אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

על קוצר החיים - והאם ניתן לפרוש (לפחות מנטלית) כבר השנה?

שנה יוצאת ושנה באה, דור הולך ודור בא.
אופנה נולדת וטרנד גווע, חדשות מנצנצות ועיתונים עוטפים דגים.
כי כך הם חיינו: הזמן אינו עוצר בהם לרגע.

והנה, בפרוס עלינו שנה אזרחית חדשה, אנו שוב רואים את הזמן חורץ סימני שנים על הציר הגדול של הזמן. אז מה נאחל לעצמנו בערב הזיקוקים, הנשיקות והאלכוהול?
יש המאחלים לעצמם העלאה במשכורת (אני זוכר מימי כשכיר כי "דיוני שכר" הם אופנה מקובלת בחודשי ינואר).
יש המקווים לשדרג השנה את הדירה, את המכונית או את הטלפון. כנראה את שלושתם.
יש המייחלים להקמת משפחה, או להרחבתה או לשינויים אחרים במצבם האישי.
יש הרוצים לרוץ מרתון, לטייל בחו"ל או להשתתף בתכנית ריאליטי.
ויש את החולמים, ויש את האדישים ויש את הטרודים מכדי להתעסק בזה בכלל.

ואתם מה?

והנה, לפני אלפיים שנים בדיוק חי ברומא פילוסוף בשם סנקה שכתב רבות על מצבו של האדם ומה יאחל האדם לעצמו מול מחוגי הזמן. הדברים שכתב סנקה ברורים וטריים ומרגישים כאילו לא יבשה עדיין הדיו בה נכתבו. סנקה, מאבות הפילוסופיה הסטואית, כתב בלשון חדה ותמציתית דברים קשים וחזקים, ואודה כי מחשבתו היא נר לרגלי ולאור כתביו אני משתדל לנהל את ימי ואת זמני. לא תמיד מצליח, אבל משתדל.
כל הציטוטים להלן הם מספרו "על קוצר החיים" בהוצאת נהר (28 ש"ח בלבד למהדורה האלקטרונית).

מכירים את האנשים העסוקים תמיד, הלחוצים תמיד, המתלוננים שהם לא מספיקים ושהם לא מרוצים? גם סנקה מכיר אותם היטב, ואת טענותיהם, אולם הוא סובר אחרת:
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך".
וגם:
"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון — כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה".

כי הזמן הוא המשאב הנדיר והיקר ביותר. לא ניתן לאגור אותו כלל, אבל למרות זאת, רוב חיינו עוברים עלינו כשאנו אדישים לחלוטין לזמן ומבטלים אותו בהינף יד תמורת כסף או נוחות:
"בני האדם מוקירים ביותר קצבאות ומענקים, ותמורתם הם מציעים את שירותיהם או את מרצם או את תשומת לבם: איש מהם אינו מייחס ערך רב לזמן. הם עושים בו שימוש בקלות יתרה, כאילו אינו עולה מאומה. ואולם, אם על אנשים אלה קרֵבה ובאה סכנת מוות, תראה אותם לופתים את ברכי הרופאים, ואם מאיים עליהם עונש מוות, תראה כי הם נכונים לכלות את כל הונם כדי להמשיך לחיות: כה סותרים הרגשות שבקרבם".

מול פני סכנה, מול מחלה או בעיה בריאותית, או "סתם" בגיל מבוגר, האדם מבין כי זמנו עומד לחלוף ואו אז הוא "לופת את ברכי הרופאים". אבל אז מאוחר מדי. שנים של הזנחה, של אדישות, של הרגל, עברו ללא שוב. שכן את הזמן יש להכיר ולהוקיר ולכבד, לתת לו מקום וערך ממשי, שאם לא כן, אומר סנקה: 
"כפי שלא תועיל כמות הנוזל שתמזוג אל כלי אם אין לו תחתית לקבל אותו ולהכילו, כך גם אין זה משנה כמה זמן יש ברשותנו: אם אין לזמן מקום להשתקע בו, הוא מסתנן דרך הנפשות המנוקבות והסדוקות".

ובאמת, רובנו לא חיים את הרגע, אלא מתכננים תכניות גדולות לגבי העתיד: מתכננים לפנסיה, בונים על עתיד רחוק ומזהיר. או, אז יהיה לי זמן! אח, כשאפרוש אסע מסביב לעולם. כשאפרוש, אקרא ספרים. כשאפרוש, אתנדב בקהילה ואעזור לנזקקים. כשאפרוש אוכל להגשים את חלומותי. ועד אז מה? עד אז אעבוד במשרה מכניסה וכדאית, אבל שאני לא סובל אותה, כי מה לעשות, זה החיים. מכירים אנשים כאלו? כי גם סנקה מכיר אותם:
"אתה עשוי לשמוע רבים אומרים: "בשנתי החמישים אפרוש מעיסוקַי, שנתי השישים תפטור אותי מחובותַי." ואיזו ערובה, אמור לי, יש בידך לחיים ארוכים יותר? מי יבטיחך שהדברים יהיו סדורים וערוכים כדרך שאתה מתקין אותם? האין זאת בושה שלעצמך אתה שומר רק את פירורי החיים, שלשׂכל הטוב. אתה מועיד את פרק הזמן שכבר אי אפשר לייחדו לדבר? הלוא מאוחר לצאת לַדרך ולחיות את החיים רק אז, כאשר יש לסיימם! איזו התעלמות אווילית מן המוות היא זאת הגורמת לאדם לדחות תכניות טובות בתכלית לשנתו החמישים או השישים ולהתכוון להתחיל את חייו מן הנקודה שאליה מעטים זוכים להגיע".

ובינתיים אנשים חיים כך: מתכננים על הפנסיה ובינתיים עוברים בין עבודות, עושים המון דברים, לחוצים מאלף ואחת טרדות, עושים עושים עושים. גם וגם וגם. אולי הם אפילו שחקנים מצליחים, אנשי עסקים, מנכ"לים של חברות, ועדיין הם חשים לכודים במנהרת הזמן, שהם טורחים הרבה אבל מתקדמים מעט. שהזמן זולג מבין אצבעותיהם. ולעתים קרובות אנו רואים אנשים כאלה, בכירים במשק ששערם כבר האפיר אבל סנקה מאותת לנו שלא נטעה בהם:
"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שׂערו האפור או קמטיו: הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה. ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות".

אז מהו הלקח שלי מדבריו הנוכחים והנוקבים של סנקה? מה נאחל לעצמנו בפרוס השנה האזרחית החדשה?

שנחיה ימים רבים וארוכים על פני האדמה, חיים של משמעות ולא של טלטלות סתמיות.
שנכבד את עצמנו, את הזמן שלנו, ונחייה בכל רגע, עכשיו. לא למען העתיד אלא לטובת ההווה.
שנהנה, נצחק, נאהב, נלמד ונחכים. שנעשה טוב. לא מחר, היום.
שנקדיש את הזמן לטובת צבירת ידע, ולא לצבירת חפצים שיעלו אבק ויכלו את הממון.
שנשכיל להבדיל בין כוח ההרגל לבין עוצמת השינוי.
שנחיה חיים משמעותיים.
מהיום ועד מאה ועשרים.


שנת 2016 שמחה יקירים ויקירות. 

By מר קדמוני with 15 comments

פירמידת הבריאות ברחבי העולם

הי ידידי,
חושבים שרק אצלנו משרד הבריאות חי בסרט?
כל מדינות העולם מנסות כבר ארבעים שנה לחנך את אזרחיהן לאכול "נכון", רק שלרוע המזל אין לאף אחת מהן מושג קלוש מהו אותו מזון "נכון" שלו רק נאכל אותו נהיה בריאים וחסונים. אז במשך העשורים האחרונים העתיקו המדינות זו מזו רעיונות ודעות, וכולם המשיכו להשתחוות לעגל הזהב האמריקאי: הו דגנים מלאים, הו דל שומן, הו שמנים צמחיים, הסתלק בשר אדום וכדומה.
ועדיין, כל מדינה הרגישה חובה רגשית וכבוד לאומי לא להעתיק את השטות האמריקאית ככתבה וכלשונה אלא "מדינה ומדינה ככתבה, עם ועם כלשונו", ומשרדי הפרסום הממשלתיים ישבו ימים כלילות לעשות את הפירמידה מקומית יותר ואת ההנחיות אטרקטיביות יותר.
ת'כלס, זה די משעשע.
אז הנה צרור של פירמידות, סירים, פגודות, צלחות וסלים: כולם נועדו כדי לשכנע את הציבור מה לאכול, וכולם נכשלו, כך נראה במידה דומה.

הנה אוסטרליה, שסידרה את האוכל בעיכול יפה ומסודר, שאפילו פיתות יש בו (!!!) אבל כמובן ששמן זית וחמאה נמצאים מחוץ למעגל, עומדים בפינה (השמאלית התחתונה) תחת הכותרת "להשתמש מעט!"


לעומתה בבהאמאס היו מקוריים לאללה והכניסו את כל המוצרים על תוף מסורתי. יתרון נוסף מעבר ליצירתיות הוא שלא כתוב על שום דבר "לאכול מעט" ושהבשר ומוצרים מהחי מופיעים במרכז. מעניין שעל התוף המסורתי יש גם כל כך הרבה מוצרים בלתי מסורתיים בעליל, וכמעט כולם נמצאים, נכון, במשבצת הדגנים "הבריאים". נו.


בליז, המדינה הקטנה, והרפובליקה הקטנה גינאה, שתיהן עברו למודל של "סל" או סיר. האמת הגיוני הרבה יותר מפירמידה... שתיהן נתנו ניחוח מקומי עם סוג הסל וזה של בליז נראה פשוט יפה, עם האנשים הקטנים שרצים על הגשר-ידית.  אי אפשר שלא להרגיש המון צבעוניות. היתרון בסל של גינאה הוא הרמז לצורך לבשל ולא רק לקנות אוכל. אבל בשתיהן נותרת האקסיומה שצריך להיות יותר עמילנים ופחמימות מאשר חלבונים ושומנים..


בסין, כמו בסין, יש פגודות, ולא מבנים מצריים עתיקים, אבל התוכן, הו התוכן, זהה לאמריקה. כל כך רחוק מהמציאות הסינית (מי שם בכלל אוכל לחם או מוצרי חלב?) ובכל זאת, "חייבים" לחנך את הציבור. מזל שהסינים לא שמים קצוץ על ההנחיות הללו.


פיג'י החמודה דווקא נראית סימפטית עם עצות פשוטות, שהחשובה שבהן: גדלו את האוכל שלכם בעצמכם! להעתיק דחוף! אני מנסה כאמור לעשות זאת בעצמי


 הונדורס, גם היא במרכז אמריקה, נותרת במודל הפוייקה. לא החכמנו.

נחזור לאירופה: איטליה עם פירמידה הדורשת מאמץ וקריאה, אבל אוי לבושה, גם "ביסקוטים" הם אחד מעמודי התווך בפירמידה, וכמובן שגם פסטה וסלמי הם "קבוצות מזון". יותר גרוע קשה למצוא.


ביפן, המציאו פורפרה עם יפני חרוץ שרץ רץ רץ מסביב. הפירמידה כאן הפוכה ולא מציגה בשר בכלל וגם מוצרי המזון מהים, גאוות התרבות היפנית, דומה כי הם מסתתרים ממש בתוך כל האסתטיקה הזו. דומני כי אם תשאלו יפני ממוצע לצייר את התפריט שלו, קשה להניח שהוא היה יוצא עם תיאור דומה. במיוחד הזויה פרוסת הלחם, שלא קיים כמעט כלל ביפן. אבל מילא. יפה בכל זאת. 

דווקא הצלחת הסינגפורית נראית עם פוטנציאל טוב. היא פשוטה מאוד וקלה להבנה ות'כלס הרבה יותר יעילה (תשוו אותה למשל לעיגול האינסופי של אוסטרליה, למעלה). אהבתי שחצי צלחת צריכה להיות ירקות ועלים. יופי. אבל המשקל יתר לטופו דווקא (חס וחלילה לא בשר) וללחם, מחמיץ את התחושה.

בתיאלנד המלכותית, כמו ביפן, העסק עומד על הראש, אבל התוכן הוא במיטב המסורת האמריקאית. בעצם זהה לגמרי. ואני שואל אתכם: לאיפה נעלם הקוקוס, גאוות תאילנד ואבן בסיס בתזונה שם? נכון, הפרסומות האומללות הללו מנסות להכחיד את כל מה שבריא.


ואצלנו, מה אתם חושבים?
ברור. הפירמידה האמריקאית ככתובה וכלשונה, עם המצאה ישראלית גאונית: קומה שלמה של מים.
ואת ההבל הטהור הזה מכריחים את הילדים שלנו ללמוד בגן, ביסודי ובתיכון. כי על בריאות, אצלנו לא חוסכים.

כדי להבין עד כמה עגום מצבנו, הנה שקף מתוך מצגת משרד הבריאות (זמין להורדה כאן) - אותו השקף שמלמדים איתו את הילדים שלכם גם היום. הבל ורעות רוח. אסון. רעה חולה: מרגרינה חשובה לבריאותנו. שומן צמחי מומלץ. חמאה רעה. כולסטרול הוא רע. ועוד ועוד הבלים.

ואני שואל אתכם - מה יהיה?

By מר קדמוני with 7 comments

ארוחת צהריים מהירה ו... טבעונית!

הי חברים,
נעשיתי רעב רק כדי לגלות שאין כלום בבית. חנוכה ולא היינו כל כך באיזור.
כרגיל, הצורך הוא אבי ההמצאה ולכן עשיתי תבשיל משאריות ירקות ששרדו במקרר:

  • צרור עלי פזיל (מנגולד) עייפים, שראו ימים יפים יותר
  • חצי כרוב 
  • חצי כרובית 
  • וארבע פטריות שמצאתי בסוף מגירת הירקות

(זה באמת כל הירקות שמצאתי)


קצצתי היטב את כל המצרכים. במחבת ענקית (סוטאג') שמתי שתי כפות שמן קוקוס ושפכתי פנימה את הכל, ועל אש גבוהה יחסית אידיתי את החברים יחד למשך משהו כמו 20 דקות (עד שהכרובית נותרת עם "ביס" אבל לא סמרטוט).
פתחתי קופסת שימורים של חלב קוקוס 70% של Aroy D  והוספתי פנימה (להערכתי, זה כרגע החלב קוקוס הכי מוצלח וכלכלי בארץ. ללא חומרים ותוספים כלשהם, ומקסימום שומן - 21%. טעים בהרבה מאחיו הצעיר, חלב הקוקוס המפורסם בקופסת קרטון ירוקה מאותו היצרן, שהוא מיצוי רק של 60% קוקוס).
תיבלתי עם מלח הימלאיה, הרבה כורכום, כמון ומסאלה (אפשר עם אבקת קארי או משחת קארי למי שאוהב יותר חריף), ונתתי לעסק לרתוח יחד על אש לא גבוהה עוד רבע שעה.

זהו.
מנה בריאה, טעימה מאוד, כיפית וקלה להכנה.
והיתרון האחרון: אפשר להגיש אותה ללא חשש גם אם אתם מארחים חברים טבעוניים. ..

בתיאבון

By מר קדמוני with 7 comments

כיצד תהפכו ליזמים או כמה רחוק אתם מעזים להתבונן?

"קוראים לי דעאל ואני יזם".

למזלנו, יזמות נחשבת לתכונה חיובית בחברה שלנו. לו יזמות הייתה תכונה מגונה אולי היו קמות קבוצות של 12 שלבים בסגנון "יזמים אנונימיים" בה כל פעם יזם אחר קם ממקומו ומספר כיצד ומה עשה השבוע למרות שכולם אמרו לו "אתה טועה", או "אתה מסכן יותר מדי כסף" ובכל זאת הוא עשה. ואז כל שאר היזמים האנונימיים בקבוצה מחבקים ואומרים "אנחנו אוהבים אותך". לפעמים אני מרגיש ככה, רק שהקבוצה היא לא של אנונימיים - זה אתם. 

כי ככה זה יזמים, אין להם ברירה אלא לעשות - בין אם אוהבים אותם בגלל זה ובין אם לאו. 

ואני תוהה - כיצד זה אין יותר יזמים שם בחוץ?

אחד הדברים בהם אנחנו (חברי המין האנושי) מצוינים, ממש מצוינים בו, הוא בזיהוי סכנות עוד לפני שהן מתרחשות ומתנפצות על ראשנו.
אנו יודעים לזהות מה יקרה לחשבון הבנק שלנו אם נאבד את מקום העבודה
אנו נזהרים מלהסתובב עם אנשים "מסוכנים" או "חשודים" או סתם עם פרצוף לא מוכר.
אנו לוקחים משכנתא ועושים חושבים מה יקרה אם הריבית תעלה ומה אם לא יהיה שוכר 
אנו יודעים לאתר נהג מסוכן בכביש בנתיב ממול הרבה לפני שהוא מגיע אלינו
אנו דואגים כשהילדים הולכים לאנשהו, אנו עסוקים בחישובים של הסתברויות ושל סיכונים ושל אירועים אפשריים וקונים ביטוחים מיותרים או לא מיותרים לאינסוף דברים כמו ביטוח תאונות אישיות וביטוח שיניים וביטוח שמשות - הכל דברים שאנו חושבים עליהם, ומנסים כמיטב יכולתנו להמנע מהם. לפעמים מצליחים, לפעמים פחות. 
עד כאן טוב ויפה.

אבל מצד שני, שוב בהכללה, אנו גרועים למדי בזיהוי הזדמנויות או בראיית דברים שעדיין לא באו לעולם. 
אנחנו אומרים "איך לא קנינו שם כשעוד היה זול"
אנחנו חושבים "איך לא חשבתי על זה בעצמי"
אנחנו סקפטיים  "לא יודע, אבל לא נראה לי שזה יצליח" 
אנחנו מהססים "שמע, זה אפשרי, אולי בעוד שנה" 

סיבה אפשרית היא שיכולת הערכת מצבי סכנה מהווה יתרון אבולוציוני עצום והמוח שלנו התפתח יפה מאוד לכיוון הזה. חיות רבות לא יודעות לזהות את הסכנה עד שמאוחר מדי. זו לא רק אינטליגנציה, זו תכונה דומיננטית אצל אנשים וחלשה אצל בעלי חיים אחרים. אמנם יש מינים יותר "פחדנים" מאיתנו אולם זיהוי סכנות הוא לא רק הדחף לברוח אלא היכולת להעריך מצבים מורכבים וכיצד הם יכולים להתפתח עתידית. חיות בר יריחו סכנה לפני אנשים, אולם האנשים יבינו כי מצבים ניטרליים עלולים להתפתח לכדי מצב סכנה - וזה כבר יתרון גדול מאוד. למשל בעולם הקדום: היכן לחנות ללינת לילה (עכשיו אין סכנה אבל אולי יש טורפים המגיעים באזור הזה).
מאידך, שום דבר אבולוציוני לא עזר לנו להתפתח לכיוון היזמי. ההיפך הוא לעתים קרובות הנכון. האבולוציה "מעדיפה" שינויים זעירים ובטוחים, ולא צעדים ענקיים ומהירים. אנחנו מבינים כיצד דברים עובדים ומסתגלים עליהם אבל קשה לנו מאוד להעריך מה יקרה כאשר ישתנו כללי המשחק. בגלל זה אנו חשדנים מול שינויים דרמטיים - פשוט חסרים לנו את הכלים הקוגניטיביים להעריך את מצב העניינים החדש באופן יעיל. וכשקשה לנו, אנו נמנעים. למרות זאת אנחנו יודעים שיש יתרונות גדולים ליזמות: ש"המעז מנצח" כמו מטבע הלשון של הבריטים, שבלי היוזמה והחזון של אדיסון לא היה לנו חשמל ובלי סטיב ג'ובס לא היה לנו אייפון ואייפד (ואיך הייתם קוראים את השורות הללו עכשיו בלי הטלפון, הא?). 
הבעיה היא שהשריר היזמי פשוט מנוון אצל רבים מאיתנו. אני למשל גדלתי במשפחה של שכירים, לימדו אותי לחפש "מקום עבודה טוב", הפחידו אותי מלהפסיד כסף והבטיחו לי שאם רק אהיה ילד טוב ואקח משכנתא הכל יהיה בסדר. ואני האמנתי עד גיל 35 שזה באמת העתיד שלי. אבל אז עברתי בדלת הסתרים של היזמים ולא יכולתי עוד לחזור לאחור.

אז כיצד נחזק את השריר היזמי? כיצד להצליח לראות את הדברים שאחרים אינם רואים? ובעיקר, כיצד לרכוש את היכולת להעריך מצבים עתידיים כדי שלא נזהה רק סכנות אלא גם הזדמנויות? הנה כמה רעיונות:
  • להתחיל עם הבעיות שלכם - מיליוני אנשים יושבים ממש עכשיו בסלון ומתכננים "אולי נמציא אפליקציה שתשלוט על רובוטים קטנים שמעבירים קניות מהסופר?" או "נקים בית חולים ללווייתנים שנשטפו אל חוף אכזיב" ודברים חביבים בסגנון זה. ת'כלס זה יופי והמחשבות הן ראשית העשייה אולם היכולת שלנו להעריך את המצבים הללו הולכת ופוחתת ככל שהמצבים רחוקים מאיתנו. וגם, אם נתבונן באמת במראה, נבין כי זה לא "באמת" מניע אותנו, ובעיקר - זה לא מרגש אותנו, זה לא "זה". לעומת זאת, אם תתחילו בבעיות שלכם, בדברים שאתם מכירים מהחיים שלכם, ההבנה היזמית תהיה ברורה הרבה יותר וכך גם המחויבות. אתה רוצה לפתור את זה כי זה מציק קודם כל לך, באופן אישי, ואתה בטוח שזה יהיה מעולה עבורך ולכן גם מעולה לאחרים. לכתוב בלוג ואחר כך ליזום אתר חדש של paleo.co.il זו יזמות קטנה אבל התחלתי עם מה שנגע אלי אישית. באמריקאית קוראים לזה: scratch your own itch, היינו גרדו את השריטות של עצמכם ואל תנסו לפתור בעיות של אחרים. את הבעיות שלכם אתם מכירים טוב יותר מכל אחד אחר, ולכן תבנו עבורם את הפתרונות הטובים ביותר, ובשיא התשוקה. 
  • להתבונן מגבוה יותר - הסעיף הקודם אמר שתמיד כדאי לצאת מהעולם האישי, אולם כדי להצליח ליזום צריך להמריא ממנו לגבהים חדשים, ולכן צריך לבחון את המציאות מתוך פרספקטיבה חדשה. וזה קשה. מאוד. הכרתי פעם יזם אמריקאי שהצליח בענק ממש בשנות השבעים: אישתו יצאה לעבודה והוא רצה שהילדים יחממו אוכל לבד ובדיוק המציאו את המיקרוגל אז הוא הקים חברה לאוכל מוכן למיקרוגל (אהממ, לא פליאו, אבל זה כבר סיפור אחר). הוא חיבר את הצורך שלו והתבונן בגדול על המציאות האמריקאית באותן שנים (עידוד יציאת נשים לעבודה, הצורך בדאגה לילדים למרות זאת, חוסר הזמן והרצון לבשל וכו'). בסופו של יום זה הניב לו מליארדים ירוקים מרשרשים. האתגר לכל אחד מאיתנו הוא לנסות ולא לתת לגדרות המציאות היומיומית להסתיר את גובה האפשרויות. להצליח לחשוב בגדול, בענק, בעצום. גם אם רק כתרגיל חשיבתי. "שריר הלחשוב בגדול" הוא שריר חיוני שחשוב לתרגול יומיומי, לא פחות. 
  • לצאת מההגדרות המגבילות - אחד הכשלים הגדולים הוא שאנו חושבים על עצמנו בתבניות "אני שכיר" או "אני עצמאי" וכדומה. בגלל זה מעט אנשים מועסקים כשכירים אולם חושבים על עצמם כעסק עצמאי. זה לא כורח. יש לי ידיד קרוב, שכיר כל חייו, אולם מגיל צעיר הוא רואה את עצמו כיזם. הוא רוכש נכסים להשקעה ומנהל את עצמו כישות עסקית עם מטרות, עם עלויות ועם גיוס הון והזדמנויות השקעה. אני מאמין שההגדרה העצמית היא הבסיס של כל הצלחה יזמית. כאשר ההגדרה העצמית שלנו מגבילה אותנו, אין לנו שום סיכוי להתרומם מעל למציאות המתסכלת, ולכן כדאי לשקול להגדיר את עצמכם מחדש. שאלו את עצמכם "מי אני?". כן, אתם יכולים להיות יזמים מעולים בנשמתכם ובמעשיכם גם אם אתם מגרדים כרגע בקושי את קצה החודש. 
  • להתחיל בקטן - כן, אנחנו רוצים לכבוש את הירח, אבל מי שנחתה בסוף על הירח היתה אפולו 11. לפניה היו עשר חלליות אפולו שלא הגיעו, אבל צברו לנאס"א את הניסיון הנדרש כדי להצליח. כן, תחשבו בגדול ובענק והלוואי שתכבשו את הירח בעצמכם, אבל חשוב גם להכיר בצורך ללמידה, בהדרגה, בניסיון שיש לצבור. היוזמה הראשונה שלי צלעה ובשנייה כבר הלכתי לבד, בשלישית התחלתי לרוץ... וברביעית אני אמריא. אני מקווה. היום אפשר להקים יוזמות קטנות במקביל לחיים. יש לי ידידה שהקימה חנות ב Etsy ויש ל ידיד שהפך למאתר פרויקטי תמ"א 38 והוא בכלל רואה חשבון. תמצאו את ההתחלה שלכם. 
  • ללמוד - לא, אני לא מתכוון לאוניברסיטה. לצערי למרות שעשיתי תואר ראשון וגם שני, האקדמיה העניקה לי מעט מאוד. הלמידה היא באחריותכם ואיש לא ידחוף אתכם לכך אלא אתם. אז מה כדאי ללמוד? תרכשו השכלה פיננסית. תקראו ספרים על יזמות ועסקים. תשקיעו בסדנאות או קורסים שמלמדים את התחום בו אתם רוצים (או שוקלים) לפעול. תקדישו זמן לאתרים של החברות או היזמים שאתם רוצים להיות כמוהם. תעקבו אחריהם בטוויטר ותראו מה הם קוראים. תשמעו פודקסטים. תקראו עוד (הזכרתי קריאה?). 
  • להגדיר worse case scenario - לא כל יוזמה היא "מסוכנת" אבל כל יוזמה דורשת משאבים - זמן או כסף ובדרך כלל את שניהם. על פי רוב - המון משניהם (לא להיבהל, עוד על כך בהמשך). אבל עדיין, לעתים קרובות התהליך היזמי מחייב אותנו להתחייב ולכן גם לסכן כסף או נוחות. תרגיל חיוני ליזם לפני היציאה לדרך הוא הגדרת המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות אם המיזם לא יצליח. בדרך כלל המצב הגרוע ביותר הוא לא קטסטרופה מלאה ואמיתית ולא "מחיקה" של הכסף. אם זה הסיכון, אז אולי באמת לא כדאי לצעוד בנתיב הזה. אבל הרבה פעמים גם המצב הגרוע ביותר הוא עדיין לא רע בכלל. למשל, כשריצ'רד ברנסון הקים את חברת התעופה שלו, וירג'ין אטלנטיק, הוא שכר את המטוסים מבואינג ויכול היה להחזיר אותם אם העסק לא יצליח. הוא היה ילד שאפתן ואמיץ ובעל חזון (והיום הוא אדם מבוגר שאפתן ואמיץ ובעל חזון) אבל הוא בדק מראש מה יהיה המצב הגרוע ביותר אם לא יבואו לקוחות או שלא יצליח לשכור טייסים מספיק טובים וגילה שבכל מקרה לא יוכל להגיע לחובות או לפשיטת רגל. הוא אמר לעצמו: "יאללה, קדימה". אז גם אתם - אל תיכנסו לפרויקטים בהם אתם עלולים להפסיד את המכנסיים אבל מצד שני, אל תפחדו לקבל מכה קלה בכנף. קורה. 
  • לתרגל מחסור - "אבל מה יהיה אם נפסיד את החמישים אלף שקל הללו שאנו צריכים להשקיע? זו לא מכה קלה בכנף!". נכון, זו לא מכה קלה, אבל האם היא באמת מכה הרסנית עבורכם? מה יקרה אם תאבדו את הסכום הזה? שיטה טובה במיטב הפילוסופיה הסטואית היא לחיות בתנאי מחסור. למשל, להחליט שחודש לא יוצאים לבילויים, לא אוכלים כלום בחוץ, לא קונים שום בגדים או ציוד, לא יוצאים לחופש ולא קונים מתנות. חודש כזה יחסוך לכם הרבה כסף אבל יותר מזה - הוא יגלה שהשד לא נורא כל כך. שאנו יכולים לרדת זמנית ברמת החיים בלי למות מזה. הרי מה שמחזיק אותנו על שפת הבריכה היא העובדה שאנו מפחדים שבמים יהיה לנו קר מדי, הפחד הוא שמשאיר אותנו בחוץ, אבל אם נגלה שאין כ"כ ממה לפחד, יותר בקלות נעזוב את המעקה.
  • להבין שכל המשאבים בהישג יד - אנו חיים בעידן מטורף בו כל מה שתרצו נמצא בהישג יד. המומחים הכי טובים, גם אם הם גרים בהונללו, יכולים לעבוד יחד איתכם, כי האינטרנט מחבר אותנו. אם אתם רוצים לעשות מחקר, אם אתם רוצים לכתוב חומר, אם אתם רוצים לשאול אנשים, אם אתם רוצים לגייס הון, אם אתם רוצים להכיר אנשים מסוימיים, אם אתם רוצים לפחות חנות רשת, או כל דבר אחר - הכל אפשרי. הצורך הוא אבי ההמצאה ואם אתם צריכים הון אבל יש לכם חזון ואמונה אני משוכנע שתוכלו לגלות שאפשר להשיג משאבים. זו גם דרך טובה לתרגל יזמות... 

מה צופן לנו העתיד? מי ידע? 


אז מה, שנטוס יחד לירח? 

By מר קדמוני with 6 comments

כיצד תקימו גינת ירק מדהימה בעצמכם כבר מחר! מדריך מעשי לעצלנים

*עירוניים - אני מצטער מראש*


לא תמיד אנחנו זוכרים אבל הירקות שאנו קונים משופעים בחומרי ריסוס לעייפה. הבעיה חמורה במיוחד בעלים ושאר ירוקים: חסה, פטרוזיליה, כוסברה, כרוב, ברוקולי - כל הנחמדים הללו שהם תאווה לעיניים הם גם מעדן לחיך של זחלים שמנמנים. כדי שנקבל את החסה שלנו מבריקה וללא חורים, היא ודומיה עוברים שלל ריסוסים מהגיהנום בוקר צהריים וערב. היא אמנם גדלה יפה, אבל בגלל שלעלים אין קליפה (כמו שיש למשל לתפוז או אפילו לירקות קשים), חלק גדול מחומרי הרעל נספג בתוך העלה עצמו. כן, אני יודע, חלק החומרים הללו אמורים להתפרק לאחר 48 שעות אולם ברור כי תוצרת חקלאית אורגנית בריאה פי מאה לפחות, בייחוד, שוב, ככל המדובר בירקות עליים ובפירות רכים.
קנייה של תוצרת אורגנית היא אפשרית כמובן אולם היא לא תמיד פרקטית מבחינה כלכלית או מבחינת הזמינות הגיאוגרפית. אבל לגדל את הדברים בגינה - אפשר גם אפשר. זה הרבה יותר יפה מדשא, אוכל פחות מים וחוסך, לפחות קצת.
אה, זה גם תענוג גדול.
הבהרה: לא חייבים גינה גדולה או משק עזר א' כמו לחברי המושבניק. גם גינונת עירונית תעשה עבודה וידידתי רונית מגדלת בשתי ערוגות זעירות כמות עצומה של ברוקולי, מנגולד ואחרים עד שהיא מביאה אלינו, שנעזור לה להיפטר מהכמויות המייצרות לה אינסוף פשטידות. הסוד הוא לשתול ירקות כך שיניבו הרבה יותר תוצרת בפחות שטח ועדיין בהצלחה. זה לא מתאים לשטחים גדולים אבל זה מתאים פיקס לערוגות גינה קטנות. זה גם מצריך תכנון ועבודה, בעיקר בהקמה.
ההוראות להלן הן תמצות קצרצר וחלקי ולא מקצועי בעליל, ואני גנן קטן מאוד אם בכלל, אבל מטרתו להראות שאפשר ושזה לא כזה מסובך. אפשר מאוד. יש שפע חומרים אונליין ועצות ופורומים ואני הקטן רק יכול להצביע על הכיוון.
למשקיענים, את כל התורה תמצאו כאן:
למרבה השמחה מצאתי עכשיו גם גרסה חינמית, אם כי עתיקה יותר, של אותו הספר אונליין אז תוכלו לקבל הכל כאן, אבל בעיצוב פחות יעיל. ועכשיו קדימה. לעבודה.

1. בחרו שטח אדמה מתאים בגינה (ככל שיש לכם אפשרות לבחור)
ירקות אוהבים שמש וחום ולכן איזור מוצל כמו לאורך קיר צפוני, לא יהיה רעיון טוב במיוחד ויקשה על החברים לשגשג. חפשו מקום מנוקז היטב (למשל ליד ראש המסלעה, אם ישנה), המואר היטב עם שמש ישירה. גודל טוב להתחיל יהיה ברוחב מטר ובאורך מטר וחצי אבל בהחלט אפשר גם 80*80 או כל גודל אחר קטן. חשוב להבטיח שתוכלו להגיע בקלות (בהינף יד) עד אמצע הערוגה, כי מרגע שהיא תהיה מוכנה - לעולם לא נדרוך בתוך הערוגה וכל הטיפול יהיה "מבחוץ". מומלץ שיהיו לכם קרשים כדי לתחם את הערוגה באופן שיצרו מסגרת והגבהה לערוגה לעומת שאר הקרקע. כך תוכלו להוסיף לה אדמה לגובה ולהבטיח שהמצע יהיה עמוק דיו.

2. הכינו ציוד
אדמה גננית (לפי הצורך והתקציב)
קומפוסט (לפי הוראות הכיסוי. אל תחסכו)
את חפירה
קלשון
כפפות עבודה

3. הכינו את הקרקע
ירקות צריכים אדמה מעולה, אוורירית ועמוקה. מעולה כלומר עשירה במינרלים שתאפשר לזרעים ולשתילים לנבוט ולשגשג בהצלחה, אוורירית כדי שתוכל לאגור מים ולנקז מים עודפים ולאפשר לשורשים להתפתח יפה, ועמוקה כדי שהצמח יוכל להכות שורש ולהשיג די מזון. מכיוון שסביר להניח שאין לכם אדמה כזו בחצר, צריך קצת להזיע כדי ליצור אחת כזו. השיטה הטובה ביותר להכנת הקרקע נקראת "חפירה כפולה" או Double digging באנגלית.
התחילו את העבודה ביום בו הקרקע לחה דיה אך לא בוצית מאוד אחרת יהיה לכם כבד וקשה לעבוד. ומאידך קרקע יבשה וקיצית תשבור לכם את הגב ואת הידיים.
ראשית, פזרו שכבת קומפוסט על פני כל השטח המיועד.
שנית, היפכו את הקרקע. זה נשמע פשוט אבל זה לב העניין להצלחה. השיטה היא להיכנס עמוק, ממש עמוק. הדרך היא לעבוד ב"ערוגות" או "פסים" ברוחב של כ 30-40 ס"מ. ראשית עושים לאורך כל "הפס" חפירה ראשונה של כ 20-30 ס"מ - זהו העומק שבו קל יחסית להפוך את האדמה. השתמשו בקלשון או באת החפירה, הוציאו את הקרקע והניחו אותה מחוץ ל"ערוגה". פזרו קומפוסט בתחתית ה"פס" שנוצר. כעת בעזרת הקלשון הפכו את הקרקע שבקרקעית "הפס" (עליה הרגע פזרתם קומפוסט) לעוד 20-30 ס"מ עומק. כאן כבר צריך לעבוד קשה. תוקעים את הקלשון, נעמדים עליו ואז מורידים את הידית כלפי מטה כך שהשיניים יעלו והאדמה תתפרק. סיימתם. יופי. זה אומר שיצרתם "פס" לאורך כל הערוגה ברוחב כ 40 ס"מ ובעומק 30 ס"מ יחסית לפני הקרקע, שבתחתיתו האדמה מתוחחת לעוד כ30 ס"מ. הבנתם? (בור מלבני שתחתיתו מתוחחת - רגע של עברית).
עכשיו עוברים ל"פס" הבא. את ה 30 ס"מ הראשונים של האדמה מעבירים אל הפס הקודם שהשארתם מאחור ואז מתחחים את הקרקעית עם קלשון כאמור לעיל ועוברים לפס הבא. וכך הלאה עד לסוף הערוגה.
המטרה היא ליצור בסוף התהליך ערוגה שלמה בה הקרקע עבדה וזזה והיא כעת מתוחחת עד לעומק חצי מטר לפחות וגם עשירה בקומפוסט שפיזרתם תוך כדי. אפשר כמובן גם להוסיף אדמה גננית ואז לחסוך חלק מהעבודה (אבל אני לא מניח שתשפכו 60 ס"מ של אדמה גננית לכל הערוגה כי אז תצטרכו המון המון המון אדמה גננית עשירה. אבל היי, זה אפשרי).

 4. החליטו על מערך ההשקייה
יש שתי שיטות, האחת היא ממטרות רכות או שפריצרים, שת'כלס זה מאוד טוב לירקות עליים, והאחרת היא טפטפות צפופות. שתיהן אפשריות למרות שהראשונה מומלצת יותר. אני בחרתי בטפטפות מסיבות פרוזאיות (פוביית ממטרות). במקרה הזה חשוב להניח את הטפטפות צפופות מאוד ומאורגנות יפה יפה. לא צריך בשביל זה גנן, רק מזמרה ומחברים מתאימים. זה קל וזה פשוט. אם יש לכם שעון מים או קוצב זמן, לא תצטרכו להשקות כל יום. אלטרנטיבה זולה יותר ומהירה יותר היא צינור השקיה ארוך וגמיש, עם ראש שיודע לייצר "גשם" ולא רק סילון שיכול להרוג את השתילים הרכים.

5.  החליטו מה תרצו לשתול
אז מה שותלים היום? אני ממליץ על חלוקה לתגמולים מהירים ותגמולים איטיים. גם וגם. ירקות עליים ובעיקר חסה ועלי מנגולד (עלי תרד), פטרוזיליה, כוסברה, בצל ירוק ועירית - צומחים מהר וטוב ואפשר לקחת מהם והם נותרים וממשיכים לעבוד. כרוב לבן וסגול, ברוקולי וכרובית - צומחים יפה אולם חייהם נקטעים בקטיף. ירקות השורש: שומר, סלק, צנוניות קולורבי ואחרים יצריכו יותר סבלנות כדי להגיע לגודל מתאים לאכילה.
הכוכבים עליהם אני ממליץ הם מנגולד (כי גם אחרי שחותכים את העלים הוא ממשיך לצמוח במהירות מרשימה, להבדיל מחסה שתהפוך מרה אם לא נוציא את כולה), ברוקולי (כי זה כיף ממש), חסה (כי אוכלים הרבה), כוסברה/פטרוזילה (כנ"ל), והשאר לפי מה שיש במשתלה. לי אישית היתה הצלחה פחותה עם ירקות של ממש כמו עגבניות, פלפלים וחצילים. זה עובד וצומח אולם אנו צורכים הרבה יותר עגבניות מאשר תספק הגינה, והשיחים יקחו יותר מקום בערוגה וקצב הגידול יהיה איטי יותר. בקיצור: ירוקים ושורשים זה הבחירה שלי לגינה. (ומן הסתם יש פה גם עניין של גיאוגרפיה וסתם ניסיון).
עכשיו נותר רק לקנות את הזרעים או השתילים. זרעים אפשר להשיג כמעט בכל משתלה - זה גם הכי זול וכלכלי - אולם להנביט זרעים זה קשה יותר, מצריך מנבטה או סבלנות וניסיון.  מאידך אפשר לקנות שתילים קטנים במשתלות שעוסקות בזה. תישאלו או תתקשרו. בדרך כלל שתיל עולה כשקל.

6. אנו הולכים השותלים
לפני שאתם שותלים כדאי להכין ערוגות. הכוונה היא דווקא למצעים מוגבהים ולא לשוחות (זה לא ט"ו בשבט). אפשר עם אדמה גננית טובה להגביה ערוגות כדי שיהיה נוח לשתול והאדמה תהיה מקסימום מאווררת וקלה, כך שאפשר לשתול עם האצבע.
שיתלו צפוף. כמה צפוף? השיטה היא לארגן שתילה בשורה במרווחים של 25-30 ס"מ. השורה הבאה תהיה בסטייה של 15 ס"מ במיקום השתילים והשורה אחריה שוב זהה לראשונה.
אוקיי, הסתבכתי עם ההסבר. כאן בדיוק עדיפה תמונה אחת על אלף מילים
קאפיש?
כדאי לחלק את הערוגה לאזורים שונים או שתכינו לכם שלטים קטנים כדי שתדעו מה גדל איפה (מתערב שלא תדעו להבדיל בין שתיל כרובית לשתיל ברוקולי). מומחים יגידו שאפשר לערבב זנים ושיש למין אחד השפעה חיובית על מניעת חרקים ומחלקות ממין אחר וכדומה אבל זה כאמור, למתקדמים.

7. טיפול וטיפוח
כמו כל דבר בחיים, גינה שלא תקבל חום ואהבה, תמות טרם זמנה. לי זה קרה עם כרובים שהפכו למגדלים קטנים ובלתי אכילים או ערוגה שפשוט התייבשה בחורף האומלל שלנו. לך תסמוך כאן על הגשם.
את הערוגה כדאי וראוי לבקר כל יום, ולתת לה צומי. זה אומר לסלק ולעשב עשבים שוטים, לעקור צמחים חולים, לזבל, לקמפסט, להפוך אדמה או לקטוף כשצריך (איזה כיף). חשוב חשוב חשוב שלא לדרוך כלל בתוך הערוגה כי הצמחים שלנו לא אוהבים קרקע מהודקת, ואתם זוכרים כמה קשה עבדתם כדי לתחח את הקרקע. לא חבל?
עוד דבר שנפגש עמו זה אוכלי עלים. אחרי שתגדלו חסה בעצמכם, אתם עלולים להתבאס מאוד כשיהיו בה חורים עגולים ואליפסות משונות שהותירו אחריהם כל מיני אוכלי עלים, אם לא תמצאו את החרקים/זחלים עצמם. כן, זה החיים. אז ראשית נזכור שפשוט התרגלנו לאכול חסה אסתטית אבל אין שום רע בחסה מאווררת עם קצת חורים. מאידך, תגלו שהשד לא נורא כל כך והחרקים יכולים לא מחסלים את העסק. אפשר לקבל יופי של ירקות, באמת. אורגני מישהו?
כדי לצמצם את מכת החרקים לא נרסס אלא נכסה. אפשר לקנות רשת דקיקה (בכל טמבוריה, רשת המשמשת לכיסוי עצי מאכל למשל). אם אנחנו עצלנים, אז בתוך הערוגה ננעץ מוטות ארוכים ופשוט נניח עליהם את הרשת ונקשור לצד אחד כדי שלא תתעופף. זה מונע את חלק הארי מנזקי החרקים וגם קל להסיר את הרשת כדי לקטוף או לטפל. מאידך, אם אתם משקים בהמטרה, זה פחות נוח.

8. קוצרים את הפירות
לעולם סלט שיצא מהגינה הפרטית שלכם יהיה טעים יותר, ובעיקר כיפי יותר. וגם סיבה לגאווה.

9. מיומנות ואחריות
בלי קשר לאורגניות, בלי קשר לפליאו או לכדאיות, יש משהו נכון בללמוד עוד מיומנויות ולהרגיש, ולו לרגע קט, עצמאי יותר, מסוגל יותר לגדל לעצמך את התוצרת שלך. יש בזה המון דברים הנכונים לפחות עבורי. אולי גם עבורכם.


אז מה, גידלתם צנון פעם? 
ואם אין לכם גינה, אולי מישהו כאן ניסה פעם לגדל חסה באדנית?
שתפו, הגיבו או העירו. אשמח ללמוד ולשמוע.

By מר קדמוני with 6 comments

שאלות שלכם (סקס, כולסטרול, קיימות, אינסולין בבשר, ועוד)

אני יודע, אני יודע, כבר מזמן לא שיתפתי עם המכתבים הרבים מאוד שאני מקבל מכם. אני משתדל לענות לכולם אבל שוכח לשתף. אז הנה צרור מהשבועות האחרונים, ואני מצטער מראש על הקיצור הנמרץ בתשובות. תרגישו חופשי להתייחס ולהוסיף מחשבות או הערות או לשתף. בשמחה!

************
הקדמה: ידידי פרש מכוחות הביטחון לאחר תפקיד שטח קרבי המצריך כושר מעולה גם בגיל מבוגר. מאז פחות או יותר הוא  נכנס חזק לפליאו. בתמורה, הוא ירד במשקל (גם קודם היה בכושר מעולה), התמלא אנרגיה והוא גם מקבל מחמאות מטורפות, אבל זה לא הפריע לו לשלוח לי היום המייל הבא: 

אני יכול לשתף אותך בתוצאות בדיקת דם שעשיתי ?
כי הכולסטרול עלה לי מ 180 ל 202, זה בסדר ?
וה LDL עלה גם קצת ל 120
:-(
 



הי ידידי, כ"כ הרבה שנים דפקו לנו בראש ש"כולסטרול זה רע" עד שאנו מדמיינים שכל תוספת נקודה באיזו בדיקה אומרת שאנחנו במצב בריאותי פחות טוב...  לא. עוד נקודה בכולסטרול לא אומרת שאתה במצב יותר רע. זה לא עובד כך. למעשה, אתה על הסוס בנאדם. מצבך פנטסטי, לא פחות. (תזכורת: אני לא רופא! אבל לעניות דעתי אתה פשוט השתפרת נהדר. לגזור ולשמור את התוצאות האלה ).
מה שחשוב זה היחסים בין הערכים ( שלא לדבר על כך שלגברים היקף מותניים מנבא בעיות לבביות הרבה יותר טוב מכל מדדי הדם...) : בכל מקרה, יש יחס של LDL/HDL - בספרות יחס מעל 0.3 נחשב "מגן". היחס שלך הוא יותר מ 0.55 שזה פסיכי. היחס השני שמודדים הוא TG/HDL. יחס נמוך מ2 מעיד על בריאות לבבית. שלך הוא 66/68 שזה פחות מ1  !עכשיו נעשה חשבון: אתה במשקל טוב יותר, אתה בכושר טוב יותר, באנרגיה טובה יותר, בHDL טוב יותר, בשומנים בדם טובים יותר וביחסים אופטימליים בין כל המרכיבים. אז בבקשה תגיד לי שוב שאתה פחות בריא.
ורק בשביל הקוריוז - בדוק את היחסים הללו לפני שלוש שנים, עת היית בחוד החנית המבצעי, וצעיר בשלוש שנים.

************
במהלך הספר אתה כותב לעשות בדיקות דם ולבדוק שהערכים תקינים, מה שלא ברור לי זה מה הטעם בהשוואת בדיקות דם מבוססות תזונה קדמונית שבפועל מושוות אל מול ערכים שרובם המוחלט מבוסס על אנשים שאוכלים את האוכל המערבי "הרגיל", לפיכך הערכים שלהם אינם משקפים מצב אידיאלי אמיתי (המבוסס על תזונה קדמונית) אלא מצב "אידאלי" המבוסס על התזונה המערבית.


בדיקת דם היא ודאי לא אירוע קדמוני או קדום. אבל עדיין, הרפואה יודעת לזהות לא רע בכלל (ואפילו מצוין) גורמי סיכון אמיתיים, כמו שומנים בדם (טריג'), כמו רמות סוכר גבוהות, כמו HDL נמוך, כמו חוסרים או עודפים בויטמינים ומינרלים, ועוד ועוד. הבדיקות ברובן, הן מצוינות ודווקא המחלוקת סביב ה LDL היא היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל...
נכון שהמספרים אינם חזות הכל ויש הרבה משמעות למשקל, לתחושה, לאנרגיה, להיקף המותניים, להעלמות של סימפטומים של תחלואה, אבל עדיין לא נכון להתעלם מהמדע. הוא ידידנו ועשוי אפילו להציל אותנו יום אחד.

************
קראתי את הספר שלך ודי השתכנעתי אז החלטתי לנסות. אבל חשבתי על התזונה הזו אל מול "קיימות" לאורך זמן, ואני תוהה אם בני האדם, שכמין (Species) יש לנו אינטרס להתרבות לאורך זמן ואני לא כל כך רואה כיצד אוכלוסיית העולם כולה יכולה לעבור לתזונה קדמונית מבוססת בשר - מכאן שמעבר קולקטיבי לתזונה שכזו יגרור הפחתת אוכלוסיה, אם כן כיצד זה משרת (או מאפשר) את הצורך האבולוציוני לפרות ולהתרבות? - ההיפך של זה מראה שלכאורה, כמין, עדיף לנו לצרוך תזונה מערבית שמצליחה לספק מזון למיליארדים ברחבי העולם.

אני שמח לשמוע שהחלטת לצאת לדרך חדשה וקדמונית ואני מאחל לך שפע בריאות בה.
שים לב שתזונה קדמונית אינה "מבוססת בשר" בהכרח. היא מנוטרלת מרעלים, סוכרים ושמנים גרועים. עדיין היא יכולה להיות למשל דלת חלבון מהחי אך עם הרבה שומן ואורז, בדומה לחלק לא מבוטל מהמזרח הבריא. בנוסף, בהחלט יתכן שהאנושות תאלץ למצוא פתרונות כמו חלבון מהחי שיגיע מחרקים - ת'כלס, כבר יש קמח מזה, אבקות חלבון ואפילו חטיפי אנרגיה... זה בהחלט כיוון משמעותי בקרב הוגי דעות סביב הקיימות. ובינתיים, עלינו לדאוג לבריאותנו ובריאות משפחתנו כאן ועכשיו.

************
רציתי לשאול האם קמח גילעם בסדר?

לא, לא מומלץ כלל.

************
שמי נועם, אני עוקבת אחרייך כבר קרוב לשנתיים...  הופתעתי למצוא היגיון רב בעקרונות,  במיוחד לאור הידע שצברתי במשך לימודי באוניברסיטה (במסגרת התואר השני חקרתי השפעת הזנה באומגה 3 על פוריות של פרים). פתאום דברים התחברו והסתדרו. ממש התרגשתי מהתגלית! מאז משתדלת ליישם, לא תמיד מצליחה,  אבל מרגישה שזאת הדרך הנכונה בשבילי ומלאת אופטימיות לקראת העתיד,  בטוחה שאצליח למצוא את המינון המתאים לי...
יש לי עניין אחד שמטריד אותי ולא הצלחתי למצוא לו פתרון.  קשה לי עם תעשיית הבשר. אני אוכלת ואוהבת ומאמינה בנכונות של מזון זה עבורינו,  אבל המציאות היום קיצונית ולא פעם אכזרית וזה מרגיש לי לא מוסרי. האם יש לך פתרון מעשי?  ומצפוני? אני חושבת שהתשובה היא לחפש ולמצוא בשר מבקר שרעה במרעה,  אבל אולי יש אפשרות יומיומית יותר? 

הי נועם, תודה על המייל ועל השיתוף! אני שמח לשמוע על התחושות הטובות ועל האמונה בהצלחה. אני משוכנע כי כך יהיה. לשאלותייך:
כתבתי על הנושא בעבר כמה פעמים - גם בפוסטים (ראי תחת "מיתוסים טבעוניים" ) וגם בנספח בנושא טבעונות אצלי בספר. ככלל, אסכים כי זוהי סוגיה שאין בה תשובות פשוטות. מחד, האינטלקט שלנו מעדיף עולם ללא הרג, מאידך, המורשת הביולוגית והאבולוציונית שלנו מבקשות את ההיפך, וגם המציאות (אין חיים ללא מוות).
תעשיית הבשר בארץ אינה חפה מבעיות אולם היא לא דומה לבתי הענק האמריקאים שגם מאביסים את הבקר בהורמונים. בארץ אין מרעה פשוט כי אין די גשם (זו לא אירנלד כאן). בשר המרעה היחיד הזמין באמת הוא של עיזים (בשר גם בריא), אולם חוץ מאצל הבדואים, אין לזה ביקוש אצל היהודים. מבחינה מוסרית גם חקלאות הדגנים מציבה בעיות קשות כמו השמדת שטחים מהמערכת האקולוגית, חיסול כל החי והצומח, ריסוס ואף הרג של אלפי יונקים בעלי חישה ותחושות לא פחות מפרות (ארנבים ועכברים אינם פחות "אנושיים" הם רק יותר קטנים). אין פתרונות פשוטים אבל יש מודעות ואחריות ומהן אנו מנסים לאמץ ככל הניתן.

************
הי דעאל. רכשתי, קראתי ואף סיכמתי לעצמי את ספרך הסוד הקדמוני. התחברתי להמון רעיונות של הגישה הזו. אני גם יודע על עצמי ששומן מאוד משביע אותי וטבעונות לעומת זאת היא סכנת חיים בשבילי.  ההיחשפות לפליאו עוררה בי רצון לקרוא עוד ביקורות בעד ונגד לפני שאני מגבש דעה סופית. בשיטוטים נתקלתי בסרטון הקצר הזה 
אטקינס, פליאו, טבעונות, אינסולין וכולסטרול: https://www.youtube.com/watch?v=6-lsidKwFD4
הטוען שבמחקר הראו שאכילת בשר אדום מעלה את האינסולין בדיוק כמו אכילת סוכר לבן. מה אתה אומר? 

הסרטון הזה, כמו אחרים במשפחה, הם דמגוגיה המערבת חצאי אמיתות כדי ליצור "אמת" בשם אידאולוגיה.
למשל, למרות תיאור הסרטון "ממה באמת מת אטקינס" ד"ר אטקינס המנוח לא מת בגלל בעיות לב אלא בגלל דימום מוחי אחרי שהחליק על הקרח בפתח ביתו בניו יורק, נפל ומת אחרי יומיים. חוץ מזה הוא היה עם מום מולד בלב, וזו בדיוק הסיבה שהפך לקרדיולוג. מעבר לכך, המציאות מוכיחה טוב מכל דבר אחר מה קורה כשאוכלים בלי סוף פחמימות (ראה כל העולם המערבי) ומה קורה שאוכלים אוכל אמיתי (המראה לא משקרת).
ודאי שגם בשר מעלה את האינסולין (זו גם הסיבה שבדיאטה קטוגנית אוכלים מעט, יחסית, חלבון), אז מה? השאלה היא מהי הרגישות של הגוף לאינסולין וכיצד גורמים לרגישות כזו. כשאוכלים תזונה קדמונית ולא אינספור פחמימות גם מקבלים שפע חומרים מזינים, ויטמינים ומינרליים וגם מתפתחת רגישות לאינסולין ואז אנו יעילים יותר מטבולית וההורמון הופך אפקטיבי יותר. (ולהיפך, אם תמשיך לאכול המון לחם, ורק תוסיף וגם כמויות בשר, לא תקבל אפקט בריאותי אלא להיפך - תקבל את אומת המק'דונלד. במציאות שאני מכיר, אחרי אלפים רבים של קוראים, הדיווח מהשטח הוא על שיפור מדהים ברמות הטריג', בעליה בHDL, ובירידה ברמות הסוכר, עד ליציאה ממצב סוכרתי לחולים ועוד. זה עובד, וזה עד כדי כך פשוט.

************
מאז ומתמיד סבלתי מעודף משקל ואהבת אין סופית לאוכל. ניסיתי אין ספור שיטות של דיאטות וקבוצות תמיכה ושום דבר לא החזיק מעמד. לאחר שקראתי את הספר שלך ואת המאמרים באינטרנט מאוד התחברתי לשיטה לא רק בגלל ההרזיה אלא בגלל ההגיון וההסברים המאוד נכונים מאחורי אורח החיים הזה. התחלתי לפני קצת יותר מחודש ובלי להתכוון ירדתי ארבעה קילו והרגשתי מעולה!
לפני שבוע נסעתי לאילת לחופשה ומאותו הרגע המצב ממש הדרדר. אני כבר שבוע וחצי אוכלת כל מה שאסור ויותר ולא מצליחה להפסיק, אוכלת דברים שלא רק שהם לא פליאו הם אפילו ההפך הגמור מהם!
אני פונה אלייך כי עליתי שלושה קילו בשבוע ואני לא רוצה לחזור לשם! אני רוצה את התזונה הקדמונית כדרך חיים כי אני מאוד מאמינה בה ואפילו שגרירה שלה! אשמח לעזרתך בנושא, אולי הכוונה קטנה או טיפים לאיך מתמודדים ומה עושים. תודה רבה על ההקשבה והמשך ערב נעים, 

תודה על השיתוף ל'!
האם קראת את הפוסט האחרון שלי על אכילה רגשית? נדמה לי שזוהי בדיוק הנקודה עמה את מתמודדת כעת. אני משוכנע כי תוכלי להשיג כל שתרצי!

************
שלום דעאל,
אני חולה סכרת (טייפ 1), טבעוני כשנתיים (לא מטעמי מצפון אלא מטעמי בריאות וניסיון "להירפא" מהסכרת), בינתיים צריכת האינסולין שלי ירדה פלאים אבל ניתן לייחס את זה למיליון סיבות אחרות. יש רק בעיה אחת, משהו לא מסתדר לי בהגיון הזה שהיינו אמורים לאכול רק צמחים ופירות... אם זה מה שאבותינו היו אוכלים, כנראה שהמוח שלהם לא היה גודל כפי שגדל. וחוץ מזה, אני  ר ע ב!!
קניתי את הגירסה האלקט' של הספר (נהנה ממנו מאד) ולמרות שקראתי בינתיים רק חצי ממנו, יש לי שאלה חשובה:
כטבעוני תמיד הסבירו לי וקראתי בכל מקום שמעבר ל-30 גרם חלבון היא מסוכנת בעיקר לכליות.. בחשבון פשוט, אם ל-100 גרם בשר יש כ- 30% חלבון, אני מוגבל בארוחה למקסימום 100 גרם בשר. האם אתה מסכים עם זה?

הי וברוך הבא.
אני מקווה מאוד שבקרוב תמצא את עצמך שבע ומחייך.
חומצות אמינו (תוצרי פירוק החלבונים) נספגות במעי בקצב נמוך של 3-10 ג' לשעה. לכן, בהתחשב בקצב העיכול, נשמע שכביכול יש מגבלה של " 30 ג' חלבון". בפועל, זה ממש לא המצב. איננו אוכלי נטו חלבון אלא אוכלים ארוחה ושם מקבלים גם שומנים, גם פחמימות ירקות וסיבים, ואז תהליך העיכול של החלבון ארוך, הדרגתי ומנצל את כולו היטב. מחקרים שבדקו תפריטים של ארוחה אחת ביום (בלבד, ולכן ענקית בחלבון), הראו יעילות גבוהה יותר בשימור מסת שריר ומבנה גוף (הנה למשל בגברים מבוגרים). איכשהו, זה עובד יותר מהתיאוריה. יש גם המון אנשי פליאו שצמים לסירוגין ואוכלים ארוחה אחת ביום ובכל זאת משמרים ומגדלים מסת שריר כלומר ניצול מטבי של החלבונים הנצרכים, וזה נמצא גם במחקרים.
ספציפית למצבך כסוכרתי - יש לי הרבה קוראים סוכרתיים שחוו הטבה משמעותית בתזונת פליאו קדמונית, ויש גם קבוצות ספציפיות לסוכרתיים סוג 1, בעיקר לפי הגישה של ד"ר ברנשטיין. ממליץ על הבלוג של ידידתי הגר פלדמן ובעלה הסוכרתי אסף פלדמן,"בלוג דל פחמימות".  
בהצלחה ובבריאות, דעאל

************
שלום לך. אני אשה בת 66 עם עודף משקל .למדתי מילדי על תזונת האדם הקדמון  וראיתי את הצלחתם=ירידה במשקל. לכן כדי לרדת במשקל,לפני כשבועיים התחלתי עם שיטת פליאו.אני מבקשת לשתף אותך במה שעובר עלי.בשבוע הראשון סבלתי מאד מכאבי ראש במיוחד בבקרים בשבוע השני פחת.תחושה נוספת היא רעב. כל הזמן רעבה די מהר לאחר ארוחה ואז אני אוכלת אגוזים והרבה עד שאני מרגישה שבעה [הורדתי מוצרי חלב].לא מרגישה רעננה וכו' ולכן אין לי חשק לפעילות גופנית נוסח המוצע בספרך.
אני פונה אליך, כי למרות שלא נשקלתי עד כה יש לי הרגשה לפי הבגדים שעליתי במשקל וזה מבהיל אותי בלשון המעטה. אני ממש חרדה. יודעת שבקשת בספר להתעלם מעניין המשקל אבל אני חרדה מכך שאגלה בסיום החודש שעליתי במקום לרדת במשקל. אני די מיואשת ולכן אני משתפת אותך ופונה לעזרתך.

שלום רבקה.
קודם כל, כל הכבוד על שהחלטת למצוא את האומץ לצאת לדרך חדשה (עתיקה).
בואי ניקח את הדברים בפרופורציות. בסך הכל עברו שבועיים מאז שהתחלת והנה את כבר "ממש חרדה". לא חבל? גם לו עלית במשקל, לא קרה כלום. אז ראשית אמליץ לך לנשום עמוק ולשחרר קצת.
אני שומע שני דברים העולים מבין השורות. 1. את רעבה 2. את אוכלת הרבה אגוזים
אני חושב שאם את רעבה - פשוט אכלי יותר בזמן הארוחה. תכיני ארוחות טובות: סלט עצום עם חזה עוף או טונה, שקשוקה מכמה ביצים, מנת דג עם ירקות מאודים - כל אלו יכולים להיות ארוחות ענקיות, בריאות ואין שום סיכוי שתצאי מהם רעבה. אם את יוצאת רעבה את לא עושה משהו נכון.
מצד שני לאכול אגוזים אחרי כל ארוחה, בוודאי בעת שרוצים לאבד משקל, הוא לא רעיון טוב במיוחד. אגוזים עשירים אבל גורמים לאכילה בלתי מודעת ולעתים מיותרת, ובמיוחד שאת צריכה להתרגל לאכול רק בארוחות (ככל הניתן) ולמעט בנשנושים - זה טוב לשמירה על רמת סוכר קבועה ונמוכה יותר בדם וזו הדרך הנכונה לשינוי
זכרי שהגוף שלך רגיל לאכול מערבי העמוס בסוכר ואת מעבירה אותו תהליך של שינוי מטבולי. זה לא קורה בן לילה, אבל זה בהחלט יקרה ותגלי עולם חדש, טעים ובריא. אני מאוד ממליץ להצמד לרעיונות ולשיטת אכילה פשוטה וטעימה. זה צריך להיות כיף, לא סבל. אני גם ממליץ לך לא לוותר לספורט: לצאת לצעידות, ולתרגל ולהניע את הגוף. זה חשוב, זה בריא וזה מעודד ירידה במשקל. ואחרון חביב - זיכרי שלא תמיד צריך לאכול. אם את לא רעבה, אל תאכלי.
בבריאות ובהצלחה רבה, וספרי לי איך הולך בהמשך

************
הי דעאל, מה הולך? אשמח אם תוכל לענות על כמה שאלות שצצו לי
1. שמעתי שיש כל מיני מאכלים שמעכבים או מצמצמים את היכולת של הגוף לספוג אומגה 3- האם ידוע לך על זה?
2. איזה גבינות שמנות איכותיות אתה מכיר? כל מה שאני רואה בסופרים זה עם מייצבים/חומרים משמרים וכו'...
3. יוצא לי לקנות כבד פעם ב..- ואז יש לי אפשרות לקנות כמות גדולה- עדיף להקפיא לפני הצלייה/אחרי הצלייה/דרך אחרת לשמור עליו (אני חושב שפעם קראתי שאמרת שעדיף להקפיא לפני אבל אני לא בטוח), או שאם זה לא טרי אז כבר עדיף לחפש בשר אחר?
ואיך אפשר בלי תודה רבה על העבודה המדהימה ועל כל מה שהחכמת אותי (ובעקבות זה גם חברים שלי), וסחתיין על הפוסט אורח האחרון - בזכותו התחלתי היום בריצה יחפה

הי דני ותודה על המייל. בקצרצרה רבה (סורי):
1. יש הבדלים ביכולת הגוף להמיר חומצות שומן צמחיות לאומגה 3 אותה אנו יכולים לצרוך ביעילות (אומגה 3 ALA צמחית איננו יכולים לעבד ולכן גופנו מעבד אותה  לאומגה 3 מסוג EPA ו DHA, אולם תהליך זה מתבצע ביעילות נמוכה של כ 10% ). גם הבדלים בין המינים משחקים תפקיד (גברים פחות טובים). אחד הדברים החשובים להבין הוא שעודף אומגה 6 מעכבת את יכולת ההמרה של אומגה 3 (שזה עיקר רוב השמינם התעשייתיים העשויים זרעים כמו שמן סויה, קנולה, תירס, חמניות וכל האוכל התעשייתי ללא יוצא מהכלל). כלומר, לא מספיק שאנחנו אוכלים הרבה אומגה 6 בתזונה המערבית, זה גם מפחית ב 40-50% את יכולתנו לייצר אומגה 3 תקינה ממקורות צמחיים. בקיצור - לאכול פליאו כדי להיות בריאים ומסנטזים מעולים...
2. יש הרבה גבינות ללא כל חומרים או מייצבים. ויש גם גבינות בוטיק. בכל מקרה תמיד כדאי להסתכל על התווית (וכשמוכרים על המשקלף עדיין אפשר לבקש את התווית!!!)
3. כבד בקר משנה את המרקם אם הוא מוקפא טרי ואז מופשר. לא מומלץ. עדיף לקנות, להכין ואז להקפיא ובכל מקרה כבד אחרי הפשרה (טרי או מוכן) יהיה פחות מוצלח מבחינת המרקם והטעם לעומת טרי ממש

************

עכשיו אתם אולי  שואלים "אבל מה עם השאלה על הסקס שהובטחה בכותרת"? 
אז אל דאגה, היא תגיע בקרוב, יחד עם פוסט שלם על הנושא! (ספויילר: חדשות טובות בגזרה זו צפויות לאוכלי הפליאו)

By מר קדמוני with 9 comments

שנהיה לראש ולא לזנב - עכשיו גם המתכון !

לפני יומיים אירחתי בביתי שמונה זוגות שתמכו בפרויקט של paleo.co.il למפגש וארוחת ערב היפר-מושקעת שבישלתי לכבודם. היה נעים וטוב ומרגש ומצחיק - רק מה - מרוב בישולים שכחתי לצלם! אבוי לבושה.
אז הנה במיוחד לכבודכם, שיחזרתי הערב שוב את אחת המנות, שזכתה להמון מחמאות, ושהמצאתי לגמרי בעצמי...
תבשיל ראש בזיתים חריפים.


זה הולך ככה:
ראשית, קנו לכם בשר ראש. נא לא להבהל. לא מדובר בגולגולת מדממת עם עיניים ונחיריים, אלא בבשר לחי, הנמכר ברוב הקצביות והמרכולים. בגדול, יש שתי אפשרויות לקנות אותו: קפוא או טרי. למתחילים אני אחרוג ממנהגי ואמליץ מאוד לקנות דווקא את הקפוא. הסיבה היא שבשר ראש בדרך כלל אינו מעובד כלל, והנתח הקפוא הוא "נטו" בשר לחי, וכבר נקי מכל השומנים והחלקים הקטנים הנוספים שנמצאים בנתח הטרי. למתקדמים ואמיצים אפשר לקנות בשר ראש טרי. זה זול יותר וטעים יותר אבל דורש התעסקות משמעותית וקיבה חזקה. אז אם עד היום מעולם לא ניקיתם אף פעם בשר - אל תתחילו עם בשר ראש. אם אתם בעניין - בכיף. בכל מקרה, בשר ראש יש לבשל זמן רב מאוד. שעתיים לפחות. כדאי להרתיח אותו במים, לשפוך את המים, למלא מים חדשים, להרתיח שוב ולתת לעסק לרתוח על אש נמוכה שעתיים-שלוש. אחר כך יש להוציא, לתת לבשר להתקרר, לקלף, ולהסיר שומנים מיותרים, עצמות קטנות, קליפה וסחוסים. כאמור, לא בעלי קיבה רגישה. טיפ: בבשר הראש יש "בשר לחי" ויש "בלוטות" שהן סוג של שקדים. מדובר בעיגולים בהירים ובעלי טעם מיוחד והנחשבים למעדן בשיפודיות. את הכל אפשר לאכול והכל טעים והאמת, בפעם הראשונה גם די מפתיע!

מצרכים:
800 ג' נטו בשר ראש (קחו בחשבון שיש כ 50% פחת בנתח טרי).
קופסת זיתים מגולענים
שני בצלים קצוצים
ארבע שיני שום קצוצות
רבע פלפל ירוק חריף, קצוץ
שלושה גבעולי סלרי, קצוצים
באמצע הדרך
וכך נכין:
את הבשר כאמור מבשלים במים, מנקים, וחותכים לקוביות קטנות ממש.
במחבת רחבה מאדים את הבצל בשמן זית (או בשומן בקר) עד שנעשה שקוף. מוסיפים את השום, את הפלפל הירוק ואת הסלרי ונותנים להם להשהות יחד עד שהסלרי מתרכך לגמרי. מוסיפים הרבה כמון והרבה פפריקה וקצת פלפל שחור גרוס גס. מוסיפים את חתיכות הבשר, מערבבים ומבשלים עוד כעשרים דקות יחד. לקראת הסוף מוסיפים צרור של עלי סלרי קצוצים. אין צורך להוסיף מלח כי בשר ראש מוכשר נוטה להיות מלוח.

בתיאבון יקירים!!
ותגידו - אכלתם פעם ראש?

התמונה הכמעט יחידה מהאירוע אצלי בבית, באדיבות טובי כהן

By Dael with 1 comment

האם משרד הבריאות מנסה להרוג אותנו?

בדקתי עכשיו שאני לא שיכור.
אני לא. בכל אופן, לא כרגע.
ובכל זאת, דומה לי לפעמים שאני מרגיש סחרחר, בעיקר כשאני מגלה עד כמה המדינה שלי מנסה להציל אותי ביד אחת, אולם בידה השניה, אעפס, היא כמעט הורגת אותי. למשל כך הרגשתי מקריאת התוכן באתר משרד הבריאות שלנו המפרסם "המלצות לצריכה נאותה של שומנים על סוגיהם". כדי להקל עליכם את המלאכה, הנה ציטוטים נבחרים:
  • עדיפה צריכה של המזונות הבאים: שומנים רב וחד בלתי רווים הנמצאים בשמני קנולה, זית, סויה, תירס, חמניות ופשתן וכן אבוקדו, גרעינים (חמניות, שומשום ודלעת), שקדים, טחינה ואגוזים...
  • כדאי לצמצם ככל הניתן בצריכה של המזונות הבאים: שומנים רווים ושומן טראנס יחדיו, הנמצאים במזונות: חמאה, מרגרינה, חמאת קקאו, שומן קוקוס ... כדאי להחליף שומנים אלה ברשימה שמצויינת למעלה... 
  • כאשר משווים את הסימון התזונתי בין שני מוצרים כדאי להעדיף את המוצר אשר מכיל את הכמות הנמוכה ביותר של שומן כללי, שומן רווי וכולסטרול (ההדגשה במקור - ד.ש)
יותר מזה, משרד הבריאות ושאר המומחים ממליצים לנו בעיקר בבישול ובאפייה להחליף את השמנים הרווים בשמנים הלא רוויים כי הם פחות מתחמצנים ("מסוכן לבשל בשמן זית" - מכירים???).
ת'כלס ההמלצות הללו לא באמת מפתיעות אף אחד, הרי "במערב אין כל חדש". משרד הבריאות שלנו ממשיך לדקלם כתוכי אווילי את ההמלצות שנכתבו לפני 40 שנים באמריקה ומאז נכשלו כשלון חרוץ הן בפן המחקרי-אקדמי והן במציאות הפשוטה: השמנים הטובים שלנו הוצאו מהרשימה ואילו השמנים הרעים והמזיקים קיבלו את כל הבמה.
והתוצאות, כידוע, לא אחרו לבוא.

לא לגעת עם מקל
אבל כעת קורה משהו מעניין בעולם ועוד ועוד מדענים "חוצים את הקווים" ומתייצבים להגנת התזונה המסורתית ומוכיחים את הנזק בתזונה המתועשת והמודרנית שכופה עלינו משרד הבריאות והחולי. (משרד הבריאות שכח כמובן לעדכן את המלצותיו למרות שאפילו ועדת התזונה הפדרלית האמריקאית הודיעה שאין סיבה לצמצם את צריכת הכולסטרול בתזונה, למרות שהם עדיין נגד שומן רווי, אולם בלי כל סיבה מחקרית.)
למשל, לפני מספר חודשים הופיע באתר של אוניברסיטת Leicster ראיון עם פרופ' מרטין גרוטוולד, ביוכימאי המוביל את המחקר בתחום שמני המאכל. פרופ' גרוטוולד חוקר את מה שבאמת קורה בזמן שאנו משתמשים בשמנים צמחיים לעומת שימוש בשמנים מסורתיים כמו קוקוס, שמן זית, חמאה או שומן בקר. (למען הסר ספק - שמנים צמחיים הם שמנים המופקים מזרעים בתהליכים כימיים אלימים כמו שמן סויה, קנולה, תירס, חמניות וחבריהם למשפחת הזרעים המבאסים. וכימית הם עשירים מאוד באומגה 6).
אופי המחקר היה מעניין מאוד. במקום לנסות לטגן עכברים במעבדה ולהסיק מזה משהו על החיים האמיתיים, עורכי המחקר נתנו סוגי שמנים שונים למשתתפים וביקשו מהם להכין את האוכל כרגיל. אח"כ המשתתפים אספו את שאריות השמן מהמחבת או מהסיר והביאו אותם למעבדה, כך החוקרים בדקו את החומרים הפעילים הנותרים בשמן המשומש בפועל אחרי "החיים האמיתיים" ולא משהו תיאורטי.
בכל מקרה, מסתבר ששמנים מפיקים בזמן חימום חומרים כימיים רעילים הנקראים aldehydes. אלא ששמנים צמחיים הפיקו פי 20 יותר חומרים כאלה מאשר המותר ע"י ארגון הבריאות העולמי.
בין היתר אומר בראיון  הפרופ': "עדיף לבשל ולטגן בשמן זית! גם בגלל שנוצרים בהם פחות חומרים רעילים, וגם בגלל שהחומרים שכן נוצרים בחימום שמן זית הרבה פחות מזיקים מהחומרים המשתחררים בחימום שמנים תעשייתיים!".
הממ.
אבל פרופ' מרטין לא הפסיק לחקור ואתמול פרסם ה Daily telgraph  כתבה מעניינת ומעודכנת עם ממצאיו האחרונים. שכן התמונה נעשית עוד יותר מעניינת כשמכניסים למשוואה את השומנים מהחי (כמו חמאה או שומן עופות) ושמן קוקוס (השומן הרווי ביותר בטבע).
מה קרה? ראו את הגרף הנחמד להלן.

בפשטות, ככל שזמן הבישול ארוך יותר, הטמפרטורה של השמן גבוהה יותר, כך עולה באופן דרמטי כמות החומרים הרעילים בשמן. אולם דווקא השמנים הרווים מפגינים עמידות מרשימה לאורך ציר הזמן. הם בטוחים יותר וכבונוס, הם גם טעימים יותר!
אך כאילו כדי להוסיף "שמן למדורה" (יצא במקרה מתאים), הדיילי טלגרף ראיין גם את פרופ' ג'ון סטיין, מאוניברסיטת אוקספורד, שחוקר גם הוא (ובנפרד) את השפעות האפקט הכימי של השמנים התעשייתיים המחוממים , אומר שההשפעה שלהם על המוח שלנו דרמטית ומסוכנת לנו מאוד:
"אם אוכלים יותר מדי שמן תירס או חמניות, המוח סופג יותר מדי אומגה 6 , וזה מאלץ את המוח שהחזיק פחות אומגה 3!" וגם: "אני מאמין שחוסר באומגה 3 הנו גורם רב עוצמה לבעיות בריאות נפשיות ובעיות אחרות כגון דיסלקציה ועוד. "
בארבעים השנים האחרונות כולנו הולעטנו באינספור שמנים צמחיים הנמצאים בכל המזון המעובד, בכל מנה בכל מסעדה, בכל מטבח ביתי (חוץ מהמטבח שלי ושלכם).
שני הפרופסורים הנכבדים הללו מעידים על עצמם כי זרקו מהבית את השמנים הצמחיים ועברו לחמאה, שמן זית, שמן קוקוס ושמנים מהחי. כדאי גם לקרוא את הבקורת שלהם על המלצות הבריאות העלובות הקוראות לאכילה מרובה של שמנים תעשייתיים.

אנחנו לא צריכים להיות פרופסורים כדי לומר גם: עד כאן. די. נמאס.

אם עוד איכשהו יש לכם בבית שמן סויה, או קנולה, או תירס, או חמניות - תזרקו אותם לפח או תשמנו איתם דלתו.
אם אתם רוצים לטגן או לבשל - השתמשו בחמאה, בשמן קוקוס, בשומן מהחי או בשמן זית או אבוקדו, רק לא באותם נוזלים צהובים תעשייתים שיש מי שעדיין מנסה לשכנע אותנו שלהם בריאים לנו...
תעברו לאכול אמיתי ותהיו לי בריאים ומחייכים.

אהבתם? תגיבו, תעירו או תשתפו. מה שבא בטוב.

By Dael with 20 comments

חמש שיטות לנצח את מעגל האכילה הרגשית

קיבלתי השבוע את המייל הבא מהקורא אבי:
רציתי לשאול האם יש לך עצה לגבי אכילה רגשית? אני אסביר. כבר מספר חודשים לסירוגין אני מנסה לאכול פליאו, הבעיה שבכל משבר קטן משפחה/עבודה אני ישר חוזר לפחמימות/סוכרים (אוכל מנחם...) --> מרגיש פחות טוב מכך (פיזית/נפשית) --> אוכל עוד פחמימות/סוכרים וכך חוזר חלילה. ולוקח לי זמן עד שאני מצליח למצוא את הכוח לשבור את המעגל הזה ולחזור לתזונה שטובה לי. האם יש לך איזו עצה עבורי?
אבי אינו לבדו, ודומני שזוהי אחת התלונות הכי נפוצות אצל אנשים הרוצים לערוך שינוי חיובי ותזונתי בחייהם אך נעצרים סביב הטיעון "אכילה רגשית". כמה כוח וכמה קסם יש בצמד המילים הללו, המחולל מחסום כמעט בלתי עביר לרבים?
אני מבקש לטעון שאכילה רגשית היא דבר אמיתי וגם דבר דמיוני בו זמנית. היא אמיתית כי המחסום שהיא יוצרת הוא משמעותי וכמעט-פיסי, אולם היא גם דמיונית כי היא אינה קיר מוצק אלא מבנה רעיוני, מבנה שאפשר לקעקע אותו ולפרקו, ובכך להסיר מחסומים וקשיים ולפרוץ דרכים חדשות לשגשוג והצלחה. הנה חמש שיטות להתבוננות במאבק שבין האדם לבין אכילתו.


  • הפקעת תחושת האוטונומיה - אחד היסודות העומדים בבסיס "אכילה רגשית" היא ההנחה הסמויה כי קיים ניתוק שבין האדם ופעולותיו לבין רצונותיו. כאשר אנו אומרים לעצמנו שאנו מונעים מ"אכילה רגשית" למעשה אנו מודים שיש איזשהו מנגנון חיצוני לעצמנו, נפרד מרצוננו האותנטי ולמעשה גם חזק מאיתנו. מנגנון שהוא לא בשליטתנו ומפקיע מהעצמי את האוטונומיה הבסיסית של האדם: שהיא לעשות מה שמתחשק. וכך נדמה לנו שאיננו עושים את מה שאנחנו רוצים, אולם האמת היא שאנו עושים בדיוק את מה שאנחנו רוצים. אנחנו ורצוננו - חד הוא. ובמקום להלחם בעמדה הזו, עלינו ללמוד להקשיב לה ולחבק אותה, כי מתוך האחדות הנפשית, אפשר להתקדם. להבין שיש בתוכנו לפעמים רצונות מנוגדים אבל שניהם לגמרי שלנו והבחירה אם ללכת ימינה או שמאלה היא רק שלנו. לא של שום דבר חיצוני או חזק מאיתנו. אם נזכיר לעצמנו שאנו יצור אוטונומי, מודע ואחראי, אולי יקל עלינו במקצת להכיר במציאות על חולשותיה ועל כוחותיה. 
  • ייחוס רגשות לביולוגיה - התאים שלנו אינם מרגישים, אינם עצובים ואינם כועסים או מתוסכלים. הם רק חיים. והביולוגיה שלנו מגיבה במנגנונים מורכבים לסביבה בה היא פועלת. כך, בעולם קדמוני פחמימות וסוכרים הם אנרגיה נדירה במיוחד המאפשרת שפע קלורי וצבירת שומן. לכן המוח והביולוגיה שלנו הותאמו לזהות פחמימות ולהגיב אליהם בהפרשת רוק, בתגמול חיובי משמעותי במוח, ובתחושות חזקות של צורך באכילה. המנגנון הזה הבטיח כי בני האדם ימשיכו לשגשג ולא יעברו ליד חלת דבש נדירה או שורש עמילני שנחפר בעמל רב בלי לשים לב ובלי לצרוך אותם. הבעיה היחידה היא שהעולם המודרני הוא לא קדמוני והוא מציף את המוח שלנו בסוכרים "נדירים" ואנו, כאותם כלבים פבלוביים, מכשכשים בזנב ואוכלים עוד ועוד מהמתוק-מתוק הזה. כלומר במקרים רבים אנחנו מייחסים "אכילה רגשית" לעובדה הפשוטה שזהו הצו של המוח, של הביולוגיה שלנו - לו אנו כפופים והוא זה ש"מכריח" אותנו להרגיש. לעומת זאת, אם נפסיק "בכח" את ההתמכרות לסוכר ולקמח המוח שלנו יעבור שחרור וגמילה ואז הוא לא יגרום לנו "להרגיש" חייבים. לכן "האכילה הרגשית" לעתים קרובות נפתרת מעצמה לאחר כמה שבועות מעצם ההפסקה הפיסית של ההתמכרות לפחמימות, כי הביולוגיה, כאמור, לא מרגישה כלום. 
  • אוטומט אינו רגש - יש פסיכולוגים רבים הטוענים כי האדם הוא האסופה של הרגליו. אנו רגילים לקום בשעה מסוימת, לצחצח שיניים באופן מסוים, להתגלח בצורה ובשיטה שלנו, להתלבש באופן מסוים, להביט בשעון (או בטלפון) כל X דקות, ועוד ועוד אינספור הרגלים קטנים או גדולים. כל אחד מההרגלים הללו מבוצע באופן אוטומטי ומושלם ויעיל ביותר ולכן גם משרת משהו ברוגע הנפשי שלנו. לעומת זאת, אם אין אפשרות לעשות את הדברים ביעילות האוטומטית הרגילה, אם ההרגל נשבר או מופר, אנחנו מתעצבנים או מתוסכלים. תחשבו על עצמכם קמים מוקדם מהרגיל בשעה, אין מים למקלחת ונגמר הקפה. כאשר אנו רגילים לפעול באורח מסוים השינוי הוא קשה כי איננו יודעים כיצד לפעול ביעילות במצב החדש. בדיוק אותו הדבר מתרחש כאשר אנו עושים שינוי תזונתי. אנו רגילים לארוחת בוקר מסוימת, בשעה מסוימת, ממצרכים מסומים ובאופן הכנה מאוד ספציפי, ועכשיו הכל משתנה. אז "אכילה רגשית" לפעמים היא לא יותר מאשר חזרה אל האוטומט, אל ההרגל הנוח והמוכר. לא משהו מיוחד לאכילה ולא משהו רגשי עצום, אלא רק השאיפה ליעילות ופשטות ורוגע נפשי שמופעלת בכל שינוי, בכל תחום בו אנו רגילים. החדשות הטובות הן שקל לרכוש הרגלים חדשים וברגע שהם הופכים להרגל אמיתי (כלומר כזה המבוצע ללא מאמץ מנטלי), הם אפילו נוחים ונעימים ואתגר ה"אכילה הרגשית" יתפוגג מעצמו.
  • רגש אינו אסון - יש משהו מטעה ב"אכילה רגשית" כי הוא מכוון תחושות שליליות. כביכול יש משהו רע ואנחנו צריכים נחמה בעזרת האוכל, יש משהו קשה והאוכל מרגיע (אנו מייחסים באופן הזה לאוכל תכונות אנושיות ואילו לעצמנו אנו מייחסים תכונות של בטטה). זה נכון כמובן שאוכל מקושר למרכזים במוח המשפיעים על כל מצב הרוח שלנו באמצעיים כימיים כמו הפרשת סרוטונין או הורמונים אחרים (למשל תחושת עצבנות אם אנו רעבים, דכאון או דכדוך במצב של חוסר קלורי, תחושת "היי" לאחר צריכת סוכרים ועוד). התחושות והרגשות הן הדרך של הביולוגיה להניע אותנו לפעולה או להזהיר אותנו מפני בעיות. כי רגש זה לא דבר שלילי, הוא יכול להציל את חיינו (fight or flight). הקושי הוא לזהות בצורה מושכלת את המצב הרגשי שלנו ואז לקבל החלטות שאינן מונעות רק מהרגש אלא גם "מהשכל" והרציונל. פעמים רבות בחיי היום יום אנו נתקלים בקונפליקט שבין הרגש לבין ההיגיון ובדרך כלל רוצים שההיגיון ינצח. למשל, אנו מתעצבנים לעמוד בתור בבנק ומתים כבר ללכת משם אולם ההיגיון מורה לנו להשאר, כי אחרת לא נוכל לחתום על הניירת או לסגור את העסקה. גם בענייני אוכל, אנו יודעים כי משהו הוא מזיק, משמין ולא בריא (כמו דגני בוקר, סופגניה או בורקס) אולם הרגש שלנו אומר דבר אחר: "אני רוצה" או "אני חייבת". אם נוכל בכל סיטואציה כזו לעצור לשנייה קטנה כדי לזהות שיש קונפליקט, לדעת איפה נגמר הרגש ואיפה מתחיל ההיגיון, אולי זה יעניק כח יתר לשכל הישר במלחמתו ברגש. 
  • אנחנו טובים יותר מאשר הכשלונות שלנו - רציתם והחלטתם לאכול נכון וטוב אולם אינכם מצליחים ונשברים. השאלה האמיתית היא מה עושה הנסיגה הזו למערך הנפשי שלכם? האם הוא חווה התפרקות ותחושה עזה של כישלון או אולי אפשר להסתכל על התהליך כמשהו שיכול ללמד ולהעצים, משהו שנוכל להתפתח אם רק נקשיב לו. כי מה לעשות, אנחנו אנשים וככאלו, אנחנו גם אנושיים, ולעשות טעויות או לא להצליח זה גם לגמרי אנושי וטבעי. זה קורה. תאהבו ותפרגנו לעצמכם את היכולת לטעות ובעיקר גם לסלוח. לסלוח לעצמכם ולהמשיך למחרת הלאה. כישלון קטן אינו צובע את כל המציאות בשחור ואינו ערובה לכך שלעולם לא תצליחו או ש"האכילה הרגשית חזקה ממני". היא לא. נכון, היא ניצחה אתכם בסיבוב הראשון אבל היא יכולה בהחלט להפסיד בנוק-אאוט כבר בסיבוב הבא. זה תלוי רק בכם. רוקי לא ניצח בגלל נתוני הפתיחה שלו - אלא ניצח למרות נתוני הפתיחה שלו. כל אחד מאיתנו הוא הרוקי של הזירה בה אנו חגים מול עצמנו, ואני מאמין שאם נאמין, ננצח. 
כיצד אתם מתמודדים עם "אכילה רגשית" והאם ניצחתם את המאבק הזה או שאתם עדיין חגים בזירה?
כיתבו בתגובות, שתפו או הגיבו, בשמחה.
אני איתכם,
דעאל



By Dael with 6 comments

מה תעשו אם תגלו מחר חצי מיליון שקלים בחשבון הבנק שלכם?


נאמר שגיליתם שיש לכם חצי מיליון שקלים פנויים. 
(רק נניח).
גיליתם אותם בחשבון אבל עכשיו מה אתם עושים וכיצד תנהלו את הכסף הזה? 
גבירותי? רבותי? 
מישהו?
מסתבר שאנשים רבים נתקפים בשיתוק של ממש כשיש להם הרבה כסף פנוי בקופה. במקרה כזה רבים בוחרים לצרוך את הכסף או סתם לשמור אותו בבנק כמזומן אבל לא להשקיע אותו באיזשהו אפיק השקעה, פשוט כי זה מסובך מדי, מפחיד מדי, ונושא בחובו אחריות גדולה מדי. 
כשיש לנו הרבה כסף לנהל, ישנן שתי תחושות שעולות בבירור אצל חלק מהאנשים:
1. זה מסובך מדי. למשל בדוגמה האחרונה: אני לא מבינה בשוק ההון. אני לא טוב בזה. אני לא יודעת מה ההבדל בין אופציות למניות לתעודות סל. אין לי ניסיון בניהול השקעות. ועוד ועוד תירוצים עצמיים שמונעים מכם לקבל החלטות ויוצרות שיתוק ואי-החלטה.
2. זו אחריות רבה מדי. והאחריות תמיד מפחידה. כי מה יהיה אם אני אפסיד את הכסף? אני לא רוצה לקחת אחריות על כל הכסף הזה לבד. שאשתי תחליט. שבעלי יחליט. שהדוד שלי (שהוא רואה חשבון) יחליט. לא משנה מי, רק לא אני לבדי.

כלומר, כאשר הבעיה עמה אנו מתמודדים היא גם מורכבת מבחינת נתוני הבסיס שלה, והיא גם משקפת אחריות גבוהה - או אז גדל מאוד הסיכוי להיתקע במצב "לימבו" בו לא מקבלים שום החלטה ופשוט ממשיכים לצוף אל העתיד במצב הנוכחי, רע ככל שיהיה.
לעומת זאת, כאשר ההחלטה פשוטה וכאשר אין לה משמעות דרמטית - קל מאוד לקבל החלטה. למשל, האם לקנות את הקניה השבועית בסופרמרקט א' או בסופרמרקט ב' היא סוגיה קלה ופשוטה. הסופר האחד קרוב יותר, הסופר השני זול יותר אבל בכל מקרה אין יותר מדי פרמטרים או ידע מקדים הנדרש לצורך ההחלטה. בנוסף, גם אם נחליט "על עיוור" אין לתוצאה משמעות דרמטית על חיינו. מקסימום עמדנו עוד חצי שעה בתור או שילמנו 35 שקלים יותר על הקנייה.
סוגיה פשוטה ומעט אחריות - אין ספק שאנחנו מחליטים בקלות במצבים כאלו.
אבל השיתוק מתחיל לזחול כאשר עולים בשרשרת המורכבות ורצף האחריות. אתם מכירים את הדוגמאות לפחות כמוני: לא לקבל החלטות על ביטוח הבריאות המשפחתי או לא לבדוק ולהשוות את מסלולי החסכונות הפנסיוניים. כן, כי זה אולי קצת מסובך להבין מה ההבדל בין קרן פנסיה לביטוח מנהלים ובין קופ"ג קצבתית להונית אבל זה עוד יותר מפחיד כאשר מבינים שלהחלטות שלנו היום יהיו השפעות דרמטיות על עתידנו הכלכלי ועל היכולת שלנו להזדקן בכבוד ביום מן הימים. אז זה גם מסובך וגם מפחיד ולכן אנשים רבים בוחרים שלא להחליט, שלא לבדוק, שלא להתקדם ולהתאמץ.
החדשות הרעות הן שהתוצאה של אי ההחלטה היא בדרך כלל רעה מאוד עבורנו.

עכשיו נחליף את הכסף בתזונה. (בחינם). 

כולנו היינו שם בעבר. ולצערנו רוב החברה הישראלית עדיין שם: עבור רבים וטובים בחברה הישראלית אנחנו חיים ואוכלים "על אוטומט". שותים קפה עם שתי כפיות סוכר בבוקר, אוכלים סנדוויץ' בהפסקת עשר, אוכלים פסטה, פתיתים ושניצל אפוי דל-שומן עם קטשופ בצהרים ופרוסת לחם קל עם גבינה 1% שומן בארוחת הערב. אבל זה לא עובד, ויש תחושה כבדה, או תחלואה שכיחה, או השמנת יתר (או כולם) . הם יודעים שזה לא עובד. הם מרגישים חלשים ונפוחים ונאבקים שנים על שנים במשקל והדיאטות באות והולכות. ואז חברה טובה סיפרה להם על "הסוד הקדמוני" או על פליאו או פשוט שאפשר גם אחרת. סיפרה להם ששומנים אינם אויב, שפחמימות עלולות להיות רעות מאוד, שלה זה הצליח בקלות, וגם לבעלה, וגם לשכנה. אבל הם לא משתכנעים: "הדיאטנית שלי אמרה אחרת", "האדם הקדמון מת צעיר", "אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שזה עובד", "זה קיצוני" "בעיתונים אומרים אחרת". ועוד ועוד תירוצים שונים שעיקרם הוא אופן (אי) ההתמודדות עם סוגיית המורכבות והאחריות:
1. זה נשמע מסובך: להבין למה טוב לאכול כמו  ציידים לקטים ולמה לא בריא לאכול דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים מצריך את האדם קצת להתאמץ, קצת לקרוא. קצת ללמוד ולהחכים כי זה מעט מסובך. כי תזונת האדם אינה סוגיה פשוטה אלא מורכבת וגם המחקרים בתחום אינם תמיד חד משמעיים וכוללים מונחים מסובכים לקורא ההדיוט כמו "חומצות שומן רב-בלתי-רוויות" או "ההבדל בין קשר לבין סיבתיות". אז כן, זה מעט מסובך וברגע שמשהו מסובך יש אנשים שכאמור בוחרים שלא להתמודד ופשוט להמשיך במסלול הטיסה הנוכחי - גם אם הוא מוביל להתרסקות.
2. זו אחריות: לשנות את התזונה משמעו לקחת אחריות. קודם כל אישית. הרי אם אני אתחיל לאכול "תזונה קדמונית" אבל כל השיטה טועה ואז אולי אעשה לעצמי נזק ואקבל התקף לב. או סרטן? זה מפחיד. כן, נכון שכולם יורדים במשקל, וכולם מספרים שהם מרגישים טוב יותר ושבדיקות הדם שלהם טובות יותר, אבל מפחיד אותי לקחת את האחריות על זה. אז ממשיכים במסלול התזונתי הנוכחי - גם אם הוא מוביל להתרסקות. 
כי כדי לעשות שינוי, כדי לקבל החלטה, כדי לעשות מעשה, צריך קודם כל לעבור את שתי המשוכות העיקריות: משוכת הידע ומשוכת האחריות. החדשות הטובות הן שבדרך כלל אין בעיות מורכבות - יש רק הסברים גרועים, ובנוסף, אין באמת דרך להתחמק מהאחריות האישית - כי אף אחד אחר לא ייקח את האחריות עבורנו.

אני מאמין כי הדלק של המין האנושי הוא היוזמה והאומץ. האומץ לקבל החלטות והיוזמה לעשות מעשה. שיתוק אינו מאפיין של המין שלנו, ואכן יש לנו מורשת מפוארת של התמודדות עם אתגרים חדשים, עם סוגיות חדשות - זהו האופי החדשני והיצרני של האנושות שהצעיד אותנו קדימה מן הסוואנות ועד הירח. 
מעולם לא פחדנו מדברים מסובכים: למדנו אותם. 
מעולם לא פחדנו מאחריות: לקחנו אותה. 

"מי שמאמין לא מפחד" שרים בנוער הגבעות אבל לי נראה שהמשפט ההפוך מדויק הרבה יותר: "מי שמפחד לא חי באמת". 
שנדע ימים יפים יותר, חסרי פחד.

קרדיט תצלום- גטי אימג'

By Dael with 4 comments

כיצד תהפכו לרצים יחפים מדהימים - המדריך המלא למתחילים!

תגיד, אתה נורמלי? לרוץ ככה? לא כואב לך? מה נסגר? 
אם שמעתם את זה פעם, סימן שכבר ניסיתם לרוץ יחפים. אם לא שמעתם, אני מבטיח שבקרוב תשמעו.

כתבתי כאן פעמים רבות על ריצה יחפה, על המסע היחף אישי שלי שהחל כבר לפני שש שנים, על יתרונותיה הבריאותיים של הריצה היחפה וגם על הבסיס האבולוציוני של הריצה, אף ערכתי עבורכם השוואת נעליים מינימליסטיות, וגם את הטיפים שלי על כיצד להתחיל. והיו עוד פוסטים רבים.
אבל הנה קיבלתי השבוע מייל מעומרי, שעבר לפני כמה שנים לריצה יחפה לחלוטין, והפך למומחה של ממש בנושא. אני חושב שהסיפור של עומרי חשוב לקריאה. הוא כולל תכנית אימון מפורטת למעבר לריצה יחפה, שאלות ותשובות והרבה מאוד טיפים מועילים.
קדימה, ללמוד וליישם ואולי תנצלו מפציעת הספורט הבאה שלכם!

נו, אז איך הטכניקה?


*******************
רקע על עומרי: 40+.  איש קבע. גובה ממוצע. משקל ממוצע. 

*******************
עבור רץ, נתוני הפתיחה שלי לא היו מעודדים כלל: 2 פלטינות ברגל ימין, פרופיל 45 בגלל מגבלות בטווח התנועה של הקרסול (!), כושר טבעי נמוך יחסית והיסטוריה ארוכה של פציעות בגלל ריצה (שברי הליכה, דלקות ודורבנים) – בקיצור, לא בדיוק החומר ממנו עשויים אלופים.
ובכל זאת רצתי.
בהתחלה היה זה בגלל הצבא (גיבוש, קורס קצינים וכו'). שם זה תמיד זה נגמר בדורבנים ודלקות בעקב ושברי הליכה אחרי שלושה חודשים מתחילת הקורס. זה, פחות או יותר, גרם לי לנטוש את עולם הריצה בגיל צעיר יחסית ולהאמין שריצה זה לא בשבילי. עשרים שנה אחרי, התקדמתי מסיום קורס פו"מ לחצי מרתון בעזרת תכנית אימונים שגרתית לחלוטין. בפועל, השלמתי את המרוץ בהצלחה, אבל שבועיים אחריו עוד שמעתי "קליקים" יוצאים לי מהברך... אז הרמתי ידיים ואמרתי "די! אי אפשר להתמיד ככה עם ריצה. צריך להבין מה קורה פה ובעיקר, איך יוצאים מזה".
גיליתי שאני לא לבד. הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב עם גברים בעשור השלישי והרביעי לחייהם, שמתחילים לרוץ במסגרת "משבר גיל ה-40", עושים מרתון ונוטשים את הריצה אחרי כמה מחזורים של ריצה-פציעה-החלמה או שממשיכים עם הסבב הזה לנצח.
מישהו סיפר לי על ריצה יחפה. 
נדלקתי. 
קראתי את "נולדנו לרוץ" וספרים אחרים בנושא ריצה יחפה, חרשתי את האתר של פרופ' דניאל ליברמן מאוניברסיטת הארוורד וקראתי כל פיסת חומר שמצאתי בעברית ובאנגלית על הנושא, לקחתי החלטה: אני הולך על זה! (או יותר נכון, אני רץ על זה!)

אזהרה חשובה: 
שום דבר שעשיתם עד כה, כולל מרוצים ומרתונים, לא מכין אתכם ליום בו תתחילו לרוץ יחפים. הרקמות הרכות והשרירים בכף הרגל מנוונים וחלשים מאוד אחרי עשרות שנים של נעילת נעליים. מי ששבר פעם יד או רגל מכיר את הרגע בו מורידים את הגבס ומגלים יד/רגל גרומה, רזה וחלשה אחרי שבועות בודדים של קיבוע. עכשיו תחשבו איך נראים השרירים ואיך נראות הרקמות הרכות בכף הרגל אחרי שנים של נעילת נעליים ולמה כל תכניות האימונים שאתם מכירים כנראה לא רלוונטיות למצב הזה.
סולם המאמצים החדש שאתם צריכים לאמץ איטי פי כמה מתכניות האימונים המקצועיות שאתם מוצאים בספרים או ברשת. בערך שליש מהאנשים שניסו לעבור לנעלים מינימליסטיות נכשלו לחלוטין בדיוק כאן: הם החליפו פציעה מסוג אחד בפציעה מסוג אחר (עומס יתר על הרקמות הרכות בכף הרגל) כי חשבו שהחלפת הנעליים זו כל התורה וניתן, בעזרת הנעלים השטוחות והדקיקות, להמשיך באותה שגרת אימונים שהייתה טרום השינוי. ריצה יחפה או מינימליסטית מפעילה עומס גדול מאוד על שריר התאומים ורקמות כף הרגל וללא שינוי הדרגתי ומתון – הדרך לפציעת עומס יתר בטוחה.

*****
הערה של דעאל: אנשים נפצעים גם עם נעליים מינימליות בדיוק מהסיבה שתיאר עומרי. זו גם הסיבה מדוע וויתרתי על 50 דולר שהבטיחו להחזיר לי!!!

*****
תכנית האימונים שלי במעבר לריצה יחפה
למרות שכאמור סיימתי בהצלחה חצי מרתון, ירדתי ל"נפח" אימון של שלוש דקות בלבד של ריצה יחפה ואיטית במתכונת יום ריצה-יום מנוחה. בכל יומיים הוספתי דקה אחת בלבד למשך הריצה ובכל תחנה עגולה (5, 10, 15, 20 דקות...) התעכבתי כשבוע עד שהגוף יסתגל לסגנון הריצה, הרקמות הרכות בכף הרגל יתחזקו והשרירים שתומכים בריצה יחפה יתעבו.
שלוש דקות בלבד! 
גם אם אתם חובבי ריצה ותיקים ורצים עשרות קילומטרים בשבוע, אל תצטערו על הכושר ש"הולך לאיבוד" (הוא יחזור בגדול, רק עם סגנון ריצה משופר פי כמה) ואל תנסו "להשלים את הקילומטראז'" עם נעלים. פשוט קחו את הזמן.
השינוי מורגש כבר באימון הראשון: מהרגע שהורדת את הנעלים והתחלת לרוץ יחף (כן, לחלוטין, לא עם ויבראם ולא עם נעליים מינימליסטיות אחרות), הנחיתה על העקב נעלמת באופן טבעי ואיתה נעלמים גם ההלמים שגורמים לפציעות ספורט. אחרי מספר שבועות בודדים כף הרגל מתחזקת, שרירי התאומים מתעבים בצורה ניכרת וסגנון הריצה הופך להיות שקט מאוד, קליל ויעיל מאוד מבחינה אנרגטית (פשוט מוציאים פחות אנרגיה על ריצה לעומת רצים אחרים שנוחתים על העקב ומבזבזים הרבה אנרגיה על בלימה על העקב, האצה ושוב בלימה בכל צעד כמעט אלף פעם בכל קילומטר).

אחרי שהתייצבתם על חצי שעה ריצה קלילה אחת ליומיים, אתם יכולים לבחור את מסלול ההמשך:
  • להמשיך ולרוץ בכיף באותו נפח שבועי ובאותה המהירות (את מרבית התועלת הבריאותית מהריצה כבר השגתם בנקודה זו. אם תרוצו כפליים, לא בהכרח תקבלו כפליים בריאות).
  • להמשיך ולעלות עד לשעה ריצה במתכונת יום ריצה-יום מנוחה ע"י תוספת של דקת ריצה נוספת בכל יומיים.
  • להגביר קצב ולהוסיף אימוני עליות ואינטרוואלים מבלי להוסיף נפח לאימונים.
  • להפוך, בצורה הדרגתית ומתונה, כמה מימי המנוחה לימי אימונים.
  • לשלב בין מספר מסלולי המשך, רק תזכרו: הכול חייב להתבצע בצורה מתונה מאוד ועל תנסו לאמץ תכניות ריצה מסורתיות מהרשת או אפילו תכניות מיוחדות שנתפרו לכם ע"י מדריכי ריצה אישיים.
אני בחרתי לעלות לשעה ריצה במתוכנת יום ריצה-יום מנוחה ורק אחרי שהגעתי לשעה ריצה רצופה העזתי להגביר את הקצב ולהוסיף אימוני אינטרוואלים.
שנה אחרי שהסרתי את הנעליים לחלוטין, החלטתי להעמיד את יכולת הריצה שלי למבחן ונרשמתי למירוץ 10 ק"מ הראשון שלי. במירוץ נעלתי נעליים מינימליסטיות והשגתי, בלי הכנה ממוקדת דווקא למירוץ הזה, תוצאה של 45 דקות (4.5 דקות לקילומטר למשך כל המירוץ!). בהחלט לא רע בשביל משהו שחצה את גיל 40 וזו הפעם הראשונה שהוא משתתף במירוץ למרחק הזה.
תביטו שוב בנתוני הפתיחה שלי ותבינו עד כמה ההישג הזה משמעותי וטוב, אבל בהחלט לא יוצא דופן בקרב אנשים אחרים בעולם שאימצו את אותה התכנית של מעבר מריצה רגילה, בה נוחתים על העקבים, לריצה יחפה או מינימליסטית.


עשרת הטיפים שלי לריצה יחפה, יעילה ומהירה:
  1. רוצו בצורה רפויה לחלוטין ללא מתח מיותר בשרירים – הרפיון המוחלט בשרירים הוא המפתח לתנועה הנכונה של כף הרגל: ראשית הכריות נוחתות על הרצפה, אז קצות העצבים בכריות כף הרגל משדרות למוח שיש מגע והמוח נותן לאצבעות לנחות על הקרקע. פעם שהקצוות העצבים באצבעות כף הרגל נגעו ברצפה, המוח נותן פקודה לעקב לנחות על הקרקע. כל זה קורה במהירות הבזק 180 פעמים בדקה באופן טבעי לחלוטין. תנסו לעשות את זה עם נעלי ריצה...
    רק כאשר תרוצו רפויים לחלוטין יוכלו השרירים לשכך את פעולת הריצה וכמובן לאגור אנרגיה בעת הנחיתה (אנרגיה שעתידה להשתחרר בצעד הבא ובכך לחסוך לך כ-50% מהמאמץ בריצה. כולם מהללים את הריצה היחפה בזכות היותה מונעת פציעות ספורט. היתרון החשוב הזה, של יעילות אנרגטית יוצאת דופן, פחות מוכר ופחות מוזכר בתקשורת, אבל חשוב מאוד במיוחד בריצות ארוכות!).
  2. הניחו את הרגל מתחת למרכז הכובד של הגוף ודחפו איתה אחורה – אל תושיטו את הרגל קדימה! התנועה צריכה להיות כמו רכיבה על קורקינט: תנסו להושיט רגל קדימה בקורקינט ולהניח את העקב על הרצפה ותראו שהקורקינט ייבלם בחוזקה. בדיוק באותו אופן ריצה בה נוחתים על העקבים, כאשר הרגל מושטת לפנים, בולמת אתכם. אם תרוצו נכון, תראו שאתם משקיעים הרבה פחות אנרגיה בריצה ומתעייפים פחות.
  3. הקשיבו לריצה שלכם – רוצו ללא אוזניות, ללא מוזיקה והקשיבו היבט לצעדים שלכם. ריצה נכונה ויעילה צריכה להיות מאוד רכה ושקטה ואם אתם אצים ליד אחרים שנועלים נעליים, אתם אמורים לשמוע את הצעדים שלהם ולא את הצעדים שלכם.
    מדד טוב לריצה שקטה – אתם מצליחים להפתיע אנשים שהולכים/רצים במסלול שלכם (אם אתם שומעים מאחור קריאות כמו "יו.. מאיפה הוא בא הרץ הזה, לא שמעתי אותו...", אתם על הנתיב הנכון). מדד מעולה לריצה שקטה – אתם מפתיעים גם כלבים...
  4. קצרו את אורך הצעד ובצעו 180 צעדים בדקה – הטיפ הזה חוזר על עצמו בכל מדריך ריצה ואם תשמרו על סעיפים 1-3, מובטח לכם שתרוצו בקצב 180 צעדים בדקה גם מבלי שתמדדו ותספרו. כדי להיות בטוחים אפשר פשוט לספור צעדים ב-20 שניות ולהכפיל ב-3. אחרי מספר ניסיונות ראיתי שזה תמיד יוצא, בדיוק סביר, 180 צעדים בדקה ומאז הפסקתי לספור. באמת שפדומטר הוא לא ציוד חובה ובכלל חוץ ממכנסיים, חולצה ושעון דיגיטלי Casio פשוט אני לא נעזר בשום ציוד נוסף (לא נעליים, לא גרביים...)
  5. אל תשפילו מבט לרצפה – מפחד שלא תדרכו על אבן קטנטנה במהלך הריצה, אתם עלולים לחפש מכשולים סמוך לנקודת הדריכה שלכם וזה משפיע לרעה על כול היציבה וכיפוף הגב. הביטו קדימה ושמרו על גב ישר.
  6. העקבים חייבים לגעת ברצפה –  ריצה יחפה אינה ריצה על קצות האצבעות והעקבים לא נשארים גבוה באוויר במשך כל הריצה, אלא פשוט נוחתים אחרונים (אחרי שהכריות והאצבעות נגעו ברצפה). לא תוכלו לרוץ אחרת וחבל שתנסו.
  7. רוצו יעיל – הקפידו לא לבצע שום תנועה שאינה תורמת להתקדמות קדימה. לדוגמא: הרבה רצים מניעים את הידיים מצד לצד תוך שהם חוצים עם כפות הידיים את קו הסימטריה של הגוף (הקו הדמיוני המחבר את האף לטבור). זו פעולת לא יעילה שמכניסה פיתול מיותר לפלג הגוף העליון ומבזבזת אנרגיה. אם זה לא תורם במישרין לתנועה קדימה – אל תעשו את זה!
  8. תתעלמו מכל ההערות שזורקים לכם ברחוב – כפי שכתב דעאל בספר שלו, "יש לכם פתק ממני".
  9. אל תשמעו לעצות של אף אחד שלא רץ יחף בעצמו – אף אחד מהם לא מבין לעומק מה אתם עושים. זה כמו ללמוד שחייה ממישהו שמעולם לא נרטב, זה פשוט לא עובד.
  10. ריצה יחפה זה לא הכול – המשיכו לשמור על תזונה נכונה, שתייה מרובה, שינה טובה וכמובן איזון הפעילות האירובית עם יתר מרכיבי הכושר הגופני (כוח, גמישות, חיזוק פלג הגוף העליון וכו'). אני אישית משתמש ברצועות בסגנון TRX, משקולת קטלבלס ותרגילים שונים כנגד משקל הגוף וכמובן שכל אחד מכם רשאי לבחור את השילוב שמתאים לו. 
שווה לראות סרטון מצוין על הדרכת ריצה יחפה. וגם חוברת מצוינת שפרסמו חברת הנעליים vivobarefoot כולל עצות טובות לחיזוק כף הרגל (למשל סקוואטים!). וכמובן, תוכלו למצוא עוד ים של חומר ברחבי הרשת. 


כמה שאלות שבטח תשאלו והנה התשובות מראש:

שאלה: זה לא מסוכן? יש שברי זכוכית ברחוב! יש מזרקים של נרקומנים על הרצפה!
תשובה: לא, זה לא מסוכן. שברי הליכה זה מסוכן, דלקות בעקב זה מסוכן, עם כל היתר נתמודד בהצלחה. תסתכלו טוב במסלול ההליכה השכונתי שלכם, יש שם שברי בקבוקים על הרצפה?
בחורף זה לפעמים קר מדי לרוץ יחפים, אז למשך כמה חודשים עוברים ל-VFF או נעלים מינימליסטיות אחרות ומייד כשהטמפרטורות עולות, חוזרים לריצה יחפה.
פעם, לפני שנתיים בערך, גליתי אחרי המקלחת שנכנס לי קוץ לכף הרגל. הוצאתי אותו בקלות והמשכתי לשגרת יומי. זה לא מנע ממני לסיים את האימון באותו היום ובטח לא מנע ממני לרוץ אחרי 48 שעות כמתוכנן. איך "הנזק" הזה בהשוואה לשברי הליכה שמשביתים אותך לכמה חודשים וגורמים לך לסבל נוראי?

שאלה: נכון שיש לך עור עבה ("סוליה טבעית") בכף הרגל?
תשובה: ממש לא! העור בכף הרגל שלי עדין ורך. אחרי הריצה אני מנקה את כפות הרגליים ביסודיות עם סקוצ' וסבון ולא נותר זכר לריצה היחפה. כמובן שלא צריכות להיות יבלות, שפשופים, עור עבה וגס או פגעים אחרים.

שאלה: לא עדיף לרוץ יחף על חוף הים?
תשובה: לא! ככל שמשטח הריצה קשה יותר ויש פחות חיץ (סוליה) בין כף הרגל למשטח הריצה, כך הנחיתה רכה יותר ויש פחות זעזוע לשלד. הריצה על חוף הים לא מעודדת נחיתה על כריות כף הרגל ומאפשרת להמשיך ולרוץ בצורה שגויה על העקבים.

שאלה: יש לי מדרסים מותאמים אישית לפי מידה שעלו הון תועפות. איך אוכל לרוץ יחף בלעדיהם? 
תשובה: לקשת שבכף הרגל יש תפקיד חשוב בנשיאת עומסי הריצה ושיכוך טבעי שלהם (ככה נולדנו לרוץ!). קשת שרירית ואלסטית מבצעת תנועה של כיווץ והרפיה בכל צעד (מי שניסה בעבר לירות בחץ וקשת מכיר את תכונת האנרגיה האגורה באלסטיות של הקשת). דווקא תמיכה של הקשת הזו מלמטה בעזרת מדרסים חוסמת את התנועה שלה ומונעת שיכוך.
יש מעט מאוד אנשים עם עיוותים אורטופדים קשים בכף הרגל, שמחייבים מדרסים כאלה לטובת חלוקה מאוזנת של משקל גופם בשגרה. כל יתר הרצים פשוט נצמדים לכל פתרון מסחרי שמבטיח מזור לכאבם.
יצרני מדרסים מאוד לא אוהבים לשמוע את זה (זה פוגע בפרנסה...), אבל כששואלים אותם איך ניתן לרוץ מהר, שנה אחר שנה, בלי פציעות, בלי מדרסים משום סוג שהוא ובלי נעליים הם נשארים ללא תשובה הולמת.

שאלה: אני יכול לרוץ יחף אם יש לי פלטפוס?
מחקר שבוצע בהודו בקרב אוכלוסיה עירונית מתקדמת, שנועלת בשגרה נעליים, לבין אוכלוסיה כפרית ופחות מתקדמת, שנעה בשגרה יחפה, מצא כי בקרב נועלי הנעליים יש פי 4 יותר מקרי פלטפוס!
פלטפוס זה קשת מנוונת וחלשה בכף הרגל שכמעט נוגעת או ממש נוגעת ברצפה. פלטפוס אינו 100% תורשתי: מי שהלך בילדותו יחף, חיזק את הקשת ומי שנעל נעלים מגיל אפס ניוון את הקשת, אבל התהליך הזה בהחלט הפיך.
יש באינטרנט אינספור עדויות על אנשים בעלי פלטפוס שהתחילו לרוץ יחפים ופתאום הקשת התחזקה, התרוממה והפלטפוס נעלם. מי שסובל מפלטפוס, ראוי שיגזור על עצמו סרגל מאמצים מתון עוד יותר מזה שמתואר לעיל כי ללא קשת חזקה, אין שיכוך יעיל של הלמי הריצה.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מזדרזים לקנות לילדים שלכם נעלים "כמו של מבוגרים" עם סוליה עבה. מכאן מקור ההמלצה של הרופאים שילדים צריכים לנוע יחפים כמה שיותר ואם לא יחפים, אז עם גרביים עם נקודות גומי קטנטנות להגברת החיכוך.  

שאלה: אנשים שרואים אותך רץ יחף ברחוב לא חושבים שאתה ירדת מהפסים?
תשובה: כן, חלקם חושבים שירדתי מהפסים. אני רואה אותם עם עודף משקל, צמיגים עבים סביב המותניים וסיגריה בפה ובטוח שהם אלה שירדו מהפסים. אני לא עוצר כדי להסביר להם מה אני עושה כי חבל לי על הזמן.

שאלה: איך אני יכול לראות הדגמה של ריצה יחפה בצורה טבעית ונכונה?
תשובה: יש לך בבית ילד קטן עד גיל 5? יפה! תוריד לו את הנעליים, תן לו לרוץ יחף בבית ותראה איך הוא או היא מיישמים בדיוק את כל הדגשים שרשמתי למעלה: נחיתה על הכריות, גב ישר, מבט קדימה ועוד.
ככה נולדו לרוץ באופן טבעי וככה רצנו במשך מיליוני שנים. כל היתר זה קלקולים וסטיות מהנתיב.

שאלה: אחרי שהתרגלתי לחלוטין לסגנון הריצה היחף, אפשר לעבור לנעלים מינימליסטיות?
תשובה: כן. זה בדיוק מה שעושים כול הרצים הקנייתים המקצוענים לפרנסתם. אחרי שרצו מכפר מגוריהם לבית הספר בעיר הגדולה יחפים או כמעט יחפים 10 ק"מ הלוך ו-10 ק"מ חזור כול יום במשך שנים, הם מקבלים חסות נדיבה של יצרן נעלים והולכים לקטוף פרסים כספיים במרתונים בכל רחבי העולם.
ברמה הביו-מכאנית, הם יכולים להמשיך לרוץ יחפים (בדיוק כפי שעשה אבבה בקילה באולימפיאדת רומא ב-1960, כשזכה במדליית זהב ושבר את השיא העולמי לריצת מרתון), אבל הם לא עושים את זה כי יצרני הנעלים, שנותנים להם חסות נדיבה, לא יראו את זה בעין יפה...
אדם לבן, שגדל בסביבה עירונית-מערבית, טוב יעשה אם ישמור על מינון של כ-25% אימונים יחפים לחלוטין לאחר שסיים את תהליך השינוי (לטובת שימור סגנון הריצה המושלם, חיזוק הרקמות הרכות בכף הרגל ומניעת פציעות עתידיות).

שאלה: אפשר לוותר על שלב הריצה היחפה ולעבור ישר לנעלים מינימליסטיות?
תשובה: בהחלט אפשר, אבל לעולם לא תהיה בטוח ב-100% שסגנון הריצה שלך מושלם. תמיד קיימת סכנה שתמשיך לנחות באופן חלקי על העקב בגלל הסוליה שמאלחשת את קצוות העצבים בכף הרגל ומשבשת במעט את התזמונים של מערכת הבקרה הטבעית. ככל שהסוליה דקה יותר, כך הסיכוי לשיבוש סגנון הריצה קטן יותר ולכן, בהיבט הזה, בעיני נעלי VFF עדיפות על נעלים מינימליסטיות אחרות.

שאלה: בתור רץ מושבע, איזה שעון צריכים אצנים? פולאר? גרמין? סונטו?
תשובה: השעון היחידי שאצנים צריכים זה שעון מעורר גדול עם צלצול חזק שיתלוש אותך בבוקר חורף קר מהמיטה...
אנשים סבורים שהקסם טמון בשעון חדיש שמחובר ל-GPS, שמקבל נתונים מהפוד בנעל שסופר צעדים, שמזין את נתוני הריצה לאפליקציה, שמעלה את הכול לפייסבוק באופן אוטומטי... לא. מספיק שעון שמראה את השעה. 

אז מה היה לנו כאן?
סקרנות – לדעת ולהבין מה באמת גורם לפציעות ריצה בתדירות כה גבוהה ואיך אפשר להימנע מהן. לחקור את המידע הרב שקיים בספרות, באקדמיה וברשת ולקרוא את העדויות של האנשים שהתנסו בריצה יחפה ומינימליסטית. 
ספקנות – להפעיל ביקורת שיפוטית על כל המיתוסים הקיימים וכמובן על כל ההצהרות השיווקיות של יצרני הנעליים ובוני המדרסים.
התמדה – לאחר שהכול ברור כשמש וכל חלקי הפאזל מסתדרים היטב בראש, פשוט להתמיד בתוכנית.
כיף – כי אם לא נהנים מהתהליך ומהתוצאות, למה להתאמץ?

עכשיו, כשעשיתי לכם חלק גדול מעבודת הרקע והמחקר, הדרך האישית שלכם לרוץ כמו שהגוף שלכם רוצה צריכה להיות קלה הרבה יותר. זה בהישג ידכם! בהצלחה! 

**********
תודה לך עומרי!
ומה אתכם, רצתם יחפים פעם? 

(קרדיט תמונה: http://goo.gl/88EsIO)

By Dael with 27 comments