בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)
הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח
אם יש משהו שאני אוהב, זה את הסיפורים שלכם. את החיבור המיידי, האמיתי לאיך התזונה הקדמונית משנה את החיים של אנשים. לפעמים זה סיפור ענק, לפעמים סיפור קטן. תמיד זה סיפור אנושי, אמיתי, נפלא.
לא מזמן קיבלתי את המייל להלן מיניב, וכמו תמיד הוא מילא אותי התרגשות, אבל גם האיר משהו שהרבה פעמים אנו מפספסים. מספרים לנו ש"אם תרוץ ותעשה הרבה ספורט, לא משנה מה תאכל". יניב מדגים לנו את ההיפך הגמור. "אם תאכל נכון, לא משנה כמה ספורט תעשה". ספורט זה נפלא. אני אישית מכור. אבל אם ניתן לגוף שלנו את התבנית התזונתית מעשירה ומתגמלת, הוא יחזיר לנו אהבה. עובד.
בואו נקרא יחד. ***
הנה יניב (עד לא מזמן):
והנה הסיפור שלו, בלשונו (לא נגעתי):
אז מה הסיפור שלי ומה הוא שונה מאחרים?
אני כבר כמעט עשור רץ למרחקים ארוכים, חמישיות, עשיריות, מרוצי לילה, חצאי מרתוני, שליחים ולאחרונה אף מרתון מלא ראשון. הרבה לפני הפליאו אני רץ, רוכב וזז.
לפני שלוש שנים בערך עבדתי בסטרטאפ , חוטף כריך פה ושם , מצמצם בשינה, מבלה על ההגה שעות ארוכות בפקקים ובעיקר משמין כהרגלי. לא משנה כמה ניסיתי לצמצם את התזונה או להתאמן יותר ברצינות לא סייע לי לרדת ולו גרם אחד במשקל.
באחת ההזדמנויות יצא לי להתקל בספר "הסוד הקדמוני" בגרסת האודיו והחלפתי למשך 10 שעות את הפלילסט של הריצה שלי מהמוזיקה לספר.
בהתחלה הייתי סקפטי, לא חתכתי מיידית את הלחם אבל התחלתי להרגיש שמשהו פה פשוט עובד נכון.
התוצאות הגיעו מהר מכפי שציפיתי, כל שבוע נתן את אותותיו והקילוגרמים צנחו,
עם הזמן למדתי עוד תובנה חשובה : עכשיו שאני רגיש יותר לתחושת הרעב והשובע סוף סוף אני יכול להרגיש אם מאכל מסויים טוב או רע עבורי, גם מאכלים או פירות ש"כשרים" לפליאו יוצאים אצלי מהתפריט אם אחרי כמה שעות אני מרגיש שיצאתי מהאיזון. ומנגד גם דברים שהם "לא פליאו" אני מרשה לעצמי מידי פעם במידה והגוף שלי לא מגיב להם בסערת אינסולין.
ואז פתאום פייסבוק דואג להזכיר לי את מי שהייתי לפני שנתיים , רץ וגורר 30 קילוגרמים העודפים .
לפני כשלושה חודשים רכשתי את ספרך הסוד הקדמוני ברשת ממכר ספרים, אותה אני פוקד מדי פעם לחידוש מלאי ספרים לקריאה. לא כיוונתי לספרך. הכריכה משכה את עיני... ולא ידעתי או שמעתי מאומה על תנועת ה-״פליאו״.
בסופו של יום לאחר קריאה ובליעת הספר בנשימה אחת, יישמתי מיד את אמור בו! בהתמדה, בלהיטות ובשמחה רבה.
חשתי, כי ספרך פוקח העיניים, נשלח אליי ממש משמים.. ממש בדרך ניסית... שכן מבלי דעת, תמיד חשתי וידעתי בתוכי כי לדרך חיים מוכחת זו פיללתי ובמיוחד מתנת הכלים המעשיים שנתת בספרך המחייה!
כאדם שומר כשרות ומסורת ברור היה לי כי אכילת בשר ודגים הינו לא רק מהפולקלור היהודי כי אם מצווה של ממש ואשר קשורה בה שמחה והודיה לבורא עולם...
עובדות:
אני בן 67. לפני כעשרים שנה עברתי התקף לב, ניתוח מעקפים. ומאז אני מטופל בתרופות לאיזון לחץ דם גבוה. וסכרת לא פשוטה שבגינה אני מזריק אינסולין ונוטל כדורים.
הייתי תחת משטר כפוי של דיאטניות ורופאים שכפו עלי המנעות משומנים, והורו על חובת ספירת קלוריות, ועוד הרבה סייגים והגבלות. בכדי ״להציל את חיי״ כלשונם.
תקצר היריעה מלתאר את עשרים שנות סבל, השתעבדות לדיאטות, נטילת כדורים רבים, אפס אנרגיות, חולשות וחוסר אונים.
אמת, אכן כל הכדורים וכוח הרצון שלי הביאו אותי לאיזון סביר של מדדי הדם, הסוכר והכולסטרול.
אני אדם אנרגטי שתמיד נסע במסלול חייו ב-״פול-גז״. אך בניוטראל. כי הרגשתי כ-״איילה״ מספרך. מקפיד על פרמידת המזון והוראות הדיאטניות המלומדות. מאוזן במדדים אך חסר חיות, חסר אנרגיות, חולשות כרוניות. שמחת החיים הלכה ונמוגה ברבות השנים.
חייתי כאוטומט. מטפל בקריירה העיסקית שלי. עובד סביב השעון. מתפרנס ומנהל חיי חברה. אך חש שהכל משחק. לא אמיתי.
אני מאד אוהב אוכל מן החי ובשר ודגים שעליהם גדלתי בבית הורי בית מסורתי שזו הייתה דרכו. אני אוכל חלבונים מן החי, בשר ודגים, ביצים וגבינות ובעיקר והמון ירקות! אין גרם של מוצר לבן במטבחי. לא סוכר, קמח, מלח וכל מרעין ביישין אחרים.
מדדי הסוכר והדם בעבור חודשיים, כאמור נפלאים! (הורדתי כמות האינסולין. מהתרופות טרם נגמלתי בינתיים.,,)
ובינתיים הדבקתי שניים מחבריי במחלת ה״פליאו״. רחמנא ליצלן..״.
כשהתחלתי ליישם את פועלך, לאכול את מה ששנים רק חלמתי עליו תחת איסורים שמניתי לעיל, היינו: מעבר למזון נטול דגנים וסוכרים, המנעות מאכילת פחמימות מופרזת (כאן הפכתי פנאטי, כי ה קפדה על אכילת פחממות עד 100 גר׳ ביום) עשתה לגופי פלאים ! ירידה במשקל , ירידה דרמטית בסוכר ומכאן להקטנה משמעותית בהזרקת אינסולין, לחץ דם תקין לגילי. והעיקר- חיות מדהימה, מצב רוח נפלא אנרגיות מדהימות. לראשונה מזה שנים קיבלתי הכוח והחשק לכושר גופני. ואני הולך כמעט כל יום כשעה.
והכול. בגללך ובזכותך.
תבורך!!!
שמעון
***
מייל זה התקבל אצלי אמש, ה 21 לאוק' 2017 והרגשתי חובה לשתף ומיד...
הוותיקים כאן אולי זוכרים שהבלוג הזה קיים כבר לא מעט זמן. ליתר דיוק עברו כבר 11 שנים מאז ינואר 2006. לא יאמן. אני מספר את זה לא כדי לטפוח לעצמי על השכם (למרות שזה נחמד גם), אלא כדי להדגים שיש לי מעט פרספקטיבה וניסיון. נדמה לי שאני יכול להתבונן על חלק מהתהליכים במבט על. כמו מה קרה במציאות, מעבר לבלוג הצנוע הזה, ומה התגובה המתקבלת.
אז הרשו לי לשתף: אני חושב ש 2017 עתידה להיות שנת מפנה בכל הקשור להבנת הציבור מהו מזון בריא (באמת), מדוע מאכילים אותנו שקרים, אגדות ואוכל רע, וכיצד אפשר לחיות אחרת - טעים ובריא ומספק ומזין, בלי להיות בדיאטה גם לא שנייה אחת.
יש לי כמה וכמה סיבות לקריאת העתידות הזו, ואני מבטיח לכתוב על כך עוד בקרוב, אבל הפעם אתמקד בסיבה קטנה אבל יפהפייה - חיל הים. או ליתר דיוק: אח"י תרשיש בפרט ושייטת 3 בכלל.
יש לי רומן ארוך עם חיל הים. החיל הקטן והאיכותי הזה התנהל תמיד באופן נפרד משאר הצבא. כי בים, המפקד הוא קפטן קוק (או קפטן הוק, מה שתבחרו), והצוות כולו תלויים זה בזה, ובחסדי רוחות השמים ורצונו הטוב של פוסידון (או נפטון, מה שתבחרו). בתור ילד ונער אין דבר שאהבתי יותר מלקרוא סיפורי הרפתקאות של יורדי ים. מסע הרפסודה החלוצי של קון טיקי, דוגיתו של הזקן והים אצל המינגווי, ומלחמתו האבודה של קפטן אחאב במובי דיק, כולם הסעירו את דמיוני והטריפו את חושי.
כי בים משהו גדול ואינסופי ובאנשים השולטים בימים, יש משהו חזק וקדמוני.
והנה גיליתי אט אט שאנשי הים ואנשי הפליאו, חד הם.
הכל התחיל בינואר 2010 - לפני שבע שנים בדיוק - אז קיבלתי אימייל ראשון מקורא שתהה על ההתכנות של פליאו בחיל הים. יותם עמד אז לפני גיבוש חובלים ותהה מה יוכל לאכול, הרי המסגרת הצבאית אינה מאפשרת אלא עוגיות, לחם צר ומים לחץ.
שאל, ניסה והצליח.
שלוש שנים מאוחר יותר, ב 2013 - פירסמתי כאן של סיפורו של רן, שכבר עבר את הגיבוש בזמנו והפך לצוער בקורס חובלים. רן הצליח לאמץ פליאו למרות הסביבה הקשה והבלתי מתפשרת של החיל. כדאי לקרוא את הסיפור של רן וללמוד מהי נחישות ומהי הצלחה.
שנה אחר כך פגשתי באחד משווקי הפליאו את החיוך של קווין, שפנה אלי וסיפר לי את הסיפור שלו. קווין, שירת אז כלוחם בסטי"ל בעלת השם האקזוטי משהו "תרשיש" והרגיש שהשגעון הפרטי שלו בעניין הפליאו עבר מפה לאוזן ומחבר לחבר כד שהתחיל להידבק בדפנות הספינה כאזוב ואצות ים.
מעניין מה יש מאחורי הדלת הזו
אבל דומה כי המהלכים העיקריים היו סמויים מן העין והנה לפני כחודשיים קיבלתי פניה פורמלית בבקשה לבוא ולתת הרצאה בפני כל סגל וחיילי שייטת 3, הלא היא שייטת הסט"לים, ש"תרשיש" חביבתנו היא אחת מהן.
לא היתה זו יוזמה של קצינת ת"ש או קצין ספורט, אלא הבקשה של רוב מפקדי הסט"לים בשייטת. רובם ככולם, כך נראה, עברו במהלך השנתיים האחרונות לפליאו. ולא מדובר בילדים נלהבים. על סט"יל אימתני שכזה, 450 טון משקלו, מפקד רב סרן, ותיק בצבא שכבר שעות ארוכות לו במרחבי הימים והרוחות, והוא האלוהים של ספינת הקרב הזו.
רגע לפני ההרצאה, הזמין אותי רס"ן ט', מפקד "תרשיש", לסיור בספינה. תוך שאנו עולים ויורדים בין הסיפונים, מערכות הנשק, התותחים והמכ"מים, נדחקים במעברים צרים ובמסדרונות מתכת מאיימים, וארגזים עם פלפלים ומוצרי מזון מועמסים לסיפון, כי הרי כל רגע בחיים הם עשויים להיות מוקפצים לפעילות מבצעית בלב ים. בתוך כל ההמולה הזו, ט' מספר לי בחיוך דווקא על הצ'יפסר. בכל מטבח של סט"יל, כחלק מובנה מהמערכות, יש גם צ'יפסר. אבל אצלו, אסור בצ'יפסר. ט' רוצה את החיילים שלו בריאים וחזקים ולא מוכן שהם יאכלו את עצמם לדעת בשמן טראנס אז הוא אסר, בפקודה, על הטבחים להשתמש בצ'יפסר, אלא באישור מיוחד. כזה שמגיע ממנו פעם בחודשיים שלושה. לא, הם מתפקדים נפלא גם בלי צ'יפס הוא אומר לי.
נכנסתי לאולם ההרצאה והאודיטוריום כבר היה מלא מפה לפה בחיילים נגדים וקצינים עם כובעי NAVY כחולים. בשורה הראשונה ישבו עשרה רבי סרנים, איש איש והסט"יל עליו הוא מפקד, וביניהם סא"ל המפקד על השייטת כולה. הם הביאו את כל החיילים כי הם רוצים שהתורה תעבור הלאה. אנחנו מדברים על דא ועל הא עד שמתחילים, והנה אני שומע "אני ירדתי 27 קילו" ו"אני מרגיש כמו חדש" ו"שמע זה לא יאומן" ו"זה מדבק וגם הרס"ר מטבח כבר בעניין".
יושבת לפני קבוצה של בחורים צעירים ומפקדים ותיקים יותר, ומספרים לך, כך או אחרת, שהפליאו, הנדמה כרחוק מאוד מהוויית הצבא, קנה לו שביתה ואחיזה במציאות של חיל הים.
אמרו לי: כי זה עובד.
אמרו לי: כי זה פשוט.
אמר לי קצין תכול עיניים בחיוך ענק: מה זה משנה למה, אבל עכשיו יש לי קוביות בבטן.
בסופו של יום, הייתה הרצאה נהדרת וחוויה נפלאה לראות מקרוב מאוד כיצד חיל הים עושה מהלך משמעותי לכיוון של לקיחת אחריות על הבריאות.
היום זה חיל הים,
מחר זה כל השאר.
וכפי שאמרתי בכותרת, השנה, יחד, ננצח!
אהבתם? ספרו בתגובות, שתפו והוסיפו את המחשבות שלכם. בשמחה.
כמו כל הסיפורים הטובים, גם הסיפור הזה מתחיל במייל שהגיע בוקר אחד משם לא מוכר: גלי רולוף.
******************** הי דעאל, קניתי את הספר הסוד הקדמוני כבר לפני שנה פלוס. מיד פתחתי קראתי בו בעיון, ונהניתי מאד מהכתיבה הקולחת והמהנה. במהלך הזמן גיליתי שעבורי הוא ספר עיון ובכל פעם אני קוראת או מעיינת בחלק אחר... אני יועצת תזונה במקצועי ובעברי ישנם 22 שנה של צמחונות וטבעונות! לאחרונה קראתי בספר שוב מההתחלה בעודי מאכילה את לילי התינוקת הראשונה שלי. לילי הקשיבה בעיון רב למידע. הידעת שזהו גם ספר לתינוקות?
********************
צחקתי, וגלי ואני המשכנו להחליף מיילים ודעות. במקום להכביר מילים וסופרלטיבים, הנה לפניכם סיפור המסע הפרטי של גלי אל התזונה הקדמונית ואל הבריאות, במילותיה שלה. אני חושב שמגיע לה הרבה הערכה על האומץ שבחשיפה וביציאה כנגד "הבון טון" התקשורתי אל מה שבאמת טוב ומתגמל עבורה. לקרוא ולפרגן!
******************** הי, אני גלי, יועצת תזונה ובעליו של העסק תזונה יצירתית. אחרי קצת התכתבויות עם דעאל החלטנו יחד לשתף אתכם כאן בסיפור המסע הפרטי שלי, מקווה שתהנו. בגיל שתים עשרה החלטתי להיות צמחונית אחרי שראיתי איך מכינים קציצות. מאותו רגע טראומטי לא נגעתי בבשר, עוף, דג או ביצה. התזונה שלי כללה המון ירקות, פירות, דגנים, מוצרי חלב והרבה מידי מסטיקים ודיאט קולה. בגיל שלושים עברתי לארה“ב, שם הכל היה נראה לי נוראי, אולי כתגובת נגד הפכתי לטבעונית עם דגש על תזונה בריאה. ניסיתי כמעט כל ז'אנר: טבעונות קלאסית, טבעונות Raw, השריות, הנבטות, ייבוש מזון ומה לא. אחרי שנה בתוך התהליך התחלתי לחשוד שכאבי הבטן שהיו חלק בלתי נפרד מחיי קשורים לגלוטן והסרתי גם אותו. היה לי קר כל הזמן, גם בקיץ. הדופק שלי צנח פלאים, לחץ הדם הנמוך ממילא המשיך לרדת בהדרגה, הייתי חיוורת, צנומה וחלשה מאד, מערכת העיכול שלי מיררה את חיי, הייתי מדוכאת ועצובה רוב הזמן ועד היום אני לא מבינה איך בכלל תפקדתי. אני לא יכולה להצביע בדיוק על רגע של הארה, אבל באחד מימי כסטודנטית לתזונה, נפל לי ה"אסימון" - הבנתי שהגעתי למבוי סתום. עשרים ושתיים (!) שנה של צמחונות וטבעונות לא הביאו אותי למקום הנכון. עשיתי את כל הדברים הבריאים והמומלצים, אבל הייתי רחוקה שנות אור מלהרגיש ולהיות בריאה. בתוך תוכי שמעתי קול חלש שאמר שאולי נסחפתי אחר נטיית הלב, המצפון והמוסר תוך התעלמות מוחלטת מהאיתותים של הגוף. באחד השיעורים בביה"ס שוחחנו על ”ניסוי חלבונים“ הוספה או הפחתה מדורגת של חלבונים מן החי ובדיקת ההשפעה על הגוף. החלטתי לתת לזה צ'אנס: התחלתי לאט לאט להוסיף, ביצים, דגי ים, עוף ואז נשאר לי האתגר האמיתי: בשר. התחלתי בכמויות קטנות, מידי פעם. הראש והמצפון שלי לא ממש רצו להאמין לגוף אבל הייתי הרבה פחות חיוורת, הרבה יותר שבעה, וחזקה יותר. באותה תקופה הרופאים סוף סוף הסכימו איתי שטענתי שמשהו לא בסדר איתי. אובחנתי כסובלת מתת-פעילות של בלוטת התריס. כשהתחלתי לחקור בתזונה המתאימה לתת-פעילות כזו נתקלתי שוב ושוב בעדויות שחלבון מן החי מומלץ לשיפור התפקוד. סיפורים רבים על אנשים שהחמירו את מצב הבלוטה בתזונה טבעונית צצו מכל עבר. גם ברפואה הסינית אובחנתי ב"חוסר דם", ונחשו מה ההמלצות התזונתיות לטיפול בחוסר דם? כל הסימנים אם כך הראו שעלי לאכול חלבון מן החי. אבל איך אוכל לעשות זאת בעודי מהרהרת בשאלות של מצפון ומוסר על גידול ושחיטה של חיות לצורך מאכל? החלטתי לצאת למסע, שכולל שינוי דפוסי חשיבה והתנהגות כדי לשפר את הבריאות וגם יאפשר לי לישון בלילה. קראתי אין ספור ספרים, מחקרים ומאמרים, בילתי בכל האתרים ושאלתי את כל השאלות שבעולם. אחרי התלבטויות שונות פיתחתי לי דרך ביניים: את הבסיס הבאתי מעקרונות ה plant based diet (דיאטה מבוססת צומח) ולזה הוספתי את גישת "איכותי אבל פחות" צריכה מבוקרת של חלבון מן החי, טרי ומובחר ככל הניתן, בכמות מועטה. היום אני עדיין במסע לעבר הגברה של כמות החלבון מן החי אך לא בלי לבטים רבים. כרגע עבורי דרך ביניים היא התשובה האישית, בה אני יכולה לספק לגופי את הדרוש לו וגם לצמצם צריכה תוך גילוי אחריות אישית וסביבתית. כשיצאתי למסע ביקשתי להתחזק פיזית, אבל בתהליך נדרשתי להתבגר, לשנות אמונות ודפוסי חשיבה לאמץ גישה מתונה יותר ואדוקה פחות, לתרגל גמישות, להקשיב לאיתותי הגוף וללמוד לשנות בהתאם. זה גם המסר שלי למטופלים שלי: המסע שלהם תמיד צריך להיות אינדיבידואלי, רווי בהקשבה עצמית, חוקר משתנה ומדייק את עצמו בכל שלב בדרך לבריאות כוללת גם חיים מסופקים ומאושרים יותר. מאחלת לכם בריאות ושמחה, גלי
**************
חג שמח חברות וחברים. תטיילו, תאכלו בריא ותחייכו לפחות שעה כל יום.
הי חברות וחברים. לא הייתי כאן איזו תקופה ובינתיים הצטברו אצלי כמה וכמה סיפורי הצלחה נהדרים שלכן ושלכם. תודה ענקית ותמשיכו לשלוח!!! בינתיים, הנה הסיפור של דנה בן יוסף, ואני חושב שמגיע לה פרגון ענק.
************************** הי דעאל smile emoticon חתיכת הצלחה הפליאו הזה! smile emoticon
הנה הסיפור שלי
**************************
הי לכולם, נעים מאוד, שמי דנה. אני בת 31, נשואה עם שני נינג׳ות קטנים ומקסימים.
המשקל שלי:
מעולם לא הייתי רזה, תמיד הייתי ׳מלאה׳. שיא הפריחה שלי הגיע שהתגייסתי לצבא ואכלתי מהאוכל הכ״כ ״בריא״ שמגישים שם. המשקל עלה בהדרגה, אבל לא באמת התייחסתי. המשקל שלי אף פעם לא היה מרכז עולמי, תמיד חשבתי שנראיתי בסדר, מלאה, לא נורא כ״כ.
המידות עלו ועלו, ולאחר הלידה של בני הבכור הגעתי למשקל שיא של 90 ק״ג ואפילו יותר במידה 46... משם זה המשיך, התחלתי את ההריון השני ממשקל 80 ק״ג ועליתי 14 קילו הוספים לאחר הלידה שקלתי שוב 90 ק״ג. מפה לשם איכשהו הגעתי למשקל 84 שאיתו בעצם התחלתי את הפליאו. המלתחה הישנה שלי:
מעולם לא קניתי לעצמי בגדים בכיף והנאה ובעצם תמיד לבשתי סמרטוטים. לא הבנתי איך נשים נהנות מהחוויה הזו שנקראת שופינג. כל פעם שהייתי צריכה ללכת לחפש בגדים זה פשוט היה סיוט! מצד שני, אף פעם לא ניסיתי דיאטות, מעולם לא הבנתי שאני בעצם שמנה וזה נראה לא טוב...
הגילוי:
לפליאו נחשפתי דרך שיטוטיי בפייסבוק, הגעתי לקבוצה המדהימה של אושרית עמוס ״פליאו סוד ההרזיה של הטבע״. קראתי, אמרתי וואו... מעניין... אוכלים בשרים, דגים, ביצים, מוצרי חלב שמנים לא מפחדים משומן ויורדים במשקל?! זה נשמע הזוי! זה הרי בדיוק מה שאני אוהבת. אני פשוט צריכה לוותר על כל הבצקים שעוטפים אותי כל היום... מעניין. האנשים בסביבה שלי חשבו שלא אעמוד בזה. "לא תצליחי" אמרו לי.
ואני אמרתי: טוב, נראה לי שמתחילים!
התוצאות:
החודש הראשון היה מעט קשה, אך למרות הקושי לא נשברתי אף לא פעם אחת. והנה פתאום התחלתי להרגיש את השינוי. את הקלילות, האנרגיות, השובע המטורף, הטעמים שהתחדדו, עור הפנים שהתנקה מפצעונים, השיער מבריק... הבגדים מתחילים להתרופף. ופתאום מתחילות המחמאות!!
וואו, המחמאות!!!
היום, לאחר שנה של פליאו אני יכולה לומר שלא רק שזכיתי בתזונה הזו מההיבט הבריאותי, אלא גם זכיתי להכיר נשים ואנשים מדהימות ומדהימים, חוויתי מפגשי אוכל כיפים, וחברויות חדשות! השלתי מעלי25 קילו, ו 5 מידות בבגדים.
לא, אני לא סובלת, לא מורעבת, לא סופרת קלוריות, לא מאביסה את הקיבה באוכל כל שלוש שעות. טוב לי ואני פשוט מאושרת!
אותה הדנה בשינוי אדרת
מה "לפני" ומה "אחרי" תצטרכו לנחש לבד
לפני שבועיים הפתיע אותי הפייסבוק עם הסטטוס הבא של ידידי ויקטור לושקין:
"עשרה קילו מסת שריר בשנתיים. קם מדי בוקר כמו סוס הרבעה והכל הודות לשילוב המנצח של פליאו + קרוספיט! דעאל שלו נתן לי את הדלק. עומרי פלד בנה לי את המנוע. אני הייתי רק ילד סובייטי טוב וממושמע".
ועם התמונות "לפני- אחרי" של ויקטור היום קשה להתווכח:
זה לא וולברין, זה ויקטור
אז איך הוא עשה את זה?
מכאן ואילך, רשות הדיבור לויקטור:
************************
אהלן, שמי ויקטור (אפשר גם ויק), נולדתי באוזבקיסטן (בריה"מ), בן לזוג הורים אקדמאים (איך לא?) ממעמד הביניים. כילד לוויתי ילדות לא קלה (בכל זאת מדינה מוסלמית ואני לא) אך בהחלט נפלאה. כילדים הייינו חייבים להיות מאוד פעילים. היה מקובל ואפילו חובה לפי חוק, שילד יתאמן באופן פעיל בספורט כלשהו, לא משנה מה, אבל היית צריך לבחור ולהיות רציני בזה. גם מבחינת התזונה ילדים שמנים זללנים היו סוג של "פגם" והיו מעירים להורים שלהם שיטפלו בבעיה ואף היו מחייבים את ההורים להציג אישור הרשמה לחוג ספורט. זה נשמע כמו חינוך ספרטני ומיליטנטי (בכל זאת רוסיה), אבל עם תוצאות לא מתווכחים! רוסיה של שנות ה-80 הייתה מעצמת-על בתחום הספורט.
עד לפני שעליתי לארץ (1992) הייתי ילד שרירי, חטוב אנרגטי וחרוץ. הייתי פעיל בשני חוגים: איגרוף תאילנדי ושחייה. ובהתאם, הלו"ז היומי שלי היה: אימון בוקר -שחייה, ביה"ס עד אחה"צ, אימון ערב - איגרוף תאילנדי, שיעורי בית ולישון.
כך גדלתי עד גיל 11 ואז עלינו לארץ לקיבוץ כפר החורש. ופה הכל התחיל להידרדר.
בבריה"מ ארוחת בוקר זה בדרך כלל חביתה עם שומן חזיר מטוגן על חמאה אמיתית, ביצים קשות עם ירקות או דייסת שיבולת שועל עם דבש ופירות. אבל כאן בארץ נתנו לנו לאכול דגנים טעימים צבעוניים עם צעצועים מגניבים בפנים.
ארוחת צהריים שם היתה מרק, בשר/עוף/דגים, תפוחי אדמה, כוסמת או אורז. מדי פעם אטריות מבושלות - אבל כל זה בלי מיונזים, קטשופים, או רוטב אלף האיים. פה זה היה המבורגרים, נקניקיות בבצק, פסטות, צ׳יפס כאשר כל זה בתוספת קטשופ, מיונז ושלל רטבים טעימים ועמוסי סוכר. ארוחת ערב שם זה היה לרוב ביצים, גבינת קוטג׳ רוסי (משהו כמו 30% שומן) והמון ירקות (מזון שמעודד טוסטסטרון). פה זה היה די דומה אבל עם גבינות שבין 1% ל-3% שומן (מזון שמעודד אסטרוגן).
כאן בביה"ס היה רק שיעור חינוך גופני אחד בודד בשבוע (לעומת שלושה בבריה"מ + אימון בוקר קצרצר של 10 דקות משקל גוף, כדי להתעורר ולהתרענן לפני תחילת הלימודים). בארץ, כלום, שום דבר. בא לך - תעשה, לא בא לך - אל תעשה.
לא עשיתי.
ה"תוצאות" לא איחרו לבוא. תוך חצי שנה הפכתי מילד חטוב אנרגטי ופעיל לילד שמן, עצלן ועייף. הפסקתי עם הספורט והחלפתי אותו במשחקי וידאו. הייתי טוחן ממתקים בכמויות כי הכל היה נגיש והכל היה מותר. אף גורם פדגוגי בארץ לא הקפיד ולא דאג לכך שנהיה פעילים ספורטיבית, את אף מחנך לא עניין עודף המשקל של הילדים, אף אחד לא דאג לנסות אפילו לטפל באותם ילדים שמנים כי משום מה צריך לנהוג בטולרנטיות ובהתחשבות... ("התחשבות" שהיתה למעשה המנעות מטיפול בבעיה !!!)
כך זה נמשך משנה לשנה. המשכתי להיות ילד שמנמן עצלן וחסר אנרגיות, עד שעברנו לנצרת עילית - עיר עם אחוז ניכר מאוד של עולים מחבר העמים. שזה אומר שיש ציבור גדול שהביאו איתם את הדוקטרינה הסובייטית של תזונה-אימונים-שינה כחובה לכל אחד, בלא הבדל גיל/מין/דת. הסביבה תמכה באורח חיים בריא וגינתה חוסר מעש ובזבוז זמן על שטויות כמו פאבים דיסקוטקים. זה נתן לי רוח במפרשים והחלטתי לחזור למקורות. נרשמתי לחוג קראטה. מאחר ובעיר היו הרבה "חנויות של רוסים" שסיפקו את המזון שהיה נהוג לאכול "שם", חזרתי לתפריט ה"סובייטי". גם הפעם תוצאות לא איחרו לבוא, התקבלתי לנבחרת העיר בקראטה, חזרתי להיראות טוב ולהרגיש טוב עם עצמי ובסוף החלטתי להתגייס ליחידה קרבית לוחמת.
השירות הצבאי שלי היה מאוד עמוס ו...פרודוקטיבי. אמנם סיימתי את השירות עם אות מצטיין אלוף פיקוד, אך יחד עם זאת גם כמות הסטרס אליו היינו חשופים עשתה את שלה. לילות לבנים, לחימה מתמשכת, שהייה מרובה בתנאי קור, חברים פצועים, כל אלה הביאו למצב שבסוף השירות רציתי רק לנוח ולא לעשות כלום. ובאמת כל תקופת הלימודים בהמשך לא עסקתי בשום פעילות גופנית. אכלתי ג׳אנקפוד כמו פיצות, המבורגרים, בורקסים, שתיתי המון אלכוהול ועישנתי בשרשרת.
עד שבסוף הגעתי למצב שבו אני נראה ומרגיש גרוע, גרוע עד כדי כך, שאני בקושי קם בבוקר ובקושי נרדם בלילה. בגלל שיש לי רקע צבאי ופיקודי רציתי מאוד לנסות את עצמי בימ"מ. עברתי את כל המיונים והמבחנים והגעתי לגיבוש. נכשלתי בו בצורה מוחלטת, כי הייתי חלש, לא בכושר, חסר אנרגיה ומוטיבציה ובאופן כללי הרגשתי שאיבדתי חלק ניכר ממה שהיה אחד המאפיינים הבולטים שלי - מרץ ושמחת חיים בכל מצב.
החלטתי לשים לזה סוף.
התחלתי מחדש כמו במתמטיקה :"אם נתקעת ואינך מבין מה הולך, תחזור למקום האחרון שבו ידעת והבנת מה אתה עושה".
אז חזרתי לאומנויות לחימה ולאימונים. באותה תקופה כבר נכנס חזק הנושא של אומנויות לחימה משולבות, זה משך אותי וחזרתי להתאמן. חלק מתוכנית האימונים היו אימונים מחזוריים שמשלבים עבודה עם משקל חופשי, משקל גוף, ריצות קפיצות, זריקות, דחיפות וכו'... אחרי שלושה חודשים השלתי מעצמי את כל הקילוגרמים המיותרים. חזרתי לנשום. החלטתי לנסות להתחרות בתחום, ראיתי כיצד כושר גופני מהווה יתרון חשוב מאוד על פני היריבים שלי, מאחר וכאשר להם נגמר האוויר המוח מפסיק לתפקד כראוי כי אין לו מספיק חמצן, לעומת מצב שבו יש לך "דלק" לטווח ארוך יותר אז אתה יכול ללחוץ ולאתגר את היריב שלך זמן רב יותר ובסוף גם לגבור עליו. חיפשתי איך אני יכול להעלות את רמת הכושר שלי בצורה היעילה ביותר והמאמן שלי הפנה אותי לאתר של CrossFit.com. משם הגעתי לאתר של קרוספיט הרצליה (אז המועדון היחיד בארץ). החלטתי שאני הולך לנסות את זה.
הגעתי לידיו של עומרי פלד, שלימים הפך להיות לי למנטור ולאחד האנשים שאני הכי מכבד בחיי (אמא, לא לדאוג. את קודם). התחלתי להתאמן עם החבר'ה במועדון, 3-4 אימונים בשבוע. שמתי לב שבהרבה מקרים בנות עוקפות אותי בתרגילי סיבולת ומשקל גוף! זה היה לי הזוי. איך אני, ספורטאי מתחרה באומנויות לחימה, לא מצליח לעמוד בקצב שלהן??!!! באתי לעומרי בבושת פנים ואמרתי: "גבר, אני לא שובניסט או משהו אבל הן פחות שריריות ממני, אז איך הן עושות סקוואטים, שכיבות שמיכה וכפיפות בטן יותר מהר ממני ולא מתעייפות כל כך מהר ?". עומרי חייך וענה לי שהם אוכלים בצורה קצת אחרת. הוא הציג לי את עקרונות התזונה הקדמונית והפנה אותי לבלוג של דעאל: "מר קדמוני" .
התחלתי לקרוא ומהר מאוד נכנסתי לעומק החומר, הכל היה כתוב בשפה מובנת ובצורה קונקרטית, קיבלתי את המידע וההסברים שהייתי צריך, בצורה שהייתי צריך (בלי חפירות) ועם הפניות לגורמים שיכולים לתת יותר פירוט אם צריך. קראתי על דוגמאות של אנשים שעברו לתזונה הקדמונית ועל מה שזה עשה להם, אמרתי לעצמי שאם זה מה שיעשה אותי לבריא יותר - אני הולך גם על זה.
שבועיים ראשונים ללא יוגורטים וגרנולות היו לי סיוט. התרגלתי לאכול כל מני דגנים של Fitness עם חלב 0% שומן, ביו יוגורטים דלי כולסטרול, פסטות מקמח מלא, וכל דבר ללא שומן. פתאום הייתי צריך לבשל לעצמי, להקפיד להימנע מסוכר וממזון מעובד, להפסיק עם האלכוהול (אין יותר כוס יין בארוחת ערב ושוט וודקה בארוחת צהריים) ולא לשתות מיצים גם אם כתוב "רכיבים טבעיים בלבד". אחרי השבוע ה-3 זה כבר הפך להרגל. בסוף החודש הרגשתי שאני אדם חדש.
המשכתי להתאמן עם עומרי, חקרתי יותר ויותר את נושא התזונה הקדמונית. התחלתי להתחרות גם בקרוספיט וגם בהרמת משקולות וככל שעובר הזמן אני מרגיש שאני מתחזק יותר ויותר. כל יום אני קם רענן, אנרגטי ומלא שמחת חיים. איכות החיים שלי עלתה בכמה מדרגות ואני לא רואה את עצמי יורד מאורח החיים הזה אי פעם.
כל מי שמכיר או הכיר אותי מתעניין איך הצלחתי לעשות את השינוי. אני תמיד נענה בחיוב ועושה את הכל כדי להביא כמה שיותר אנשים לתפיסת חיים של תזונה-אימונים-שינה טובה כחלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלהם. עד היום הצלחתי "להמיר את דתם" של עשרות אנשים, שלימים אוכלים פליאו, מתאמנים לצידי במועדון בהרצליה ובמועדונים אחרים ברחבי הארץ וחיים חיים טובים יותר. הדבר גורם לי לסיפוק רב ומחזק אצלי את תחושת השליחות של לעזור לכמה שיותר אנשים. לתת להם את הידע ואת הכלים הפיזיים והפסיכולוגיים שרכשתי מניסיון העבר שלי, כדי לחסוך מהם את כל הטעויות שעשיתי אני עד שהגעתי לנוסחה המנצחת של תזונה וכושר גופני כחלק בלתי נפרד מבריאות תקינה בחיי יום יום.
***********************
ביקשתי מויקטור שיתן לנו הצצה לתפריט ולסדר היום שלו. זהו סדר יום תובעני אבל כפי שאתם רואים היטב, עובד פיקס.
***********************
לו"ז יומי + תפריט
05:00 השקמה (בטחוניסטים קמים מוקדם). על הבוקר שותה 600 מ"ל מים לנקות את כל שאריות העיכול מהלילה.
ארוחת בוקר: 5 ביצים עם סאלו (שומן בשר לבן) או בייקון או
דג בתנור עם ירקות טריים: עלי תרד, עגבניות שרי, מלפפונים , גמבה, בצל סגול וחצי חופן מיקס אגוזים
08:00 אימון ראשון - וויטליפטינג וכח. במהלץ האימון אני שותה תה ירוק קר עם דבש (אני חולט אותו בעצמי)
מיד אחרי אימון : 3-4 תמרים (מג׳הול אורגני) בתוספת תפוח ירוק (גרנד סמית׳).
13:00 ארוחת צהריים. לרוב אני בעבודה. אני מביא את האוכל שאני מכין מראש איתי. למשל: כבד מטוגן בשמן קוקוס, מהצד בצל סגול בתוספת שמן זית וחומץ תפחים (משהו שטעמתי באיטליה ואהבתי ממש) בנוסף מנה לא גדולה של אורז בר/תפ"א/בטטה אפויים.
15:10 לפני אימון - 3-4 תמרים/צימוקים בהירים (חצי חופן), תאנים וכוס קפה שחור חזק כמו אצל נסראללה בבונקר.
16:00 אימון ג'ימנסטיקה + מטקון, זה אימון שנועד לתת דגש לזרוז חילוף החומרים ושיפור הכושר הגופני (כלומר אימון תנועה וסיבולת שריר-לב בעצימות גבוהה מאוד).
20:00 אחרי האימונים שוב תפוח, בננה, אננס מיובש וכוס קפה שחור כדי להגביר את זרימת הדם והספקת החמצן לתאים כדי לזרז את ההתאוששות.
21:30 לפני שאני הולך לישון שייק אנאבולי (לחזקים בלבד) הכולל:
5 ביצים טריות, 250 מ"ל מי קוקוס, חופן פירות יער, הכל לבלנדר לחצי דקה וזהו.
רוב היום אני ניזון מחלבון ושומן. סוכרים במינון בסביבת אימון בלבד
***********************
הנה דוגמא לאימון מצולם של ויקטור, כחלק מהמוקדמות של משחקי קרוספיט 2015
***************
גם ויקטור שיתף והמליץ על הפרויקט שלנו - המידע שהוא קיבל שינה אותו וכבר שמעתם כמה הוא נחוש להעביר את הטוב הלאה. הצטרפו גם אתם. מי יודע, אולי יום אחד גם אתם תצטלמו בלי חולצה? :-)
הנה מייל שקיבלתי לפני כמה ימים מדוד אלבז:
********************* וואו, וואו, וואו - מ ה פ כ ה!!! סוף סוף - לזה יחלתי וחיכיתי. התרגשתי כל כך לראות את הדבר הזה וכן- התמלאתי גאווה ושמחה. הצטרפתי - ואני כל כך שמח להיות חלק מהדבר הגדול הזה - מהפרויקט ובעיקר חלק מהקהילה בדרך ששינתה את חיי.
אבל מה היה הדבר ששינה את חייו של דוד? הנה הסיפור, במילותיו שלו:
********************
הי דעאל היקר,
עברה שנה. שבוע הספר 2015 הזכיר לי שהגיע הזמן לומר לך תודה ולספר לך את הסיפור שלי. למה דוקא שבוע הספר? מיד.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי בעודף משקל מטורף. מכור לאוכל, בעיקר מכור לפחמימות ומוצרי בצק. אשכרה נרקומן.
הייתי טורף כמויות אדירות של אוכל ואף פעם לא שבע. כל הזמן רעב. כל ההוויה שלי היתה סביב האוכל. שיא המשקל היה 150 ק"ג (גובה 1.85) עד שבוע הספר הקודם של 2014 (עוד מעט, סבלנות. כל הזמן בדיאטות, עולה ויורד עולה ויורד- בלי להגזים עליתי וירדתי בסה"כ כחצי טון ב-40 שנה האחרונות. דיאטות מיצים, דיאטות צום, דיאטות חוקן (כן יש דבר כזה), דיאטות לחם מלא, דיאטות לחם ריק... אף דיאטה לא החזיקה מים ואת כל מה שהורדתי העלתי בחזרה ובענק. אבל עזוב משקל, הבריאות ואיכות החיים היו ק ט ס ט ר ו פ ה. מדדי הבדיקות אותתו לי שאוטוטו הולך לקרות משהו לא טוב.
כאבי רגליים, קשיי שינה, קשיי נשימה, בחילות, גאזים, דפיקות לב, חסר אנרגיה לחלוטין, עייף ומתוסכל רוצה רק שיעזבו אותי בשקט. בעיקר מתוסכל- כמה לא סבלתי את עצמי הייתי נואש לחלוטין לא ראיתי מוצא ופיתרון באופק. הרמתי ידיים.
אני 35 ק"ג פחות (115 ק"ג, לפני שנה 150 ק"ג), וממשיך לרדת בקצב עקבי . מרגיש נפלא. א נ י ל א ר ע ב י ו ת ר. אני יכול גם 12-24 שעות ללא אוכל. אני שוכח לאכול... הפסקתי לחשוב רק על אוכל כמו שהייתי. אוכל בכלל לא מעניין אותי. אני שמח ומאושר.
בדיקות דם ומדדים - של תינוק!
אני אוכל אוכל נפלא ומחייך (כל הדרך אל הקצבייה...).
אני ברמות אנרגיה אדירות. פנתר.
אני משקיע בעצמי - בהתפתחות אישית, אני מפוקס, מסתכל נכון על החיים- המיינדסט שלי השתנה.
בולע המון חומר על התזונה הקדמונית, לא מפסיק ללמוד- ספרים (באנגלית אחי.. מאמזון..), מחובר קבוע לבלוגרים המובילים (דעאל שלו... ברור... מארק סיסון, ד"ר דוד פרלמוטר, ד"ר מרקולה, ג'מי מור, קריס קרסר, רוב וולף ועוד).
אבל מה זה קשור לשבוע הספר?
הכל התחיל בשיחה סתמית בשבוע הספר של שנת 2014....
בשיחת אקראי עם חבר שוחחנו על עניינים שונים והוא ציין, כבדרך אגב, שהוא למעלה משנה "בפליאו" ושלח אותי לקנות את הספר הסוד הקדמוני בדיוק היה שבוע הספר...
סיימנו את השיחה ומשם טסתי לצומת ספרים, רכשתי את הספר ומאז השתנו חיי.
תודה לך - שינית את חיי. הצלת את חיי.
***************
דוד תומך בפרויקט שלנו- המידע שהוא קיבל שינה את חייו והוא רוצה להעביר את הטוב הלאה.
באחד הלילות, לפני תשע שנים, אחי הצעיר ואני גוייסנו במקביל בצו שמונה לאותה המלחמה: מלחמת לבנון השנייה.
שלא כמוני, אחי הוא איש חי"ר, ובתפקידו הוא פיקד על כח חילוץ קטן וזריז, אי שם בגזרה המזרחית. הקשר טרטר והוא קיבל פקודה להכנס מהר פנימה ולחלץ - יש פצועים אך מסוקים אינם יכולים להתקרב לאיזור בגלל אש אויב. שני נגמ"שים יצאו לדרך (בים בם בום), עלו לרכס וחברו לפלוגת הצנחנים שמפקדה, תומר בוהדנה, נפצע אנושות. בזריזות הם העלו לנגמ"שים שלושה פצועים ויצאו חזרה לדרך, מותירים אבק, ממהרים לארץ. אבל באמצע הדרך לארץ הם הבינו שהעסק מדרדר במהירות ושנדרש חילוץ מהחילוץ. מכיוון שהתרחקו כבר מאיזור ההתקלות עצמה, הוזנק מסוק ונחת, עדיין בשטח לבנון, צמוד צמוד, לקח את תומר, והמריא. שאר הפצועים המשיכו בנגמ"שים.
בינתיים על מנחת המסוקים בבית החולים רמב"ם, חיכה צלם, והנציח את הרגע. אלונקה מורדת מהמסוק, עליה תומר. רגע לפני שאיבד את ההכרה, בו בזמן שהרופא המוטס ממשיך ללחוץ על עורק כתף שמאל שנקרע וממנו דיממו חייו, כמעט למוות, תומר מביט לצלם ומסמן V של ניצחון באצבעות ידו הימנית . תוך דקה תומר הוכנס לניתוח חירום שלאחריו נותר מחוסר הכרה משך מספר ימים.
המדינה כולה עצרה את נשימתה.
ומאז עבר כמעט עשור.
והנה אני מוצא את עצמי בחמישי-שישי האחרונים, יושב עם רוב משפחתי על יציע באיצטדיון הדר יוסף, משקפי שמש, מכרסם תפוח, כובע רחב שוליים על הראש, ומסביבי עשרות אנשים שצועקים בגרון ניחר "תומר, תומר". וכולם מחייכים מאוזן לאוזן ומחליפים פרשנויות על עומק הסקוואט ועל איכות הבאטרפליי בביצוע עליות המתח.
שוב פעם תומר בוהדנה. שוב פעם סימון ניצחון. אליפות ישראל בכושר גופני 2015, ה RFA.
תיכף נחזור לתומר.
משחקי קרוספיט ישראל, יוזמתו של עומרי פלד ידידי, המרים אותם ברציפות זה חמש שנים, קפצו השנה רמה. האירוע הפך למשהו בסדר גודל שאיננו רגילים לראות כאן: חברת הפקה, איצטדיון האתלטיקה הלאומי בהדר יוסף, עשרות מתחרים, אלפי צופים, אלפי מבקרים נוספים בשוק הפליאו וביריד הספורט שהתקיים במקביל - הצביעו ברגליים. משהו קורה כאן.
לאנשים שאינם בתחום אספר בקצרצרה שהאירוע נמשך שלושה ימים, מתוכם יומיים מול קהל עירני: מקצה אחד של תחרויות ביום רביעי, שתי תחרויות ביום חמישי ושלושה מקצי תחרות ביום שישי, יום הגמר. גם בלי להיות מומחי קרוספיט גדולים אפשר להבין כי הספורטאים היו נתונים תחת עומס כבד כל העת והיכולת להתאושש פיסית ומנטלית היא חלק מהותי ביכולת לנצח.
בסופו של יום (יותר מדויק: בסופם של שלושה ימי התחרויות) הגיעו לקו הגמר במקום הראשון לגברים נדב לביא, במקום הראשון לנשים אלין אלכסניו ובמקום הראשון לגברים מעל גיל 40 זכה - תומר בוהדנה.
ואכן, על כר הדשא באיצטדיון אפשר היה למצוא את תומר, כבר לא ילד, חורק שיניים ועובר מתחנה לתחנה. בזו מרים משקולות, בזו רץ ספרינט או זורק שק כבד מעל משוכה, עושה עמידת ידיים או כל שילוב אחר של הנ"ל.
תומר, אלין ונדב
שוחחתי הבוקר עם תומר. כמוני, גם הוא היה בדרכו לעבודה. ההבדל הוא שאני עוסק בתכנה, ואילו תומר הקים ומנהל פנימיה שיקומית המיועדת לנערים עם עבר פלילי שנפלטו מהמערכת. חשבתי שלא במקרה תומר הצטיין במשחקים בהרמת משקלים כבדים - הוא לוקח על כתפיו משא כבד גם באופן רגשי- האחריות לגורלם ושיקומם של בני נוער.
אבל הוא לא רק מנהיג ומחנך, הוא גם ספורטאי טבעי. כנער הוא היה חבר בנבחרת ישראל בהרמת משקולות, אבל מאז גיוסו ובמשך עשרים שנה הוא לא הרים שום משקל. גם אם עברה המחשבה בראש, הרי שהפציעה מערימה קשיים אובייקטיבים. עד לפני שנה וקצת. עד אז הוא רק רץ ועשה קצת עליות מתח ושכיבות סמיכה, רק כדי להשאר פעיל. לרוץ מהר הוא יודע (38 דקות לעשרה ק"מ), אבל דרך מקרה הוא נתקל בקרוספיט TLV לפני שנה, והמפגש עם ירון נוף, המאמן, הדליק אצלו ניצוץ.
"קרוספיט תפס אותי כי זה ספורט מעניין, וכי זה יצירתי ואתגרי בעת ובעונה אחת" הוא אמר לי הבוקר. רק שנה וקצת הוא מתאמן, אבל הרקע האתלטי שלו, הזכרון של השרירים מההיסטוריה הרחוקה בהרמת משקולות, הסבולת המעולה, וכמובן משמעת ברזל (שישה אימונים בשבוע) הביאו אותו אל הפודיום בתוך שנה. ("במקשלים כבדים אני עדיין מפחד על הכתף, אבל 80 קילו זה בסדר" הוא אומר לי שאני מפרגן על הקלות בה עשה פעמיים עשר חזרות של 80 קילו overhead squat).
המעבר לקרוספיט חיבר אותו גם לאוכל בריא. "ברור ששמעתי על פליאו" הוא אומר "ות'כלס אימצתי את זה כבר מזמן". האסימון נפל בביקור במרכז שיקומי לאסירים לשעבר בסן פרנסיסקו. החברים, כולם אסירים קשים לשעבר, מייצרים עוגיות שוקולד צ'יפס במפעל קטן שהפך להצלחה גדולה באיזור. הריח הטוב עשה לתומר חשק לעוגיה והוא שלח יד למגש, אבל אחד המשתקמים, אירי גלוח ראש עם עבר ניאו-נאצי עשיר, תפס את ידו השלוחה ואמר "חביבי, לא כדאי!". הוא הוציא מתחת לשולחן מיכל עם נוזל צמיגי, דביק מאוד ושקוף. "אני משתמש בזה כדי לשמן את המיסבים של המכונה כשהיא נתקעת" אמר האירי, "אבל אנחנו גם שמים מזה בתערובת העוגיות. קוראים לזה סירופ תירס מתוק, ותאמין לי שאתה לא רוצה לאכול את זה".
היום תומר אינו אוכל לחם, פיצה, סוכר או מזון מעובד משום סוג "הנה דוגמה: יש לי קילו סוכר בבית על המדף שקניתי לפני שנה. שנה!". הוא גם נמנע מתפוחי אדמה, מכל סוג של בשר מעובד או חשוד בכך. השינוי התזונתי הביא מהר מאוד לשינוי במראה ובפרופורציות הגוף. גם קודם הייתי בכושר, אבל השינוי התזונתי הביא מיד לשיפור במראה, הוא אומר.
תומר מייצג היטב את הישראלי היפה, במובן הפשוט, אך גם במובן העמוק והרחב של המילה. של מי שהתנדב לשרת בצנחנים, והפך לקצין, ולמ"פ, והמשיך בשירות מילואים (היום הוא סא"ל), של מי שאינו מאבד את אמונתו הפנימית בכוחו, בכוחנו, גם מול אימת המוות. של מי שממשיך ומתחזק למרות פציעה קשה ולמרות הקושי. של מי שממשיך לנסות ולאתגר את עצמו, של מי שהוא מחנך בנשמתו, של מי שמאמין בכוחו של הפרט לעשות תמיד שינוי חיובי ומשמעותי.
סיפורו של תומר הוא סיפורו של מי שמנצח.
הי דעאל,
שמי שרונה ואני מורה העובדת בכמה וכמה משרות הוראה. במשך שנים התעסקתי עם המשקל שעלה וירד כמו מטוטלת והפך את חיי כל פעם מחדש. במשך שנים גם התמודדתי עם מיגרנות איומות ונוראיות שאיימו להרוס את שגרת-יומי, שגרמו לי להפסדים של ימי עבודה ושבועות של ריתוק למיטה תוך שימוש רב בכדורים שלא תמיד עזרו. מיגרנה היתה סיוט חיי ולאף רופא ורופאה לא היה מזור חוץ מתרופות חזקות מאוד בעלות תופעות לוואי לא נעימות ככל וכלל. גם ביקורים בבתי חולים ובדיקות שונות ומשונות לא עזרו. מרפאים המכונים 'אלטרנטיבים' לא הושיעו וגזלו את מעותיי הדחוקות, כבר השלמתי עם חיים של כאב כרוני בלתי-נסבל והשמנה שלא תיעלם לעולם.
כל חיפושי אחר מזור עלו בתוהו. בנוסף לסבל המיגרנות, לא היה מנוס מלהודות – אני מכורה לפחמימות. כתבה מקרית הובילה אותי לספר 'בטן של חיטה' בינואר 2014 ומאז יצאתי למסע של גילוי על האוכל, על עצמי, על הפוליטיקה שעומדת מאחורי המזון ועל הדרך להבריא בדרך שאף רופא לא סיפר לי עליה. גיליתי את הפליאו!
במהרה רכשתי כל ספר שיצא בנושא והתחלתי ללמוד את הנושא באדיקות.
לאחר שבועיים של אבל ומחשבות של 'מה אני אוכל'? 'איך חיים בלי לחם....וגם בלי עוגות'? 'אז מה אוכלים במקום? 'ומה אני אבשל עכשיו'? 'ואיך מתחילים'? – החלטתי שאני לא מוותרת והתחלתי להפחית את הגלוטן והסוכר כדי לראות איך אגיב. פחדתי לעשות הכל מהר כי בראש שלי היתה תפישה שזה קיצוני ושצריך לעשות דברים בצורה הדרגתית. ולמה חשבתי שהדיאטה קיצונית? מכיוון שבגיל ההתבגרות, בעקבות קשיים שונים, החלטתי שאני צמחונית שלא אוכלת יותר בשר. למה? ככה! בלי שום הסבר הגיוני נמנעתי מבשר במשך ארבע שנים קריטיות של גיל ההתבגרות. תקצר היריעה מלספר על כל הצרות שקרו לי בעקבות כך: עייפות, השמנה, נשירת שיער, עצבנות וכך החלה ההתמכרות לפחמימות ומילדה רזה הפכתי לנערה שמנמונת. החל מחול-שדים של הרזיה/השמנה והתמודדות עם ההשלכות של תזונה לא מזינה. הבעיה, שלא היתה לי שום דרך להבין את זה, שום מידע אמיתי שיסביר לי שהגוף שלי רגיש לגלוטן ושום מידע איך לשנות. הצמחונות היתה קיצונית וגם הדיאטה שעשיתי אחר כך בשומרי-משקל, עשר שנים אחרי הצמחונות, גם היתה קיצונית. נכון, ירדתי במשקל אבל הגעתי לתת-תזונה וכל המשקל עלה אחרך כך בחזרה ויותר. בנוסף, הברזל בדם היה כל כך נמוך שהרופאה בקופת חולים פשוט נבהלה.
טוב, לאחר שבוע של הימנעות מגלוטן, שבוע ללא שום תסמיני גמילה, מצאתי את עצמי משפשפת את עיניי – זאת אני? לאן נעלמה העייפות הידועה? מהיכן כל האנרגיות האלו? מה זה הצחוק המתגלגל הזה? הרי לא היה יום שבו לא נצמדתי למיטה בעייפות בלתי-מוגבלת. כל יום סיימתי יום-עבודה כמו סמרטוט... קמתי בבוקר עייפה ונרגנית וכך הייתי כל היום. התלמידים באותו יום לא הבינו למה אני מלאת אנרגיות וקצת מתישה אותם...הבנתי שהגעתי למקום הנכון. גם הריכוז היה בשמים.
לאחר שהבהרתי לכל הסובבים אותי שחיטה, דגנים, סוכר, משקאות קלים, עוגות ושאר אויבים לא נכנסים יותר לפי – הבנתי שאין דרך חזרה. ביום ההולדת של אמא שלי, 17 לינואר, אף עוגה מושלמת שאמא מכינה לא היתה שם בשבילי עוד – אני הייתי נחושה ולא נתתי לאף אחד להסיט אותי מהמטרה.
אחרי הק"ג הראשון שירד מהר ואחריו עוד אחד ועוד אחד – הצבע חזר ללחיי, הפנים החלו להתכווץ, הבטן ירדה, האנרגיה היתה בשמים התחלתי לשים לב לעוד תופעות שונות ומשונות שנעלמו:
ריפלוקס - תופעה מעצבנת שבה מיצי קיבה עולים בחזרה וגורמים לשיעול בלתי נסבל. הייתי נחנקת באמצע הדיבור והרבה פעמים מול כיתה..לא נעים.
כאבי פרקים – כפות הרגליים היו זקוקות קבוע למדרסים. לא יכולתי לפעמים לדרוך עליהן שלא לדבר על לקנות נעליים פשוטות וזולות. הכל היה חייב להיות אורתופדי ויקר. גם הברכיים כאבו והיה קשה לבצע תרגילים בשיעורי ספורט.
כאבי שרירים – כל שינוי מזג אוויר גרר בעקבותיו כאבי-שרירים איומים בעיקר בגב. מזגן היה גורם לי לחרדה – ידעתי שאח"כ ייחלו כאבים ואם אין לידי כדור מוסקול – הלך עליי.
תסמונת קדם וסתית – בוא נגדיר את זה ככה, בנס לא הסתבכתי עם אף אחד. עצבנות, עייפות, חולשה ועוד היו מנת חלקי כל חודש וחודש מגיל צעיר. אז לא הכל נעלם אבל הופחת משמעותית והיום אפשר לתפקד בלא להרגיש סוג של נכות חודשית מעיקה.
בעיות עיכול – הקיבה הפסיקה להיות רגישה וכן..מביך אמנם לספר אבל גם הגזים נעלמו, תודה לאל על חסדים קטנים... חחח
סטרס – לחץ, עקה ועוד הגדרות לא יכולות להסביר את התחושה המוזרה בחזה שבה האדם מרגיש שהוא חייב למהר ולמהר כי אחרת מה? מה יקרה? היום, הסטרס נעלם לחלוטין למעט לחץ חיובי שבתור בני אדם אנו זקוקים לו כדי להתקיים.
רעב – לא היה רגע שבו הרגשתי צורך להפסיק לאכול. לא הרגשתי את השובע מגיע אלא רק את תחושת המלאות וההתפוצצות. לאחר שעה או שעתיים הרגשתי שוב רעב ומעגלי-האכילה לא נשברו. הייתי עוברת ליד מאפיה ומפנה את מבטי כדי לא להתפתות. היום, אין רעב קיצוני אלא רק רעב אמיתי של גוף שהתרגל לאכול מה שנכון לו, בזמן המתאים וללא האבסה וללא בקרה. מאפים גורמים לי לתיעוב ואני לא מאמינה שקראתי להם פעם אוכל.
מצבי רוח – הגלוטן גורם למֹח להתמכרות. את זה כבר הבנתם אבל הגלוטן משפיע גם על מצבי הרוח של האדם. עצבנות, עצב, תחושת דיכאון ועוד נעלמו לבלי-שוב. (אמן). ד"ר דייויס תיאר בספרו קשת של תופעות התנהגותיות הקשורות לתזונה לא בריאה. פתאום שאלתי את עצמי, האם מה שהיה עד עכשיו בעצם זה לא באמת אני? האוכל משפיע לא רק על המשקל אלא על הצורה שבה אנו תופשים את עצמנו, על האוטונומיה שלנו להחליט מי אנחנו, מה משפיע עלינו בדיוק כמו ללכת לטיפול פסיכולוגי רק בלי להוציא כל כך הרבה כסף.
מיגרנות – נעלמו כמעט לחלוטין כולל ההתקפים הקשים. מדי פעם, בהשפעת מזג אוויר שרבי יש קצת כאבי ראש אבל בהחלט לא כאלו שמרתקים אותי למיטה ואין ימי עבודה מופסדים בעקבותיהם.
שינה – השתפרה פלאים, נרדמת מהר ובעיקר שכחתי מה זה לישון צהריים!!! אין עייפות מעיקה ואין נרגנות עקב חוסר-שינה.
בעיות חניכיים – אז הרופא אמר שמעולם (אני כבר 15 שנים אצלו) הוא לא ראה את החניכיים שלי במצב כל כך טוב. אין דלקת, אין נסיגה וכמעט שאין אבנית. ובאמת שאני מקפידה כל חצי שנה לבקר אצלו לביקורת וטיפול. הללויה.
כיום אני רגועה, רזה יותר, חזקה פיזית כמו שלא הייתי בחיים, מתאמנת בחדר כושר, אנרגטית, מרוכזת וממוקדת מטרה, וגם פתחתי קבוצה קטנה לחבריי הקרובים שבהם אני מנחה אותם איך להתחיל שינוי. התמונות שפרסמתי בפייסבוק עשו את שלהם ופנו אליי אנשים שלא הכרתי אישית. אמרתי לעצמי שאם קרה לי משהו טוב כל כך, אז למה לשמור אותו בסוד? המסע עדיין לא הסתיים ואני לא מוטרדת מהמשקל שקצת נתקע, אני אומרת לעצמי שאני בריאה וזה מה שהכי חשוב בחיים. התחלתי גם לבשל וביקשתי מאמי להכין לי מאכלים עתירי-שומן כמו שאכלו פעם – מח, לשון, מרק עצמות ועוד מאכלים מסורתיים שעברו במשפחתי. ישבתי עם סבתא וביררתי איתה מה הם אכלו אז כשהם חיו בעיראק הרחוקה. כל מה שהיא תיארה זה בעצם הפליאו – אוכל לא מעובד, טרי, ללא הנדסה גנטית, ללא חומרי-הדברה, פירות וירקות בעונה והכל היה מוכן כל יום כי לא היו מקררים. לא זרקו את האיברים הפנימיים ולא אכלו סטייקים – רק בישול איטי ואיכותי.
הרווחתי בריאות. הרווחתי את החיים שלי בחזרה.
הטעם שלי באוכל השתפר והמודעות העצמית שלי עלתה. אני לא מתביישת בגופי ולא מסתירה יותר את הבטן ואת הבושה בעודף-המשקל. וכמה שלא נספר לעצמנו שאנחנו אוהבים את עצמנו, וזה נכון, השמנה היא לא דבר נעים ואפשר ויש דרך להיפטר מעודף משקל בדרך בריאה, איכותית ומהנה.
רק בריאות!
שרונה
**********
תודה על השיתוף שרונה!
תרגישו חופשי לפרגן לשרונה בלייק ענקי או (גם) בתגובות כאן, וכמובן גם לשלוח לי את הסיפור שלכם.
הי דעאל,
שמי אופיר, אני בן 33 מרחובות נשוי כחמש שנים + ילד.
במשך השנים (ת'כלס – עד החתונה) שמרתי על משקל תקין באמצעות אימונים סדירים בחדר כושר של שעה וחצי ומשטר תזונה שכלל מעט אוכל ללא שומן, כל 4 שעות (כמה צפוי). אמנם ראיתי תוצאות אך במשטר תזונה זה הייתי רעב לעיתים קרובות ולא הצלחתי להחזיק מעמד יותר משבועיים עם התוצאות. לכן המשקל שלי עלה וירד כי אצלי "בראש" ברגע שהגעתי סוף סוף אחרי עבודה מאומצת למשקל הרצוי יכולתי "לנוח" קצת. אחרי הנישואים הפסקתי להתאמן בחדר כושר והמשכתי רק באומנות לחימה ג'י ג'יטסו ברזליאי פעמיים בשבוע. מבחינת התזונה פשוט הפסקתי לשמור והתוצאות לא איחרו לבוא: במשך הזמן עליתי ועליתי עד שהגעתי ל 89 קילו.
בחיפושי אחרי פתרון יצא לי לשמוע על הפליאו מאחי אך הוויתור על הפחמימות והאוכל הזמין הרתיעו אותי תמיד. עזבתי את רעיון והזמן עבר. אך ההזנחה התזונתית היא פצצה מתקתקת עם פתיל השהיה ארוך ויום אחד כאבי בטן הגיעו. בדיקה קצרה בקופ"ח הראתה שמדובר בהליקובקטר פילורי – חיידק התוקף את הקיבה וגורם להרבה בעיות. אני כמו ילד טוב לקחתי אנטיביוטיקה חזקה מאוד שהרופאה נתנה (בדיעבד מסתבר כי האנטיביוטיקה הזו מחסלת את כל אוכלוסיית המעיים כולל החיידקים הטובים והרעים). לאחר הסבל המתמשך הנקרא טיפול תרופתי חזרתי לדרכי הקלוקלת מבחינה תזונתית (היי, הרופאה לא אמרה כלום על תזונה!). וכך אחרי שלושה חודשים חזר ההליקובקטר, אך הפעם בעוצמה כפולה. נאלצתי לקרוא ולחקור והבנתי בעצם שרוב האוכלוסייה סובלת ממנו ורובם פשוט לא מודעים לכך. הוא תוקף בעיקר אנשים עם תזונה מרובת סוכרים ופחמימות ריקות מעובדות (לחם לבן וכו'). נדלקה לי נורה אדומה והבנתי שמהרפואה לבדה אולי לא תבוא הישועה. הגיע הזמן לקחת את חוק הבריאות לידיים.
לאחר הסבר קצר על הפליאו מאחי קניתי את הספר הסוד הקדמוני והתחלתי לקרוא בשקיקה את העמודים ופתאום הכול היה נראה לי הגיוני והיה הסבר לבעיות שלי: לעייפות, לבעיות העיכול, למשקל. כל מה שידעתי על תזונה התהפך לי: פתאום שומן זה טוב, אבל לא כל שומן, ועד כמה אוכל טבעי ובשר יכולים לעשות מהפכה בריאותית. בדיוק יצאנו לחופשה שנתית באילת והחלטתי שהמלון זה הזמן הכי טוב להתחיל, כי הכול זמין. ביצים (והרבה) וירקות בארוחות הבוקר. בשר בערב. בדרך כלל מצפים לשינויים כאלו להתרחש לאט אבל אצלי כבר אחרי יומיים התחילה השפעה חיובית. העייפות פחתה ואיתם כאבי הבטן והרגשה כללית טובה התחילה. הדגש שלי בתזונת הפליאו לא היה בכלל על משקל אלא רק על בריאות ומה טוב לגוף. בנוסף בעבר כשניסיתי טבעונות סבלתי המון בהתחלה וכל מה שאמרו לי "זה תקופת ניקוי... הגוף מאפס את עצמו". היום אני מבין כמה הייתה זו טעות.
לאחר חודש של גישוש בעולם הפליאו (לוקח זמן עד שלומדים להכיר ולהרגיש בנוח עם התפריט), הוספתי את תכנית האימונים שפורסמה בספר שלך - שלוש פעמים בשבוע, רק 20 דקות כל אימון. בשילוב אדוק עם תזונת הפליאו התוצאות היו לא פחות ממדהימות. השלתי ללא מאמץ וללא רעב 17 קילו ממשקלי, הגוף התחזק ונהיה חטוב. התקפי העייפות נעלמו ומאידך הגיעה תחושה מדהימה של ערנות ומרץ כל הזמן, אני פשוט יכול להתאמן בכל שעה.
לאחר בדיקות מקיפות בקופת חולים, נראה כי ההליקובקטר נעלם כליל! הכולסטרול הטוב ו"הרע" עלו (כשאני מבין היום שהLDL שבודקים בקופת חולים בבדיקה הרגילה הוא לאו דווקא מדד אמיתי לבעיה – פירוט נרחב בנושא יש בספר הסוד הקדמוני) הגלוקוז ירד וניכר שיפור משמעותי בשאר המדדים. וגם העור נעשה חלק יותר, הנשירה הפסיקה!! ועכשיו אני נאלץ להסתפר לעיתים קרובות יותר...
מכיוון שאני גם אוכל בריא וגם נשאר שבע (ותודות לשומן האוכל גם טעים) אין לי שום בעיה לשמור על התזונה הזו, ולכן אני מבין שהגעתי למקום הנכון עבורי. אני יכול להבטיח לכם שגם אם תגידו שאתם מרגישים טוב, אז עד שלא תרגישו טוב באמת, לא תדעו מה זה הטוב הזה. הפליאו נתן לי להרגיש שוב את מה שהיינו אמורים להרגיש מאז ומתמיד. התוצאות דיברו בעד עצמן והתגובות מהסביבה היו נלהבות ו"איך עשית את זה". אבל כשמתחילים להסביר לאנשים ששומן זה טוב והבעיה היא בעצם בפחמימות, פה אנשים מרימים גבה. מצאתי כי לאנשים קשה להאמין שמשרד הבריאות, הרופאים, הדיאטנים כולם בעצם קצת טועים ומטעים. אז פשוט קניתי כמה עשרות עותקים של הסוד הקדמוני וחילקתי לכל האנשים הקרובים אליי. הבנתי שעדיף שהם פשוט יעברו את התהליך שאני עברתי ואז אולי דברים יחלחלו.
היום אני לא יכול עדיין לספר שכל אלה שקיבלו את הספר כבר השתנו, אבל מי שכן עבר לפליאו חווה את השינוי המדהים הזה ולא מפסיק לדבר על כך.
והשאר... השאר הם רק פצצה מתקתקת...
מוטי ארליך מירושלים שלח לי השבוע את אחד המיילים המרגשים ביותר שקיבלתי מעולם. רגע לפני סכין המנתחים עבר מוטי (אב לחמישה, חרדי, איש מקסים) מהפך! קיראו ושתפו. אולי תצילו עוד מישהו.
****************************
"עשרים שנה אני ודיאט קולה הולכים ביחד לכל מקום. פעם שילמתי 60$ קנס כשעליתי על טיסה עם משקל עודף של 3 ק"ג ורק כשנחתתי שמתי לב שבמזוודה היו ארבעה בקבוקים של דיאט קולה. אם הייתי נתקע בשבת בלי 3 בקבוקים של דיאט. זהו, הלכה השבת.
אבל בקבוקי הדיאט היו הצרה הקטנה שלי. בשנה האחרונה התחלתי לשנוא את השבתות. לראשונה בחיי. לשנוא! פשוט לשנוא! מעגל הדיאטות והשבירות שלו הפכו את השבת למעמסה בלתי נסבלת. כבר ביום חמישי הרגשתי את הכבדות הזו נוצקת לקיבתי כמו גוש בטון. מבטיח לעצמי השבת לשמור על שפיות, אבל כבר אחרי קידוש נשבר אל מול החלה הפריכה וצלחת החומוס. רק בדיעבד אני משחזר שמעולם לא נהניתי באמת ממאכלי השבת, עד להגשת המנה העיקרית, הייתי מסומם מפחמימות, מביט במבט מזוגג אל מנת העוף או השר, עושה טובה - טועם קצת וממשיך להאביס את מעצמי בתפוחי האדמה ואחר כך, כמובן. בקינוחים. אם לא הייתי נירדם מיד אחרי הסעודה הדשנה, עוד הייתי דוגם מהחטיפים והעוגיות אל תוך הלילה. השבתות הלכו והפכו אצלי מיום משפחתי רגוע, למעגל של האבסה עד אובדן חושים, שינה כבדה ומסוייטת, והתקפי צרבת, גזים וקלקולי קיבה שנמשכו עד ליום שלישי.
תמיד אהבתי לאכול, ומגיל עשר הייתי שמנמן. כולם במשפחה אהבו לאכול, מעגלים בלתי פוסקים של דיאטות מכל הסוגים והזנים, שבהם הייתי מתכנס עצוב אל תוך עצמי ומצטמק, ושבירות לא בלתי צפויות שבהם הייתי מתרחב שוב אך עליז ומבסוט הציבו בפני משוואה חד משמעית: אוכל=שמחת חיים. אך בשנים האחרונות מעגל האוכל והדיאטות שלי החל להקצין ולגלוש באיטיות להפרעת אכילה. לאט לאט החלה להיעלם אצלי תחושת השובע. פשוט לא שבעתי! כמו מפלצת מיתולוגית הייתי יכול לשבת ולאכול ולדחוס ולהתפקע. החגורה הייתה נפתחת, הגוף כבד - כבר אין מקום בפנים, אבל היד ממשיכה להגיש והפה ממשיך ללעוס. את תחושת השובע המוכרת איבדתי. מעגלי הדיאטה והשבירה הלכו והתקצרו, עד שהפכו ליומיומיים. מידי יום הייתי קם, נשבע לעצמי שזהו - מהיום אני אתחיל לשמור ולאזן את עצמי ונשבר בצהריים או בערב. גם הרף הלך וירד, כבר לא נזקקתי לאוכל טוב בכדי להישבר, שקית של בורקסים דלוחים וקרים מלפני יומיים - עשו את העבודה מצויין.
לפני שנה, נשברתי. החלטתי שאני חייב לעצור את המעגל ההרסני הזה. גם אשתי, שהתנגדה במשך כל השנים לרעיון, הסכימה איתי שאכן, אין ברירה. אני הולך לעשות ניתוח לקיצור קיבה. לא. לא הייתי השמן האוביס הקלאסי מ"לרדת בגדול". האמת שהייתי וכך גם היום - שמן במידה סבירה, משהו על הסקאלה שבין אופיר אקוניס לאביגדור ליברמן. אבל התחושה שאני חסר אונים מול האוכל, הכריעה את הכף.
לאחר חודשים ארוכים של בדיקות רפואיות מתישות, נקבע לי סוף סוף תור לניתוח, בפגישה עם המנתחת הבהרתי לה שאני נחוש והחלטתי לבצע את הניתוח ולכן כל מקום שיתפנה בכל זמן אני אשמח בהתראה קצרה להקדים את תורי. ואז, באוקטובר האחרון, בטלפון קצר ומפתיע, גיליתי כי התפנה תור וכי בתוך שלושה ימים אני אפקיר את ביטני לסכין המנתחים. לילות ארוכים דמיינתי את עצמי לאחר הניתוח, לא. לא רק רזה וחתיך. הרבה יותר מזה. שפוי. הרגשתי כי אחרי הניתוח אחזור לשפיות. אני אקבל שוב את השליטה על חיי. כבר לא ארגיש חסר אונים וחסר שובע מול כמויות אוכל בלתי נגמרות. ידעתי כי הניתוח ישנה לא רק את גודל קיבתי. אלא, הורמונלית - אני אשבע מהר יותר, אשתוקק פחות לאוכל והתקפי הבולמוס שלי ייעלמו.
ואז, כמו בסרט קלישאות זול, יומיים לפני ה"אישפוז לקראת ניתוח" הייתי בספריה. כבר בחרתי את הספרים וניגשתי לספרנית להעביר אותם במחשב ואז נתקלתי בספר על הדלפק "הסוד הקדמוני" של דעאל שלו. החלטתי לקחת אותו. הייתי נחוש לבצע את הניתוח בכל אופן, כי ידעתי שכל הדיאטות כבר חסרות רלוונטיות אלי ואני אצטרך ללכת לתזונאית העוסקת במנותחים. אבל סתם עניין אותי מה "הפסדתי" לכאורה.
כבר היכרתי את השם, דעאל שלו. קראתי ראיון איתו בעיתון, וגלשתי לא פעם באתר שלו. נפגשתי גם עם חבר שסיפר לי שהוא עושה "פליאו" אפילו ניסיתי למשך מספר ימים את הדיאטה שלו ואכלתי רק דגים, בשר פירות וירקות עד שנישברתי - הייתי בטוח שאין לו מה לחדש לי. אבל באותה לילה הגיעה ההארה. "נפתחו השמיים וראיתי מראות פליאו" קראתי את הספר בשקיקה, מכריכה לכריכה. לא מצליח להירדם, מרגיש את האנדרלין שוצף בגוף שלי. פתאום אני קולט שאני בסדר גמור. אני נורמלי לחלוטין שחי במטריקס תזונתי. כמו במופע של טרומן אני מחליט עוד באותו לילה לצאת אל העולם האמיתי, בכישרון כתיבה נדיר ובגובה העיניים משרטט דעאל בספרו את כל ההיסטוריה של המין האנושי ושל התזונה המערבית. ואני מרגיש איך הוא כותב את ספרו במיוחד עבורי!
תמיד הייתי עסוק במלחמת דיאטה יומיומית, אך מעולם לא עשיתי זום אאוט, כדי להביט במבט מאקרו על חיי ותזונתי. ואת זה עשה דעאל עבורי, פתאום קלטתי שכבר שנים שלא נהניתי מאוכל אמיתי, הטעמים התעשייתיים הרסו את חוש הטעם שלי, כבר איני יכול ליהנות מאגס בשל, אני חייב קינוח שוקולדי מתוק עד בחילה. שכחתי איך זה לאכול סטייק שומני ועסיסי, אני חייב את הלאפה והחומוס והצ'יפס, וקינוחי הפרווה העלובים.
באמצע הקריאה כבר הבנתי שעשרות שנים של מניפולציות תעשייתיות הרסו את קשת הטעמים שלי, אך גרוע יותר הם שיבשו לחלוטין את מנגנון הרעב והשובע שלי. כבר שנים שלא הרגשתי רעב אמיתי, אלא רק חוסר איזון קיצוני כתוצאה מנפילות סוכר דרסטיות . כבר שנים שלא חוויתי שובע אמיתי, בריא, בסיסי, קדמוני. אלא רק תחושת פקיעה ובחילה מבליסה של מזון תעשייתי.
מאז עברו שלושה חודשים. השפיות חזרה לחיי. אני אוכל לשובע. נהנה מפרי מתוק כקינוח. מי ברז קרירים או כוס קפה עם חלב קוקוס מפנקים אותי היטב. עושר בשרים ודגים שבהם כמעט ולא נגעתי מהווים מזון יומיומי אצלי. אני אוהב לאכול, נהנה מאוכל ולראשונה בחיי גם לא מרגיש אשמה או ייסורי מצפון כשאני אוכל. ואני שבע. כמו כל אדם לאורך ההיסטוריה. (והפרה היסטוריה).
שבוע שעבר בחנוכה, הרשיתי לעצמי למספר ימים להתפרע. בבת אחת, כמו בהפסקת פרסומות, חזרתי להיות מוטי הישן והרע. לחמניות לאין סוף עשו את דרכם אל קיבתי בסרט נע ולא נודע כי באו אל קירבי. מהמזווה נעלמו חטיפי השוקולד של הילדים, ותחושות הבחילה וכאבי הבטן חזרו. כמה כיף היה לחזור לשיגרה הברוכה של אוכל אמיתי, של אבוקדו עם מלח גס, בצל ועגבנייה חתוכים דק דק עטופים בשמיכת שמן זית ושבבי שום, צלעות עסיסיות מושחמות בתנור ופרוסת אננס טרי לקינוח.
אמנם יש לי עדיין משקל לאבד, ועדיין נותר לי להיאבק ב"וירוסים" שחדרו את מעטפת הפליאו (התפו"א והאורז ימ"ש), אבל היום אני כבר לא אותו נרקומן הנלחם בהירואין מלחמה חסרת סיכוי...
תודה!!!
מוטי.
"יהללך זר ולא פיך", אז הנה קצת נחת ומוטיבציה על ידי ציטוטים מכמה מהמיילים שקיבלתי בתקופה האחרונה. יש עוד במגירה של גוגל, אבל עדיין, כיף גדול לשמוע!
**********************************
שלום דעאל,
קודם כל: תודה!.
כבר ארבעה חודשים שאוכל מבחינתי הוא משהו כיפי.
כבר ארבעה חודשים שלא ספרתי קלוריות.
בלי רגשי אשמה, בלי כאבי בטן.
אני מרגיש ששוחררתי מהכלא שבו שהיתי מרבית חיי הבוגרים.
בשיאי שקלתי 122 ק"ג.
מאחורי אינספור דיאטות, והשלה של מאות קילוגרמים והשמנה של מאות נוספים.
אם להודות על האמת, במאבק עם ההשמנה, נכנעתי.
אני בן 35 וידעתי שאין בי את הכוח לעוד דיאטה. בעיקר כי ידעתי מה בא אחרי הדיאטה.
בסופו של דבר, הכל עולה בחזרה ואף יותר מזה.
לא היה לי כוח לאימונים הבלתי נגמרים בחדר כושר (וגם אין כבר זמן...), לחולשה, לרעב.
ואז ראיתי את הכתבה בערוץ 2, על השיטה "ההזויה" החדשה.
ו-קליק.
היום זה ארבעה חודשים של דרך חדשה.
המון חמאה, המון גבינות שמנות, בשר אדום, שומן, שמן זית
אבוקדו, זיתים, ביצים ועוד הרבה אוכל טעים.
אימוני קרוספיט (ופריקת כתף אחת) וריצות מתונות של 6 ק"מ.
8 קילו פחות, שנראים הרבה יותר, ובעיקר – בלי שום מאמץ.
בלי שום מאמץ. בלי שום קושי. בלי לחשוב על זה בכלל.
חיכיתי עם המייל הזה עד לבדיקות הדם.
אתמול קיבלתי את התוצאות. הכל מעולה (למעט חריגה קטנה של תפקודי כבד, 42 במקום 37, זכר לכבד שומני, שגם זה יעלם עם הזמן).
המון תודה
א.
**********************************
דעאל היקר שלום,
קודם כל הספר מדהים ומשנה חיים! עד היום היו לי קשיים לעבור לתזונת פליאו ב-100% בעיקר בגלל אכילה רגשית שהייתה שוברת אותי. אבל עכשיו אני ובעלי החלטנו ביחד וזה מדהים! וגם עברנו לעשות ספורט עם נעלי ויבראם חמש אצבעות וזה בכלל כיף.
...חייבת לכתוב לך כמה שהבלוג שלך, הספר ובכלל החשיפה לתזונה משמחת אותי (גופנית ופיזית). קיבלתי היום תוצאות של בדיקת דם - סכרת גבולית נעלמה כלא הייתה, כולסטרול ירד לנורמות ופתאום אני בהגדרה של אדם בריא...
גרמתי לרופא שמטפל בי להתעניין בתזונה הקדמונית והוא קנה את הספר שלך !
:-)
נטלי
**********************************
אני מפקד בן 20 המשרת בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. זהו אינו סיפור הצלחה מסחרר כי מעולם לא הייתי זקוק לשינוי דרסטי אך הרגשתי מחויבות לשתף אותך מכיוון שאתה האחראי לשינוי.
כבר יותר משנה שאני מרגיש עייפות כרונית בצבא בלי קשר לשעות שינה, חוסר חשק וכוח פיזי, כבדות ורעב ארוך ומתמשך, בנוגע ליציאות-בערך פעם או פעמיים בשבוע (עצירות רצינית).
לפני חצי שנה בערך נתקלתי בכתבה בעיתון הצבאי ״במחנה״ על פליאו, קראתי את דבריך בשקיקה ותחושה של אאוריקה הציפה אותי, הדברים לא היו חדשים לי לגמרי אך זאת הפעם הראשונה שהבנתי באמת על מה מדובר, התחברתי לרעיון.
הכתבה הגיעה בזמן הנכון, החלטתי לקרוא עוד ועוד ובזמני הסיור עברתי על 80% מהחומר בבלוג, תוך שבוע החלטתי שאני מנסה לשנות גישה.
התפריט החדש היה למעשה שדרוג של הקיים בבית, תמיד אכלנו הרבה בשר ודגים, פחות חלקי פנים אבל ירקות ופירות היו שם, גבינות שמנות, שמן זית ואבוקדו. אליהם הצטרפו קוסקוס, ספגטי ולחמים כמו בכל בית ישראלי ממוצע..
השינוי המהותי התרחש בצבא, הפסקתי לאכול את המטוגנים, הספגטי והפתיתים הרעילים, הלחם, הממתקים והחטיפים שחיילים ככ אוהבים ושתייה מתוקה, הוספתי לצלחת המון ירקות וסלטים ובעיקר בשר, אני מביא איתי לבסיס סרדינים, טונה, שמן זית, אבוקדו אם יש בסופר, אגוזים ושקדים.
מבחינת אימונים אני עושה אימוני כוח ומשקולות עצימים של שעה שלוש פעמים בשבוע אמנם לא קרוספיט אבל הכי קרוב שאני יכול, ומדי פעם ריצה כשיוצא.
השיפור הגיע מהר מהמצופה, תוך פחות משבועיים העייפות נעלמה, ערנות וחדות החליפו אותה, היציאות השתפרו לפעם ביום, אני ישן טוב ומרגיש קליל וחיוני. ירדתי במשקל, אך התחטבתי והתחזקתי. אני מרגיש טוב מתמיד!
מרגיש שמצאתי את סגנון החיים המתאים לי, מעולם לא התחברתי לבצק, כנער הייתי אוכל מגש פיצה משפחתית לבד ומרגיש רעב לאחר כשעה.
כיום אנחנו אוכלים הרבה יותר טבעי בבית. כשאני חוזר לשבתות התפריט נטול קמח שמן וסוכר, יש הבנה ותמיכה מלאה.
אין בפי מילים להודות לך!
דוראל
**********************************
היי דעאל.
עכשיו אני יכול לסכם חודש ראשון במהלכו קראתי את הספר וביצעתי במקביל את המעבר לתזונת האדם הקדמון.
אני בן 42, רץ באופן קבוע בשבע שנים האחרונות ריצות ארוכות (מרתונים), במשקל של 82-83 ק"ג (גובה 1.83).
מזה זמן רב שאני מנסה לרדת מ-80 ק"ג וראה זה פלא, זה קרה עכשיו.
אז קודם כל, תודה רבה – אני נהנה מהדרך ומהתוצאה, המלצתי גם לסביבתי הקרובה – כבר התחילו תהליך וקנו את הספר!
**********************************
דעאל, בינתיים זה הולך כמו חלום! אני גם חברה באתר של מארק סיסון שהמלצת עליו ופשוט לא יכולה להאמין שכל זה קורה. קניתי את הספר שלך כמובן - מכאן כל זה התחיל, למרות שכבר שנתיים אני רוצה לעשות את המעבר הזה וחושבת על זה - שמעתי על הדרך הזאת לראשונה מאחת המורות שלי ליוגה. בינתיים אני לא כותבת מכתב "הצלחה" כי אני ממש בהתחלה ורוצה להגיע למשקל היעד שלי בעוד כמה חודשים ואז לכתוב. מעולם לא הרגשתי אופטימית לגבי היכולת להוריד ולו גרם ממשקלי וזאת בהתבסס על כל כך הרבה כשלונות מהעבר. והפעם הלב פשוט מאושר ואני פשוט יודעת שמצאתי מה שחיפשתי. לראשונה מאז שנים ירדתי מתחת למשקל 75 - וזה תמיד היה הרף התחתון ביותר שהצלחתי להגיע אליו כולל המון ספורט והרעבה עצמית. והפעם... המשקל פשוט הראה 74.9 ולא יכולתי להאמין למראה עיני.
בקיצור - אתה מבין שזאת השתפכות של מתחילים אבל באמת שאני לא יכולה להפסיק כי האנרגיות בשמיים :)
תודה תודה על הכל! :)
מיכל
**********************************
היי דעאל,
קוראים לי ציביה ואני בת 22.
חבר שלי קנה לי את הספר בגלל שהתעניינתי בפליאו... והספר כתוב במקצועיות ממש ועם זאת בצורה פשוטה שכל אחד יכול להבין, מאחר ואני לומדת תואר ראשון לסיעוד הדברים וההסברים התיישבו לי בראש אחד לאחד עד כדי התרגשות אני ממש נהנתי ואני כבר חודשיים בפליאו וחבר שלי נגרר איתי גם
יש קטעים בספר שאני כבר קוראת אותם בפעם השניה שמאוד מעודדים להמשיך (נפילות, קשיים וכו') והמתכונים מעולים! ממה שניסיתי עד עכשיו.
אני ממש מודה לך ברמות לא רגילות, ומאוד התחברתי להתחלה שכתבת לגבי "גנים דפוקים" - כי גם אני באתי ממשפחה כזאת ולא בא לי לפתוח את העיניים בוקר אחד ולחכות שהגנים האלו יגידו שלום..הספר הומוריסטי וכיף לקרוא אותו. בנוסף, הספר פתח לי את העיניים לראות את העולם בצורה שונה, בלי שום קשר לתזונת פליאו, לחיות יותר, לטייל, לנוח ועם זה הכל השתנה. כיף לי לחיות (אני סה"כ בת 22 אז אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לי עוד 10 שנים אם לא הייתי משנה את הסגנון חיים שלי).
הלחצים הנפשיים שלי ירדו, אני מרגישה יותר טוב מה גם שפעם אחרי כל ארוחה היו לי בחילות (אולי אי סבילות לגלוטן? אבל גם סוכר היה עושה לי בחילות).
אין לי מושג אם אתה מודע למה שאתה עושה לאנשים בשינוי שהם עוברים בזכות הספר הזה...לא רק בבריאות ובתזונה, גם בנפש עצמה בהסתכלות על החיים בצורה אחרת - ולחיות אותם!
יותר מהכל! ע-ל ז-ה אני מודה לך
**********************************
קדימה - שילחו אלי גם אתם את הסיפור שלכם (וגם תמונה!) ותוכלו לעודד אחרים לקחת אחריות על בריאותם ולעשות שינוי.
לפני כמה שבועות קיבלתי מייל מאורטל, אם צעירה בת 35 מתל אביב, ובו תיאור המסע האישי שלה אל התזונה הקדמונית. ולא, לא תמיד התועלת היא דווקא ירידה במשקל. יש גם תועלות אחרות לגמרי!! וכך היא כותבת לי:
******************************************************************************
הי דעאל
אני מצרפת לך את החוויה שלי עד כה... תודה על הוצאת הספר הנפלא הזה!!!
אורטל.
אורטל ברגע קדמוני של נחת
איפה היינו
לפני שהתחלתי לאכול לפי התזונה הקדמונית, הייתי חסרת אנרגיות (דבר שסתר לגמרי את האישיות החיובית והאנרגטית שלי)... הייתי מתחילה את היום עם אנרגיה טובה (אחרי שהתגברתי על היקיצה הכבדה) אך היא לא החזיקה הרבה זמן והייתי מוצאת את עצמי "מנקרת" כבר בשעה שתיים בצהריים, משתוקקת לקפה ש"יציל" אותי, שיתניע אותי וימלא לי את המצברים. זה עבד בדיוק לשעה... אחר כך קצב החיים הכתיבו לי את היום ו"התניעו" אותי. חשבתי שאני צריכה יותר שעות שינה (ישנתי 6 שעות) אז הוספתי שעת שינה.
לא עבד!! עדיין קמתי עייפה ובשתיים בצהריים הייתי זקוקה לקפה.
אני בחורה רזה (מאלו המעצבנות שתמיד "שוכחות" לאכול...) וחשבתי שאולי בגלל זה אני חסרת אנרגיה. אז החלטתי לקחת נשנושים בתיק כדי שלא יהיה מצב בו עברו יותר משעתיים- שלוש בלי שאכניס משהו לפה. הנשנושים שבחרתי לקחת איתי היו חפיסת שוקולד (לא מריר ובטח שלא 85% קקאו), גרנולה (עם דבש, סוכר חום ועוד כמה חומרים שמדביקים את הכל יחד ודואגים לחיי מדף ארוכים) ועוד כאלו בסגנון.
קצת התאוששתי. אבל רמת האנרגיה שלי לא סיפקה אותי ומנעה ממני לעשות הרבה דברים במהלך היום. לא היה לי כוח לכלום וכל דבר היה קשה. הייתי מקנאה באמהות שאחרי יום עבודה מפרך היו מתייצבות בחוגים ובגינת המשחקים ועוד ממשיכות את הערב שלהן אחרי שהילדים הולכים לישון. אמנם הייתי לוקחת את הילדים לגינות, חוגים, חברים וכו.. באהבה ובכיף גדול אך אחרי שהילדים היו הולכים לישון, הייתי מתרסקת מול הטלויזיה, לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר.
כאשר סוף סוף היה לי זמן לעצמי ולבן זוגי, הוא היה מתבזבז בצפייה ובבהייה מול מסך מרצד שמכתיב לי את הערב. (לפעמים זה נחמד אבל כשזה מתוך בחירה ולא בלית ברירה).
אז איך הכרנו?
ההיכרות שלי עם התזונה הקדמונית החלה שבוע אחרי פסח. אחרי המצות (מחיטה מלאה - בכל זאת חשוב לשמור על הבריאות) והקינוחים עתירי הסוכר (בחג מותר לחרוג).... ופרץ האנרגיה הזמנית למדיי שכל אלה מספקים לנו לפני שהם מפילים אותנו על הפרצוף ודורשים מאיתנו "לנוח" כדי שנוכל לצרוך אותם שוב כמה שעות אחר כך.
מפגש ההכרות שלי עם התזונה הקדמונית הייתה דרך הספר "הסוד הקדמוני" ש"נפל" לחיקי. חבר שבא לבקר, שכח אותו אצלי ואני התאפקתי כחודש ימים שלא לקרוא בו (בכל זאת, הוא לא שלי). אחרי שהבנתי שהחבר לא ממהר לבוא ולקחת את האוצר הזה (הוא כבר סיים לקרוא בו), הרגשתי שהמתנה הזו מיועדת לי. אני, תלמידה חרוצה וקשובה, מיד התחלתי ליישם.
סידרתי ארונות מטבח, קניתי מצרכים חדשים מתוך רשימת הקניות שבספר, עיינתי במתכונים והכנתי תפריט.
הקושי הראשוני בו נתקלתי היה החיפוש אחר הדברים שאכלתי שאינם מכילים קמח או סוכר. לא היו הרבה מאכלים כאלו. הייתי כל הזמן רעבה. בשבועיים הראשונים חטפתי מגרנות שגרמו לי להעריך את החושך ולתעב את הכוכבים...מרוב כאבים! בנוסף, יצאו לי פצעונים מכל מיני מקומות בגוף שהזכירו לי את נשכחות גיל ההתבגרות...
ואז הבנתי, הגוף שלי בגמילה!
אני הייתי בגמילה מסוכר, מקמח ומכל החומרים המשמרים ששמרו אותי מכורה, עייפה וכואבת.
אחרי שבועיים בערך, קמתי בבוקר ולראשונה (מאז שאני זוכרת את עצמי) לא הייתי עייפה. לא סבלתי. לא חשקתי מתוק ולא לחם. אבל... וזה "אבל" ענקי!! הייתי רעבה. כל הזמן. קראתי את התפריטים, את המתכונים ואת רשימת הקניות. הבנתי מה צריך לעשות אבל לא הצלחתי ליישם. אני לא ממליצה לאף אחד להשאר רעב משום שאז מתחיל החיפוש הנואש אחר הנשנושים הזמינים והלא בריאים. כל הבייגלה למינהם (חיטה מלאה כמובן) והפסטות (8 דקות הכנה)....
חזרתי לקרוא בספר.
אני חייבת לציין שהזדעזעתי מכמה מהמאכלים שדעאל ציין. לא ידעתי מה לעשות, והייתי צריכה לגבש תוכנית. תוכנית מפורטת ומדוייקת כדי לא ללכת שוב לאיבוד. ממש מפת התמצאות בתזונה הקדמונית. החלטתי להתמקד במאכלים שאני מוכנה לנסות ובאלו שאני אוהבת וכבר אוכלת. זה לא היה קל ולקח לי המון זמן אבל לבסוף גיבשתי תפריט משלי.
עכשיו הייתי מוכנה לחיות ע"פ בתזונה הקדמונית עם מינימום של סבל ומקסימום של עשייה.
כל דבר הצריך הכנה (כמעט שום מאכל שם אינו אינסטנט). ההסתגלות הייתה בעיצומה.
התחלתי בלסמן את כל המצרכים שיש לי בבית שאפשר להכין איתם אוכל מתוך המתכונים שבספר. הכנתי (שוב) רשימת קניות, הפעם גמישה יותר... החלטתי לנסות ולהתנסות. הכנתי כמויות יותר גדולות והקפאתי (לכל הפעמים האלו שאתה חוזר הבייתה רעב ויש לך שתי אופציות, אחת לנשנוש כאילו אין מחר והשניה היא להתחיל להכין אוכל... ממממ מעניין במה בד"כ בוחרים?!). הדבר שהכי השתלם לי היה הכנת "נשנושים" בריאים (אני לא יכולה לספור כמה פעמים "כדורי האנרגיה" של דעאל הצילו אותי מלאכול שטויות).
מבחן התוצאה הפרטי שלי
מבחן התוצאה עבורי בא לידיי ביטויי בראש ובראשונה ברמת האנרגיה היומיומית. היום, סה"כ כמה חודשים מאז התזונה הקדמונית, יש לי הרבה יותר אנרגיה. בהתחלה הייתי ממש על טורבו. היום התאזנתי. אני קמה יותר בקלות (בתנאי שישנתי 6- 7 שעות), משבר העייפות של שתיים בצהריים הוחלף במשחקי שטיח עם ילדיי האהובים והמרוצים במיוחד. כשכבר יש לי משבר עייפות אני זקוקה לרבע שעה מנוחה כדי להתגבר. ההתנהלות הרבה יותר פשוטה כשלא עייפים כל הזמן.
בערב אחרי שהילדים הולכים לישון ויש לי זמן לעצמי, אני עושה דברים בשביל הנפש. אני קוראת ספר טוב, התחלתי ללמוד לנגן בגיטרה (חלום שהתחלתי בגיל 16 והפסקתי אחרי 3 חודשים - לא ברור למה), אני כותבת (יצירתיות זה הצד החזק והמחזק שלי), מתכננת את היום שלי למחר, מסדרת את הבית (תיחזוק הבית השתפר פלאים... יש לי כוח לעשות כלים ולסדר את הסלון לפני השינה). איכות חיי השתפרה וממשיכה להשתפר.
גם עור הפנים שלי התנקה. יש לי פנים שומניות. תמיד היו לי פצעון או יותר איפשהו בפנים (בד"כ במרכז שכולם יוכלו להתרשם...) מאז שאני חיה את התזונה הקדמונית, עור הפנים שלי נהיה חלק. שמנוני אבל חלק. אם יוצא בכל זאת איזה פצעון, הוא קטן ונעלם אחרי יום יומיים ולא עובר לגור אצלי שבועיים כמו שבעבר...
ומה עם המשפוחה
את שאר בני ביתי (ומשפחתי המורחבת) חשפתי קלות לתזונה הזו. הם רואים את התוצאות עלי וכבר ישנה התעניינות גדולה. כל אחד בזמן שלו יעשה מה שהוא יכול. אני אמא לשני בנים צעירים (בני 4 וחצי ו8). הורדתי להם בכמויות הסוכר והקמחים ובשום פנים ואופן לא מכריחה אותם לאכול כמוני.(כבר לפני התזונה הקדמונית אכלנו בריא). הדרך הנכונה להקנות לילדים כל שינוי היא הדרגתיות. כל פעם אני חושפת אותם לעוד דברים בריאים ומורידה להם בכמות את הסוכרים והקמחים.
גיליתי שהילדים רוב הזמן לא יחפשו לנשנש ולא יחשקו מתוק אם נגיש להם (מבלי שביקשו) ירקות ופירות ל"נישנוש".
זה עובד!!!
מילות סיכום
אני עדיין בהתחלה, קורה לי שאני לא מתכננת נכון את הארוחות שלי ואז או שכואב לי הראש כי לא אכלתי מספיק או שאני אוכלת איזה שטות. אבל זה קורה לעיתים יותר ויותר רחוקות. עוד לא התחלתי עם תוכנית האימונים שדעאל כתב עליה בספר. אני לא רוצה להעמיס על עצמי. כשאהיה מוכנה, אגיע גם לזה. חשוב מצד אחד להתחייב לאורח החיים הזה מתוך רצון לקבל איכות חיים טובה והבנה שזה לטובתינו ומצד שני חשוב לעשות את השינוי הזה בהדרגיות כדי למנוע התייאשות. עם תכנון נכון אפשר לחיות ע"פ התזונה הקדמונית בשלום, אבל תסלחו לעצמכם אם "חטאתם" בחגים, ימי הולדת, מסעדות או סתם ביום של "בא לי". אני לא בעד פנאטיות. פרגנו לעצמכם על ההצלחות בשינוי הזה ולא על פיקשושים. לימדו איך לא לחזור על ה"נפילות" על ידי הגעה לתובנות למה "נפלנו" . להסיק מסקנות, ליישם בפעם הבא ולהמשיך קדימה.
התזונה הקדמונית מוכיחה את עצמה (במקרה שלי) ולכן החלטתי לחיות על פיה.
מאחלת בהצלחה לכל האנשים שהחליטו לחיות חיים איכותיים.
אל תתיאשו - תתייעלו!!
כל אחד בדרך שלו.
באהבה גדולה וחיזוק מתמיד
אחד הדברים שמשמחים אותי ביותר הוא לקבל מכתבים מקוראים שאיני מכיר, ובהם אני שומע על ההצלחה, התחושות, השינוי והתועלת שהם חוו במעבר לסגנון חיים קדמוני. לעתים נדירות יותר אני שומע על אנשים שמראש סגנון חייהם הוא "מחוץ לתלם" ודברים עליהם אנו מדברים כאן "מתלבשים בול" על תפיסת עולמם ונותנים לה חיזוק חיובי. אחד מהם הוא מתי, ישראלי שחי בברזיל, בסביבה קדמונית למדי, ושהגיע לארץ לביקור במהלכו נחשף, דרך מקרה, ל"סוד הקדמוני". הנה המייל הראשון שקיבלתי ממנו, שהשאיר אותי סקרן:
הי דעאל. הייתי חייב לשתף אותך ולהודות לך על הספר. למרות שקראתי רק 40 עמודים אני גאה להגיד שבינתיים לא חידשת לי כלום אך בהחלט חיזקת את הצורה בה אני חי את חיי. אני בביקור בארץ אבל חי בברזיל באמצע שום מקום, שם הרבה יותר קל ליישם את החיים הקדמונים (חשמל מינימלי, בלי טלוויזיה ובלי אינטרנט). אז תודה לך, אני נרגש לסיים את הספר ולעשות מה שטוב, מה שטבעי. מתי
המשכנו להחליף מיילים, כי רציתי להבין את הסיפור של מתי. אז הנה שוב, במילותיו של מתי:
לקח לי זמן אבל סוף סוף סיימתי את הספר. וואו! מדהים! קראתי כל פרק עם חיוך. הצלחת להעביר נושאים שבדרך כלל לא היית פוזל לכיוונם בצורה מעניינת וברורה. למדתי המון ובמיוחד הסכמתי איתך המון. הרגשתי שכל מה שכתוב היה אצלי חבוי בתת מודע ואתה שיחררת את המידע.
אני אוהב להשתמש במילה 'טבעי'. ואני מעדיף לאכול ולעשות מה שמרגיש טבעי. עד עכשיו הייתי בדרך הנכונה פחות או יותר אבל רק לפי תחושות, עכשיו אני יודע לאן אני הולך.
לפני כשנה התחלתי לרוץ בצורה טבעית, הנעלי ריצה שלי התפרקו אחרי חודשיים בערך ונמאס לי להוציא כסף על חדשות ונמאס לי לאבד ציפורניים ברגליים. חתכתי את הסוליה , שייפתי אותה לגובה מינימלי שווה, נכנסתי ליוטיוב, ומצאתי דרך נוחה לקשור אותם בצורה של סנדלים (ראה תמונה) ואחרי ריצה אחת הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, הדבר הטבעי (יותר). ניסיתי למדוד את הFFV אבל למזלי יש לי רגליים מוזרות שאפילו לא נכנסות אליהם. אני חושב שהFFV הם טובות אבל לא הכי טבעיות, הבעיה באצבעות שבאופן טבעי הם צריכות להיות צמודות וכשאנחנו דורכים הם נפתחות קצת. עם הFFV האצבעות כל הזמן קצת קצת פתוחות מהרגיל.
אני חושב שמה שאתה עושה עם הספר, והבלוג ובכלל הדרך בה אתה סוחף ותיסחוף אנשים היא מדהימה. קשה ללמד כלב זקן טריקים חדשים. אבל יותר קשה ללמד אנשים עקשנים ושטופי מוח כמו רובנו. אבל אתה יכול ומצליח. תודה רבה.
אני טס היום לברזיל שם יהיה לי הרבה יותר קל ליישם את מה שלמדתי, הרחק מהחברה המערבית וקרוב לטבע. שם אני יכול להתנהג ממש כמו אדם קדמון ולהרגיש טוב עם עצמי. בלי הסחות דעת, בלי אינטרנט זמין, בלי טלוויזיה ועם כל הזמן שבעולם. שם אני מקווה לאכול דגים ומנג'יוקה (שורש מקומי מעולה) כמו האינדיאנים.
לגבי כושר, כשהזכרת את עידו פורטל, כמעט צחקתי מאושר כי הוא באמת השראה כבר הרבה זמן שאני 'עוקב' אחריו. אבל רציתי לשתף אותך בשיטת תנועה שאולי תאהב. בפורטוגזית קוראים לזה bamboo intergal , פירמידת במבוק שמבצעים עליה מגוון של תרגילים בסגנונות שונים. הבחור שהכיר לי את השיטה כיום הוא בן 50 פלוס והוא זז כמו קוף קטן, מטפס מתגלגל ומרים את עצמו בלי מאמץ , בחן ועם חיוך. לפני כמה שנים הוא היה עם בעיות גב חמורות, הוא לא יכל לצאת מהאוטו בלי לבכות.
הממציא של השיטה מציג אותה יותר מרק תנועה, אלא פילוסופיה ודרך חיים, שיעור אצלו יכול לגרום לא רק לגוף להזיע אלא גם למוח! יש לי איזה חלום להביא את השיטה לארץ ביום מן הימים כשאלמד מספיק כדי ללמד. בניתי פירמידה אחת אומנם לא מבמבוק אבל מברזל. היא נשארה בקיבוץ צובה שם גדלתי, אם יוצא לך להיות באיזור, תשאל איפה שכונת הצעירים ותחפש על אחת המדשאות. הילדים נורא אוהבים אותה , המבוגרים מתביישים לנסות.
מקווה שלא גזלתי יותר מידי מזמנך, שוב, תודה רבה!
אני אמשיך לעקוב אחריך בעולם הווירטואלי
מתי
הפירמידה
(מתי מימין)
מתי מדבר על שכלול התנועה הבסיסית והטבעית, על ריצה יחפה, על חיבור לטבע ולאדמה.
האם גם אתם מתחברים לדברים?
ספרו ושתפו והגיבו.
שבת שלום, וקרבה לטבע, דעאל
הי יקירים ויום הולדת 66 נפלא למדינה.
בשבועת האחרונים אני מקבל עוד ועוד מכתבים עם סיפורי הצלחה שלכם, וכל אחד מהם ממלא אותי שמחה ומרגש, וזה נפלא. תכתבו. תשתפו. אל תחששו לספר את הסיפור שלכם. נראה כי יש גלגל תנופה ואנרגיה מתחדשת לכוון של תזונה קדמונית, טבעית ובריאה. אז הנה סיפור של נעמה רותם, ששמחה לשתף איתנו את הסיפור שלה.
חג עצמאות שמח, נעמה !!!
*****************************
הכל התחיל כשמישהי יקרה לליבי אמרה לי "תסתכלי על עצמך במראה, את ענקית!".
כמובן שהיא אמרה זאת מדאגה ולא מכוונה רעה, אבל זה העציב אותי כי היא אימתה במשפט הזה את מה שידעתי כבר הרבה זמן: אני זקוקה לשינוי. לא מחר, לא עוד שבוע. עכשיו.
אף פעם לא הייתי רזה. וגם לא שמנה מאד. תמיד באמצע, תלוי בתקופה. אוכל תמיד בא כדי לפצות על משהו – חוסר תשומת לב, בדידות,או כתוצר לוואי של עוד שנאה עצמית חולפת. ניסיתי המון דיאטות, ניסיתי לצום, ניסיתי לאכול רק תפוחים. פעם אחת אפילו רזיתי שמונה קילו בחודש אחד ונראיתי נהדר. מיד נמלאתי שמחה על ההישג המרשים וחגגתי את המאורע עם חודש של בורקסים ובמבה...
אז חיפשתי דיאטה שונה.
התייעצתי עם חברה טובה והיא אמרה לי שהיא יכולה לספר לי על התזונה שהיא אימצה בתשעת החודשים האחרונים, אבל זה לא לטלפון. הכי עדיף יהיה שנשב ונדבר על הכל. האמת - הסתקרנתי.
נפגשנו למחרת והיא התחילה באקספוזיציה שלמה על כך שבשביל לעשות את מה שהיא עושה אני צריכה לבוא לכל העניין עם ראש פתוח, להבין שהשינוי המחשבתי שאני אצטרך לעשות לא נופל מהשינוי הפיזי. היא הזהירה שהרבה מיתוסים עומדים להתנפץ באותו הערב. אמרה לי שאזדקק להרבה אומץ, נחישות והתמדה. שזו לא דיאטה, אלא דרך חיים, חיים שמשלבים אימונים, תזונה שבריאה לגוף שלנו והרבה אושר. אני זוכרת איך העיניים שלי נצצו. הייתי מוכנה ונלהבת להתחיל את הפרק הזה בחיים שלי.
השלב הראשון היה "אתגר 30". שלושים ימים שבהם ביקשתי מחילה מהגוף שלי על שנים של התעללות. בשבועיים הראשונים לא היה לי קל – הגוף שלי רצה פחמימות שלא יכלתי לתת לו. מהר מאד גם זה עבר. הכל נהיה יותר קל. נהניתי להשקיע בעצמי עם חביתות מפנקות בבוקר, עם שפע של בשר, פירות ואגוזים. קראתי בבלוגים של אנשים שמתארים את חוויית "אתגר 30" שלהם וזה עזר לי מאד. הנה, אני לא לבד, אנשים אחרים עשו את זה לפניי והצליחו בגדול.
אותה חברה טובה, שלימים הפכה להיות המנטורית והמוזה שלי לענייני פליאו, הכינה לי בסוף האתגר (שיצא בפורים) משלוח מנות פליאוליתי. פרס טעים וכיפי. יאמ.
היא גם בנתה לי תכנית אימונים ביתית שתרגלתי בעקביות במשך חודש. לאחר מכן נרשמתי למכון כושר, ושם בנתה לי מאמנת הכושר אימון שעובד על חיטוב הגוף בדופק גבוה, אימון לא פשוט בכלל. בחודש הבא אני עומדת להתחיל להתאמן בקרוספיט, משהו שאני רוצה כבר הרבה זמן לעשות.
השינוי הכי גדול שנבע כתוצאה מהתזונה הזו – אני כבר לא סובלת מאותם כאבי בטן כרוניים שעינו אותי במשך כל חיי. מאז שאני זוכרת את עצמי כאבה לי הבטן, עד שבאיזשהו שלב פשוט קיבלתי את כאבי הבטן כעובדה. "הם חלק בלתי נפרד ממני ואין מה לעשות בנידון", חשבתי. אז זהו, שלא. מאז שהתחלתי לאכול פליאו – כאבי הבטן נעלמו כלא היו.
נרפאתי.
רק בשביל זה היה שווה לעבור את כל התהליך הזה.
אז מה השתנה אצלי מאז פליאו? הכל בעצם.
אני מרגישה מעולה. אנרגטית יותר מהרגיל. קופצת מהמיטה בבוקר עם חיוך (לפני פליאו הייתי גארפילד, בכל מה שקשור לבוקר). נהנית להשקיע בעצמי. נהנית מהמקלחת של אחרי אימון. נהנית מקהילת פייסבוק תומכת ומדהימה. חזקה יותר. חטובה יותר. שמחה יותר. בריאה יותר.
סוף-סוף, לראשונה בחיי, אני עושה משהו טוב למען הגוף שלי. מתוך אהבה עצמית טהורה. מרגישה חזקה, בריאה ומאושרת מאי פעם.
*********************
עד כאן סיפורה של נעמה, ותרגישו חופשי לשתף אותו.
מכאן ואילך יגיע הסיפור שלכם, והוא יכול להיות לא פחות מהנה ומוצלח.
* הנה מכתב שקיבלתי היום. לא נגעתי. תקראו ואז ספרו לנו מה תאמרו על (ואל) רן, המתגורר ממש בקצה הצפוני של ארצנו? *
דעאל היקר...
לפני כמעט שנה התחלתי את השטות הזאת שנקראת פליאו, ומה אני אגיד לך, אני מאוכזב... מעצמי!!!
מאוכזב על שפקפקתי אפילו לרגע.
אחרי שנה ו-28 קילו פחות אין בי אפילו טיפת ספק. אני ממש רוצה להודות לך. כאדם שרוב חייו היה בעודף משקל כזה או אחר, וסובל מתסמונת טורט, פיברומיאלגיה, אסתמה ועוד שלל דברים, להיות במשקל תקין מאוד (גובה 1.86, בתמונות למטה רואים את השינוי מ-106 קילו ל-78 קילו) זה ממש מיוחד עבורי.
הכל התחיל כשאחי הגדול הכיר לי את התזונה הזאת, באיזה ארוחת שישי אחת. באופן טבעי הרמתי גבה כששמעתי את זה ואפילו זלזלתי, אבל בכל זאת הרגשתי איזה צורך לא מוסבר לבדוק על זה באינטרנט.
וככה הגעתי לבלוג שלך. מה אני אגיד לך, זה היה נראה כל כך הגיוני וכל כך פשוט שלא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם. באותה תקופה הגעתי לשיא המשקל שלי, 106 קילו, וחוץ מזה המצב הבריאותי כאמור לא היה משהו בעליל, אז אמרתי שאין לי מה להפסיד ואתן לזה צ'אנס.
בהתחלה הייתי ממש בקריז ללחמניות ומתוקים, אבל ראיתי שחוץ מהמשקל שירד בהתחלה בקצב יפה של קילו בשבוע, אני גם חווה שיפור בעיכול. באמת שתוך שבועות ספורים החשק הזה ירד, ואני מרגיש ממש טוב!
כמובן שהסביבה הייתה נגד בהתחלה, אני חושב שזה חבר שלי סרגיי שאמר "נתראה כשייסתמו לך העורקים בגיל 30". אבל היום כשהם רואים כמה רזיתי ושבדיקות הדם שלי טובות הם סותמים את הפה, ויותר טוב: אבא שלי ואחותי הוריד קמח וצמצמו בסוכרים, אמא שלי 80% פליאו, ויש לי חבר שגם מתחיל כרגע.
זה מאוד מחזק, בעיקר כשאתה רואה שהדימוי העצמי משתפר פלאים וההרגשה היומיומית הרבה יותר טובה. תמיד לא הבנתי איך זה יכול להיות ש4 שעות אחרי שאכלתי חצי מגש פיצה אני רעב כאילו אני אחרי צום, והנחתי שזה בגלל שאני דפוק, שאין לי סיכוי לרדת במשקל ואין טעם להילחם בנטייה להשמנה. אני מודה שעד היום לחמניה עם נוטלה עושה לי את זה בגדול, אבל אני כבר לא מכור לזה ואין לי בעיה להגיד לזה לא. מי האמין שאוכל להעביר 16 שעות בלי להרגיש רעב, וגם אז לא להתנפל על אוכל! וכמובן המעי הרגיז ממנו סבלתי השתפר פלאים. אני באמת קורא לכל האנשים להיכנס לבלוג ולקרוא. פשוט לקרוא ולעבור על הכל. באמת שווה כל רגע.
בנוסף, אני עוסק בפעילות גופנית מאוד מתונה בעיקר הליכות וקצת תרגילי כוח, כך שאין לשייך את הירידה שלי לפעילות גופנית.
הערה: אין לי בעיה שתפרסם את התמונות שלי, אבל בחייאת, תחתוך את הפנים, ירשתי אותם מהצד הכורדי.
להתראות ותודה,
רן
מסקנת ביניים: תזונה קדמונית אינה פוגעת בחוש ההומור!
ומה המסקנה שלכם?
מבחינתי, כיף לקבל כאלה סיפורי הצלחה נפלאים! אנא שתפו גם אתם את הסיפור שלכם. הדרך הפשוטה ביותר, הגם שהיא אנונימית במקצת, היא אונליין בקובץ "הסיפור שלי עם תזונה קדמונית". אבל כמובן ששם מלא וגם תמונה יהיו נחמדים ותמיד אפשר לשלוח לי מייל אישי. בשמחה.
כבוד גדול רן.
*עדכון של הפוסט מה 30 לאפריל, אחרי שרן שלח לי תשובה לשאלות שלכם*
"כאמור, שמתם לב שאני לא אדם בריא במיוחד. אפשר להאשים את הגנטיקה, התזונה או זה שהייתי נתון בסטרס כרוני הרבה שנים עקב נסיבות חיים. כמובן שגנטיקה ואת העבר אי אפשר לשנות, והתרופות שאני לוקח, נגיד את זה בלשון המעטה "לא עוזרות". אז שיניתי את התזונה.
אני חושב שהצינון הכרוני היה הדבר הראשון ששמתי לב שמשתפר. עד לפני שנה, הייתי מנוזל כל שנה, כל השנה כך שקשה שלא לשים לב שהאף פתאום משוחרר יותר.
שנית, הפיברומיאלגיה. מחלה לא סימפטית, שמלווה בכאבים, תשישות, נדידות מצב רוח ומעי רגיז. 3 מתוך אלו השתפרו בהחלט, ולא תודות לתרופות (קשה לי להאמין שפתאום אחרי שנה וחצי התרופה תתחיל לפעול, ובדיוק כששיניתי את התזונה). העיכול טוב הרבה יותר, אני יותר אנרגטי והמצב רוח יותר נשלט, שעל זה אני רוצה קצת לדבר. אותי תמיד לימדו שצריך פחמימות כי זה מעלה סרוטונין וכך עושה מצב רוח טוב. אוי, כמה הם טעו. אמנם זה נותן הרגשה זמנית טובה, אבל הנפילה אחרי זה היא זו שקשה. אחרי שנגמלים (כן כן, נגמלים), מצב הרוח הרבה יותר מאוזן, ואפילו מרגישים אנרגטיות מסוימת.
וכמובן - אקנה! ציפיתי שהוא יעבור לי בסיום התיכון אבל זה לא קרה. היום כמעט ואין לי אקנה בפנים, ובגב הפצעים בהחלט הצטמצמו. אני סובל מעוד כמה דברים, אבל מטעמי פרטיות אעדיף לא לפרט אותם.
תסמונת הטורט לצערי, לא השתפרה, אבל אותה בוודאות אני יכול לשייך לסטרס כרוני וגנטיקה.
רק בריאות :)"
אכול נכון: בשר וירקות, אגוזים, זרעים ופירות. צרוך מעט מוצרי עמילן ואל תצרוך סוכר. אכול די מזון כך שיספיק לאימונים אך לא לצבירת שומן. תרגל והתאמן ביסודות הרמת משקולות חופשית: הגבהה לירך, הגבהה לחזה, כריעה, דחיקה והנפה. למד לשלוט בתרגילי היסוד של התעמלות הקרקע: עליות מתח, כפיפות מרפקים ובטן, טיפוס חבל ועמידת ידים. התאמן בגלגול, שפגאט, אחיזות ועמידות כוח. רוץ, חתור, רכב על אופניים וכו' – עשה זאת מהר וחזק. בצע אימונים בשילוב אלמנטים מכל התחומים האלו, כיד הדמיון הטובה עליך, חמש או שש פעמים בשבוע. השגרה היא האויב. השאר את אימונים קצרים ואינטנסיביים. למד ותרגל ענפי ספורט חדשים באופן קבוע.
_
השימוש במידע המסופק באתר הינו על אחריות המשתמש בלבד
