מחשבות כצייד לקט בנורבגיה - חלק שלישי + שנה טובה

(תזכורת: בספטמבר 2024 ביליתי שבוע בסדנת מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. הפוסט הראשון עסק במאמץ לאש, הפוסט השני בהתבוננות בפסולת. הפוסט הזה יעסוק בשפע. החלק הבא והאחרון יתכתב עם רוחניות, קהילה ועם האפשרויות לחוות וללמוד את כל זאת גם פה בארצנו, ואפשר!).

משך רוב שנות המין האנושי, לאיש לא היה רכוש. לא במובן המערבי, בכל אופן. לא קרקע בבעלות האדם, לא ארבע קירות פרטיים, לא משכורת או פנסיה ולא חפצים אינספור. חיים קדמוניים הם חיי נדודים, ומה שלא נכנס בתרמיל הגב, לא יכול להיות חלק מחיי האדם כי אחרת "הרכוש" מצמיד אותך למקום ומונע ממך תזוזה וחיים. בתרמילו של קדמון שכזה היו נמצא חפצים חיוניים בלבד (כלי עבודה, כלי צייד, אביזרי הדלקת אש) וסמלי כוח כמו קישוטים, מחרוזות וחפצים נדירים אחרים (ששימשו גם ככסף). הנה דוגמה נהדרת לארגז כלי עבודה קדמוני, מתוצרת לינקס. יש בו ערכת אש, להבים, כלי תפירה, ראשי חיצים, סכינים, פטריות יבשות (קריטי להדלקת אש), נרתיקים עשויי עור ועוד כמה תופינים. אבל לא רק רכוש לא היה לאבותינו, גם מקרר לארוחה הבאה לא היה. על האדם להשיג כמעט כל יום מזון חדש, ואת המזון שהשגנו בעמל רב, אם הוא מספיק ליותר מיום אחד, עדיין היתה חובה לשמר מפני מזג האוויר שלא יתקלקל, וגם להגן ולשמור עליו מפני העכברים, הדובים והציפורים שכולם ישמחו מאוד לשדוד את מזונו של האדם ברגע שיירדם. אוכל זמין 24 שעות ביממה הוא הרגל שרכשנו רק לאחרונה (ואכילה 24 שעות ביממה, אגב, היא אחד התוצרים ההרסניים של השפע הזה, המביא להשמנה ותחלואה).

בנורבגיה לא רעבנו, אבל לא היה מקרר הפתוח 24 שבע. למען האמת, לא היה מקרר כלל (והחמאה נחה על מדף). על כל פנים, הסדנה הזו כללה אוכל ולא התיימרנו לצוד או ללקט, אבל השפע של היער נמצא במרחק נגיעה, אז תגברנו.

ארוחות הבוקר היו ספרטניות למדי. שתי ביצים קשות לראש, חצי קילו חמאה (לכולם), וצנצנת גרנולה תוצרת בית, ללא סוכר ודגנים. למי שרוצה, גם תה מעשבים מהסביבה. אין יוגורט או חלב, אין לחם כמובן. מהיום השני הוספנו לתפריט גם בריז שליקטנו. הולך מעולה עם הגרנולה, באחריות. בארצנו השחונה והחמה, פירות יער אינן חזון נפרץ. פה בכרמל לא ראיתי מעודי בלובריז או קרמבריז או בלקבריז או הקלבריז (הידעתם שזה בעצם שמו של הקלברי פין??? רק השבוע ירד לי האסימון). אבל בנורבגיה, מה נאמר, אי אפשר ללכת ביער בלי לדרוך על כמה גרגרי יער שכאלה... על פי רוב את הבריז אוספים במלקטת נחמדה, שהיא כלי קיבול עם "שערות" מתכת העוברות בין הענפים ומסרקות בעדינות את הפירות הישר אל תוך הכלי. קרמבריז, אגב, גדלות ממש בגובה אפס, על מים ממש בשפת אגמים, ואותן נלקט אחת אחת. אבל עבורי, הבלובריז עדיפות (גם בצבע, גם בטעם). אדם יכול לבלות את עונת הקיץ ביער הנורבגי ולא למות מרעב, כי פירות היער מקיפים אותנו מכל עבר. אין בהן חלבון, ואין שומן, אז להספיק זה לא מספיק, אבל יש בהן בהחלט שפע של טעם.

ארוחות צהריים, ידענו מראש, לא נקבל, לכן כל אחד הביא "תגבורת" אישית בתרמילו. אני הבאתי קופסאות שימורים של כבד דג שיבוט, וגם נקניק. שני החברה השבדים הביאו לעצמם שניים וחצי קילו חמאה! "כל דבר עם עוד קצת חמאה, יותר טוב", הסבירו. ואכן, בארוחת הבוקר הם הוסיפו 100 גרם חמאה לקערית הגרנולה, עוד חופן בריז, ביצה, ושפכו על כל זה מים רותחים. מתקבלת מעין דייסה שמחזיקה אותך יממה לפחות...

חוץ מפירות יער, היער מספק גם שפע של פטריות. כילד שגדל על הכרמל חיכיתי כל שנה לחורף רק מסיבה אחת: לא היה משהו שאהבתי יותר מאשר ללכת לחפש אורניות ביערות הרטובים שליד אוניברסיטת חיפה. היה זה בילוי אחר הצהריים קר ומהנה ביותר. שילוב של מחפשים את המטמון, הרפתקה ומיסתורין. הזיכרון אולי מטעה אבל נדמה לי שתמיד מצאנו משהו וחזרנו עם שלל אורניות. אבא שלי התעקש שוב ושוב להכין מהן דווקא חביתות, ואלו יצאו רטובות ושחורות-צהובות, כך שאיש חוץ ממנו לא הסכים לגעת בהן, ואת עצמו הוא שכנע שזה טעים. לי די היה בחדוות החיפוש. אגב, בשנים האחרונות חזרתי לחפש פטריות ביערות הגליל, ולמדתי על התחום והן נפלאות (במיוחד נטופה עריבה, אחלה פטריה שבעולם. בקרוב החורף, תרשמו לפניכם).

והנה בשבוע הנורבגי מצאתי את עצמי שוב כילד. יש כה הרבה פטריות ביער הקיץ הנורבגי שזה בלתי נתפס כמעט. כמובן ששם, כמו כאן, חובה לדעת מה אתם עושים (ומלקטים). יש פטריות רעילות מאוד וחבל למות סתם על קולינריה. בגדול, וזה *לא* תחליף לשום הדרכה מסודרת ממישהו שמכיר, משפחת האורניות (ספוג מלמטה) הן בטוחות ברובן (אם כי יש כמה שיעשו כאב בטן אם לא יבושלו די זמן). פטריות יפות מדי ומושלמות תמיד מסוכנות (למה לא טעמו אותן התולעים?), מפטריות מחודדות (אפילו קצת) נתרחק תמיד, וכמובן גם מפטריות מפחידות (אדום לבן?) ופטריות עם "דפים" – למעט הסוגים שאתם יודעים בוודאות שהן ראויות וטובות (למשל הנטופה העריבה, או השנטרל באירופה). חשוב עוד: כל מדינה והפטריות שלה. יש דמיון רב, אבל תמיד תבדקו עם מישהו מקומי שמכיר באמת מה פה טוב ומה לא. תמיד. ועוד טיפ: פטריות יער תמיד תבשלו ולעולם לא תאכלו אותן חיות, אפילו אם אתם בטוחים ב 100% בזיהוי ובבטחון. עד כאן אזהרות כלליות לגבי ליקוט פטריות שטובות תמיד ובכל מקום. ספציפית בנורבגיה מעבר לידע האינסופי של לינקס, היה איתנו בחור שבדי שמגיל אפס מלקט פטריות ביער הסמוך, מה שהביא אותנו לבטחון גבוה מאוד. ליקטנו עשרה סוגים של פטריות מאכל לפחות. שנטרל חומות ושנטרל צהובות. פטריית "כבשה" (כי כך היא נראית) ופטריית "לחם צרפתי" (שאכן כך נראית), ופטריית הדרקון (כנ"ל) ועוד כמה. הקפצנו אותן עם חמאה מעל האש, ועשינו מבחני טעימה. היה נפלא. אין ספק שהחורף הקרוב אלך שוב ללקט כאן פטריות.

כך או אחרת, הליקוט מחדד את החוויה שהיער יכול להעניק שפע. ובכלל, חווית היער היתה שונה מכל יער שהכרתי עד כה, וכבר ביקרתי בכמה יערות בחיים.

למשל, את חיפוש הפטריות עשינו יחפים. משהו כמו שעתיים שלוש של הליכה ביער. אני לא מכיר הרבה אנשים שילכו יחפים שעתיים ביער ישראלי (בחורף או בקיץ).  משהו הרי ידקור אותנו, או קוץ שיתקע ברגל, או שניתקל באיזה ענף סורר, או סירפד. משהו אולי יציק. אבל כאן היער עטף אותנו, מילולית. הוא מכוסה בשמיכה עבה ורכה של טחב ואזוב ושרכים, ולמרות שגם זה הוא יער אורנים, ממש כמו אצלנו, הרי שהוא כולו מרוצף רוך וחיים. זה היתרון של שלג חצי שנה המרכך את כל הענפים שנפלו במהלך הקיץ, ושל גשם היורד כל העת בשאר החודשים, המעניק שפע לטבע. אצלנו לעומת זאת, יש "ארץ אשר הרריה נחושת". זה לא אומר שהחיבור אל הטבע, בכל הזדמנות, לא יכול להיות קרוב יותר, גם פה בארץ. היחפנות היא חלק מהבלתי-אמצעיות של הרגשת הסביבה. היא הפידבק המיידי של העולם אל הגוף שלנו, וכשיש הזדמנות, כן, גם בארץ, ההליכה יחפים תותיר אחריה זכרון של המקום, לא פחות מהמראות ומהצילומים. כדאי לנסות זאת. כדאי להרגיש בעצמכם.

נחזור רגע לחווית הליקוט. בקיץ אצלנו קשה הליקוט, אבל בחורף יש שפע של ירוקים מקומיים, ועוד מעט יהיה פה חורף.

התועלת של הליקוט היא יותר מאשר הקלוריות שמקבלים והרבה יותר מאשר השקלים שחוסכים במכולת. כי הליקוט מחייב התבוננות עמוקה בסביבה. הוא מכריח אותנו לצאת אל השדה ולשאוף את האוויר והריחות. הוא מחייב אותנו להכיר את הצומח, לדעת איך הצומח מתנהג (איפה הפטריות הללו אוהבות לגדול, ואיפה העצים שתחתיהם נמצא כל טוב), ולזכור מה היה לנו טעים ומה פחות. הליקוט מעודד אותנו לפתח יחסים אינטימיים וקרובים יותר עם העצים והשיחים והפרחים, ודרכם, עם ההווייה כולה.

מתי ליקטתם משהו בפעם האחרונה? האם אתם מתכננים ללקט לעצמכם משהו השנה?

בפוסט הבא, כאמור, נדבר על רוחניות, ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו.

ועד הפוסט הבא (בו, כאמור, נדבר על רוחניות ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו), נאחל לכולנו שנה טובה! שנה בה יתקיים בנו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" במלואו: שחיילנו הנמצאים עתה בלבנון ובעזה ובכל מקום שהם ביבשה באוויר ובים, יחזרו בריאים ושלמים ועטורי נצחון, ושנשוב ונחבק את בנותינו ובנינו החטופים עדיין בידי מרצחים, ונביא לקבר ישראל את מתינו, ונחזור להפריח את הגליל ולחיות ולשגשג בנגב. שנה שתעניק לנו מעט שלווה והרבה בטחון. שנה בה נתאושש, כאנשים פרטיים, כחברה וכאומה, ונחזור לחייך בכל לב, לשמוח ולפרוח.

שנה טובה יקירים, שנה טובה.

 

By Dael with No comments

מחשבות כצייד-לקט בנורבגיה – חלק שני - התבוננות חלופית על צריכה

(תזכורת: בספטמבר 24 חזרתי משבוע של מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. בפוסט הראשון כתבתי על החוויה ועל משמעות הנחישות בהדלקת האש. בחלק השני, הזה, נכתוב על הצד הפחות מרגש של המציאות: השאריות).

אנו חים בעולם מערבי. לא יוצא יום בו איננו מרוקנים את פח הזבל, כ 30 ליטר בממוצע, אל הפח העירוני. על פי רוב, פעמיים ביום. המשרד להגנת הסביבה מעריך כי כל אחד מאיתנו מייצר כ 1.8 קילו אשפה ביום. למשפחה ממוצעת זה למעלה משבעה קילו ביום, כל יום. זה 2.5 טון בשנה למשפחה. תחשבו לבד כמה זה יוצא על פני חיים שלמים. והנה בנורבגיה ביער, שהינו 11 אנשים במשך שמונה ימים במקום אחד, ויחד ייצרנו פחות משבעה קילו פסולת במשך השבוע כולו (כלומר התמלא פח אחד, לא גדול במיוחד. מכיוון שצריך לנסוע כדי לזרוק את הזבל, ואיש לא נסע, יכלתי לראות זאת במו עיני). אומר שוב: פח אשפה אחד ל11 מבוגרים במשך יותר משבוע שלם, זה בערך 5% מקצב ייצור האשפה הרגיל של כל אחד מאיתנו (למעט לינקס, שזה הסטנדרט שלה, אני מניח).

לאן הכל נעלם, או במילים אחרות: מהי פסולת? הנה כמה התבוננויות.

דוגמא ראשונה - הדג

בסככה הגדולה, זו המשמשת גם כבית מלאכה, גם כמחסן עורות וגם כמטבח, הכינה לנו לינקס ארגזי מזון. ארגז ליום, ארגז ליום, ובכל ארגז חיכו לנו המצרכים לארוחת הערב. רוצה לומר: מה שיש בארגז, זה מה שיש לאכול. בארגז הראשון היו בצלים, לפתות, גזרים, מיני ירוקים, וגם דג. היה זה פורל. ורוד, עצום כסלמון וטרי טרי, שהגיע מחווה סמוכה. כל האוכל, אגב, היה כזה: טרי, מקומי, אורגני ופליאו (!): ללא עיבוד. ללא סוכר. ללא קמח. קדמוני. הידד. נחזור לדג, שזימן לכולנו הזדמנות להשתתף במבצע "עור דגיגון" וללמד אותנו פרק בקיימות וניצולת. זוכרים שסיפרתי שפילחנו אבני צור לחודים? ובכן, מיד לאחר מכן עברנו למבצע דגיגון. כל אחד הביא איתו את האבנים שייצר, ויחד התנסינו בשימוש בהן בפועל. את הדג פילטנו: פתחנו לאורך ביטנו וסנפיריו עם סכין שכזו, העשויה פלח אבן, ועם אבן אחרת, קהה ולא חדה דווקא, הסרנו את העור בשלמותו.

מפילה הדג הכנו ארוחה משובחת, אבל עוד קודם לכן חזרנו אל העור וקירצפנו אותו עוד באבן עד שלא נותר עליו זכר לבשר ושומן, ומצידו האחר – עד שלא נותרו עליו קשקשים. השרינו את יריעת עור הדג בסיר גדול מלא מים פושרים שקודם לכן הורתחה בהם קליפת ערבה. Say what? שמעתם נכון. מבשלים קליפת עץ במים (אפשר כמעט כל קליפה. הן מלאות בטאנינים וחשובות לריכוך ועיבוד העור), ואחרי שהמים מתקררים (ונעשים חומים) מכניסים אליהם את עור הדג. יש להשרות אותו בדלי לפחות ארבעה ימים, ולא לשכוח לבחוש מדי פעם... ומקבלים עור דג מהמם ומוכן לעיבוד. את העור מייבשים על חבל, ואז מורחים אותו בשמן, ומתחילים לעסות, ללוש ולפרק אותו כדי לתת לעור גמישות (שלא "יישבר"). זה לוקח קצת זמן ומאמץ. כשעה של עיסוי אינטנסיבי של עור הדג, ואז, מעשה ניסים, מקבלים יריעת עור איכותית, חסרת ריח (כלומר עם ריח נעים של עור "רגיל"), ויפה בצורה בלתי רגילה. חילקנו את היריעה בינינו ואני עם השארית שקיבלתי, הכנתי בבית אחרי שחזרתי ארנק קטן, נהדר וחמוד מעור של דג. עור שבכל מצב ובכל עולם אחר, הייתי זורק בלי לחשוב פעמיים.

את אידרת הדג, אגב, ואת ראש הדג, שמנו בקדירה, אליה התווספו גם שאריות ראשי הלפתות והגזרים, מים ושפע חמאה, והופ, אל מעל המדורה. אחרי כמה שעות זה היה כבר ציר הדגים, תוספת לאורחה. ציר שהחזיק מעמד, דרך נס, כל השבוע כולו. כל יום הוסיפו לו עוד קצת שאריות ירקות, ועוד קצת חמאה, ועוד מים, והוא רק העמיק עוד בטעמיו והעצמות שהיו בו התמוססו איכשהו ונותר מהכל רק נזיד (עשיר בעיניים, כתוספת לאמיצים).

בדיעבד, מכל הדג לא נותרה כל פסולת למעט המעיים והזימים, וגם הם לא הלכו לאשפה אלא למאכל התרנגולות.

 

דוגמא שניה – החבל

הביטו בתמונה. אנו רואים בה את לינקס ולפניה כדור צמר בהיר מעשה ידייה. הצמר נראה (ומרגיש) איכותי מאוד. האם תוכלו, ילדים, לנחש ממה עשוי הצמר?

ועתה הביטו בתמונת המחט הדקה, ובעיקר בחוט הדקיק הנמשך ממנה. זהו חוט חזק כפלדה. ממה הוא עשוי לדעתכם? רמז: גם הוא עשוי פסולת.

 

דוגמא שלישית – עצמות ועצים

בתמונה רואים ערימת עצמות ביער. בסמוך לחווה אל תוך היער יש מקום משונה קצת, בו משליכים עצמות שנותרו או אפילו שלדים שלמים של חיות שניצודו או חיות משק שהלכו לעולמן. גיא העצמות היבשות הללו היה מגרש המשחקים שלנו. שוטטנו בו, וכל אחד בחר לו כמה עצמות נחמדות למראה וטובות לעיניים 😊. כי העצמות אינן רק מה שנותר מהחיה המתה, הן גם חומר גלם היכול לשמש למגוון שימושים וצרכים: קרסים, כפתורים, מחטים וסכינים, וכל דבר שאפשר לדמיין להכין מחומר גלם עמיד. דמיינו, ועשינו. הנה עשיתי לי את המחט, ועשיתי עוד מתלה מגבות, מגולגולת חביבה של מוס.

 

בעולם קדמוני, כל דבר הוא משאב.

יש לך דג? תאכל אותו, תאכיל את החיות עם שאריותיו, תפור מעורו בגדים, הכן מעצמותיו נזידים. הדג לא ניצוד ונאכל רק כדי להכין סושי מפונפן מדופן הבטן. הוא ניצוד ונאכל ומעובד וכל כולו לתועלת הקהילה כולה.

הכנת אסאדו לשבת? אל תזרוק את העצמות. ייבש אותן ואולי תוכל להכין משהו שישמח אותך. אם את האסאדו קיבלתם ישירות מהקצב, אולי הוא יסכים לתת לכם את הגידים. אם תייבשו אותם, תגלו שהם מתפרקים ל"שערות" ותוכלו להכין מהם את החוט הדקיק הלבן ההוא מהתמונה. חוט שכל מנתח היה שמח להשתמש בו.

 את במקלחת בסוף היום והסתרקת? ודאי נותרו שערות על המברשת (זה ספציפית לא קרה לי כבר שנים, אגב. מיתרונות הקרחת). מהשיער הזה אפשר להכין יופי של צמר לסריגה. כן כן. כדור הצמר הבהיר בתמונה הוא תוצרת עצמית, ישירות מהקרקפת של לינקס.

אם התמלאתם תחושת קבס, אולי זה בגלל שהתרגלנו להתבונן בעולם כמקום עם שפע אינסופי, וכל מה שחורג מהתבנית הוא פסולת מגעילה, הלא לכאורה אין מחירים לשלם. לינקס למעשה מציעה לנו: התבוננו בעולם אחרת. הפסולת של היום יכולה להיות המשאב של מחר. השלם יכול להיות גדול מסכום חלקיו. הנה, משאריות עצי ההסקה גילפתי לי כף נהדרת. וביום האחרון, ממש בדרך הביתה, נאלצתי לקלוע לי זריז חבל מקליפות עץ, ואיתו קשרתי את האוהל למוצ'ילה. אין דבר שלא יכול לשרת אותנו, אם רק נלמד להתבונן, אם רק נלמד להקשיב למה שהטבע מציע לנו. הניצול הנכון והמלא משאיר אותנו בקומה אחת עם הטבע. אנחנו מפסיקים לייצר כמויות אינספויות של זבל ועוברים לייצר תועלת. זה לא שנעבור ל"אפס אשפה", אבל מעבר לתועלת הסביבתית, יש פה התקדמות פנימית, לפחות עבורי: אנחנו לא (רק) מפונקים, אלא אנו מתבוננים, עושים, משתמשים בשלם. (אגב, כתבתי רבות על הנושא הזה של nose to tail במזון קדמוני. על פי רוב החלקים אותם אנו זורקים הם דווקא הבריאים והמתגמלים ביותר: הכבד, מוח העצמות, אברי פנים וכדומה. התבוננות שונה מביאה לתועלת ובריאות). 

ועד לפוסט הבא (אני רואה שיש לי עוד הרבה מה לכתוב. על ליקוט, על פטריות, על הקהילה ועל המסע הרוחני שהטבע והעבר מאפשרים לנו), ובינתיים ספרו: מהי הפסולת שאתם משתמשים בה, ואיש לא מאמין.  

אשתדל להמשיך,

דעאל

By Dael with No comments

איך זה שנעשיתי צייד לקט בנורבגיה - חלק ראשון

בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מהגשם, או ליתר דיוק: מהרעש. גשם זלעפות היכה באוהל שלי, כמו היה נשפך בדליים מהשמים ומהעצים. אחרי דקה אור גדול לבן הציף את האוהל ומיד אחריו החשכה המוחלטת חזרה לשלוט. נראה היה שת'ור, אל הרעם הנורבגי הגיע בכבודו ובעצמו לבקר בחלקת היער הקטנה שהיתה לי לבית. ת'ור הניף את פטישו ורעם אדירים התגלגל וציפורים נסו מעצי היער, ורק הגשם המשיך לשטוף את הכל, עד שחזר השקט ליער, ואני חזרתי ונרדמתי לצלילי טיפות הגשם ונפשי שמחה בליבי.

מה עשיתי בנורבגיה באוהל, ביער, אתם שואלים? יש לך תשובה קצרה (שבוע אינטנסיבי של רכישת מיומנויות קדמוניות ביערות נורבגיה), ותשובה ארוכה ומלאה, שתתפרס על כמה פוסטים: איפה הייתי וקצת על מה עשיתי, מה אוכלים שם, איך ומדוע זה רלוונטי לחיים שלנו וכיצד תוכלו גם אתם.

***

לא בטעות ולא במקרה אתם מוצאים דווקא אותי בסדנת מיומנויות קדמוניות. כבר קרוב לשני עשורים שאני כותב תחת השם "מר קדמוני", לספר הראשון שלי קוראים "הסוד הקדמוני" , לפני כמה שנים גם השתתפתי בסדנה דומה, פה בארץ, אצל מיכה חנונה ובכלל: חכמת העבר היא משהו משמעותי ומרכזי בתפיסתי את העבר, את ההווה, ואת העתיד של כולנו. בעיני, רבות מתחלואות העולם המודרני נוצרו רק משום שאיבדנו כל קשר לידע הקדמון. למשל: איבדנו את היכולת להבדיל בין אוכל אמיתי לבין רעל מתועש. איבדנו את היכולת להתרכז, את היכולת לשבת ולהיות נוכח בטבע, את העצמאות והמסוגלות של הפרט לדאוג לצרכיו הבסיסיים, איבדנו גם טווחי תנועה והרבה מחוזק הגוף. כחברה מודרנית, איבדנו כה הרבה, וכה מזמן, שכבר איננו יודעים מה איבדנו. יוצא אדם לסדנת מיומנויות קדמוניות, והתגובה הראשונית זה "השתגעת"? ואח"כ גם "למה זה טוב"?  ואולי גם "מה זה בכלל, מה עושים שם".

אז נתחיל מההתחלה: מהן מיומנויות קדמוניות ואילו מתוכן תרגלתי השבוע.

ככלל, מיומנויות קדמוניות הן שם משפחה רחב לטווח נרחב של ידע ופעולות הנדרשות עבור כל אדם בכל חברה קדמונית, קדם חקלאית. היכולת לשלוט באש (להדליק אותה, להעביר אותה, לשמר אותה), היכולת ללקט מזון מהצומח ולהבדיל בין רעיל לבין בטוח, הידע והמיומנות להכנת כלי צייד והנחישות, הסבלנות והמיומנות הנדרשות כדי להפעיל אותן ולהשיג מזון מן החי, היכולת להקים מחסה והגנה, הדרך לייצר ביגוד, לבנות אביזרים נדרשים (תיק, מנשא, סכין), יכולת גששות ואיתור הזדמנויות וסכנות, לעקוב אחר טרף, ועוד ועוד. ועוד בפשטות: כל מה שנדרש על מנת לשרוד בטבע.

להבדיל מתוכניות ריאליטי ומשעשועונים למינהם, לא באנו לשחק, וגם לא באנו לשרוד עם סכין בין השיניים או להיות מזי רעב. באנו אל לינקס כדי ללמוד משהו מהידע שלה. והו, כמה ידע יש לה.

כשהגעתי לחווה (שתי רכבות מאוסלו, ולאחר מכן מונית אל דרך עפר ללב היער), ראיתי את לינקס יורדת מולי בשביל. אישה גבוהה בת כמעט 60, בלונדינית, חזקה ורזה, המשדרת איכות ונוקשות של מסמר פלדה ארוך. את לינקס אני "מכיר" כבר שנים רבות. היא אחת מהפעילות המפורסמות בתחום המיומנויות הקדמוניות. בת לאמא שבדית ואב בריטי, היא נפש חופשיה ששוטטה בעולם בחיפושה אחר הידע הקדום. היא התחילה את המסע שלה בגיל 21, בבית הספר  The Tracker בניו ג'רזי, של טום בראון ג'וניור, חלוץ הידע הקדמוני, שהלך לעולמו לא מזמן, באוגוסט 2024. על טום כתב ידידי אורי ארד, וגם אני מאוד ממליץ לקרוא את הספר שלו "דרכו של גשש", המקפל בתוכו את תפיסת העולם כולה: מיומנויות קדמוניות כדרך של חיבור בלתי אמצעי לסביבה ולטבע. אחרי טום בראון, לינקס המשיכה עוד בנדודיה, באתגרים שלקחה על עצמה, בשהות בטבע, וברכישת היכולת לשרוד ולשגשג ללא כל ציוד מודרני. זה נשמע פשוט (אולי), אבל זה קשה. מאוד. מאז שנת 2020 היא בנורבגיה. רכשה חווה קטנה עם שטח יער המקיף אותה ושם היא חיה לבדה בפשטות נזירית קיצונית. היא התנתקה מרשת החשמל (!). אין מערכת ביוב (יש צריף שירותים רעוע שתחתיו דלי, המוטמן כקומפוסט בחלקת יער כל כמה ימים). אין מים חמים ויש רק ברז אחד בחצר החווה, ובו מים המגיעים בגרביטציה ממעיין סמוך. הבית בו היא גרה הוא זערורי (אולי 20 מ"ר), וחוץ ממנו יש סככת עבודה, מחסן עצים ושני מבני משק זעירים (8 מ"ר כ"א), שלושה סוסים, שני חתולי יער נורבגיים וארבע תרנגולות. כל שאר 20 הדונם הם יער, הגובל בעוד יער ובעוד יער ובעוד יער (בנורבגיה, ובכל סקנדינביה, יש את הזכות לנדוד the right to roam מה שאומר שהיערות וכלל השטחים אסור שיהיו מגודרים שכן כל אדם יכול לעבור בהם בכל עת, לישון בהם, ואף ללקט בכל מקום, לא משנה מי הבעלים). אפשר לנדוד ביערות אלו זמן רב ואין כל גדר בין חלקה לחלקה אלא סימון קטן באדום על אחד העצים.

לינקס מעבירה סדנאות רבות בתחום, כל אחת מוקדשת לנושא אחר. יש את שבוע הבסיס, אותו עשיתי זה עתה, ויש עוד ידע רב: שלושה שבועות של הכנת קשתות. שלושה שבועות של מיומנויות צייד (ופירוק בע"ח גדולים), שלושה שבועות של עיבוד עורות והכנת בגדים, סדנת דייג, סדנת שלג וחורף, סדנאות ליקוט ועוד ועוד. מי שרכש מספיק ידע וכלים (אצלה או במקומות אחרים), יכול גם להצטרף ל Stone Age Project שזה כבר עליית מדרגה של ממש: מדובר בכמה שבועות של שהייה בטבע, אך ורק בביגוד ובכלים קדמוניים. היינו, הטמעות מוחלטת וחזרה לעבר באופן מלא ועמוק. עוד על זה, אולי בפוסטים הבאים.

חזרה לקורס הקטן שלנו. הבסיסי. רק שבוע. רק טעימה.

ביער שליד החווה ישנו (כל אחד מעשרת המשתתפים הקים את אוהלו בפינת יער אחרת, לא רואה את האחרים, בשקט מלא), ובקרחת שלמרגלות העצים הוקמה סככת ברזנט זמנית, תחתיה ישבנו והקמנו מדורה ושם למדנו חלק גדול מהזמן. בשאר הזמן שוטטנו ביער ללקט פטריות, כמו גם בלובריז וקרמבריז וסוגים אחרים, או ישבנו לפרק עצים עם גרזן ולגלף משהו מהפיסות, לארוג חבלים מקליפות עצים, לתרגל הדלקת אש או לשחק בפילוח אבני צור, לעבד עורות ולסתת עצמות. ננסה להרחיב תיכף.

כל מיומנות קדמונית, קטנה כגדולה, היא שער לעולם שלם של מומחיות, ודורשת תרגול ונחישות. ואינספור צעדים מקדימים, שכל אחד מהם דורש מיומנות כשלעצמו.

הנה דוגמא: ודאי שכבר ראינו כולנו באיזו תכנית טלויזיה כיצד איזה מומחה השרדות מצליח להדליק אש עם קשת-אש, וחשבנו אולי "מה הבעיה". אז חשבנו.

איך הטכניקה עובדת? יש קשת קצרה המסובבת מוט עץ קצר (כ 20 סמ), המתחכך על שקע בלוח עץ שטוח. בנקודת החיכוך נוצר חום ועשן ולאחר די זמן ומאמץ: גם גחלת, וממנה, עם עוד עזרה טובה, עדינות, הרבה נשיפות ולא מעט חומרי בעירה עדינים שיש ללקט, אולי גם להבה ומדורה. אבל לפני שניגש אל טקס ההדלקה, ראוי שנעצור רגע ונחשוב: כיצד זה השגנו קשת מעץ? וכיצד ייצרנו את הלוח ואת ה spindle (אותו מוט עץ קצר ומסתובב)? ואת החבל לקשת מאין? הטבע הרי לא מצמיח לנו קשתות, מוטות, קרשים או חבלים. ביער ראיתי רק עצים ושיחים ואבנים. והרבה גשם.

התחלנו מההתחלה ממש. לקחנו אבנים ולמדנו לזהות אבן קשה מאבן רכה, ובעזרתה, ולאחר די מכות נמרצות, הצלחנו לעשות שקע באבן הרכה יותר. האבן עם השקע תשמש אותנו כדי להחזיק את ה  spindle. זה, יחסית, קל ופשוט.

אבן אחרת, שגרעינה עשוי צור, למדנו לפלח כך שייווצרו ממנה פיסות דקות יחסית (זו תורה שלמה החייבת התמסרות אל האבן, שליטה במהירות ובכוח המכה, בזווית הנכונה ובהטיית האבן). בשלב הבא, עם קרן אייל קצרה המשמשת כ"פטיש קל", שברנו את חוד האבן שוב ושוב משני הכיוונים לסירוגין, עד שנוצר לנו להב משונן, מעין "מסור" עשוי אבן. יצאנו אל היער ועם מסור-האבן הקטן שלנו, כרתנו ענפים חזקים וגמישים דיים לשמש כקשת. אבן-המסור התגלתה ככלי יעיל מאוד גם כדי לקלף אותם מהקליפה.

לאחר מכן צריך חבל, כי בלי חבל אין קשת. לטובת הניסיון השתמשנו בחבלים מוכנים, אבל בהמשך השבוע הכנו גם חבלים של ממש מחומרים שונים (רצועות עור, שורשי אשוח, קליפות עצים, ועוד. על זה בהמשך). והופ, הנה לנו קשת. עכשיו עוד היה נחוץ בסיס ו spindle. וחומרי בעירה.

לקחנו בולי עץ שנשמה טובה כבר כרתה עבורנו ביער, ועם גרזן (הבאתי מהבית), פילחנו את בולי העץ לפיסות. מאחת, שטוחה יחסית, הכנו בסיס. מפיסה אחרת, עם עוד כמה מכות נמרצות והרבה סבלנות - מוט עגול קצר. השתמשנו בגרזן וסכין לקיצור תהליכים. מי שרצה, הוזמן לעשות זאת עם חודי האבן שפילחנו. זה עובד, זה רק יותר איטי. העבר לא נותן הנחות לאיש...

ואז יש להתחיל ללמוד את טכניקת ההדלקה. איך מסובבים, ואיך אוחזים, ואיך כורעים מעל הלוח, ואיך נושפים. קשה, חביבי. ולהתבונן: האם העץ רך דיו, או אולי הוא קשה מדי. האם הוא טרי או יבש. אולי שהה על האדמה הלחה? אולי ספג לחות או גשם. האם הבסיס והסביבון עשויים מעצים שונים? האם הקוטר דק מדי או שמא עבה מדי. מה עם הבסיס, אולי הוא רחב מדי? האם גודל המיפתח של החריץ בלוח מתאים (יש לעשות חריץ דרכו אמורה הגחלת ליפול מטה, על מנת להמשיך בהדלקת האש), או אולי הוא צר מדי ואז הגחלת "נתקעת" או רחב מדי, ואז היא מתקררת? הכל נראה טוב? אז קדימה, לעבודה.

התחלנו להזיע. הדלקת אש דורשת מאמץ רב מאוד, והמון המון מיומנות. אחרי שעה אנו מגלים שהעץ שלנו רטוב מדי. זה לא יידלק ככה. או שהוא בסדר, אבל חומרי הבעירה שהבאנו רטובים. גם כך זה לא יידלק. או שנשפנו חזק מדי. או חלש מדי. ואז מרוב ניסיונות נשבר כבר הבסיס. ואז החבל נקרע. ויש לצאת אל היער ולהכין מחדש את הקשת. ושוב את הבסיס. ואת החבל. ומהתחלה.

ולאחר כל הדברים הללו, כשנדלקת האש סוף סוף, הרי זו חוויה עילאית, מרוממת, כזו שמציפה אותך. כמו בהבדלה אנו מברכים: ברוך בורא מאורי האש. כי האש היא בריאה חדשה.

 

הדלקת אש בשיטה קדמונית היא הרגע המדויק בזמן בו האדם הבין את הטבע והפך את עצמו לחלק מתהליך הבריאה (ואחרי כמה מאות אלפי שנים: גם לחלק מתהליכי ההרס של הטבע).

האש היא הראשית, היא הכח המניע, היא המחסה והבטחון והבישול וטיהור המים והכנת הכלים והשרידות עצמה.

מי שיוצא לטבע ושולט באש, לא ימות.

לו יש דבר אחד בלבד עליו אמליץ לכל אדם: הוא להדליק את האש, ואפילו רק פעם אחת.

כשאנו מדליקים את האש מאפס המוחלט, בטח בסביבה רטובה וקרה, אי אפשר שלא להתמלא הערכה כלפי התושיה, הנחישות, המקצועיות, המיומנות, העצמאות והתקווה שהיו חלק מהאנשים הקדמונים ההם, תכונות שאיבדנו בדרך. כל אדם קדמון היה יודע לעשות זאת. כל אדם קדמון התמודד עם התסכול, הקושי, והסיזיפיות הנוראית של יצירת האש שוב ושוב, וזה מה שיצר אותנו, את בני האדם. האש עיצבה ושינתה אותנו לנצח (נפטרנו מהפרווה ומהלסת הענקית של הקופים, למשל) אבל אולי יותר ממה שהאש שינתה אותנו – תהליך הדלקת האש הוא הוא זה שחישל אותנו. הוא שיצר את האדם המתמיד, המתבונן, הלומד, הממשיך למרות הקושי. אדם המנצח.

מעט מאוד אנשים מודרניים אוחזים בתכונות הנפלאות הללו, שאולי היו פעם נחלת הכלל.

 ***

בפוסט הבא: מה עוד למדנו, מה אוכלים, כיצד זה רלוונטי גם לחיים שלנו היום, וכיצד תעשו גם אתם. 

ובינתיים ספרו: האם הדלקתם פעם אש?  

שירותי הפאר של לינקס

By Dael with No comments

למה פוגשים בעיקר אנשים טובים על השביל?

 אתם כבר יודעים שאנו אוהבים מאוד לטייל בהרים, והנה כעת אנו שוב, עשרה ימים בדולומטים, חורשים פסגות. 

אנו חוזרים אל ההרים שוב ושוב, עונה אחר עונה, לפעמים כטרק, לפעמים כטיולי יום, והעיקר לצאת אל הטבע. אנו מוצאים עצמנו מתנשפים בעליות, מזיעים בשבילים, מתפעלים בפסגות ומחייכים כל הדרך. בין לבין פוגשים עוד אנשים הצועדים כמונו במשעולי ההרים, ואיכשהו תמיד, בארץ או בחו"ל, אנו נהנים מהמפגש האנושי. אנשים מברכים אותך לשלום, ומחייכים ואתה יודע שאם תזדקק לעזרה, יהיה מי שיציע אותה. כאילו רק אנשים טובים הם אלו הצועדים בהרים.

וחשבתי לעצמי למה. למה יש לי תחושה שרוב המטיילים, ויהיו הם ישראלים, נורבגים, גרמנים או איטלקים, בקלות ואולי בעולם אחר היו יכולים להיות חברים שלי. 

 אז למה? הנה כמה מחשבות::

1. צניעות. כשאתה פוגש בטבע במלוא עוצמתו, אין לך ברירה אלא לזכור מאין באת ולאן אתה הולך. אנו זעירים וקטנים מול ההרים והנהרות והימים והעמקים. הטבע ממלא אותך צניעות וענווה, ואולי בשל כך אנשים המלאים בעצמם לא מצליחים לצאת אל הטבע.

2. חלופיות. הטבע פה מזמן. אנו רואים את שברי הבליה של הסלע, את הערוצים שמים חתרו בהם לאורך מיליוני שנים, ואיננו יכולים שלא לזכור את עובדת היותנו בני חלוף מול הטבע העצום והנצחי. ואולי מחשבה זו מאיימת על אנשים האחוזים מדי בהווה של עצמם. 

3. שליטה. לצאת אל ההר זה לבחור שלא להיות בשליטה. אדון מזג האוויר יחליט עבורך אם ומתי יפתחו ארובות השמים, ואם יהיה חם מדי, ואם תהיה מפולת, ואם תחסם הדרך. לצאת אל הטבע הוא גם להתחבר אל הכאוס ולדעת שאנו לא אוחזים בהגה. יש אנשים שאינם יכולים לסבול זאת.

4. הקרבה. לטפס זה קשה. הטבע דורש מאיתנו מאמץ וזיעה, הקרבה ומחיר כדי לשוב ולהתחבר אליו. הוא לא ממתין לנו במזגן של הקניון ולא מאפשר קיצורי דרך. אבל בסוף הדרך מחכה פרס. ההליכה. הנוף. השלווה. אנו מעריכים אנשים המוכנים לעמוד באי נחת או מאמץ כדי להגשים את שאיפותיהם גם אם השאיפה היא רק להגיע אל ראש ההר. אבל לעומתם אנשים העסוקים רק ברווחתם ונוחותם, לעולם לא יצאו אל ההר.

5. פשטות. להר לא אכפת מה אתה לובש, היכן אתה גר ואיך נראה השיער הבוקר. כי זאת יש לדעת: אחרי כמה שעות צעידה, לא משנה איך התחלת את היום, השיער (למי שיש) יראה טוב פחות, תהיה מלוכלך ומזיע וצרוב שמש. יש אמנם בלי סוף גם אופנת טיולים אך זו מתרכזת בפונקציונלי ובנדרש. אך אנשים העסוקים כל העת באיך הם נראים ובמה אנשים אחרים חושבים על איך שהם נראים, אותם לא נפגוש על ההר. תודה לאל, אין תיקי טיולים של גוצ'י.

6. אהבה. אנשים שמטיילים אוהבים את הארץ והעולם והטבע. הם יוצאים לשם כדי להתמלא ולחוש את האהבה הפשוטה, הטבעית של האדם לסביבתו. אולי יש אנשים שאין בליבם פנאי לאהבה נוספת. 

יש כנראה סיבות נוספות למה לא כולם יוצאים אל הטבע. ומאידך ודאי שיש גם אנשים מעולים וטובים שלא מצליחים להתחבר לחוויה, וזה רק אני שלא מצליח להבין אותם. וכבר כתבתי בעבר שכל הדברים והמחשבות הללו אין הן הדבר האמיתי אלא רק השתקפויות של עצמי על עצמי.

כך או אחרת, צאו אל ההרים ואל המדבר ואל הימים והעמקים והנהרות, ויהיו אלו קרובים או רחוקים. הם לעולם ימתינו לכם שם, במרחק כמה דקות נסיעה או כמה שעות טיסה, לא באמת משנה. הם שם, מחכים לכם.

צאו אל הטבע.

זו חופשה זולה (אין מה לקנות), יפהפייה, ובעיקר: כזו שתישאר איתכם לתמיד.

דעאל 

By Dael with No comments

איפה תיק הנכסים של הציבור לעומת התיק הפרטי שלכם?

 

לפני שבוע פרסמתי כאן פוסט עם המלצה פיננסית. אנשים שפוגשים אותי בחיים האמיתיים אמרו לי: שמע, רק ראיתי התגלגלו לי העיניים. הגזמת!

וואללה, אולי באמת התחלתי ישר עם פטיש כבד ובמאה קמ"ש, ובמקום זאת הייתי צריך להתחיל רק עם פעמון אזהרה. אתם יכולים להתייחס לגרף המצורף כאן כמו פעמון אזהרה ונורית סכנה עבורכם. ממש כמו שהיה לבולבול אקבולבול, למי שזוכר.

בניתי את הגרף הזה מהאקסל שפרסם השבוע (כמו בכל חודש) בנק ישראל. אתם יכולים להוריד ולשחק איתו בעצמכם – מידע על תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור. רוצה לומר: איפה הכסף.

מדובר במיפוי של הכסף של הציבור: הכסף שכולנו ביחד מחזיקים בבנק, בחסכונות, בהשקעות וכדומה. "כסף" בלבד, לא כולל בתים ונדל"ן וחברות. יש כסף, והרבה. כמעט 6 טריליון ש"ח (6000000 מיליונים). אם נחלק את זה במספר משקי הבית בישראל (בערך 3 מיליון), נקבל 2 מיליון ש"ח הון בממוצע לכל משק בית. אולי עדיין לא במשק בית האישי שלכם, אבל זה עדיין הרבה מאוד כסף שמסתובב במשק. לצערנו, זהו כסף עצל. 

זו התמונה של המדינה, וזו תמונה עגומה מאוד.

אם חלוקת ההון האישי שלכם היא באחוזים דומים, אתם (1) כמו הממוצע (2) זה גרוע מאוד לעתידכם הכלכלי.

למה?

כי לפחות 40% מההון של הציבור לא צומח כלל, אלא במקרה הטוב שומר על ערכו, ורובו אפילו נשחק אל מול האינפלציה. רק שליש מההון, ואפילו פחות, מוקדש ל"מנועי צמיחה" כלומר לשוק ההון, לבורסה (ורק שליש מזה בבורסה הישראלית, שמצבה כך נראה, עגום מאוד). זה אומר שהציבור מאפשר רק לחלק קטן מאוד מההון שלו לצמוח. כל השאר, עומד במקום – או אפילו נסוג לאחור.

אז מה ההבדל בתכלס, אתם שואלים, אם 30% מההון שלכם, לעומת אם היחס יהיה הפוך ו 70% ממנו יהיה בשוק ההון?

נניח שיש לכם במשק הבית 2 מיליון שח (כולל קרנות פנסיה, עוש וחסכונות שונים). זה כאמור הממוצע פר משק בית. ונניח שגם בעשרים השנים הבאות הבורסה האמריקאית תעשה בממוצע 9%  לשנה (תזכורת: זה הממוצע שלה ב 90 השנים האחרונות!!!). אתם הולכים לישון ואחרי עשרים שנה קמים ומגלים:

שמשק א', הישראלי הטיפוסי, השקיע 600,000 ש"ח בשוק ההון (שזה 30% מההון שלו) ועוד 1,400,000 במזומן ופקדונות של 1%. אחרי 20 שנה יהיו לו:  3,006,775 + 1,710,618 וסה"כ 4.7 מ' ש"ח.

לעומתו, משק ב', הישראלי החכם, השקיע 1,400,000 ש"ח בשוק ההון (שזה 70% מההון) ועוד 600,000 במזומן ופקדונות של 1%. אחרי 20 שנה יהיו לו:  8,414,816 + 733,577 וסה"כ 9.2 מ' ש"ח.

אז מי אתם? ישראלי טיפוסי או ישראלי חכם???

***

וכמו בשבוע שעבר - אני לא יועץ השקעות או מומחה משום סוג, ואין בדברים כל עצת השקעה, וכמובן שרמת הסיכון חייבת להיבחן אישית, במיוחד כי ביצועי עבר לא מעידים בכלום על ביצועי העתיד. הדברים מוגשים לכם באהבה כחומר למחשבה ובמטרה לעודד פתיחת תהליך של מחשבה ובחינה עצמית. 

אבל אנא: צאו לדרך וקחו אחריות!

By Dael with No comments