (אנחנו תחרותיים? אנחנו??). ומעל לתחרתויות האישית הזו נולדה וגדלה וכאמור התחרות האולטימטיבית בעיני מארגניה, משחקי קרוספיט.

אוכל לתת דוגמא למגמה שהזכרתי במבחני ה open workouts שהם המוקדמות המאוד מוקדמות של משחקי קרוספיט 2012. עד כה היו ארבעה אימונים כאלה, ששולבו גם בפרוטוקול הכללי. אני חושב שמתוך הארבעה, שני הראשונים הם אימונים לא אידיאליים ולא טובים לא כבסיס לשיפור ולא כבסיס לתחרות. הדבר העיקרי שהם באמת טובים בו הוא כבסיס לקשיחות מנטלית, שהוא בודאי פרמטר חשוב בכל תחרות, אבל לא צריך להיות פרמטר עיקרי.

• כמה שיותר בורפיז ב 7 דקות
• 30 חזרות של סנאצ' ב 35 ק"ג, 30 חזרות ב 60 ק"ג, 30 חזרות ב 70 ק"ג ועוד כמה שיותר חזרות ב 95 ק"ג.

האימון הראשון נראה פשוט כמו עונש, לא כמו אימון. לא כיף. פרמטר לנחישות וביצוע עונש בדבקות? כן. איכות אתלטית? לא בטוח. 

האימון השני הוא פשוט הזוי, גם יחסית לקרוספיט. סנאצ' היא תנועה מורכבת מאוד. למעשה, היא אחת התנועות היותר מאתגרות בעולם האתלטיקה. היא משלבת מהירות, כח, כח מתפרץ, גמישות ונחישות. הטכניקה קריטית לביצוע נכון. סיכויי הפציעה גבוהים (בעיקר פריקות כתף, וכן פציעת גב). אימון של 30 חזרות סנאצ' הוא כשלעצמו אימון קשה מאוד, ובקצה המאוד עליון של מספר החזרות האפשרי לכזו תנועה. כמות של 120+ חזרות סנאצ' ובמשקלים גבוהים, ועולים, היא מה שקוראים Death wish. זה בהחל בודק קשיחות מנטלית. זה בהחלט לא בודק יעילות, ולחלוטין לא מומלץ כאימון לשיפור כלשהו. בטח ובטח שלא לתת את האימון הזה אח"כ כחלק מהפרוטוקול היומי. 

אז מה נסגר איתי? ראיתי אימון אחד שלא מוצא חן בעיני אז אני שופך את התינוק עם המים?

לא (וגראהם הולברג, אלוף משחקי השנה שעברה, לא נראה כמו תינוק, גם לא כשהוא במים). 

אבל אני כן מצפה מקרוספיט להיות מתאימה לקהילה העצומה העוקבת אחריה ואני מצפה גם מהקהל לחשוב ולהתאים את האימון לעצמו. אתם שם, החבר'ה בהנהלת קרופסיט, אתם כבר לא כמה סחבקים בגראז' או ביחידה המיוחדת באפגניסטן שעושים מתח על קנה של תותח. יש לכם אחריות. האימון הזה נראה ונשמע כמו "קטע" שתעשו אולי בגמר של התחרות לעשרת הגברים הקשוחים והמאומנים ביותר (וגם אז, אני בספק רב אם יש בזה שכל כלשהו), אבל לעשות את זה כמיון ראשוני לכלל המתאמנים ולהכניס אותו כאימון כללי, גם אחרי ההורדות המתבקשות וההזהרות של "תתאים את האימון לרמה שלך" שכתבתי בעצמי אלף פעם. בחייאת, זה עדיין אימון שלא כדאי לעשות אותו. פשוט לא.

אז מה קורה כאן?

אני לא יכול להתחמק מהמחשבה שהחברים בקרוספיט אוהבים את אור הזרקורים החדש שמאיר עליהם, ובמיוחד את החשיפה אתה קיבלו במסגרת משחקי קרוספיט, אז אולי הם אומרים לעצמם: בואו נעשה את זה כמה שיותר מטורף ומוזר ובלתי צפוי. 

הערה: בלתי צפוי זה דווקא סבבה בעיני, למשל במשחקי השנה שעברה קיבלו המתמודדים משימה שכללה ריצה על חול רך ושחייה באוקיינוס - אחלה כושר ושונה לחלוטין מהציפיות. אבל האימון המוזכר לעיל לא רק שונה ובלתי צפוי, הוא גם טיפשי ורע. לעשות אימון כזה נראה פשוט לא סביר, פשוט כמו תעלול יחצני על חשבון הציבור המתלהב.

והתחושה הזו שלי מתגברת נוכח העובדה שאימונים פשוטים, בסיסיים, כמו ריצת 5 ק"מ או 10 ק"מ, אימון 5*5 פשוט של משקולות, כל אלה פשוט נעלמו מהרדאר. פעם (מזמן) היה זה סביר לקבל ריצה בינונית מדי פעם. אני זוכר שבוע אחד בו היו גם ריצת 10 וגם ריצת 5. בחיי. אבל עכשיו האימונים הפשוטים, הקלאסיים, נעלמו לטובת המצאות בלתי נגמרות שחלקן נראות, כאמור, רע למדי. זה בסדר לגוון, אבל איך זה יכול להיות שכחמישים אחוזים מהאימונים לאחרונה הם חדשים לחלוטין (מופיעים בפעם הראשונה)? 

מה זה אומר חוץ מחתירה בלתי נגמרת להפתיע, שיגידו "וואוו, זה חולני" אבל תוך התעלמות ממה שכנראה יותר נכון או יעיל לאנשים רגילים בני תמותה ושוחרי בריאות?

מאידך, כבר לפני שנתיים כתבתי שיש עודף אימוני גיבורים בקרוספיט, אז אולי זה לא חדש בכלל. 

חברים יקרים ואוהדי קרוספיט באשר הם, אני אוהב אתכם, אבל אני מתאמן כמו שמתאים לי, לא כמו שמתאים להנהלה. אני רץ בשטח, אני עושה סינדי, פראן, אימון משקולות ומאלתר כך או אחרת וזורם לי בהנאה, אבל אני לא רואה את קרוספיט כפרה קדושה. ממש לא. אולי כסטייק. 

בטוח שיש לכם הרבה מה להגיד, אז קדימה (ותחסכו לי את ה"אמרתי לך"), תגיבו!

By מר קדמוני with 16 comments

נוסטלגיה בשקל

היום וידאו טרי טרי, של עומרי פלד, מקרוספיט הרצליה.

ובפינת הנוסטלגיה, לא יכלתי שלא לראות את הוידאו המקצועי הזה, ולחייך מהנאה. לפני משהו כמו ארבע או חמש שנים, אחרי ש"נפגשנו" עד אז רק וירטואלית דרך בלוג זה, ישבנו עומרי, צביקה, איאן ועבדכם לבירה במרינה בהרצליה, לדבר על קרוספיט ולחשוב מה אפשר לעשות כדי שהדבר המוזר הזה "יתפוס" בארץ. אם לדבר במטאפורות, אז לגבי קרוספיט, חוץ משני גמלים וגדי עוד לא ידעו אז מי הוא. היה את הבלוג שלי ו... זהו בערך כמדומני.

ואז עומרי, איש חזון ואיש מעשה, מיד ניגש לעבודה ופתח את קרוספיט הרצליה. הוא הזמין ציוד ומהר מהר הפך למכון מעולה ומצוין עם עוד מאמנים וקבוצה נהדרת של מתאמנים. במקביל, גם צביקה ואיאן לא שקטו על שמריהם ועכשיו יש אשכרה מפה שלמה של מרכזי קרוספיט בארץ, ועוד כמה בלוגים, ועוד כמה קהילות, ועוד ועוד.

ומה איתכם?

By מר קדמוני with 1 comment

קרוספיטרים אנונימיים

ביום שישי רצתי את המסלול הקבוע שלי (המעגלי, ההררי, ה6.5 קילומטרי), בתוצאה הגרועה ביותר שמדדתי לעצמי אי פעם. זה היה לאט וזה הרגיש רע מאוד. בכל זאת, הרגשתי טוב עם עצמי באיזשהו מקום.

רוצים לדעת למה?

זה הולך ככה:

תשמעי, יש לי משהו לספר לך.

(אופס, זה מתחיל כמו וידוי של בעל בוגדני באיזה סרט סוג ג')

לא, באמת. זה חשוב.

העניין הוא כזה: כבר חודשיים שכמעט ולא התאמנתי.

(פאוזה של לקיחת אויר אחרי שהאמת יוצאת לאור).

לא, לא שיקרתי.

פשוט, לא התאמנתי. כך יצא.

עזבתי עבודה, הקמתי חברה, נסעתי לחו"ל, נסעתי שוב לחו"ל לחופש, נסעתי שוב לחו"ל לעבודה, ושוב, ושוב. ובין לבין, כשהייתי בארץ, היה חם. עד כאן תירוצים, ועכשיו לעובי הקורה ומעט פרספקטיבה.

מאז שנכנסתי לעניין של קרוספיט (בא נחשב רגע כמה זמן זה: התחלתי את הבלוג הזה בינואר 2007, שזה יותר מארבע שנים וחצי אחורה במנהרת הזמן, ועוד כחצי שנה+ לפני כן התחלתי להתאמן בקרוספיט, מה שמביא אותי לוותק של למעלה מחמש שנים חזק בעניין), הכושר שלי השתפר בהתמדה. השיפור הראשוני היה מדהים, וכך גם השינוי הפיזי והתחושה החדשה של "וואללה, יש לי גוף שאפשר להשתמש בו". מאז האימונים לבשו ופשטו צורה: בהתחלה יותר דגש על 5 אימונים בשבוע, אח"כ יותר דגש עם איכות האימונים, אח"כ התנסויות כאלה ואחרות, אבל מעולם לא הייתי נוקשה כלפי עצמי בשמירה על פרוטוקול קבוע ומוחלט. לפני חצי שנה גם כתבתי על זה שאני שומר על רמה גבוהה של מקריות ואי-תכנון באימונים שלי. ואכן, הכל היה טוב ויפה.

ואז יצאתי מהשגרת החיים שלי, ובגדול.

בהתחלה לא היתה לזה שום השפעה.

אחרי חודשיים גיליתי שבלי לתכנן ובלי לשים לב, אני מתאמן פחות ופחות.

כאחד שמאמין בדברים שהוא כותב, חשבתי שזה אולי לא רע. לתת לגוף, או דווקא לנפש, איזו הפוגה מהאינטנסיביות של החיים ושל האימונים (זה שהאימונים "שלנו" אינטנסיביים אתם כבר ידעתם קודם). לנוח. לצאת מהמרוץ לרגע.

ואכן, מבלי משים, המשכתי לרדת בנפח ובאיכות האימונים שלי.

יום אחד, לפני פחות מחודש, אמרתי לאישתי שזו לי הפעם הראשונה בחמש השנים האחרונות שעברו עלי שישה ימים רצופים בלי שום אימון.

נלחצתי לרגע: האם אני הופך להיות שוב בטטת כורסה?

המראה דווקא אמרה שלא השתניתי אבל התחושה היתה של רפיון מסוים. בכתפיים דווקא.

מיד התיישבתי על מכונת החתירה וחתרתי 4 ק"מ ב 22 דקות. זה לא מהר במיוחד אבל זה הרגיש לי טוב ונכון.

למחרת נסעתי שוב לחו"ל לכמה ימים, ארזתי נעלי התעמלות, אבל שוב לא פרקתי אותן. היה גשום ובעיקר עמוס, ועוד יותר חשוב: לא הרגשתי את הצורך.

חזרתי ועשיתי מיני-סינדי בלי למדוד לעצמי זמן. 10 סיבובים בלבד. ככה, רק כדי להרגיש את הגוף עובד.

הקשבתי לגוף שלי וזה אכן אמר לי:

Welcome back

שלא תבינו לא נכון. גם היום, אחרי הריצה האומללה של יום שישי (ואחרי אימון המשקולות של אמש, אימון סנאצ' בחזרות גבוהות ובמשקל לא גבוה - 42 ק"ג), בקיצור, גם אחרי החודשיים האחרונים של אימונים מעטים מאוד, אני בכושר טוב יותר ובמראה טוב יותר מאשר הייתי בבה"ד 1, לפני 20 שנה. אני בגיל כפול לעומת עצמי הצעיר, אבל אין לי ספק שבוחן מסלול אני אעשה היום בתוצאה טובה יותר מאשר עשיתי אי אז בקורס קצינים.

מה המסקנה שלי מהניסוי העצמי הלא-מודע ולא מתוכנן הזה?

שכנראה נזקקתי לקצת זמן.

שכנראה מנוחה נדרשת לפעמים יותר מאשר יום יומיים.

שאם לא מתאמנים, הכושר הגופני יורד במהירות (דהה).

שלא באמת השתניתי, רק נחתי. מעין שנת חורף של דובים, רק שבמקרה שלי זה יצא בקיץ ויצא שאני לא דוב.

שלחזור לשגרת אימונים זה לא משהו של הרמת מתג אלא צריך לבנות את זה חזרה: בהדרגה, בסבלנות, בכיף.

שלחזור לכושר זה משהו שעולה מאמץ אבל גם מרגיש נכון.

שאתמול, אחרי 30 חזרות של סנאצ', כשהתחלתי לזייף בעומק הסקוואט, גיליתי את מה שידעתי, שהתגעגעתי לתחושה של כאב-סיפוק-זיעה-לחימה על נשימה-שרירים רועדים-סימני אבקת מגנזיום על המכנסיים.

שאם אתה מכור באמת לספורט, אז גם חודשיים בכורסה לא ישנו לך את התוכנה במח: אתה תמשיך לחשוב על ספורט ותחזור לעשות ספורט, בהזדמנות הראשונה שזה ירגיש נכון.

שאני מכור, רבותי, וגם כמה חודשים של רפיון כללי וכמה ריצות גרועות במיוחד לא ישנו את זה: אני מכור לספורט, לקרוספיט. היתה הפסקה אבל בהזדמנות הראשונה חזרתי לשתות (זיעה).

עכשיו בואו נדמיין שאנחנו יושבים במעגל של כסאות.

אני קם ואומר:

קוראים לי דעאל ואני מכור.

(ועכשיו אתם צריכים לומר: שלום דעאל. אנחנו אוהבים אותך).

By מר קדמוני with 2 comments

וודסטוק של זיעה או למה אני אוהב את משחקי קרוספיט?

מי שאיכשהו נרדם בשמירה ולא בעניינים נספר שברגעים אלה ממש מתרחשים להם בקליפורניה משחקי קרוספיט 2011. מדובר באירוע שגדל משנה לשנה בקצב מעורר השתאות, והשנה Reebok נותנים את החסות וכל האירוע נראה ומרגיש כמו מיליון דולר לפחות.

32 מתמודדים (בגברים), כנ"ל נשים, ועוד תחרות masters היינו מבוגרים, הן לגברים והן לנשים ותחרויות קבוצתיות, במשך שלושה ימים: שישי-שבת-ראשון, והיום הוא יום התחרויות האחרון. הסלוגן של התחרויות הוא the fittest on earth כלומר המשחקים במטרה לזהות ולהכתיר את האדם בעל הכושר הגופני הטוב בתבל, לפחות על פי הגדרות הכושר של קרוספיט, כלומר המשחקים מנסים לאתר את האדם בעל היכולת הוורסטילית ביותר, זה שיכול (או יכולה) להתמודד עם כל משימה אתלטית ברמה גבוהה יותר יחסית לאחרים.

המשחקים נראים משונים מאוד למי שלא מכיר את הרעיון של קרוספיט וההחלטה להתסמך עליהם בהכתרה עם התואר המפוצץ מלווה לא אחת בהרמת גבה. "אוקיי, אז הוא בחור סוס, אבל הוא לא הכי אתלטי שיש בעולם" היא טענה נפוצה. אז הנה כמה סיבות למה אני חושב שמשחקי קרוספיט הם הדבר הכי קרוב בימינו ל"דבר האמיתי".

1. מהירות, כח, הספק. זהו השילוש הקדוש של המשחקים, כפי שאני מבין אותם. כל התחרויות כמעט, וודאי שכולם יחד, יוצרות תמונה שמעריכה את האתלטים על פני שלושת הצירים הללו: מהירות, כח והספק. (ציר נוסף ופחות עיקרי בעיני הוא ציר המיומנות או הטכניקה, אבל עליו נדבר עוד מעט). כמעט כל המקצים, למעט מקצי המיומנות, הם מבוססי זמן. המהירת לכן היא פקטור מהותי ביכולת לסיים שחייה או ריצה בזמן מהיר יותר מאחרים. אבל להבדיל מתחרויות מהירות גרידא (כמו תחרות ריצה) כאן משלבים את יכולת יצירת הספק גבוה בזמן קצר. לעשות 20 חזרות של כפיפות בטן עמוקות או חזרות מרובות של טיפוס על חבל, הרמת משקולות וכדומה אינם בוחנות רק את מימד הכח (אדם חזק יותר יוכל להרים יותר משקל, אבל אדם עם הספק גבוה יותר יוכל להרים משקל נמוך יותר, יותר חזרות בזמן נתון). בתחרויות "רגילות" רק ברכיבת אופניים ובחתירה אפשר למדוד את ההספק בצורה מדויקת. משחקי קרוספיט בודקים אותו באופן הישן והטוב: מי שמגיע ראשון.
2. מיומנות: לראשונה במשחקי קרוספיט יש תחרויות וניקוד המבוסס על טכניקה של המשתתפים. למשל מרחק מקסימום בהליכת ידיים. אתה יכול להיות חזק עד מחר אבל אם אין לך שווי משקל וטכניקה, לא תקבל ניקוד כאן. שילוב המיומנויות הוא צעד נכון בהפיכת ספורטאי קרוספיט לנרחבים, גמישים וכמפגינים יותר מיצוי של הפוטנציאל הגופני שלהם.
3. תהליך הסינון: לקליפורניה הגיעו השמנת של הקצפת של האתלטים. תהליך הסינון והמיון התחיל בבית בתחרות פתוחה לכל אחד, דרך משחקים איזוריים ועד לגמר הגדול. כל אחד מהאתלטים המתחרים לא נפל מהירח אלא הראה כבר יכולת מרשימה בדרך. רק להגיע לאירוע כמתחרה הוא כבר כבוד גדול.
4. חוסר היכולת להתכונן ספציפית. זה אולי הדבר במשחקי קרוספיט. לאף אחד אין מושג ירוק מה הולך לקרות שם. לא לצופים ולא למתחרים. זה אומר שהמנצח הוא זה שהפגין את סך הכישורים המתאימים ביותר למקצים שהתרחשו, אבל תיאורטית לפחות, יכול להיות שפשוט לאחדים יש יותר מזל מאחרים. אולי ג'ייסון קליפה פחות טוב בשחייה מבלייר מוריסון ומה לעשות, במשחקים האלה יש גם מקצה המשלב שחייה (200 מטר בים). בקיצור, ככל שהאתלט מפתח יותר יכולות נרחבות, כך גדלים סיכוייו לנצח.
5. אווירה. זה לא כדורגל וזה לא כדורסל, זה גם לא אולימפיאדה. אין פה קבוצות אהודות במיוחד ואין פה את השקט המנומס של האתלטיקה הקלה. יש כאן אנרגיות, אי-פורמליות, קהל שמרגיש ומתנהג כמו בוודסטוק של הספורטאים, בחורות בחזיות ספורט וקוקיות שמניפות 70 קילו מעל לראש 20 פעם רצוף ובלי כל הטררם והטכסים והתלבושות המיוחדות של האולימפיאדה. זה משחקים של הצ'כונה, אבל צ'כונה שנותנת בראש גם לאתלטים מהשורה הראשונה בעולם!
6. כריס ספילר ואנני סקמוטו. שתי אגדות קרופסיט אמיתיות. כריס הוא בחור קטן (60 קילו ביום טוב) שלמרות נתוני הפתיחה הנמוכים שלו (תרתי משמע) מתחרה כבר שנים ברמה הגבוהה ביותר, עם סיבולת מדהימה, כח עצום וחיוך של ווינר. ואנני, אחת המבוגרות שבחבורה, כבר בת 35, חזקה כמו טרקטור ונחושה כפלדה. לראות אותם מתחרים נגד כל הילדים החזקים והמוכשרים זה פשוט כיף גדול.

ולמה אתם אוהבים את משחקי קרוספיט?

ספרו לנו!

By מר קדמוני with 6 comments

לצאת מאיזור הנוחות, אבל הפעם "על-אמת"

היום פוסט אותנטי. (בעצם, תמיד אני אותנטי. לא?).

כתבתי כאן לא אחת על הצורך שלנו לאתגר את עצמנו. לצאת מאיזור הנוחות שלנו. להשתחרר מהרגלים. ללכת צעד אחד נוסף. להבנתי זהו אחד מהמאפיינים היסודיים שלנו בתור בני אדם ואחד ההבדלים המשמעותים בינינו לבין בני דודנו הקופים הגדולים. האדם הוא יצור שללא הרף מאתגר את עצמו וממציא את עצמו מחדש בכל הזדמנות. הדחף הזה הוא זה שיצר ועדיין יוצר חלק ניכר מההתקדמות האנושית. את הרצון לא להשאיר את הדברים כמו שהם אלא ללכת תמיד קדימה צעד נוסף, לשנות את זוית ההתבוננות, להחליף את הידוע בבלתי ידוע, את המוכר בלא-נודע. ההשתנות היא דרך להתפתחות. חשבו על זה במונחים פיסיים וחשבו על זה במונחים פנימיים.

במונחים פיסיים זה קל. יחסית. להתאמן דווקא בדברים שאתם חלשים בהם. לצאת לריצה גם אם אתם אנשי משקולות או תפוחי כורסה. להרים משקולות גם אם אתן עדינות ורכות. לרוץ יחף גם אם תמיד השקעתם בנעלי AIR ולעשות עמידת ידיים גם אם העולם מתהפך. ואכן, לא מעט אנשים נרתעים מקרוספיט או מאימונים רנדומליים או אינטנסיביים כי הם לוקחים אותם רחוק מדי מהמוכר ומחדר הכושר הממוזג והנוח. אבל אני מאמין שדווקא הקושי הזה, קושי שעיקרו הוא מנטלי ומיעוטו הוא פיסי, תורם לנו הכי הרבה להתגברות ולהפיכתנו לאתלטים ולאנשים טובים יותר. טוב, ידוע שאני לא תמיד הולך בתלם...

אם במונחים פיסיים לעשות שינוי עמוק זה פשוט יחסית, אז המדרגה הבאה היא לערוך שינוי עמוק בסגנון החיים. אז הנה זה בא:

לפני כשבוע עזבתי מקום עבודה ותפקיד מפתח בחברת היי-טק בינלאומית לאחר קרוב ל 11 שנים. אחת עשרה שנים, בנאדם!

מקום נעים, נח, מתגמל, שאפילו נתן לי די גמישות לכתוב את הבלוגים שלי ולחיות את החיים לא רע.

ובכל זאת, בחרתי לעזוב ולהתחיל מחדש.

למה?

כי הרגשתי שאני חייב לצאת מאיזור הנוחות שלי. שאיזור הנוחות שלי כל כך נח, עד שלא נותר לי דבר כדי לאתגר את עצמי בתוך המסגרת הקיימת. הרגשתי שאם אצא ואשבור את קיר הזכוכית אתמודד עם עולם חדש ואמיתי אבל בסוג של התמודדות שתקדם אותי, שתקח אותי למקומות לא-ידועים, חדשים. אולי קשים יותר, אולי טובים יותר, אבל בודאי מקומות אחרים לחלוטין.

מערבה מכאן,

יש נופים אחרים.

ציפורי ענק,

שעוני קוקיה מוזרים,

מערבה מכאן.

הכל אחר.

אני לא האדם הראשון שעוזב מקום עבודה, אבל בחרתי לעשות זאת בדרך מעט אחרת: קודם לעזוב, אח"כ להנות מהזמן בבית, ואח"כ להחליט מה ואיך עושים הלאה. אני צריך להתחבר לעצמי ולמלא את המצברים באנרגיות חדשות, ואותם לא יכלתי עוד לקבל במקום המוכר והנוח. אז אני לא יודע אם הכל באמת אחר ואני לא בטוח שאסע מערבה מכאן, והאם הכל יהיה פשוט וקל (כנראה שלא), אבל אני בחרתי לעשות שינוי בחיים האמיתיים, ואני מבטיח לדווח מהשטח.

מתי אתם יצאתם פעם אחרונה מאיזור הנוחות שלכם? ולמה?

By מר קדמוני with 15 comments

למה אין לי שעון דופק?

בתור אחד שעושה (יחסית, יחסית) לא מעט ספורט, אני חריג לגמרי.

לא רק בגלל שאני עושה אימונים קצרים יותר ואינטיסיביים הרבה יותר מרוב רובם של חברי, אלא שאין לי שעון דופק. מסכן שכמוני. אין לי לא פולאר ולא גרמין, לא נייקי ולא פירמות אחרות. חברי הרצים לא יכולים להבין כיצד אני "רציני" בגישתי לאימונים ובכל זאת מוותר על השימוש ברצועת החזה השחורה ובציורי הלב הקטנים של השעון (וביכולת להוריד את הנתונים אח"כ למחשב ומה לא). אז הנה הסיבות העיקריות למה מעולם לא הייתי בעניין של שעוני דופק:

1. השעון מרחיק אותך מעצמך. אם אני שואל חברים "איך היתה הריצה?" הם ידעו לענות לי שהם רצו בדופק 160 עשרה קילומטר אבל לא ידעו להגיד לי שהיה קשה, קשה מאוד, קריעה, וכדומה. השעון מרחיק את יכולת הוויסות הטבעית שיש לנו בגוף ומעביר אותה לשליטתו הבלעדית של השעון. עלה לך הדופק ב 5 פעימות לדקה יותר מ"היעד"? מיד אתה צריך להאיט כדי תהיה מקסימום יעיל. וכדומה באימוני ספינינג (אני יודע מאישתי) ובכל אימון אחר. האביזר גורם לנו להיות פחות אותנטיים ורגישים לגבי התחושה האמיתית שלנו. מי אמר ש80% מהדופק המקסימלי (שמי יודע באמת מהו) הוא דווקא הדופק הנכון לאימון הזה? מי אומר שהיעד קשור בכלל לדופק?

2. התמקדות בדופק נותנת תמונה מצומצמת של הכושר שלכם. ברגע שיש שעון דופק האימון משרת את הדופק ולא להיפך. תפיסת שעון הדופק כמדד מוחלט היא מצומצמת ומוגבלת. יש את עייפות השריר, יש את התחושה הכללית ויש עוד בלי סוף מדדים ותחושות שמשפיעים על יעילות האימון ועל ההרגשה בסופו. במקום לרוץ בדופק מסוים אולי צריך לרוץ בעייפות שריר מסוימת? אולי לא צריך בכלל פרמטר חיצוני קבוע לאורך הריצה אלא משהו משתנה, אינטואיטיבי, בסיסי, כזה שיש לכל בנאדם אלא אם כן הוא התרגל להדחיק ולא לשמוע אותו כי השעון "מדבר" בקול רם יותר?

3. הדופק הוא לא מדד אובייקטיבי, ובשביל סובייקטיביות, לא צריך שעון. דופק הוא קצב פעימות הלב אבל הוא לא מדד לכושר. אבא שלי למשל, הוא בן 66, ומעולם לא עסק בספורט כלשהו. בכל זאת, הדופק שלו במנוחה היה עד לשנים האחרונות 48. יש לו לב גדול ויעיל שהוא קיבל איכשהו בתורשה (לצערי, עלי זה דילג העניין הזה), אבל זה בשום פנים לא מדד לכושר הכללי שלו אלא ליכולת גופנית מסוימת שיש לה כמובן יתרונות רבים. הדופק שלנו משתנה כשאנחנו בלחץ, כשחם לנו או כשקר לנו, כשאנחנו רעבים או שבעים, כשאנחנו מפחדים או שאנחנו מתאמנים. הדופק הוא סבבה וכדאי שתמיד יהיה לכם אחד כזה, אבל למדוד אותו ולפעול לפיו באימונים שלכם לא ידחוף אתכם לקצה שאתם יכולים להגיע אליו. עוד לא פגשתי מישהו שהשעון דחף אותו קדימה. בדרך כלל, הוא משמש תמרור אזהרה, מבחינת: "האט, סיבוב לפניך" או "שמור מרחק".

4. אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. ואפילו זה שעון. אני אוהב לאלתר, לנוע, לשנות ולהשתנות לפי התחושה שלי באותו הזמן. פעמים רבות אני רץ ללא שעון בכלל (כן, בלי למדוד זמן). אני אוהב את הפעילות אבל אני לא אוהב משמעת. אני חושב שגם רבקה ברק, המורה שלי בכיתות א-ג יכולה להעיד על כך עד היום.

5. אני משקיע את הכסף הזה במקומות אחרים. שעון דופק עולה 500 ש"ח וצפונה. אם יש לכם 500 שקל להשקיע בעצמכם ובכושר הגופני שלכם אני הייתי משקיע אותם בברזל - אם בצורת מוט ומשקולות ואם בצורת קט'לבל או מוט מתח. הקניה הבאה שלי תהיה RACK טוב כדי שאוכל לעשות Back Squat. זה נראה לי אביזר אימון חשוב הרבה יותר מכל שעון דופק.

6. זו אופנה, לא יותר. אופנה זה סבבה, לגיטימי וכיף ברמה מסוימת, אבל זו רק אופנה. זה לא הדבר האמיתי. אנשים משתמשים בשעון הפולאר שלהם ככרטיס ביקור לעצמם כדי שכל מי שרואה אותם ידע מיד ש"אני אחד שרץ/רוכב על אופניים" (תלוי בדגם של השעון). אני לא בעניין של האופנה הזו, מה גם שהשעונים של פולאר די מכוערים בעיני. סורי.

האם יש לכם שעון דופק?

כמה זמן אתם משתמשים בו כבר?

האם זה תורם לכם משהו או שזהו רק הרגל לקבלת פידבק חיצוני?

ספרו לנו!

By מר קדמוני with 10 comments

שני שיעורים מהחיים על אותנטיות ועל עוצמה

אני נוסע בכבישי ישראל. זה קשור איכשהו למקום העבודה הנוכחי שלי מול מקום המגורים שלי, אבל מכל מקום, יוצא לי לבלות לא מעט זמן איכות עם עצמי במכונית. למרות החסרונות הברורים, זה גם מאפשר לי מעט שקט וזמן להרהר בענייני דיומא, ומדי פעם המציאות המטורפת שסביבנו מפגישה אותי עם הפתעות. הנה שני סיפורים אמיתיים לגמרי על הפתעות שכאלה, שניהם התרחשו באותו היום ממש (אל תדאגו, אלו סיפורים ומוסר השכל בצידם, שלא תצאו כאן בלי מוסר השכל, חס וחלילה).

ההפתעה הראשונה חתכה אותי לפני כמה ימים בכביש המהיר, בשעת בוקר. היתה זו יגואר חדשה, בצבע חום מטאלי, שדהרה כמו הרוח. זהו רכב יפה עם אגזוזי ענק והנהג, שראיתי רק את אחורי מכוניתו ופניו לא נראו, נהג בבטחון מלא ובחדות שלא היתה מביישת את שומאכר במרוצי פורמולה 1. זו היתה נהיגה אגרסיבית, החלטית אך לא פרועה (כלומר הנהג ללא ספק שלט היטב בהגה ובמכונית). הרכב+ סגנון הנהיגה הולידו במוחי דימוי ברור לחלוטין של הנהג, גילו ועיסוקו. ולכן שערו נא מה רבה היתה הפתעתי אחרי שעקפתי את היגואר מקץ כמה דקות (זה לא שנסעתי מהר ממנו, פשוט נהיה פקק), וממושב הנהג הציצה קשישה נמוכה עם פיאה לראשה. מכיוון שידעתי שלא תאמינו לי, צילמתי. הנה כאן:

אז חשבתי לעצמי שאנחנו (אני) ממהר מדי לשפוט על סמך סטריאוטיפים. בו בזמן מצא חן בעיני, מאוד מצא חן בעיני, שהישישה העצבנית נוהגת לא פחות טוב ממני (ועוד עם רכב שעולה בערך פי ארבע משלי), בחדות ובמהירות. אני בעד לנהוג בטוח, אבל לא יכלתי שלא לחשוב שהקשישה הזו הותירה לעצמה חושים מחודדים וכושר מנטלי מצוין. הרהרתי האם גם אני רוצה להיות יום אחד קשישה נרגנת ביגואר חדשה. אתם רוצים?

בהמשך היום ובמורד הדרך היתה לי הפתעה קטנה שניה. בגלל הפקק המעצבן, ולאור ההמלצה החד משמעית של אפליקציית WAZE המצויינת, החלטתי לעשות קפנדריא דרך השכונות הדרומיות של נתניה. נסעתי לי בשכונות שדומה כי העזובה והדכאון שולטים בהן ביד רמה, והנה, במרכז מסחרי קטן ואפור, צמוד לצומת רועש, ראיתי את השניצל של כושי, שבעליו החרוץ והאופטימי מעיד עליו כי הוא הוא "השניצל מספר אחת בעולם". ושוב צילמתי, רק בשבילכם:

חשבתי לעצמי שאי אפשר להתווכח עם ההחלטיות הזו של כושי. הוא אולי כאן, בחצר האחורית של נתניה, אבל הוא גאה, והוא במקום הראשון, ולא ממש מעניין אותו מי קבע שהוא הכי טוב בעולם או מי המתחרים שלו. הוא מספר אחת. נקודה. בלי שהוא התכוון לכך ובלי לשים לב, כושי לימד אותי שיעור מהיר בנחישות ובהערכה עצמית.

מתי יצא לכם ללמוד משהו מזר גמור?

כמה אתם מודעים לעובדה שהסביבה שלכם גם לומדת מכם, לטוב ולרע?

האם אתם מעבירים לסביבה שלכם (בבית, בעבודה, בכביש, בשניצליה) שעורים בונים וחיוביים?

By מר קדמוני with 4 comments

אנשים חזקים

אנחנו בקרוספיט אוהבים לחשוב על עצמנו כאנשים חזקים למדי. חזקים מנטלית וחזקים פיסית. כמובן שמבחינת האימונים, מילה נרדפת לחזק זה קשה. קשה באימונים של קרוספיט. קשה מאוד אפילו, ותמיד ישנה סוגיה עד כמה קשה אתם מוכנים ללכת עם האימון. מאידך, קרוספיט לא שמה את כל הביצים בסל של החוזק (Strength), ומשאירה גם מקום נרחב לסבולת, מהירות, כח מתפרץ ועוד. כך או אחרת, אנשים רבים רוצים להיות פשוט אנשים חזקים יותר.

יש הרבה מאוד תוכניות אימון שם בחוץ שמטרתם היחידה היא לעשות אתכם אנשים חזקים יותר. מארק ריפוטה הוא אולי המפורסם ביותר עם ה 5 כפול 5 שלו, אבל יש לא מעט אחרים, טובים יותר וטובים פחות. אני אישית אוהב לראות את אימוני הכח שלי כחלק מקשת אימונים רחבה יותר ולא כתוכן אימונים יחיד ובדיד, ו(גם) בגלל זה אני בעניין של קרוספיט. מכל מקום, ריפוטה (ריפ בשבילכם) פרסם את כתביו בספרים, והטבלה הבאה הלקוחה מתוכם, מעניינת ופשוטה להפליא - היחס בין מספר החזרות בסט לבין היעילות על פני מדדים שונים, כאשר יותר כהה = יותר יעיל:

את הטבלה מציגים בבלוג החדש common strength, שניים ששמים להם למטרה פשוט להיות חזקים יותר ואת התנסותם והגיגיהם הם מתעדים בבלוג.

איש חזק שאנחנו מעריכים מאוד הוא בלייר מוריסון שהתחרה בכבוד במשחקי 2010 ונראה שלמשחקי 2011 הוא מתאמן בשצף קצף מעורר השתאות. השבוע הוא פרסם סרטון של אימון 3 כפול 5 של back squat. הבחור פשוט חזק כמו טרקטור. לראות ולהגיד: "גם אני יכול".

גם אני יכול....

ואתם?

By מר קדמוני with 1 comment

לחיות את החיים, כאן ועכשיו

בהמשך לפוסט של אתמול על חיי שעה מול חיי נצח, הנה חלק ב', המתייחס לחיים עצמם.

לא אחת, במהלך שיחות על תזונה או על פעילות גופנית, אנשים אומרים לי: "באמת כל הכבוד לך, אבל אני לא מוכן לוותר על החיים ועל טעם החיים בשביל להיות קצת יותר בריא, תן לי לאכול את העוגה שלי בשקט". הרהרתי בזה מעט:

• האם במסגרת תזונה קדמונית אנו מוותרים על איכות החיים שלנו?
• האם אנו מוותרים על הנאות החיים הקטנות והאמיתיות בשם איזה אידיאל בריאות לא ברור?
• האם בפעילות ספורטיבית קבועה אנו מוותרים על משהו מהזמן הפנוי שלנו, מהעצלנות הנוחה והעוטפת שלנו?
• אולי החיים באמת מאושרים יותר עבור אלו שאוכלים כל מה שנכנס לתחום הקליטה שלהם?
• מהו סוד האושר?

אז על סוד האושר אני לא חושב שאני יכול לענות, אבל אני כן יכול לשתף מעט מהחוויות האישיות שלי. אני הייתי במקום דומה מאוד עד לפני כחמש-שש שנים. הייתי שריונר במילואים (טוב, זה אני עדיין), מכריס (מעט) ומקריח (אז זה רק התחיל), אוכל-כל (מבחינה גסטרונומית) ועושה-כלום (מבחינה ספורטיבית). אני חושב שהייתי מאושר למדי סך הכל. משפחה, ילדים, עבודה, בית, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. מה רע?

ובכל זאת. מאז עברתי את השינוי המתואר באלף הפוסטים האחרונים כאן בבלוג הזה. ועכשיו אני מתבונן במראה מול עצמי, לבדי, ומבקש לענות על השאלות שהצבתי בראש הפוסט הזה. ובעיקר, האם אני מאושר יותר היום, ואם כן, למה.

אז נתחיל מהמסקנה: בהחלט. אני מאושר ומרגיש שלם ומרוצה. טוב לי. מאוד. הרבה יותר מאשר בעבר.

(כן, אני יודע שזה סימן רע להגיד "טוב לי" ושצריך מיד לירוק חמש פעמים נגד עין הרע. אני לא שולט בעין הרע, אבל אני באמת מרגיש היום נהדר. טפו. ולא, אני לא מאני ולא דפרסיבי. טפו. יתכן ומחר, חלילה, הדברים יראו אחרת, אבל פרספקטיבה של כמה שנים טובה דיה כדי לגבש דעה אמיתית על סמך חוויות אישיות). הנה הסיבות העיקריות שעולות על סף מוחי:

1. תזונה קדמונית גרמה לי להנות מחדש מהאוכל עצמו. לאו דווקא ממתכון מסובך עם תבלינים נדירים, אלא מאוכל אמיתי, טרי ופשוט, שנותן לך טעמים של פעם. אולי קשה להסביר זאת, אבל דג טרי טרי המטוגן עם חמאה ונאכל מיד עם מעט מלח וכוס יין הוא הגורמה הכי טוב שיכול אדם לבקש לעצמו. כך גם ארוחות השבת הפשוטות שלנו. התזונה הקדמונית מאפשרת לי לצרוך יותר אוכל כזה בדיוק: בסיסי, טרי, טבעי, מלא. כזה שיש לו ריח של אדמה טריה או של ים. אוכל אמיתי שלא השתנה כבר מאות אלפי שנים. לא אוכל מודרני מנוכר ומתועש. התזונה הקדמונית מרחיבה לי את הלב. אני אוכל ואני שמח ונהנה מהאוכל שלי הרבה יותר מאשר בעבר. טוב לי.
2. התזונה הקדמונית גרמה לי להרגיש צעיר ונמרץ יותר. יש לי יותר אנרגיה. אני קורא עוד יותר מאשר בעבר, אני מצייר, אני מטייל, אני עושה ספורט, אני כותב בלוג. חילוף החומרים שלי נהדר, וכך גם איכות השינה ואיכות החיים בכלל. טוב לי.
3. הספורט גרם לי להעריך את עצמי מחדש. בתיכון, בשיעורי הספורט, הייתי מתחבא מאחורי החירבה בריצת 2000 מטר ובטירונות השגתי שיא פלוגתי שלילי בבוחן בראור. אחרי שהגעתי לרמה שאני משלים 23 סיבובים מלאים בסינדי (5 מתח, 10 שכיבות שמיכה ו 15 סקוואטים כל סיבוב, 20 דקות). לא האמנתי שזה אותו אני. אושר. אני פרקתי במו ידי את תקרת הזכוכית של ההשגים שלי. היום אני מסוגל לעשות הרבה דברים שבעבר לא נכנסו אפילו בשערי הדימיון. זה גורם אושר. טוב לי.
4. הספורט והתזונה גרמו לי להעריך את עצמי מחדש - גם מול המראה. היום אני נראה אחרת לגמרי. רוב האנשים שראו אותי בפעם האחרונה לפני חמש שנים או יותר לא יזהו אותי עכשיו ברחוב. אין להם שום סיכוי (העניין הזה בדוק). אני מרגיש נוח עם הגוף שלי. אין לי היום קוביות בבטן, אם אתם חטטניים, אבל אני מרגיש טוב עם עצמי. אני במשקל תקין, ובפרופורציות שנראות בעיני נכונות וטבעיות. זה לא שהיו לי פעם תסביכים בעניין הזה, אבל היי, יש משהו משחרר בללכת לים בגיל 40 ולהרגיש טוב עם מה שיש (לגבי הפרצוף העניין אבוד).
5. אורח החיים הקדמוני-חדש שלי גרם לי להתחבר יותר למשפחה שלי. אני יותר מבשל בבית. אני עושה ספורט עם הילדים. אנחנו עושים יותר טיולים משפחתיים כאלה ואחרים. זה לא שלפני כן הייתי מנותק וזה לא שהיום אני עקרת בית. רק שהחיים זורמים היום במסלולים חדשים, טבעיים יותר בעיני. טוב לי.
6. למדתי להעריך מחדש את הבריאות שלי ושל המשפחה שלי. בתור ילד הייתי חולני למדי. שנים ארוכות לקחתי "נוסידקס" שזו אנטיביוטיקה לפילים בגלל בעיות סינוסיטים. גם בתור בוגר ניצלתי היטב את כרטיס קופ"ח מכבי. כל עונה הייתי חולה לפחות פעם אחת ועוד פעם בשנה איזו מיגרנה. מאז "השינוי" אני כבר לא חולה, גם לא שפעת (המקסימום בכל חמש השנים האחרונות היו יומיים של כאבי ראש). בדיקות הדם שלי טובות מאי פעם ומשתפרות מבדיקה לבדיקה. הדופק שלי במנוחה הוא 54. לפני חמש שנים הוא היה 75. טפו טפו טפו.
7. למדתי מה שווה הממסד הרפואי ושאני היחיד שיכול לדאוג באמת לאינטרסים הבריאותיים שלי. ראיתי שהייתי צריך להתווכח כדי לעשות בדיקת ויטמין D (ועכשיו אני לוקח תוספת כי אני מתחת למינימום). אני רואה רופאים ממליצים לחברים בריאים שלי לקחת תרופות. אני רואה תזונאיות ממליצות לידידות שלי לאכול לחם כדי לרזות. אני רואה מכרים שקיבלו מחלות קשות (שלא תדעו) ומקבלים הדרכה תזונתית שערוריתית. אני לא יכול לומר שהסעיף הזה תרם לי לאושר הכללי, אבל הוא אולי החשוב ביותר לשרידות שלי ושל המשפחה שלי בעולם המודרני הזה.

אני חי את החיים כאן ועכשיו.

אני טורף אותם.

אני לא מרגיש שאני מוותר על משהו.

אני מרגיש שאני רק מרוויח.

בקרוב אצלכם, יקירי.

בקרוב אצלכם.

ספרו לנו בתגובות ושתפו עם חברים.

By מר קדמוני with 6 comments

לחיות את הרגע ולחיות את העתיד

בתור אחד שעושה קרוספיט כבר כמה וכמה שנים טובות, אני משתדל לא להיות "נעול" מחשבתית על שום דבר ולהיות פתוח ככל הניתן לרעיונות חדשים, לאתגרים משונים, ולטיעונים משכנעים. אני קורא הרבה (מאוד), אני מתנסה בעצמי, אני מאלתר, וככלל אצבע: אני משתדל לחיות גם את הרגע ולא רק את העתיד.

מה זה אומר?

לחיות את העתיד בלבד אומר להתאמן לפי תכנית רב שנתית או עונתית, מדוקדקת ומלאה, שיש לה מטרות ברורות ומדידות. יש לי כמה חברים כאלה שמתאמנים עכשיו לחצי איש ברזל, ובאמת זוהי משימה של עתיד שההווה כולו נצבע ממנה. סדר היום, התפריט, האימונים, לוח התוצאות, סדר השינה. יש יותר אנשים שימכרו לכם "תכנית ארבעת השבועות לקוביות בבטן" מאשר אנשים שאשכרה יש להם קוביות בבטן. לא כל דבר נכנס בתכנית. לא כל תכנית היא ערובה להצלחה.

לחיות את הרגע אומר לצאת לאימון כשמתחשק לי, ולא לצאת אליו אם לא מתחשק, ובשני המקרים להרגיש עם עצמך בסדר גמור. ללכת לישון מוקדם (ב 9) אם עייפים קצת ולצאת לסרט חצות ביום אחר. לרוץ לפעמים עם שעון ולפעמים בלי (אתמול רצתי 5 ק"מ בלי שעון), לא לדעת מה האימון עד דקה לפני שמתחילים אותו, להרגיש טוב בסוף אימון ולהחליט לעשות עוד סיבוב שלא תוכנן מראש, לוותר על אימון אם מרגישים פחות אנרגיה או לצאת לטיול במקום לעבוד קשה בג'ים.

ביום שישי התאמנתי אימון מוזר שכזה, שכלל מתח עם משקולות (24 ק"ג), ואח"כ עבודה על שק אגרוף. לא מדדתי זמן, לא ספרתי חזרות במתח, אבל עבדתי עד שהרגשתי את הכתפיים שלי נושרות.

אילתרתי.

נהנתי.

זרמתי.

זה לא היה אימון קרוספיט. זה לא היה אימון אגרוף. זה לא היה אימון סבולת. זה היה שעשוע ספורטיבי מהנה ומפיג מתחים, ששומר לי על רמת פעילות טובה ועל תחושה בריאה.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עושה יותר ויותר אימונים כאלה, ופחות ופחות אימונים סדורים ומובנים, אפילו אם הם "מובנים" רק ברנדומליות של קרוספיט. אולי אני יכול להרשות את זה לעצמי כי אין לי כרגע מטרות מיוחדות. אני לא מנסה להעלות מסה ולא להוריד משקל ולא לרוץ יותר מהר או להרים יותר משקל. אני מנסה להשאר בכושר גופני נרחב וטוב, ולהרגיש טוב עם עצמי. אני כן מנסה לאתגר את עצמי בכל אימון. לעשות משהו שעוד לא הצלחתי לעשות בעבר. האימון של היום, ההנאה הקטנה ממנו, המקריות של לזרום עם התחושה, שווה לא פחות ממטרת על גדולה ורחוקה. לפעמים טוב להשתחרר מכל תכנית, מכל מסגרת, מכל ארגון ומשמעת ופשוט לזרום עם הגוף שלנו.

בעיני, בריאות נפשית מושגת היום, לאו דווקא מחר.

אני לא אומר ךכם לוותר על מטרות גדולות, עצומות ורחוקות. ממש לא. תשאפו ותשיגו אותן. אבל אני כן אומר שככל שתהיו יותר ספונטניים ופחות מתוכננים, אמנם תשיגו פחות במדדים חיצוניים (מהירות, כח, מסה, וכו'), אבל לעומת זאת תרוויחו הרבה בבטחון, בזרימה, ב"כאן ועכשיו", בלחיות את הרגע.

ואולי אפשר גם וגם? אולי אפשר שתהיה מטרה אבל בו בזמן שההווה לא יוקרב על מזבח העתיד?

אני מוצא בשמירה על הספונטניות של ההווה הרבה שקט נפשי.

ואתם מה?

By מר קדמוני with 6 comments