פודקאסט על טרקים, מחשבה סטואית, תפריט קדמוני ומשמעות החיים

הי חברים, 

בתחילת השנה היה לי הכבוד להתארח בפודקאסט "מה לעזאזל קורה פה", המוגש על ידי תומר אביטל ואמיר הררי, והעוסק, כמה מפתיע במשמעות החיים. 

מסתבר כי גם תומר וגם אמיר קראו את "הסוד הקדמוני", התחברו לדברים, והרגישו כי זה נוגע באיזשהו מקום עמוק ואותנטי, ועל כך שוחחנו. היתה זו שיחה נעימה ומעניינת שגלשה הרחק מעבר לתזונה. שוחחנו בין היתר על מה תפקידנו כאן בעולם, מהם התרגולים הנפשיים שיכולים לתמוך בנו בעת קשה זו, סיבות ודרכים מומלצות לצאת אל ההרים ולהתחבר לטבע, ועוד.

מוזמנים לשמוע, לשתף ולהגיב. 

דעאל

By Dael with No comments

מחשבות לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות

מכל החגים והמועדים שיש לנו בלוח השנה, ט"ו בשבט הוא יחיד ומיוחד. אין לו מאכלים ואין בו חופשות, אין לו תפילות ואין בו ארוחות משפחתיות. אבל מה שיש לט"ו בשבט, שאין לאף חג אחר, הוא התמימות. כי כשאומרים ט"ו בשבט נזכרים בגן, ובטיול מלא בוץ במגפיים, בירוק ובגשם ובשלוליות ובמטריות. בפירות יבשים. בפלקט עם ציורי עצים. עבורי, ט"ו בשבט הוא חג לאילנות, ולא פחות מזה, הוא חג הטוהר והתום של הילדים ההולכים בטור לנטוע שתיל ושיר בליבם. והנה ט"ו בשבט שוב הגיע, אך מה לגבי התמימות.

דומה שמאז אוקטובר איבדנו כולנו, כפרטים וכחברה, את שאריות התמימות ששרדו את הגן. קשה לנו להרים את הראש, להתבונן ולהנות שוב כילדים מקסמו של הטבע, מיופיה הפשוט של הארץ, מההאחזות העיקשת של עץ סחוף רוחות באדמת טרשים. אנו מלקקים את פצעינו והעצים, הם עדיין עומדים במקומם כמו שהדבר אינו נוגע בהם, מחרישים, והברושים זקופים בשורותיהם בשולי בתי העלמין.

האדם עץ השדה נכתב בספר דברים, בפסוק סתום, ונתן זך פירש והרחיב אותו לשיר שהפך להמנון של אבל.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע

וֲאָנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

 

ט"ו בשבט לא צריך להפוך ליום של אבל, אבל הוא ההזדמנות שלנו לעצור רגע, להוריד הילוך, ולחפש את התמימות העצית, הראשונית הזו. את האיטיות של הצמיחה, את ההתחדשות המופלאה של הטבע, את השקט השורר במעלה ההר.

שני ספרים עולים בראשי כדי ללמוד מעט על ט"ו בשבט. האחד קשה וארוך, האחר קל וקצר, ושניהם נפלאים ממש.

*החיים הנסתרים של העצים* מאת פטר וולבן הוא ספר שכתב יערן מסור, המתאר באהבה וברגישות אין קץ את העולם הנסתר של העצים. כיצד הם מתקשרים וכיצד הם שותים, מתי הם בורחים ועם מי הם מתחברים. זהו ספר הפותח צוהר לעולם האילם הזה, על מורכבותיו וסודותיו. ספר נהדר ומרענן בפרקים קצרים ומחכימים ומרגשים.

The over Story** הוא רומן עב כרס, של הסופר הנהדר ריצ'רד פאוורס, ואני יכול לומר שהוא אחד הספרים הטובים שקראתי מעודי (וקראתי הרבה). הדמויות ברומן הן רק קישוט לגיבורים האמיתיים שלו: העצים. בדומה לספרו של וולבן, גם הספר הזה מלמד אותנו על המורכבות, הסוד והיופי של העצים העתיקים. זהו ספר שפתח בפני עולם חדש של הבנה והתבוננות בטבע, ובעצים בפרט. מי שקורא אנגלית, מומלץ מאוד.  

ואולי דוגמא קטנה למחשבה לסיום:

ישנו גזע חייזרי אי שם בחלל, שפועל במהירות פי אלף מאיתנו: חושבים מהר פי אלף, מדברים מהר פי אלף, זזים מהר פי אלף. והגזע הזה הגיע לביקור בכדור הארץ. הם נחתו פה והתבוננו, ואחרי כמה שניות, חזרו כלעומת שבאו. כי לא היה פה מה לראות, בטח שלא חיים תבוניים. מבחינתם, הכל פה דומם. אנחנו אבנים דוממות עבור יצורים הנעים במהירות פי אלף מאיתנו (נסו פעם להקשיב להקלטה של מישהו במהירות 0.5. זה בלתי נסבל. כל כך לאט. עכשיו תחשבו מה זה היה במהירות 0.0001). כמו החייזרים הללו, כך גם אנו מול העצים. הם מתקשרים, והם נעים והם משתנים, רק פי אלף יותר לאט.

זה לא שהעצים לא מדברים, כותב ריצ'אר פאוורס, זה אנחנו, שלא יודעים להקשיב.

 

שנלמד להקשיב, שנשמור על התמימות, ושנזכה לט"ו בשבטים שמחים יותר,

דעאל

By Dael with No comments