סיפור הצלחה שלכם - והפעם: מכתב מהחזית

הנה מייל שקיבלתי היום. מחייל. לא נגעתי (רק תיקונים וקצת קיצור).

*******************************************************************************
מאז שאני זוכר את עצמי היו לי תמיד כאבי בטן.
מעולם לא הייתי מצליח להתרכז בלימודים ותמיד הייתי נרדם (כבר בגן! כן כן, אמא שלי אמרה לי שכל יום אחרי הסנדוויץ' הייתי נזרק באיזה פינה והולך לישון). לאורך כל התיכון היו לי בעיות שינה שהרסו לי עוד יותר את הלימודים, ובכלל - כל מיני כאבים בגוף. אני זוכר שפעם אחת כאבי הבטן היו כל כך חזקים שאישפזו אותי, ורק אחרי צום של 24 שעות כאב הבטן נרגע. האחות אישרה לי לרדת ולאכול פיצה מהפיצרייה שיש בביה''ח, ואז... ישר שלשול חריף ודקירות חזקות בבטן.
סה''כ 18 שנה של בעיות קשב וריכוז, כאבי בטן, אף סתום תמידית, כאבי בטן, דלקות חוזרות, עייפות כרונית. רוב הבגרויות שלי על הפנים, חוץ מהמקצועות המדעיים, בהם הייתי טוב יחסית. אם אני מסתכל אחורה - סיוט.
לפני הצבא החלטתי להתאמן חזק בכדי להגיע לקרבי. עבדץי רוב היום ובערב התאמנתי לקראת הגיוס, רץ, מתאמן בקונג פו, מרים כבד, פעיל ספורטיבית כל היום, אבל עדיין, הרגשתי שמשהו ''דפוק''. ואז, אחרי כמעט שנה, כמה שבועות לפני הגיוס לגולני: תאונת אופנוע. אחריה נאצלתי לשבת בבית תקופה ארוכה, ולאט לאט חקרתי והגעתי לבלוג של ''מר קדמוני'' הלא הוא דעאל.
אני די קיצוני בשינויים שאני עושה, אז תוך יום אחד החלטתי ועברתי לפליאו - לא לחם, לא סוכר, לא שמנים צמחיים. מה גם שתמיד אהבתי לאכול בשר. בתור ילד הייתי אוהב לאכול מוח, כבד, סרדינים, לשון ואפילו אשכים. גם אהבתי לבשל.
מצאתי את עצמי קורא בבלוג, מחפש בבלוגים אחרים, מרגיש ששורף לי מבתוך שאני לא יכול להתאמן אבל מפצה על כך עם האוכל. ופתאום, השינה מתחילה להיות שינה, אני כבר לא עייף, מצליח לקרוא ספר מבלי לעקוב אחרי נמלים, מצליח לנשום מהאף, הנפיחות בבטן יורדת, פתאום היציאות תקינות, אין כאבי בטן, מתחילים לראות קוביות, וורידים בכתפיים. הרגשתי שאני על הגל, שאני מתחיל לחיות!
ואז... הגיוס. לא אפרט את כל התהליך אבל נלחמתי עם הצבא כדי להגיע לתפקיד איכותי למרות הפציעה, והגעתי לשם.
הטירונות - חודש שלם שלבושים במדי א' בלויים, ישנים באוהלים וחוטפים קצת צעקות מאנשים הזויים, בקטנה, אבל העניין שלי עם האוכל היה הדבר הרציני באמת. הייתי מוצא את עצמי אוכל 30 ביצים ביום! מלא ירקות, בשר אם היה, בטטות, מלא גבינות סקי וקוטג' (ידעתי שאני רגיש לחלב אבל לא הייתה לי ברירה), וכמובן אגוזים, סרדינים וטונה שהבאתי מהבית. לאחר מכן שובצתי בתפקיד. איך נשמע לכם לסגור 28 יום בחור? מה גם שכל פעם החור הזה השתנה...
הצטיידתי כל פעם ביותר מ3 ק''ג חמאה, שמנת חמוצה, טונות - פיתחתי בכל מקום שהייתי בו קשרים עם הטבח, הצלחתי להשיג כל יום ביצים,ירקות וכו'. כמובן שהיו ימים שלא היה לי מה לאכול ונאלצתי לאכול נקנקיות, דבר שגרם לי לליחה מרובה בגלל הסויה שיש בהן. אם אכלתי שניצל מעובד,לא יכלתי לזוז מהמיטה יומיים.
אבל בסה''כ, בדיקות הדם שלי היו מעולות, עם יחס מעולה בין כולסטרול טוב לשומנים בדם.
HDL 78
LDL 131
tri-g 43

אחרי שנה וחצי בערך התחיל להימאס עלי כל הקטע ופניתי לרופא גסטרו. לדברי הרופא, רק אם אוכל 3 חודשים גלוטן יוכלו לראות אם יש לי צליאק או לא. אז אכלתי כמה חודשים גלוטן. תקופה נוראית. אין יום שלא הייתי 10 פעמים בשירותים, הקאות, אנמיה, חולשה. ירדתי למשקל של 54 ק''ג על 1.74 ס''מ!! לפני האכילת גלוטן הייתי על משקל 65 ק''ג. בסופו של דבר, לאחר בדיקה גנטית, התברר שאני נושא לא חולה צליאק, אלא שיש לי רגישות לגלוטן. סביר להניח שיש את זה היום להמון אנשים אחרים.

כיום אני מתנסה באפס פחמימות. אוכל פעם ב 24 שעות, ארוחה אחת ביום שכוללת 80% שומן, בשר, דגי פרא שמנים ואני שוקל 67 ק''ג! על אחוז שומני אפסי, קוביות בבטן וורידים על החזה והכתפיים.
התזונה בעצם עזרה לי לעלות במשקל מסת שריר נקיה ולהיפטר מהמון בעיות שבעצם הרסו לי את הילדות.
התזונה הקדמונית הצילה לי את החיים.

*************************************************

וכמובן אתם מוזמנים להגיב ולשתף, לכתוב עוד סיפורי הצלחה גם בפורום שלנו (forum.kadmoni.com)

By מר קדמוני with 15 comments

שבע סיבות צאת לטיול משפחתי בהרי אילת, ככה סתם, באמצע החורף

אח, אילת. או יותר נכון, הרי אילת.

ארבעה ימים בהרים עם תרמילים הרגישו נפלא ונכון, והנה שבע סיבות למה גם כדאי לכם לצאת לטיול חורף פשוט וזול בהרי אילת (בינינו, גם אם זו עונת לימודים כעת, לא קריטי אם הילדים יפסידו שיעור או שניים, כי את השיעור של החיים, הם יקבלו בענק).

• בגלל הנוף: הרי אילת נפלאים עכשיו. שמש נעימה שאינה שורפת, נופי פרא קדומים, תחושה של חזרה בזמן אל נקיקי פרא ואל החול הקדמוני. 

• בגלל הילדים: כי אחרת, איך הם ידעו לנווט אי פעם, למה שלא יתאמצו בעלייה, למה שלא ירגישו בריזת מדבר בצל ההר, למה שלא יתנתקו מהפייסבוק ומהאייפד, למה שלא ישהו זמן זה עם זה ולא רק עם עצמם. כי אלו חוויות שנשארות ולא צעצועים או רגעים שנמוגים.

• זה זול: ישנו במעין אוהל בדואי, אבל בתוך שכונה, בבאר אורה, אצל זוהר תמרי מ"תמר במדבר -שירות למטייל". אמנם המלונות עכשיו באילת מאוד זולים, אבל ידענו שאין תחליף לשינה משותפת משפחתית על מזרנים. תנאים מינימליים ושקי שינה עושים רק טוב לתא המשפחתי, ולכן כן, צאו גם לחופשות ״קרביות״ ולא רק מפנקות. זה גם זול הרבה יותר, וגם קדמוני יותר, וגם משפחתי יותר, וגם מוציא אתכם הרבה יותר מהשגרה. 

• בגלל הטעם: אתם לא במשחקי השף, וטיול הוא הזדמנות נהדרת לבשל יחד, אבל באמת. שלושה ערבים הכנו שלושה סוגים שונים של פוייקה. ובכל פעם האחד קילף, השנייה שפתה, שלישי דאג לגחלים. משפחה עובדת יחד ובסוף יושבים סביב סיר אחד, על הרצפה, ואוכלים עם כפות מהסיר הרותח. כל אחד נהנה הרבה ומקטר קצת. 

• בגלל הניתוק: אין טלוויזיה, אין הרבה תקשורת, יש הרבה זמן. פתאום משחקים כולם יחד ויש זמן לטאקי משותף וזה נפלא. פשוט כך (במיוחד כי ניצחתי). 

• בגלל השונית: באילת המים תמיד קרים, ובחורף על אחת כמה וכמה, אבל אין שלווה אמיתית כמו זו שמתחת למים, אל השקט הקסום של הדגים והאלמוגים. בסה"כ צריך שנורקל ויש לך סאפרי מטורף מתחת לים, ובחורף גם לא צפוף והחוף הוא רק שלכם.

• בגלל הקושי. בדרך לאילת טיפסנו על הר סהרונים ופרסת נקרות (מכתש רמון), באילת ירדנו לעין נטפים, למצפה יואש, לעמודי עמרם, לנחל שני, ולבקעת תמנע. שום דבר לא קשה במיוחד, אבל הכל יפה יפה וכולל לשים נעליים ולצאת אל הדרך, וודאי יותר מאתגר מעוד ערב מול המחשב בבית. טיול הוא תנועה ומאמץ וחוויה, וחלק מהמורשת שלנו. בל נשכח זאת.

ספרו לנו בתגובות על הטיול המשפחתי האחרון שלכם.

By Dael with 4 comments

בואי נמלט אל הלגונות הכחולות (או לפחות לאיזור)

אחרי יומיים סוערים וגדושי תקשורת, החלטתי לנתק מגע לרגע קל, ולחזור מעט אל הטבע.
אז החלטנו בהצבעה פה אחד שמחר השכם בבוקר אנו יורדים כולנו, אני, האשה והילדים לטיול בהרי אילת ובדרום הערבה. נישן בשקי שינה בסוכת מדבר על מחצלות, נטייל עם תרמיל ובלי מקל, ואם יהיה ממש חם, אולי נקפוץ לשמורת אלמוג לשנירקול קל של אחר הצהרים. ובעיקר - נלך יחד, נעשה כל ערב פוייקה, נשחק טאקי, ניתן לאיתמר לבחור את הדיסקים למוזיקה בנסיעה (עכשיו הוא בקטע של רוק שנות ה70, אז כולם מרוצים), והכי חשוב: נתחבר ולא נמהר.
אז מצטער עיתונאים. באמת לא נעים לי, רשת ב', סורי ערוץ 1, עכשיו אני בהרים ולא פנוי לראיונות עומק.
ואם מחפשים אותי, אז בשבוע הבא אני חוזר בכוחות רעננים ובחיוך שזוף. זו לפחות, התכנית.

יאללה, לבגאז' !

בינתיים אני אורז:
ארגז עם ירקות, פירות, יין ושמן זית, ועוד ארגזון עם תבלינים ומחבת.
חמישה שקי שינה,
מעילים קלים (אנחנו בונים על חורף לא רציני באילת),
מכנסי טיול ונעליים,
כובעים,
פוייקה ופק"ל קפה,
מגבות וכפכפים,
שנורקל ובגדי ים (אנחנו אופטימיים),
נראה לי שזהו.

הולכים לישון מוקדם.
קמים מוקדם.
וצועדים הרבה.

נשמע שיום קדמוני חדש עומד בפתח.
(ומצטער מראש אם אהיה קצת פחות זמין ומגיב)

By מר קדמוני with 3 comments

ברוכים הבאים לצופי ערוץ 2 ולמתעניינים חדשים

הי חברים וחברות,
ראיתם את הכתבה בחדשות ערוץ 2 ואתם תוהים איך יכול להיות שאפשר לאכול טוב ובריא ורוצים לשמוע עוד?
בשמחה. הגעתם למקום הנכון!
כדי להתחיל אתם מוזמנים מאוד לשוטט כאן באחו ולנשנש מהפוסטים השונים ולהצטרף לקהילה האדירה והצומחת בעזרת הפייסבוק (עשו לייק, כפתור מימין). אתם יכולים לקרוא את המדריך המעשי לתזונה קדמונית או לקבל את כל "התורה" כולה כסדרה באמצעות הספר החדש שלי: "הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה" שהביקורות כבר מפרגנות לו, ואפשר גם להצטרף לפורום הקדמוני החדש ולשאול שם חופשי. כדאי גם להצטרף לניוזלטר (מימין גם), ובקיצור, להתחיל לקרוא ולהתעמק קצת. יהיה כדאי (אחרי הכל, זה הבריאות שלכם).
ולמי שפספס, הנה הכתבה:

By מר קדמוני with 11 comments

אסטרטגיות ליקוט - מה אנו יכולים ללמוד מתרנגולות?

הדיירת

השבת התנדנדתי לי בשמש החורפית בגינה והתבוננתי על התרנגולות שלי מנקרות במרץ. שמח אצלי בחצר.
תזכורת - יש לי ארבע תרנגולות (אהממ... היו חמש אבל אחת הלכה לשחות עם הדגים).
מסתבר שלמרות שכולן לבנות ולכולן כרבולת אדומה (אלו מטילות מקצועיות ולא כמו הפרגיות המבולבלות שהיו לי בהתחלה), הרי שעדיין, כל אחת מהן נוהגת באסטרטגיית ליקוט שונה לגמרי בעת שהן משוחררות בחצר.
האחת, נקרא לה הכרבולתית, על שם כרבולתה הזקורה והבוהקת, מתמחה בחפירות. היא תופסת עמדה בגזרה עשירה בעלים ועשבים ומיד בוטשת בקרקע היטב ברגליה. אחר כך היא עושה שני צעדים קטנים לאחור, ומיד מנקרת בשמחה בקרקע הטרייה ומלאת החרקים שנחשפת לעיניה. וכך היא חוזרת על התהליך שוב ושוב, בדרך כלל נותרת לאורך זמן רב בגזרת-ליקוט קטנה. לא עושה רושם שהיא מתעייפת מהעניין.
חברתה, נקרא לה המרושלת, על שם כרבולתה שנוטה ליפול ולכסות את עינה השמאלית, עובדת אחרת לגמרי. מעולם לא ראיתי אותה גורפת עפר ברגליה, אלא היא מתרוצצת על פני כל החצר ומנקרת ללא הפסקה. מעט פה, מעט שם, אולי שם יש משהו טוב? אולי שם? וכך היא רגע בדשא, רגע באדמה, רגע בחצץ, ורגע מלשלשת דווקא במרפסת. דומה שבשום מקום היא אינה מרוצה.
שלישית היא האופורטוניסטית. גם היא אוהבת להסתובב, וגם היא יודעת לחפור ברגליה, אבל היא כל זמן דרוכה לראות מה קורה איתי. ברגע שאני, או אחד מבני ביתי, מגיע לחצר, היא מיד נכרכת אחרינו כחתול, וצועדת לכל אשר נלך, מצפה ומחכה, אולי משהו יבוא מאיתנו. שכן באמת, שאריות הסלט מארוחת הערב, שאריות הבשר מארוחת הצהרים או עור הדג - כולם הולכים אליהן והן טורפות את השומנים בשמחה ואת הירקות בצקצוקי מקור.
הרביעית היא הדיירת, על שם התרנגולות מהקומה הראשונה של "דירה להשכיר" ללאה גולדברג. ובאמת, גם היא, כמו הגיבורה הספרותית: כל כך שמנה שקשה לה ללכת. היא יושבת ליד הלול, מתחפרת קלות באדמה, נמצאת בקרבה תמידית למיכל התבואה ונראה שהיא מעדיפה שיביאו את האוכל אליה מאשר ללכת וללקט אותו סביב. גם היא טורחת ללקט מדי פעם אבל היא אינה רוקעת ברגליה ואינה רצה וכל התנהלותה אומרת אדישות ורוגע.
מעניין שאפשר לייחס תכונות אנושיות לעופות הלול הביתי: זו הנמרצת והנחושה, זו המפוזרת בעלת הפרעת הקשב, זו החנפנית והקרובה לצלחת וזו העצלנית והעייפה.
וחשבתי: מה יקרה אם אנו האנשים נלמד ונחקה את התרנגולות.
אז מה אתם אומרים, מכירים אנשים כאלה, או שזה רק אני?
ובכלל, עם איזו אסטרטגיית ליקוט הייתם אתם מזדהים?
(ועל אסטרטגיות צייד, נכתוב בפוסט אחר)

By מר קדמוני with 1 comment