זה קרה לפני כמה שבועות: חזרתי מהדואר עם חבילה גדולה. בפנים היו קופסאות ועל כל אחת מהן ציור לבן של שועל שודד (עם מסיכה והכל). חייכתי קלות. פתחתי את המכסה וגיליתי שהחיוך שלי מתרחב ונדבק לי לפנים. הן נחו שם, נעליים גבוהות אפורות עם שרוכים כתומים, עטופות בנייר מרשרש. הן נראו לי נהדרות. הרמתי את הנעל בשתי אצבעות. יאפ, קלה כנוצה. התבוננתי מקרוב על התפרים ועל הסוליה (משונה, חשבתי: היא חתוכה באמצע לכל אורכה). מעכתי את הנעליים, והן התכווצו בקלות לכדור זעיר. פיתלתי אותן כמגבת, גילגלתי אותן לכיוון ההפוך, והן שיתפו פעולה בשמחה. פתחתי את השרוכים. החלקתי את היד לתוכן. צמר מכל הכיוונים. נעים.
בקופסה השנייה היו נעליים לבנות. חצאיות. עוד יותר קלות. מאוחר יותר הסתבר לי שהן בכלל עשויות מנייר.
הגיע הזמן למדוד ולספר איך הן מרגישות.
***
זקני צפת וזקנים בכלל זוכרים אולי שהבלוג הזה התחיל לפני יותר מ 13 שנים, אבל רק לפני עשר שנים (דצמבר 2009 ליתר דיוק) התחלתי לכתוב גם על הליכה יחפה. בדיוק קניתי את הזוג "היחף" הראשון שלי. היו אלו VibramFiveFingers ירוקות ונהדרות. הרגשתי בעננים – להרגיש את האדמה תחת הרגליים (ולקבל פרצופים משתאים מזרים). ומאז צללתי עוד ועוד לעולם היחף. אמנם מעולם לא הייתי רץ דגול אבל עולם ההליכה היחפה והנעליים המינימליסטיות התחיל אז את צעדיו הראשונים, תרתי משמע. זה התחיל בנעלי ספורט: לא רק Vibram אלא גם נייק, מרל, ניו באלנס - כולם התחילו לשחרר נעלי ספורט מינימליות. Vivobarefoot הבריטית הוקמה. השוק התפוצץ. שנתיים אחר כך, בשיטוט מקרי ברחובות לונדון נתקלתי בטעות באירוע קולקציית מינימלית. קניתי והתאהבתי. ננעלתי סופית. הנעליים המינימליות הפכו אצלי מתחביב ריצה פה ושם לנעלי יום יום. ואי אפשר היה ללכת חזרה. ללכת בלי שום תמיכה היתה חוויה משחררת, שבמשך הזמן חיזקה לי את קשת כף הרגל כל כך עד שהיום הפלטפוס המפורסם שלי, זה שבגללו הצבא תרם לי בזמנו מדרסים ייעודיים ביציקה, "הבריא" לגמרי. כן.
אז למה נעלים מינימליות? בקצרה: כי זה נעים יותר, בריא בהרבה, וכיף מוחלט. וכדאי ללמוד לרוץ יחף, בהדרגה. באריכות: נעליים מינימליות צריכות ויכולות להעניק לנועל אותן כמה יתרונות:
- גמישות ורכות. נעלים מינימליות דורשות שנרגיש את האדמה עליה אנו דורכים. במקום שהסוליה תהיה משטח קשיח שמנתק אותנו מהקרקע, היא יכולה וצריכה להיות הגנה על המבנה הטבעי של כף הרגל, ובכך לשמור על שרירי כף הרגל בריאים ויעילים.
- מבנה נעל רחב מלפנים. אצבעות הרגלים שלנו שואפות להתפשט לצדדים ולתת לנו יציבות. שנים של נעלים צרות ו"אופנתיות" חנקו לנו את כף הרגל ועיוותו אותה עד שהאצבעות צמודות זו לזו או אפילו עולות זו על זו. נעל מינימלית טובה תחזיר אותנו לטבע.
- אפס עקב. נעלים מינימליות דורשות zero drop היינו שלא יהיה הבדל גובה בין שתי קצוות הנעל. דיוק כמו שהולכים יחף העקב וכרית כף הרגל נמצאים על אותו המישור (ההיפך המוחלט מנעלי עקב של נשים שהן צרה בריאותית).
- משקל קל. נעל מינימלית צריכה להיות קלה על הרגל. כמה שפחות משקל, יותר טוב. אנחנו לא אמורים להסתובב עם משקולות על הקרסוליים.
- חוץ מכל אלו כדאי שהנעל גם תיראה טוב (סורי, אנחנו אופנתיים), תהיה עמידה במזג אוויר ותנאי שטח כך שלא תתפרק אחרי רגע (אחרת היינו הולכים עם גרביים). כדאי גם שלא תהיה יקרה מדי...
- ואחרי כל הרשימה, הן צריכות להרגיש פשוט טוב על הרגל. נעלים מינימליות לא נוחות, יהיו... (הפתעה) – לא נוחות! אז תבחרו תמיד נעל סופר נוחה. ותמשיכו משם.
את כל הטוב הזה מציעות הנעליים אותן הוצאתי מהאריזה. אלו נעלי השועל של רן ואנה - Wildling. רן הוא ישראלי, אנה ילידת גרמניה. יחד הם מגדלים שלושה ילדים ומייצרים בפורטוגל נעליים מינימליסטיות נהדרות. זהו מותג שעדיין לא עשה עלייה לארץ, אבל בגרמניה הוא כבר דבר של ממש. ועבדכם, כרגיל, שם נפשו בכפו ושם מנעלים זרים על כפות רגליו, רק כדי לחזור ולדווח איך היה.
***
התחלתי עם TANUKI SUNA. זה שם הדגם של הנעלים הלבנות, החצאיות. הכנסתי את הרגליים, הידקתי את השרוכים, נעמדתי.
תחושה ראשונית משונה: הן מרגישות לי גדולות. אולי גדולות מדי? אני עושה צעד אבל הרגל דווקא מוחזקת היטב, אפילו שיש לאצבעות שפע מקום מלפנים. העקב לא "בורח". אני עושה צעד ימינה וצעד שמאלה, והנעל דבוקה לרגל. היא נעימה ורכה בצורה בלתי רגילה. אני מסתובב בבית ומרגיש את המרקם של השטיחים תחת הסוליה הדקה והגמישה. אני נעמד על קצות האצבעות, יורד לשפיפה, משחק עם כף הרגל, והנעל משתפת פעולה באופן מוחלט.
אחרי כמה ימים של הליכה מרובת קילומטרים אני יכול להעיד שהן פשוט פינוק. הן מרגישות קצת כמו נעליים לסטודיו של מישהו שעוסק באומניות לחימה. רכות וגמישות מאוד, הסוליה המחורצת מאפשרת לרגל חופש שאף נעל שנעלתי עד כה לא אפשרה. גם הצבע הלבן והמראה הלבן-אפור נותן תחושה של איזה מאסטר זן יפני. הכי לא אני.
בשיחה עם רן הסתבר לי (כי פספסתי את האינפורמציה הזו באתר) שהן עשויות מחומר קליל ואוורירי מיוחד. (ספויילר מהראיון עם רן: "הבד עשוי 70 אחוז נייר מסורתי יפני שנקרא Washi , כמו זה במחיצות היפניות המפורסמות והקימונו, שמיוצר מצמח האבקה (Abaca) ומחוזק עם 30 אחוז פוליאסטר ממוחזר. לנעל תחושה של אוויר על כף הרגל ואנחנו היחידים בעולם שמייצרים נעל שעשויה 100 אחוז Washi".)
העובדה כי הן כה רחבות מלפנים נותנת תחושה ראשונית של "גדולות מדי". העובדה היא שהן לא גדולות מדי כי הנעל מוחזקת היטב. הרווח הגדול מלפנים נותן עוד מקום לאצבעות ומאפשר תחושה מאוד ראשונית ובלתי אמצעית עם הסביבה. רן אמר לי שאישית הוא מסתובב איתן ללא גרביים. לא ניסיתי.
אה, וקוראים להן TANUKI שמסתבר שזה דביבון יפני. אחלה דביבון.
זו הזדמנות טובה לספר כי אצל רן ואנה אין "דגם בכל מיני צבעים", אלא כל קומבינציה של צורה וצבע מקבלת שם משלה. האיגואנה שלי הן נעליים גבוהות, אפורות, עם שרוכים בכתום חיוור. לפי רן (והאתר) הן גם מבד עמיד למים. גם הן הרגישו לי במדידה הראשונית גדולות מדי.
יצאתי מהבית והלכתי לכנס. יום שלם על הרגליים עם הצעצוע החדש, והרבה הליכה (תתפלאו כמה הרבה הולכים עד למזנון וחזרה ביום כנסים). מבחינתי הן תפקדו כאילו הן היו שם תמיד. בלי שפשופים או חריקות. הן אמנם גבוהות אבל הרכות עדיין שם, והסוליה הגמישה מאפשרת לי לזהות רק מתחושת הרגליים איזה צורה יש ללבני האקרשטיין. הן נעימות והתחושה היא של רכות מעל הפנים המחוספסות של המציאות. הקרקע, הדשא, האספלט – את המרקמים השונים הנעל מעבירה בקלות. היא קלה. כיף, פשוט כיף ללכת איתן. מאז עברו עוד שבועיים בדרכים והנעל מתחברת. קל לנעול ולהסיר. תיפורים טובים ונקיים.
הפנים עשוי צמר (הפנים כולו. הדפנות והלשון והתחתית. אין רפידה). מאוחר יותר גיליתי שזהו לא סתם צמר, אלא חלק מתפיסת הקיימות והאקולוגיה של רן ואנה. צמר מכבשים בפרויקט שימור סביבתי באי רוגן שבגרמניה. הן חמות במידה מתאימה לחורף החמים שלנו. הלכתי עם גרביים דקות ולא היה לי חם מדי. אמנם החורף הישראלי שלנו היה השנה בינתיים חם למדי והשנה השחונה לא איפשרה לי עדיין לדלג בין שלוליות ולא לאסוף בוץ אבל עד כה הנעל נותנת תמורה בעד האגרה.
האגרה? כ 90-120 דולר, תלוי בדגם (תזכורת: יש חובת 17% מע"מ לרכישות נעליים בחו"ל מעל 75$)
אספתי עוד קצת אינפורמציה, ישירות מרן. הנה כמה שאלות שלי, והתשובות של רן, ככתבן וכלשונן:
 |
| רן ואנה |
ש. איך זה התחיל?
אשתי ואני הכרנו לפני 15 שנים בערך ויחד סיימנו לימודים, אנה תואר במזרח תיכון וספרות אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ואני לימודי ספורט-תרפיה בוינגייט. יחד עברנו לחוף הכרמל להקים משפחה. עם הילד השני, נולד גם חדר הכושר Homerun שהפעלנו במשך שנתיים והיה חלום חיי. לפני 7 שנים, עם התינוקת השלישית, הרגשנו שהבית עבור ילדינו עשוי להיות יותר נכון בגרמניה, ארץ הולדתה של אנה. בלב כבד מאד מכרנו את Homerun ונפרדנו מקהילת חוף הכרמל, אותה למדנו לאהוב במשך 5 השנים שגרנו שם.
את המעבר לגרמניה עשינו באפריל 2013, ככה שמזג האוויר עוד היה נוח והילדים שלנו, שהיו בארץ כמעט כל הזמן יחפים, המשיכו להסתובב ככה גם כאן. גם בעיר.
עד שהגיע החורף.
בארץ, גם בחורף, אפשר היה למצוא אותם במושב כרם מהר"ל רצים יחפים בשלוליות, אבל כאן זה היה סיפור אחר. אז קנינו נעליים, מינימליות כמובן, ופתאום ראינו איך צורת ההליכה והריצה שלהם משתנה. כאילו הביטחון שהיה להם בתנועה, נפגע. במיוחד הבן שלנו, שמעד כל צעד שני. אז אמרנו נעשה מעשה, נכין להם נעליים מעשה ידינו. אחרי קצת גישושים, למדנו כמה רחבה בעיית ההנעלה בקרב ילדים, ולא רק בקהילה המינימלית. כמעט כל הורה מספר שהילד/ה שלו שונא נעליים, כואב להם ובדר"כ המידה קטנה מדי. אז החלטנו שיאללה, הולכים על זה (תרתי משמע).
למרות מלא הסתייגויות מהסביבה ששטחו בפנינו טיעונים קבילים, כמו יחס מחיר/עלויות ייצור, שוק קטן, נגמר הגל של ההנעלה המינימלית, בטח בקרב ילדים וכו', נשארנו משוכנעים שנוכל להציע אופציה טובה יותר. ושיהיה בסדר :) ... יצרנו קשר עם מעצב נעליים ונסענו לפורטוגל לחפש מקום להכין את הפרוטוטייפ הראשון.
המפעלים בפורטוגל מתגאים (בצדק) במסורת מפוארת של ייצור נעליים איכותיות (תחת תנאים הוגנים) ואנחנו רצינו לעשות נעל שהיא ההיפך הגמור מכל מה שהם מכירים ומתמחים בו (ללא תמיכה בכף הרגל, עשויה בד, ללא שום חיזוקים שיתנו לה צורה של נעל ועם סוליה פתוחה). מזלנו שלא חשבנו על זה בזמנו, אחרת לא היינו מעיזים :)
אחרי שוטטות של שבוע, איתרע מזלנו והצלחנו למצוא את השותפים המתאימים, חלקם מלווים אותנו עד היום. אנחנו בקשר יומי, נפגשים באופן קבוע כל כמה זמן, ובפעם האחרונה שהם באו לבקר במחסן שלנו, הם אמרו משהו שנחרט על לוח ליבנו:
"שבאתם אלינו בפעם הראשונה לפני חמש שנים, לא היה לכם מושג מה זה נעל. עדיין אין לכם וזה היתרון הכי גדול שלכם".
שווה לראות את הסרטון התדמית של wilding על הביקור במפעל הייצור בפורטוגל. אחלה סרט.
ספר קצת על החומרים?
אנחנו שמים דגש ענק על קיימות והחומרים בהם אנחנו משתמשים מהרגע שהתחלנו. לפני חמש שנים רצינו שהנעל תהיה טבעונית, כי חשבנו שחיות מרעה הורסות את הסביבה... עם השנים למדנו כמה זה לא נכון - הבעיה האמיתית חבויה בכל תחליפי העור והצמר, שהם בעצם ווריאציות של פלסטיק (במידה כזו או אחרת). עור לפחות מהווה תוצר לוואי, אבל לכשעצמו מפוצץ כימיקלים ועיבודים נוספים שהופכים אותו גם למוצר קשה לסביבה ולאדם. לצערנו הרב, עדיין לא מצאנו עור ממקור עדיף, או תחליף ראוי אחר. כותנה ממוחזרת או אורגנית, המפ, טנסל ופשתן טבעיים, הם החומרים העיקריים איתם אנחנו עובדים ויש עוד מלא התפתחויות בתחום, כמו זמש סינטטי עשוי 70 אחוז סוכר ו 30 אחוז פוליאסטר ממוחזר, שאמור להיות בשימוש בשנתיים הקרובות. הסוליה עשויה 50 אחוז גומי ממוחזר ושעם מפורטוגל. ישנם דגמים טבעוניים אבל לא רק.
הצמר שלנו מגיע מהאי רוגן בגרמניה, שם מתרוצצים זנים שאחרת היו נכחדים ואנחנו בעצם מקיימים יחד עם צמר באיכות ייחודית, גם פרוייקט שימור, עם אנשים אחראיים לסביבה ולכבשים.
איך התפתח עיצוב הסוליה המפורקת לשניים. למה?
הסוליה היא הלב של הנעל. גם חבר'ה שהתנסו בנעליים מינימליות אחרות במשך שנים, נשבעים בחריץ הזה תחת כף הרגל. שעבדנו על העיצוב בהתחלה, רצינו סוליה שלא תגביל לשום כיוון. מכיוון העקב לבהונות זה קל יחסית וסוליה גמישה מציעה פתרון סביר, אבל הגמישות לצדדים נשארת די מוגבלת. לכן השסע בסוליה. אצל ילדים עם כף רגל שעדיין מתפתחת, העניין בא לידי ביטוי אפילו יותר. הסוליה מאפשרת לכף הרגל לקבל עוד כמה מ"מ כשהדבר נדרש. תחושת הקרקע מוגברת וישנם לא מעט מהאוכלוסייה המבוגרת שעברו לנעליים שלנו, כי מרגישים בטוחים יותר. כמו גם אלה עם קשיי ראייה שיכולים" לראות" יותר טוב דרך כפות הרגליים. היום הסוליה, יחד עם השועל במסיכה, הפכו לסימן המסחרי של החברה.
(הערה של דעאל: באמת אני חושב שזו נעל שיכולה להיות מאוד מוצלחת לעיוורים ולבעלי לקות ראויה. גם יחסית לנעלים רכות אחרות, לפחות לתחושתי, אין כמוה לשדר במדויק את הקרקע. משהו).
מה הקטע שאין את אותו דגם בצבעים שונים אלא כל דגם הוא גם צבע?
כן, כל דגם מקבל שם שבנוי מהעונה בא הוא יוצא, החומרים והצבעים ממנו הוא מורכב. יש שתי קולקציות בשנה - אביב קיץ וסתיו חורף. בכל קולקציה ישנם דגמים וסיפורים חדשים.
לאן אתם רוצים לגדול?
אנחנו גדלים אורגנית ולא משקיעים בשום פרסום, מלבד תוכן ברשתות חברתיות ושיתופי פעולה שונים. למזלנו זכינו להכיר את האנשים הנכונים בזמן הנכון, בלעדיהם הכל היה עלול להיראות אחרת... אשתי שמנהלת את הכל, אומרת ש Wildling בעצם זה תקלה. שהתחלנו, המטרה היתה למכור מהבית כמה עשרות או מאות נעלי ילדים בחודש. אבל עם הזמן והדרישה, הצטרכנו להוסיף מידות לפעוטות וגם למבוגרים (18 עד 48) והיום אחרי חמש שנים בערך, עבור willding עובדים כ 130 אנשים שרוצים לעשות את הדברים אחרת.
לאן עכשיו?
חמש השנים האחרונות היו מבחינת תקופה די מבלבלת שגרמה לנו להבין מה גודל ההזדמנות שנפלה בחלקינו. הנעליים, חוץ מהחופש שמאפשרות לכל מי שמתנסה בהן, יהיו גם ואפילו יותר, אמצעי למטרה - אנחנו נמשיך להשתפר ובסופו של דבר נגיע גם לנעל מתכלה ולמערכת ייצור סגורה, בה אין בזבוז של חומרים, אבל המטרה של Wildling, כוכב הצפון שלנו, הוא להחזיר לסביבה. להיות חלק מהמאבק להבריא את הסביבה. שחומרי הגלם שכן נשתמש בהם, במקום שייקחו מהסביבה, יעזרו לשקם אותה דרך גידולים אחראיים שעובדים ברוטציות. עד כמה שזה עלול להשמע פרדוקסלי, זה הכיוון שלא מעט חברות סטארטאפ לוקחות היום. מבינים שאי אפשר להמשיך לקחת בלי סוף ויחד עם זה גם, שכדי שפרויקט סביבתי באמת יצליח, הוא צריך להיות רווחי. גם סוג של מעגל. התעשייה תעזור לסביבה להשתקם במקום מה שהיה עד עכשיו.
כאן הבנו גם כמה עיקרי התפקיד של חיות המרעה בעניין. במאמץ שלנו לדעת מאיפה כל חומר גלם מגיע, פגשנו מספר חקלאים, ומומחים בתחומי גידול שונים (ביניהם גם החבר'ה מהאי רוגן), רובם ככולם מסכימים שחיות מרעה הן היחידות שיכולות להבריא את הקרקע. בניגוד לדעה הרווחת ושאיתה התחלנו. למעשה יש איתנו בצוות, ביולוגית, ומומחה חקלאות התחדשותית (regenerative agriculture) שאמונים על בניה וחבירה לפרויקטים של החייאת הסביבה בגרמניה ובפורטוגל, ע"י תמיכה בגידולי המפ, שתילת עצים ושיתופי פעולה לשימור יערות השעם המפורסמים של פורטוגל.
אנחנו גם מעודדים שימוש חוזר בנעליים ומציעים שירות תיקונים. ישנם לפחות 3 קבוצות בפייסבוק שמה הנעליים ממשיכות להימכר שוב ושוב (וימי חיסול כמו בלאק פריידי, הם משהו שלא ניקח בו חלק).
איך עובדת הלוגיסטיקה?
ווילדלינג עובדת ללא חנויות או משרדים והכל נעשה און ליין. גם בשני חדרי התצוגה בקלן וברלין אין מלאי, רק מספר זוגות למדידה והתנסות. הקניה נעשית באתר והנעליים נשלחות מהמחסן. זה מאפשר לנו להציג מחיר אטרקטיבי למרות ייצור באירופה, שמירה על שרשת ייצור אחראית וחומרים מהאיכות הכי גבוהה שיש.
אנחנו שמחים ורוצים מאד להגיע לקהל בישראל, וישנו גרעין קטן שמכיר אותנו, אבל יחד עם זה, אנו מודעים לאתגרים של דואר ישראל והמכס.
***
אז מה השורה התחתונה?
אותי באופן אישי הסיפור של רן ושל אנה מרגש בשני אופנים:
האחד, לראות יזמים חרוצים שמצליחים להפוך חזון למציאות ולהקים עסק משגשג ומרשים שמייצר פתרונות חדשניים תוך הקשבה לגוף ואחריות של ממש לסביבה. זה פשוט נפלא.
השני, לחוות מוצר מעולה, שנותן תשובה אמיתית לצורך שלנו לחיות בעולם מודרני, מבלי להקריב את הפיסיולוגיה של כפות הרגליים שלנו בתשוקה למודרניות ועיצוב.
נעלי wildling עשו לי את זה.
לגמרי.
