למה קשה מאוד לגדל בארץ בשר גראס-פד

היינו רוצים

חברים יקרים,
כן, אני יודע שכולנו רוצים לאכול בשר גראס פד, שליחך עשב ירוק וגעה בהנאה מול נופי הגולן והחרמון, אבל צר לי לאכזב ולא נראה לי שנקבל בעתיד הנראה לעין בשר טרי תוצרת הארץ שמקורו במרעה חופשי. לאחר שיחות שערכתי עם כמה מגדלים בארץ, הרי התובנות העקריות למה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לגדל בשר גראס פד בארץ:

• בארץ אין גשם רוב חודשי השנה, כלומר אין די זמן של עשב ירוק. חודשיים-שלושה-ארבעה חודשים זה זמן מועט מאוד כדי להצדיק עסק כלכלי של מגדל שרוצה לייצר בשר גראס פד כל השנה. 
• באירלנד העגל יכול להוריד את הראש, לאכול כל היום ולהתקדם מטר אחד בלבד. אצלנו דרושים מאות מטרים, פשוט כי גם כשיש גשם ועשב ירוק, יש מעט יחסית. לכן, עגל המתקיים על תזונה ירוקה בארץ יעלה הרבה פחות במשקל והוא יהיה גם שרירי יותר ואת העסק להרבה פחות כדאי עבור המגדל. 20% פחות במשקל העגל זה כ25% פחות כסף עבור אותו העגל (כי העליה במשקל היא נטו בשר/שומן ולא עצם).
• עגל לשחיטה בארץ עובר דרך מפטמה למשך כשלושה עד ארבעה שבועות, ושם הוא מקבל תערובת דגנים כמובן. אם רוצים שהעגל יאכל עשב ירוק בלבד, יש לארגן לו מכלאה עם די שטח המכיל די עשב ירוק. אבל, שחיטה כשרה אוסרת על סירוס עגלים (עוד סיבה מדוע שחיטה כשרה היא הומאנית ומכבדת יותר את בעלי החיים). לכן עגל לא מסורס ששמים אותו במכלאה רק ירצה לצאת, לרוץ ולחפש לו עגלה או ללכת מכות עם החבר'ה. מדובר בעסק מורכב מאוד למגדל וכאב ראש רציני לעומת מפטמה בה העגלים נשלטים. בשאר העולם מסרסים את העגלים, שלא נדע.
• יש סיכוי לא מבוטל שבשר שגדל כגראס פד יסתבר לבסוף (לאחר השחיטה) כטריפה למשל עם נקב בריאה או כל סיבה אחרת הפוסלת את כשרותו, במקרה כזה מחירו למגדל יהיה נמוך מאוד, מה שמוסיף על הסיכון ומקטין את הכדאיות של המאמץ.
• המגדלים לא משוכנעים בכלל שיש קליינטים שמוכנים לשלם פרימיום על בשר כזה (כולם מוכנים לשלם יותר על סטייק אנטריקוט גראס פד, אבל בעגל יש עוד 400 קילו בשר שהם לא אנטריקוט... ועוד לא המציאו את העגל שכולו עשוי אנטריקוט).

ועדיין, אני חושב שיש מקום וישנה אפשרות לגדל בארץ גם מידה מסוימת של בשר גראס פד. ייתכן שבשר "גראס פינישד" (Grass finished) שהוא מבוסס על עגלים האוכלים עשב כשלושה שבועות לאחר המפטמה, הוא פתרון פרקטי יותר בארצנו. בשר כזה יהנה מכל הטעם של גראס פד, מתוספת האומגה 3 ועדיין יהיה יותר כדאי למגדל ויותר פרקטי בהתחשב במגבלות מזג האויר של ארצנו. בשר כזה יהיה עונתי (סוף החורף), יקר (לדעתי 150-200% יקר יותר מבשר טרי "רגיל"), מועט וכנראה בהזמנה מראש.

אני בעד לנסות לשכנע מגדלים לנסות זאת ולראות אם באמת יש ביקוש והצדקה כלכלית.

ובינתיים אני בעד להמשיך לאכול בשר מקומי ולהתעקש על גידול נאות, תנאים תברואתיים ושקיפות של מגדלי הבקר ובתי המטבחיים בארץ. 

מה אתם חושבים? 

הייתם קונים בשר גראס פד תוצרת מקומית גם אם זה היה עולה לכם יותר? (תגובתכם תסייע לשכנוע את המגדלים...)

By מר קדמוני with 36 comments

ביער, ביער, ביער נלקוט נלקוט (פטריות)

החורף כבר מזמן כאן, ובשקט בשקט מתחת לעצים, בחורשות וביערות מציצות להן פטריות.
הבוקר יצאנו, שני גברים, ילד וכלב אל היער שמאחורי הבית. איש איש וסלסילתו, איש איש ואולרו בכיסו.
אחרי 20 שניות הילד כבר צעק "הנה" ואחרי עוד 20 כבר הסנוניות הראשונות החלו למלא את הסל.
הכלב כשכש בזנב והריח את הפטריות בידענות.

חורשת אורנים מעורבת באלונים, במדרון צפוני, מוצל וסבוך - פוטנציאל הפטריות הוא גבוה מאוד, אפילו שכבר עבר כמעט שבוע מאז הגשם האחרון.
פטריות הן מאכל נפלא.
בתנאי שהן לא רעילות.
ליקוט פטריות זה משהו שלא עשיתי מאז הייתי בן 10. אז אני זוכר אותנו נוסעים ביום גשם בסובארו הישנה של אבא שלי למרומי הכרמל, ומחפשים אורניות בבוץ ובגשם, ומלאים התלהבות ילדים וקור כלבים כשמצאנו את כמה אורניות ענק צהובות. הזכרון ההוא נגמר בזה שאבא שלי הכין חביתת ענק עם שמונה ביצים מהאורניות (זה המקסימום שהוא יודע לבשל) ונאלץ לאכול את כולה לבדו אחרי שאנו, הילדים, עיקמנו את האף. אמא שלי לא אהבה את הבוץ. חוץ מזה היה כיף...
מאז עברו יותר משלושים שנה והבוקר כאמור חזרתי אל היערות, אל הבוץ, אל ריח האורנים וגם אל האורניות.
בחורש שלנו גדלים, כך מסתבר עשרות סוגים של פטריות. קטנות וגדולות, ספוגיות ופטריות-דפים, פטריות עצים ופטריות קרקע, מאכל ורעל, טעימות וסתמיות. מכיוון שחלק לא מבוטל מהפטריות הן רעילות מאוד מאוד, חשוב ביותר להבין מה מלקטים, איפה ואם לא בטוחים ב 1000% פשוט לא לאכול. אז נא לא לעשות שטויות. 

הפטריה הנפוצה ביותר הבוקר היתה "נטופה ערבה" שהיא פטריה דפים לא קטנה בכלל, בצבעי תפוז חיוור, המבצבצת תחת האורנים. יש יפות ורעננות, ויש גדולות ועייפות. אנו רוצים את הצעירות.

נטופה ערבה

איתה מצאנו גם מעט אורניות רעננות וטריות. אורניות טובות בעיקר כשהן קטנות, מוצקות ובהירות. אחר כך הן סופחות לחות ונעשות סמרטוטיות. לוותר. רגע לפני שחזרנו מצאנו מסתתרת תחת סלע חריפית ורודת רגל, שהיא פטרייה פשוט יפה מכדי להיות אמיתית, אבל לא טעימה במיוחד. ראשה ורגלה בצבע יין ורדרד, ותחתיתה לבנה.

חריפית ורודת רגל, שהגיחה ישר מסיפורי סינדרלה

מצאנו גם פטריות לא אכילות רבות כמו "קשקשנית פחומה גדולה" (בחיי, זה לא כינוי למורה ביסודי, זו פטרייה) ועוד רבות קטנות כמו פטריית האיצטרובלים ועוד ועוד.

קשקשנית

באתר המצוין לחובבי הפטריות בישראל מציינים כי כל פטריית יער כדאי לבשל במים (גם אם די בטוחים בזיהוי), ולשפוך את המים ולא לאכול טרי, במנגנון בטיחות.

לא סגור מי היא, אבל היא יפה (לא אוכלים!)

 חזרנו עם סל מלא פטריות כל אחד

סל הבריאות שלי

 מה עושים עם כל הפטריות האלה אתם שואלים?
אפשר לעשות דברים רבים: לבשל, לטגן, לכבוש, לייבש וקצת מכל דבר גם.
כאמור את הנטופות הערבות בישלתי במים 10 דקות ושפכתי את המים. את אלו שנשארו חילקתי לכמה קבוצות.
קבוצת הצעירים נכנסה למחבת עם הרבה חמאה ואורניות (שכבר טוגנו, כי האורניות מפרישות הרבה נוזלים בטיגון וכדאי לאדות אותן קודם), ויחד עם הנטופות קיבלנו תבשיל ממש "בשרי". הבשר של הנטופה מרגיש כמו טופו או בשר עוף, והטעם שלה עדין.
קבוצה ב' הלכה למחזור: היא הוסיפה צבע, טעם וטוויסט למעורב לב בקר ששכב במקרר מלפני כמה ימים. קיבלנו לב מלא רגש.

קבוצה ג' הלכה לתחמיץ וכבישה. את הרעיון קיבלתי מהספר של שרי אנסקי (המטבח של שרי אנסקי, ואולי אכתוב עליו פעם, יש שם כמה רעיונות טובים). אז חיממתי מים, חומץ ומלח ולצנצנת מעוקרת שמתי את הפטריות המבושלות כבר, יחד עם עלי דפנה, פלפל, הרבה שום והרבה שמן זית, ושפכתי פנימה את תערובת המים והחומץ. האמת שכבישה לא אמורה להתחיל בבישול, אבל אני מקווה שיצא טעים. נדווח עוד כמה ימים...

שבת שלום, ובתיאבון

By מר קדמוני with 8 comments

למה אנחנו אוכלים כמו שאנחנו אוכלים?

הי חברים וחברות,
המאבק בין אדם למשקלו הוא אחד המאבקים האיומים, המייסרים והמתסכלים של העת החדשה. מלחמות "רגילות" עם חרבות או רובים היו מאז ומעולם, אבל מלחמות המתרחשות במטבח, הקורות רק בין האדם לבין עצמו, מלחמות בהן אין אף אויב שאינו נמצא במראה, אלו הן מלחמות חדשות לגמרי. העולם המערבי ותזונתו הלקויה המציאו אותן, וגזרו על עצמן ועל רוב האנושות ג'יהאד עולמי וניצחי: האדם מול משקלו. האשה מול הראי. הפה מול הטלפיים.
אנחנו, שוחרי התזונה הקדמונית, כבר ניצחנו את המלחמה הזו. ממקומנו ביציע אנו מתבוננים על ההמונים הנלחמים בשדות הקטל הנצחיים של הדיאטות המודרניות, ונותר לנו רק לצקצק בשפתיים ולומר לעצמנו: ראבאק, לא חארם?
אנו כאמור, יודעים ששמירה על תזונה ללא דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים מביאה בקלות להרגשה מצוינת ולמשקל תקין, ללא מאמץ וללא מלחמות. אבל שאלת השאלות היא למה זה עובד? מהי כיפת הברזל של התזונה שלנו שמנצחת את טילי הבורקס ופצצות הסוכר שנוחתות על ראשינו השכם והערב?
מדוע תזונה מסוימת, מערבית, מעודדת עלייה במשקל, צבירת שמן, תחושת רעב וכשלון בדיאטות ואילו תזונה קדמונית מעודדת משקל תקין ותחושה עירנית ולאורך זמן? (כתבתי כבר על העובדה שכל הדיאטות מצליחות בטווח הקצר. השאלה היא מה קורה ביום שהדיאטה "נגמרת").
אז האמת היא שמנגנוני צבירת השומן, השבע והרעב של גוף האדם אינם מובנים די הצורך. המחקר הרפואי מציע תיאוריות שונות ומשונות, אך ישנה הסכמה כי המנגנונים עצמם עדיין מורכבים מכדי לציירם באופן מופשט ומוחלט. רמות האינסולין לבדן אינן מספיקות כדי להסביר את המורכבות האנושית, ומדוע לאנשים מסויימים קל יותר להשיל או לצבור משקל לעומת אנשים אחרים.
סטפן כותב הנושא כבר שנים אחדות ומצאתי לנכון לקחת את הסדרת הפוסטים האחרונה ולעשת מעט סדר בתיאוריה, וגם מעט לפשט אותה. אני חושב שבמקרה זה הפשטה אינה לשם ה"חיפוף" אלא להצגה של גורמים משפיעים עקריים ידועים, מתוך הצהרה ברורה שזוהי רק חלק מן התמונה ועדיין רב הנסתר על הגלוי.
להלן שלושת הגורמים העקריים המעורבים בכמה קלוריות אנו מכניסים לפה בפועל:

תקצר היריעה להסביר את המערכת הזו לפרטי פרטיה, אבל פטור בלא כלום, אי אפשר.
שמירה על יציבות המערכת: הגוף האנושי, כמו גם של כל החיות בטבע, שואף להומאוסטזיס. למצב קבוע, יציב, לשמירה על המערכת במצבה הנוכחי. הגוף מתנגד באופן טבעי לכל דיאטה, הן של עליה במשקל והן של ירידה במשקל. למעשה, עד כדי כך הגוף יעיל בזאת שהוא מאיט את כל חילוף החומרים בגוף כשהוא מזהה הרעבה, ומאידך הוא מזרז את חילוף החומרים במקרה של האבסה. ממש כך. אנו שורפים פחות קלוריות במנוחה במצב של צום ממושך ויותר קלוריות במצב של אכילת יתר.
שמירה על המצב הנוכחי של הגוף הוא פונקציה של מסת השומן שלו אבל גם של רמת האנרגיה הנצרכת. מי שעושה יותר פעילות גופנית הגוף שלו "דורש" עוד קלוריות כדי להשאיר את מאגרי המזון והשומן באותה הרמה ולא להגיע לחוסר. זה מעורר את מנגנוני הרעב המאותתים לנו "חומד, הגיע הזמן לאכול משהו".
לכן ירידה במשקל היא תמיד מאבק מול הגוף להשאר באותו המשקל ולכן דיאטה יעילה לאורך זמן תהיה איטית ומבוקרת (ולא, חלילה דיאטה כמו "הורמון ההריון" המעיפה את הגוף למצב חדש ללא הסתגלות, מה שמבטיח חזרה מהירה למשקל הקודם ברגע שמפסיקים את סמי ההרזיה)
מנגנוני שבע ורעב: כאן נכנסת הביוכימיה במלוא עוצמתה. יש מגוון רב של חומרים אקטיביים המעודדים את תחושת הרעב ואת תחושת השובע שלנו וזה תלוי בעיקר במזון אותו אנו אוכלים: למשל חלבון ומזון דחוס אנרגטית (שומן) מעודדים תחושת שובע. כך גם סיבים. אבל גם החומרים המופרשים על מנת לפרק את המזון משפיעים על מרכזי המוח ועל הפרשתם של הורמונים נוספים האחראיים בין היתר על תחושת השבע. אינסולין למשל ידוע כמעודד שחרור של לפטין, האחראי בין היתר על תחושת השובע (יותר לפטין=יותר שבע). לכאורה אכילת מזון המועדד הפרשת אינסולין (בגדול, אלו פחמימות) תביא לשובע מהר יותר אבל בפועל לפטין הוא הורמון ממזר. בדיוק כמו באינסולין, גם פה, כאשר יש אכילת יתר לאורך זמן משחררת יותר לפטין ונוצרת "עמידות ללפטין" הגורמת למעגל קסמים של עודף אכילה כדי להגיע לאותה תחושת שובע (הערה: כלל תפקידיו של הלפטין אינם ידועים כל צרכם, אבל אנו יודעים שהוא בין היתר מעורב בצבירת שומן ובניצול שומן. אולי בהזדמנות נכתוב עליו יותר. חומר מרתק).
מנגנוני תגמול: כאן נכנס פרויד הקדמון. בעולם קדמוני האדם נאבק תמיד על שרידותו ומשאבי המזון היו תמיד בחוסר ולכן יש לנו נטייה טבעית, מולדת להעדיף מזונות מסויימים: מזונות אלו נותנים לנו תגמול גבוה ולכן אנו אוכלים מהם יותר כאשר הם בנמצא. משפחות של מזונות מתגמלים הם: מתוקים, שמנים, לא-מרים, מלוחים, דחוסים קלורית, עמילניים. גם המגוון של המזון מתגמל. לא במקרה מזון תעשייתי ומהיר תמיד יהיה עשיר במלח או בסוכר, ועשיר בעמילנים ובשומן (הדוגמא הקלאסית מכולם הוא צ'יפס עם קטשופ, שרוב האנשים לא יכולים להפסיק לאכול אותו בדיוק בגלל זה - הוא מסמן ווי על כל הרשימה של הפרמטרים המעודדים תגמול: מליחות, שמן, עמילנים ואפילו המתיקות עם הסוכר שבקטשופ).
כל אחד מקודקודי משולש זה עומד באינטראקציה עם שני החלקים האחרים ולכן אי אפשר לבודד "סיבה אחת" לשמירה על משקל תקין אלא התבוננות מערכתית כוללת על סוג המזון, עיתוי אכילתו, גיוונו, רמת הפעילות, ועוד ועוד.

אז איפה אנחנו מול המשולש הזה?
אם אנו מבקשים לרדת במשקל אנו צריכים להתייחס לכל המכלול של המנגנונים המעודדים אותנו לאכול מעבר לנדרש.

• נתחיל בהבנה כי המערכת שלנו שונאת שינוי ולכן יש לאפשר לגוף להתרגל לשינוי תזונתי ולרדת לגוף במשקל בהדרגה, בקצב שלו. לאחר הפסקת צריכת רעלים ומזונות רעים, הגוף שלנו ימצא בקלות את נקודת האיזון הנכונה והטבעית שלו, ללא שמני מיותרים.
• נבחר לאכול מזונות שלא משבשים את מנגנוני השבע והרעב. מזונות עתירים בסוכר ופחמימות יעודדו רמות גבוהות של אינסולין לאורך זמן ורמות גבוהות של לפטין, מה שיגרום לתחושת רעב מתמשכת. אנו הוצאנו את הדגנים הסוכרים מהתפריט!
• לא נאכל מזונות המעודדים דלקתיות. דלקתיות משבשת את שחרור הלפטין והוא עצמו (ברמות גבוהות) מעודד דלקתיות. לא נאכל שמנים תעשייתיים עשירים באומגה 6.
• גם עיתוי האכילה משמעותי. אכילה בהפסקות או צום לסירוגין תבטיח רמות אינסולין נמוכות יותר ורגישת גבוהה יותר של הגוף לאכול - תחושת שבע מהירה יותר ופחות תחושת רעב. כמעט כל מי שעובר לתזונה קדמונית מדווח מהר מאוד על הפחתת תחושת הרעב ועל היכולת לפעול ביעילות לאורך זמן בלי כל נשנושים.
• אם הדגש הוא על ירידה מהירה יחסית במשקל (ואני לא ממליץ על כך), נבחר לאכול מזונות שמקנים תגמול נמוך. כן. אם אתם רוצים לרדת במשקל מהר, יחסית, תאכלו אוכל פשוט, משעמם, חדגוני ומועט במלח עמילנים. התגמול הוא לא רק פונקציה של המזון הבודד אלא של המזון בקונטקסט של כלל האוכל שלכם. לחזור על אותן ארוחות שוב ושוב מייצר פידבק חיובי נמוך. לא במקרה דיאטות חדגוניות מצליחות תמיד בטווח הקצר (דיאטת לחם, דיאטת כרוב, דיאטת אבטיחים, דיאטת תפוחי אדמה וכדומה - כל מזון שנאכל כבודד ייצר אחרי כמה ימים תגמול שלילי. פשוט כי נמאס). מאידך, תזונה המבוססת על מזון אחד מאוד רעה ולא מספקת לכן אם אתם רוצים תזונה לא מתגמלת פשוט תאכלו ארוחות שלמות (בשר עם ירקות למשל), אבל את אותו המנה בדיוק לאורך מספר שבועות. מהר מאוד תגלו שאתם אוכלים פחות. הרבה פחות.
• נעשה פעילות גופנית. דאאה.
• נכבד את הגוף שלנו. ניתן לו את המזון הטבעי לו, בעיתוי הטבעי, וניתן לו את הזמן שלו. לגוף שלנו יכולת מופלאה לשקם את עצמו והוא המכונה המשוכללת והמופלאה ביותר בטבע. צריך רק להתנהג אליו בכבוד הראוי. למנוע ממנו רעלים, למנוע ממנו מזון תעשייתי ומעובד, ולספק לו מצרכי מזון מעולים מן הטבע.

האם ירדם במשקל עם המעבר שלכם לתזונה קדמונית? 

האם אתם שומרים על משקל תקין מאז?

ספרו לנו! 

זה המקום להזכיר כי כדאי מאוד לספר את הסיפור האישי שלכם במאגר העדויות שלנו, שכולל כבר יותר מ 50 איש ואישה אמיצים ומצליחים שמשתפים את העולם עם ההצלחה שלהם! בואו לקרוא. ואז לשתף. 

By מר קדמוני with 24 comments

גרנולה קדמונית לשבת בבוקר

אנשים רבים מתקשים במעבר לתזונה קדמונית לא רק בגלל ההכחשות שלהם אלא פשוט כי הם לא מסוגלים לדמיין את עצמם ללא דגני בוקר.
נו מילא.
גם הילדים דורשים לפעמים. אז עשיתי.

הפשלתי שרוולים ועשיתי גרנולה משלי. אחרי שהתבררה כהצלחה גדולה עשיתי עוד כמה ניסיונות אבל תמיד חזרתי לאותו הכוון, ואיתכם המסקנות.
באופן קוסמי בדיוק ביום בו עשיתי את הניסוי הראשון שלי במדעי הגרנולה, ורד לב פרסמה מתכון משלה אבל מכיוון ששלי בכל זאת קצת אחר, אני מפרסם אותו כאן וממליץ לכם לנסות ולהתנסות ולראות מה מתאים לכם יותר (או גרסת ביניים משלכם).
מי שכבר מכיר אותי יודע שבמידות מדויקות אין לי מושג. אני פשוט שופך עד שנראה טוב. בכל מקרה, תשמרו את העסק פשוט פשוט ואני בטוח שיצליח בקלות.
מצרכים:

• קוקוס טחון - בערך 400 גרם
• אגוזים שונים: חופן לוז, חופן מקדמיה, חופן אגוזי מלך, חופן שקדים, עדיף מולבנים
• קצת זרעי דלעת
• אפשרי קצת חמוציות ללא סוכר או ענבים
• כף סילאן וכף דבש (לבחירתכם או שילוב כזה או אחר, אפשר גם אגבה)
• שתי כפות שמן קוקוס - אפשר אבל לא חובה

ולעסק:
מחממים תנור ל 170 מעלות - עוד שלוש דקות נשתמש בו.
את האגוזים קוצצים במעבד מזון
במחבת ממיסים את שמן הקוקוס, הסילאן והדבש (אם הם נוזליים אז לא צריך)
שופכים את כל המרכיבים היבשים לקערה גדולה (מבחינת פרופורציות רוב הנפח צריך להיות הקוקוס הטחון)
מוסיפים פנימה את הסילאן-דבש-שמן קוקוס ומערבבים היטב היטב.
 עם כף משטחים את התערובת על תבנית התנור, עדיף על נייר אפייה
מכניסים לתנור החם ומשגיחים היטב היטב.
אחרי כמה דקות העסק מתחיל לקבל צבע זהוב-חום. להוציא ולערבב. להחזיר.
לעמוד ליד התנור ולהשגיח, אחרת העסק יקדיח.
עוד שתיים שלוש דקות ולהוציא.
זהו. מוכן.
להתאפק שיתקרר, אחרת תקבלו כוויה בלשון. קוקוס נוטה להיות חם מאוד. מניסיון.

שימו בקופסה אטומה היטב ותקוו שהתכולה בצנצנת תחזיק מעמד יותר מ 24 שעות לפני שתתחסל סופית.

גרנולה כזו היא בעיקר שומן, ויש לה מרקם מתפצח וקריספי, היא טעימה וקל לקחת אותה לבית הספר או לעבודה.
היא הולכת מעולה עם שמנת חמוצה. גם עם יוגורט עבה.

שבת שלום. 

By מר קדמוני with 10 comments

מרק תרד-קוקוס כיפי שכזה

החזאים אומרים שסוף השבוע הקרוב הולך להיות חורפי וגשום, ושהכנרת עומדת לשבור את שיא המפלס של עשרים השנים האחרונות! (וזה בעיקר כי סוף סוף הקטינו את כמות השאיבה ממנה ולא בגלל שהגשמים התחילו לרדת פתאום).
יופי היי.
כך או אחרת, חורף הולך טוב מאוד עם מרקים, והנה אחותי הבכורה, שעברה לא מזמן גם היא לתזונה קדמונית, שלחה לי מתכון חדש פרי-תרוודה, והוא הולך בדיוק כך:
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אהלן אחי,

כבר המון זמן שוכבים אצלי בארון ובפריזר שני דברים: בארון פחית של קרם קוקוס ובפריזר חבילה של תרד קפוא (נדמה לי שקוראים לזה "מדליוני תרד").
מאז שהתחיל להתקרר אנחנו בעניין מרקים בערב ואתמול החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו עם התרד והקוקוס, הפשלתי שרוולים והופה היי.
בסיר אידיתי 2 בצלים גדולים חתוכים לקוביות גסות, הוספתי כמה שיני שום פרוסות ואח"כ הכנסתי 2 או 3 (לא זוכרת) שומרים חתוכים גם הם לקוביות גסות.
נתתי לעסק להתאדות עם מכסה סגור כדי שהנוזלים ישארו בפנים וכשהעסק התרכך קצת הוספתי את התרד.
שוב- אידוי במכסה סגור ובחישה מדי פעם.
אח"כ הוספתי פחית של קרם קוקוס ותיבלתי עם מלח, מלא פלפל שחור וקארי. נתתי לעסק לשבת קצת, הוספתי מים, הרתחה ועוד בישול קצר על אש קטנה וזהו- פיצוץ.

גם בריא, גם פשוט, גם טעים וגם מחמם

טעם טוב נשאר במשפחה.

האם אתם משלבים חלב קוקוס במרקים שלכם?
ספרו לנו איך.

By מר קדמוני with 6 comments

על יכולת ההכחשה האנושית (מחשבות על תהליך הריפוי)

לאחרונה מספר איטראקציות עם חברים וקרובים הזכירו לי עד כמה גדול הפער בין התחושות הפיסיות של אנשים לבין הכחשתם את מצבם או שמא עלי לומר: בין מצבם הפיסי לתחושתם אותו.

נפתח בכמה אנקדוטות מהשבוע האחרון
אמש קיבלתי מייל מבחור צעיר בשם זיו שמתכתב איתי כבר למעלה משנה. הוא חולה בקוליטיס כיבתי כבר ארבע שנים. זוהי מחלה אוטואימונית קשה. הוא טופל בכדורים חזקים והתזונאית שאליו נשלח על ידי הרופאה אמרה לו להוסיף עמילנים וקורנפלקס "מלא". אחרי שלוש שנים של סבל נורא הוא התגלגל לבלוג הזה, שינה לפני כשנה את התזונה לקדמונית (וההיפך הגמור מהמלצות הרופאים והתזונאים) וכאמור אמש הגיע אלי מייל ממנו שאומר:

"התחלנו את השיחה הראשונה בזה שיש לי קוליטיס כיבית ואני בצבא. המצב לא היה פשוט בכלל,  התרופות גם בקושי עזרו לי.... כרגע אני במצב שהרופא אמרה לי "הבדיקות מצויינות והמחלה ניראה שנעלמה ואפילו אני רוצה שתתחיל להוריד את התרופות בהדרגתיות...."

לעומתו יש לי ידידה צמחונית אדוקה עם קשיים בריאותיים משמעותיים ביותר. גם איתה דיברתי על הנושא לפני כשנה לאחר שפנתה אלי בשאלות. ושוב קיבלתי ממנה אות חיים השבוע, מספר שמצבה המשיך להדרדר והיא על סף אפיסת כוחות, בבריאות ירודה ביותר. היא חזרה על אותן השאלות, קיבלה את אותן התשובות, ואמרה שהיא מבינה אבל עדיין לא החליטה אם לנסות שינוי תזונתי (דיונים בפייסבוק ובפורומים צמחוניים שונים מראים עד כמה התופעה הזו נפוצה ועד כמה היא מטואטת תחת השטיח הווירטואלי). סיפור דומה אבל אחר הוא  של אדם בן 60 שאני מכיר היטב ושסוחב עליו היסטוריה הורית של אלצהיימר וסוכרת וגם 30 קילו מיותרים לפחות. לא צריך תואר שלישי במדעי הטילים כדי לנחש שבמורד הדרך אורבות גם לו סכנות דומות מאוד, אם לא זהות. אבל מבחינתו "הכל כרגע בסדר". אמנם הרופא המליץ לו על שינוי תזונתי וספורט, "אבל הוא ממליץ את זה לכולם". שינוי הוא לא רלוונטי מבחינתו כרגע.

אלו היו אנקדוטות על מנת להמחיש את העניין העיקרי שהפוסט הזה עוסק בו: מדוע יש אנשים שעושים שינוי וחווים הצלחה ואילו יש הדבקים בקרנות המזבח של התזונה הגרועה שלהם, גם כשכל הסימנים מעידים שיש בעיה.

יש לי לא מעט חברים ושכנים צמחוניים,
יש לי לא מעט קרובים וחברים עם עודף משקל קיצוני,
יש לי קרובה וחברים עם מחלות אוטואימוניות קשות,
יש לי קוראים רבים שכותבים לי לעתים קרובות עם עדויות כאלו ואחרות.
יש לי גם חבר ערבי.
כל החברים הללו (חוץ מהערבי) התייעצו איתי בשלב כזה או אחר על התזונה שלהם, בהקשר של בעיות בריאותיות קשות. האחד סובל מסוכרת, האחת מעייפות כרונית קשה מאוד, האחרת מרמות ברזל נמוכות מאוד. חלקם יישמו ועברו לתזונה קדמונית וחלקם לא יישם דבר מהמלצותי. חלקם אימץ את התזונה הקדמונית לאחר סבל ארוך וממושך, וחלקם עדיין לא עשו עדיין כל שינוי תזונתי. הייתי זוקף זאת לחובת יכולת ההסברה שלי, אבל אני חושש שעל פי רוב השליח היה דווקא בסדר (ככל שאני יכול להעיד על עצמי). הבעיה היתה שהשומע או השומעת לא בחר לעשות שינוי.
אז ניסיתי להבין מדוע. למה אנשים מסויימים עושים שינוי ואחרים נמנעים ממנו? למה יש אנשים העוברים שבעת מדורי גיהינום ועדיין לא מוכנים לנסות אלטרנטיבה, ולמה יש כאלה המגיעים לבריאות מצויינת גם בלי דרך החתחתים הזו? האם זה רק מזל או שיש משהו אחר?

אז כדי להבין יותר לעומק ניסיתי למפות את הכרוניקה של תהליך השינוי הטיפוסי:

1. לאדם מופיעה בעיה בריאותית חמורה (למשל עייפות קשה, סוכרת, מעי רגיז, מחלה אוטואימונית - you name it)
2. כשזה לא עובר, אחרי חודש או חודשיים, הוא הולך לרופא. הרופא נותן תרופות וכדורים חזקים. הבנאדם מנסה שלושה חודשים אבל מאומה לא עוזר.
3. האדם מרגיש שהוא תקוע עם בעיה רפואית קשה שמשפיעה דרמטית על איכות חייו, אז הוא מתחיל לתהות האם ניתן לזהות את הסיבה לבעיה ואולי אף לטפל בה "באמת". הוא פונה למטפלים אלטרנטיביים ומשלם ממון רב כדי לשתות פרחי באך, ללגום תמציות הומאופטיות, להדקר ממחטים סיניות, לעבור שיאצו ורפלקסולוגיה ביבשה ובמים, לסחוט מיץ נבט חיטה ועוד ועוד תרופות "בדוקות" שלא עובדות במקרה שלו. כך עוברים עוד שישה חודשים אבל דבר לא עוזר.
4. האדם חושב פתאום, ברגע של הארה הבאה מייאוש עמוק: ואולי זה הכל קשור לתזונה שלי?
5. הוא חוזר לרופא עם השאלה הזו, וזה מהנהן קצרות ושולח אותו לדיאטנית ששולחת אותו לאכול יותר דגנים מלאים ועוד עמילנים וכמובן כל שלוש שעות, והכי חשוב להפחית בשומן.
6. עוברים עוד שלושה חודשים אבל המצב הרפואי רק מחמיר. ידידינו הוירטואלי כבר שנה בתוך הבעיה הרפואית והוא כבר כמעט ושכח איך זה לחיות חיים רגילים, ללא הבעיה.
7. דרך מקרה הוא מגיע אלי או לבלוג אחר בנושא או לקבוצה בפייסבוק או לסתם ידיד שזורק מילה. במייל, בשיחת מסדרון, בשיחת טלפון, ברחוב, בתגובה. אני ממליץ לו לערוך בדיקות דם שוב, ומיד לנסות חודש ללא רעלים (דגנים, סוכר, שמנים תעשייתיים) ולאכול הרבה אנרגיה בריאה (חיות, שומנים וירקות) ולראות מה הולך.
8. זה נשמע לו הגיוני אז הוא מתייעץ עם הרופא ועם התזונאית ועם ידידיו ואוהביו וכולם אומרים לו שישכח מהשטות הזו. שזה "מסוכן", שזה "לא מאוזן", שזה "לא מגובה מחקרית", שזה "אופנה", שזה "קשה מדי", שזה "לא פרקטי", שזה "יקר מדי". ההתלהבות עוברת והוא מחליט לשים את העצות בצד.
9. עוברים עוד שישה חודשים. סבל. הוא כבר בדיכאון עמוק. שנתיים חולה. אין שביב אור בקצה המנהרה. 
10. בלילה אחד, עמוק לאחר חצות, כשאף אחד מבני ביתו לא רואה, הוא שוב שולח לי מייל שנפתח במילים: "זוכר אותי? אז רציתי לומר לך שהחלטתי לנסות את ההמלצות שלך..."
11. לאחר כמה חודשים הוא שולח לי מייל נוסף, כדוגמת זה שצוטט למעלה. שעיקרו: תודה רבה. אני בריא/במקום אחר/מרגיש הרבה יותר טוב. במקרים נדירים מאוד אני מקבל בנוסף לתשבוחות והעדות על ההרגשה הנהדרת גם שאלות על "איך לא עולים במשקל" או "איך מתאימים את התפריט להוצאות" ועוד - שאלות של אנשים שכבר גילו שהתזונה הקדמונית עושה להם טוב בכל המדדים, אבל רוצים לטייב את התהליך ואת התוצאות למטרות שלהם.

מהן המסקנות:

• כשם שהצורך הוא אבי ההמצאה כך המצוקה היא אם השינוי. על פי רוב, ללא מצוקה, אנשים לא עושים שינוי תזונתי (למעט מעטים אמיצים וסקרנים שהאינטלקט שלהם הוביל אותם לגלות אלטרנטיבה). אבל כפי שאתם רואים המצוקה לבדה אינה מספקת. לדאבון לב נדרש אצל לא מעט אנשים כשלון חוזר ונשנה כדי שיעזו לשנות את הדפוסים ההרסניים של התזונה שלהם.
• אם מתבוננים על הרשימה לעיל אפשר לראות שיש ממנה "נקודות יציאה" רבות. אפשר לעשות שינוי תזונתי כבר אחרי סעיף 1 ולא להתגלגל עוד שנתיים אצל ידעונים, מנחשים וקוסמים רק כדי לגלות שמצבך נותר רע כשהיה. האמת שאפשר ונכון יותר לעשות שינוי תזונתי כבר לפני סעיף 1, אבל לצורך זה נדרשת מאנשים מידה רבה של נחישות, אמונה ואומץ. רוב רובם של האנשים טומנים את ראשם בחול, ומעדיפים לא לעשות מאומה כל זמן שפטיש החמישה קילו של המציאות לא נחת להם על הראש. מסקנה: תפסיקו לשקר לעצמכם. אם אתם במשקל עודף חריג - יש בעיה, גם אם רמת הסוכר בדם מראה נתונים "נורמליים". אל תחכו שתיפול הפצצה האטומית, תעצרו את מרוץ החימוש עכשיו.
• אצל אנשים רבים מדי ביצוע שינוי תזונתי הוא תהליך חברתי, וכולל קבלת "אישורים" ממובילי דיעה שונים. מכיוון שחלק הארי של יועצי התזונה  - הפורמליים והבלתי פורמליים - לא מבינים מאומה בתזונה (סליחה, אבל זה כך), הם שופכים מים קרים על ידי השואל וביצוע השינוי נדחה עד להודעה חדשה. מסקנה: ותרו על דעת ה"מבינים". לכו עם הלב שלכם ועם ההרגשה שלכם. 
• רופא הוא לא אלוהים. על פי רוב הוא מבין בריפוי אבל לא במניעה וודאי שלא בתזונה. שווה תמיד לזכור.
• לפני שפונים לאלטרנטיבות, תתחילו עם הבסיס: עם התזונה שלכם. למי שזה עושה טוב תמיד אפשר להוסיף מחטים, שיקויים, פתיחת קלפים או תקשור עם יישויות. אבל מי שרוצה להיות בריא,  אני ממליץ לוותר על הממבו-ג'מבו וההוקוס פוקוס וללכת על בשר וירקות.
• אל תסמכו על גורמים חיצוניים אלא תרכשו ידע בעצמכם. תקראו. תשאלו. אין אף אחד בעולם כולו שדואג לכם יותר מכם ולכן הרצינות וההשקעה בבריאות שלכם תבוא בעיקר מכם, ולא מאף אחד אחר. זמן הלימוד יהיה הזמן הטוב ביותר שהשקעתם בהשכלה שלכם.
• אוקיי, אז אתם לא בטוחים שזה עוזר. זה לא ברור. אין מספיק מחקר או כל סיבה אחרת. אבל זה עדיין נשמע לכם הגיוני ויש הרבה עדויות שאומרות שוואללה, יש דברים בגו. אז פשוט תנסו. תתנסו. חודש בתזונה קדמונית לא יהרוג לכם את חשבון הבנק, לא יסתום לכם את העורקים ולא ימנע מכם לחזור לתזונה הנוכחית שלכם מאוחר יותר, אם זה לא יועיל. אבל אל תתנו לספק לשתק אתכם. 
• שינוי דורש אנרגיה. שינוי דורש אומץ. שינוי דורש נחישות. אלו תכונות יקרות המציאות ולכן חלק גדול מהאנשים מצליחים לגייס אותם רק במצבי מצוקה וקושי. החכמה היא לגייס את התכונות הללו לשרותכם גם ממקום של בריאות ולא של מצוקה. תבחרו לעשות שינוי ולא תאלצו לעשות שינוי.

הבהרה: בפוסט זה לא היתה כוונתי להתנשא, להוכיח, או להגיד "אנו צודקים יותר". וודאי שאיני מוסרי יותר, וכזכור, אינני רופא. אבל החלט יש בכוונתי לעורר מעט דיון, לעודד מחשבה ולנענע את העריסה בה ישנים כמה מידידיי ואולי גם כמה מקוראיי, ולומר בקול גדול: "חברים, תתעוררו".

שינוי הוא תהליך מפחיד, אבל הסיפוק הוא עצום
(תמונת אילוסטרציה מהשבוע האחרון שלנו במדבר)

אז אם אנחנו בענייני דיון - ספרו לנו על התהליך שלכם, על המסקנות שלכם, על התהיות. ואם מתאים לכם, שתפו בספייבוק או בכל דרך אחרת. 

By מר קדמוני with 19 comments

אז מה לוקחים לטיול משפחתי בדרום?

הי חברים, הערב (כמו בשנה שעברה כשהתעוררתי) אנו יורדים לטיול מדבר. הפעם למצוקי דרגות, לכמה ימים של הליכה ושקט של מדבר בחורף.
תענוג.
אז לפני שהאוטו יהיה עמוס לעייפה, חשבתי לשתף בקצת מההתארגנויות הלוגיסטיות לטיול שכזה - בייחוד בתחום הקולינרי. "סתם" מטיילים תוקעים לחם או פיתות והיידה, לדרך. אצלנו יש יותר התארגנות ומחשבה ועדיין טיול מדבר שכזה אינו טריוויאלי.
כשירות לאזרח פרסתי חלק מהמרכיבים על השולחן במטבח, והנה הם, רגע לפני שהם נכנסים לתיק:

אז מה היה לנו כאן?

• פוייקה כמובן, ובתוכה כבר מחכים ירקות שורש שונים 
• פירות לנשנושי דרך
• ביצים קשות - גם כנשנוש וגם כתוספת לסלטים מבושלים מוכנים מראש
• חמוצים
• קופסאות טונה וסרדינים בשמן זית
• אגוזי מקדמיה וקשיו
• נרות חנוכה (זו העונה)
• ירקות לסלט
• חפיסות שוקולד מריר לדרך
• נקניקים (פשרה, אבל כדאי בטיול)
• אבוקדו המלך
• שמנת חמוצה 
• יין (המבוגרים צריכים להנות מהערבים)
• כדורי אנרגיה מעיסת תמרים, אגוזים קצוצים וקוקוס - להיט בכל טיול!
• פריכוני אורז
• שקיות אשפה (גם כדי להכניס ציוד במעבר גבים וגם כדי לשמור על הנקיון)
• עוד איזו קופסת שימורים או שתיים לילדים

עוד פריטים שנמצאים מחוץ לתמונה אבל ללא ספק הם חלק אנטגרלי מהציוד והאספקה

• קופסאות lock and lock שחיוניות לכל טיול (אנו מכינים בהם מראש סלט אורז קר, סלט אבוקדו, סלט תפוחי אדמה, סלט טונה - וכל דבר שכיף לארוחת צהרים בשטח)
• גזייה, תה, קפה
• בשר לפוייקה - חלקו עדיין במקפיא, שיהיה טוב גם למחר
• אורז לבישול
• שמן זית ותבלינים
• קרש חיתוך, סכיני עבודה
• צלחות וסכו"ם חד פעמי
• טחינה גולמית

מה אין: פיתות, ממתקים, חטיפים, ממרחים וכל הרעל הרגיל.

בואו נשאיר את המדבר נקי.

אחזור לדווח ביום ראשון ובינתיים שיהיה לכולנו חנוכה שמח.

By מר קדמוני with 11 comments

בריאות מהירה לארוחת ערב

זוכרים את רשימת עשרת מזונות העל שלי? יופי, מספר תשע ברשימה היה אצות.
כן, אצות.
בשבוע שעבר קניתי שקית של אצות וואקמה מיובשות. נראה כך:


ואתמול לארוחת הערב אידיתי שני בצלים במחבת רחבה עם הרבה שמן קוקוס
הוספתי פלפל אדום קצוץ,
מעט פלפל חריף ירוק,
ס"מ ג'ינג'ר טרי קצוץ דק,
חצי כרוב פרוס לרצועות,
כוס בערך של אצות מיובשות,
כף רוטב סויה,
פלפל שחור ומלח,
ונתתי לעסק להתאדות יחד משהו כמו רבע שעה

כרוב, אצה וגמבה  הלכו לים. הכרוב טבע. מי נשאר?

הילדים והאשה מצמצו בהפתעה, לעסו ארוכות ואמרו:
"וואללה טעים"

והופ, הנה תוספת צבעונית ומלאת יוד לארוחת ערב.

פשוט וקל.

האם אתם משתמשים באצות במטבח שלכם? כיצד? 
ספרו לנו ושתפו.

By מר קדמוני with 7 comments

חנוכה שמח - מעורב לברושלמי (במקום סופגניות)

רבים מידידיי ושוחרי טובתי שואלים אותי "לב? אתה אוכל לב? אשכרה?? (ומתכוונים לומר: "אתה נורמלי?")

אז כבר כתבתי על כך לא פעם, אבל דומני שהשבוע פיצחתי את השיטה להפוך את הלב למאכל נגיש לכל ילד, טעים, פשוט ובריא ביותר.
נתחיל עם העובדות. אנחנו משפחה של חמישה: זוג קרניבורים, מתבגרת, מתבגר וצעיר. המתבגר וההורים זוללים לב כבר זמן רב, על האש, במחבת, בקדירה או איך שבא. אבל המתבגרת שלי סירבה עד היום ללב בכל תוקף. היא בת 15 ולב נראה לה אקסטרים. "אוף, אבא, למה אתם לא יכולים לקנות אוכל של אנשים נורמליים?" היא שאלה אותי בחצי חיוך כשראתה אותי מפרק את הלב על השיש.

כן חברים, זהו הדבר האמיתי

תאמינו או לא, כמה שעות לאחר מפגן ההתבגרות הזה הגיע המתכון ששבר גם אותה.

הנה אני בא.
קנו לכם לב עסיסי וטרי. 15 ש"ח לקילו. לב שוקל כ 2 קילו, ויוצא ממנו המון בשר (כי אין פחת. זה נטו). 

בשלב הזה אפשר לחתוך חלק מהשומן החיצוני ולחתוך אותו לקוביות שיהיו בקרוב אחלה גריוואלעך (כלומר קוביות שומן מטוגנות). בכלל, השומן של הלב הוא השומן הכי טעים מכל הבקר. לא יודע למה, אבל עובדה.
את הלב חיתכו  לפרוסות בנות 5 ס"מ כל אחת. תקבלו "סטייקים" בעובי של כ2 ס"מ ובאורך של כ 15 ס"מ, אורך הלב. מי שבעניין כשרות יצלה בשלב זה את הפרוסות קלות מעל גריל או אש כדי להכשיר אותן.
את הפרוסות שקיבלתם חיתכו למחצית העובי ("סטייקים" דקים) ואז לרצועות דקיקות. בקיצור, אחרי שהמאכלת תגמור לעבוד תהיה לכם ערימה גבוהה של רצועות דקות באורך כ 4-5 ס"ב, ברוחב סנטימטר ובעובי כמה מילימטרים. 

עכשיו במחבת, על אש גבוהה, טגנו בשמן קוקוס בצל גדול או שניים וגם את הקוביות של השומן, עד שהבצל מאודה היטב.

הוסיפו למחבת את רצועות הלב.

הוסיפו שפע כמון ומעט פלפל שחור. מלח לא צריך.

קדימה חברים, להתערבב טוב טוב

והופ, אחרי עוד חמש עשר דקות של עבודה על אש גבוהה תקבלו קיבלתם מעורב-ירושלמי-שכזה על טהרת הלב.

הבת שלי חזרה רעבה מבית ספר והריח במטבח היה משגע.
"מה הכנת אבא? אני מתה מרעב"
"מותק, זה לב. סורי. מעורבלב שכזה. כולם ליקקו את האצבעות. רוצה לנסות גם?" שאלתי.
היא עקמה את האף אבל הנהנה קלות. בזהירות בזהירות העמיסה טיפונת בצלחת אבל אחרי שני ביסים הזהירות עברה והגברת עברה לצריכה מסיבית.
מישהו צריך עוד הוכחות?

טיפ לאלופים: למחרת המעורבלב כבר לא רענן כמו מיד כשהוא יורד מהאש. פשוט שימו עוד בצל על האש, עם עוד קצת שמן קוקוס וכמון, ותקפיצו את הלב שוב, וקבלתם מעורבלב חם חם מהאש. 

זה טעים כבר אמרנו?

חג אורים שמח! 

By מר קדמוני with 16 comments

לפעמים ריצה היא רק תירוץ

אתמול אחר הצהרים התחשרו ענני סערה בשמים.

רוח חזקה החלה לנשוב, ואני, שנהגתי צפונה בכביש החוף, חשבתי לעצמי שהים בטח מקסים עכשיו, רגע לפני שהסופה האמיתית פורצת. החלטתי לבדוק מקרוב.
במחלף אולגה עליתי ופניתי מערבה, דרך כביש העפר ועד לחניון הדייגים. בתא המטען של הרכב יש לי נעלי ריצה, גופייה ומכנסי ריצה. ירדתי אל החוף ורצתי על קו המים לכוון תחנת הכוח. משהו כמו 2 ק"מ לכל כוון. הרוח נשבה והאויר היה נקי וציפורים נודדות חיפשו מציאות על קו המים. הדייגים כבר מזמן ברחו הביתה והיתה תחושה שהגשם כבר יורד, רק שהוא עוד לא הגיע לאדמה. חצי שעה ריצת תענוג על קו סוף היום.
לפני שנכנסתי לרכב, עצרתי אצל שאולי.

שאולי באווירת ניצחון

שאולי היה 25 שנים דייג בים, אבל עכשיו יש לו פחון על קו המים והוא מכין שם מדי יום בין תשע לארבע, פחות או יותר, צ'יפס, סלט ודגים מטוגנים לדייגים הרעבים החוזרים מן הים. לאורחים שכמוני הוא שמח למכור דגים שקנה באותו הבוקר מהסירות שחזרו.
קניתי לוקוס קטן (קילו) וברקודה מבריקה. שניהם טריים טריים ויפים יפים, ובמחירים סבירים מאוד (110 ללוקוס, 70 לברקודה). שאולי נפנף לשלום ואני נפרדתי מהחוף והמרוחות והנעתי לדרכי.
כל הדרך הביתה לא יכלתי להפסיק לחשוב על הלוקוס ששוכב לו מאחור.
עשר דקות אחרי שהגעתי והמטבח כבר נכנס להילוך גבוה. בתבנית שמתי את הלוקוס עם חמאה ושמן זית, עשבי תיבול טריים שקטפתי בגינה (טימין, מרווה, רוזמרין), וסביב פיזרתי פטריות פורטבלו ושמפניון טריות. מלח ופלפל. כיסיתי את התבנית בנייר אלומניום ונתתי לחבר לנוח בחום המקסימלי של התנור כ 20 דקות.
עד שהוא יצא, חתכתי סלט של עגבניות (אצלנו מכורים לעגבניות השרי-שוקולד), קצת פלפל ירוק חריף, רבע צרור כוסברה, בצל ירוק והרבה לימון ומעל פזרתי עיגולי מוצרלה.

במרכז השולחן

ובצד

כדי לעשות את החגיגה של באבט מושלמת, בטוסטר אובן תחת הגריל השכבתי גם חצאי שומרים, פלפל אדום וצנון לבן פרוסים עם המון שמן זית, מלח ופלפל שחור.
פתחנו בקבוק יין.
השקנו כוסות, אמרנו לחיים ודקה אחר כך כבר ליקקנו את האצבעות.
הבן שלי, שמבין כבר דבר או שניים בענייני אוכל, הודיע לי חגיגית שלטעמו זו הייתה ארוחת הערב המשפחתית הטובה ביותר בהיסטוריה המשפחתית שלנו.
נחת.
ובמקרר עוד נותרה ברקודה נשכנית ויפה, והיום נעשה ממנה חריימה...

בקרוב אצלכם.

By מר קדמוני with 12 comments

אז מה באמת אוכלים בצבא?

צילמתי הערב - נחשו מה מסתתר מעבר לדלת? 

כאמור, בחודש האחרון אני במילואים לסירוגין, ובמקרה או שלא במקרה, תיבת הדואר שלי מופצצת אחרונה בשאלות ובקשות הנוגעות לאורח חיים בריא וקדמוני בתוך מסגרת צבאית. שאלות רבות, שעניינם הוא אחד: איך לעזאזל אפשר לאכול בריא בצבא? האמת היא שהתייחסתי לסוגיה הזו לא פעם ולא פעמיים. גם כששיתפתי על ויכוחים שהיו לי בחדר אוכל צבאי, גם כשכתבתי מכתב גלוי לרמטכ"ל בנושא התזונה בצבא, גם כשסיפרתי על חרדון כאלטרנטיבה תזונתית בצבא ועוד. אבל דומה שהדברים הקודמים לא היו מספקים ומספיקים לכם כדי לצלוח את אתגר המציאות.
אז חשבתי שכעת הוא זמן מתאים: אני כותב את הדברים מלב ליבו של בסיס צבאי ולא סודי אי שם במרכז הארץ, וכך אני יכול להעיד ממקור ראשון מה יש בתפריט הצה"לי בבסיס רגיל וממוצע לגמרי, ומה יכול (או לא יכול) לאכול שוחר הבריאות הממוצע – בסדיר ובמילואים.
נתחיל במציאות: אוכל טוב וצבא זה כמעט אוקסימרון. שכן האספקה למטבח הצבאי מושתת על עקרון פשוט: מצרכים המספקים מקסימום קלוריות והמאפשרים מינימום זמן הכנה, תחושת שובע ומינימום עלות. זה אומר שקיבתו של הצבא צועדת על לחם, שניצלים מתועשים, תפוחי אדמה ופתיתים. ושוקו בשקית.
זה מהר, חם, זול וקל. רק מה, זה לא באמת אוכל. לפחות לא כפי שאנו מגדירים אותו.
המציאות גם אומרת שלעולם, אבל לעולם, חייל שוחר בריאות בצבא, הן בסדיר והן במילואים, הן בקרייה והן בשטח אש, יאלץ להתפשר. זוהי מילת המפתח, וזה בסדר. פשרה חכמה. מכיוון שבצה"ל יש רק מטבח אחיד, כשר, המוני, זול ולא "תכנית כבקשתך". זה מה יש. לא תמצאו כאן שמן זית, חמאה, שמנת או בשר גראס פד. הטבח לא עובד אצלכם אבל אולי אתם עובדים אצלו ובמקרה הטוב תוכלו רק להציץ פנימה למטבח (אלא אם כן אתם תורנים ושוטפים כלים). מאידך תוכלו למצוא בכל בסיס לא מעט מצרכים שיאפשרו לכם חיים שבעים ומלאים. כי זאת יש לדעת: בצבא לעולם לא חסר מזון. יש שפע של כמות ומצרכים, וצריך רק לדעת לארגן אותם ולהגיע אליהם.
ראשית חכמה, נתחיל משורת המלצות לפשרה חכמה וויתורים מהחייל הקדמוני:

• כן, אפשר לאכול גם בשר, ביצים ותבשילים בצבא, אפילו אם בושלו בשמן צמחי.
• כן, אפשר לאכול מוצרי חלב
• כן, אפשר לפרק יותר פירות מהרגיל (פרות תפרקו כשתצאו הביתה)
• כן, אפשר להביא תגבורת מהבית
• כן, אפשר גם לדלג על ארוחות לפעמים
• כן, אפשר להתפשר בקצוות
• אל תשכחו שברוב התפקידים בצבא באמת מוציאים הרבה מאוד אנרגיה, אז חשוב לאכול!

ימי שגרה: דברים שאפשר לאכול ושתמיד יש בצבא:

• ביצים – קשות, מקושקשות, חביתות, הפוכות. ביצים שולטות והן פתרון נפלא לרעבים ותמיד תוכלו לקבל מהן תוספת. קחו שתי ביצים קשות באפוד לסיור אם אתם חוששים שתהיו רעבים בדרך.  
• גבינה לבנה/קוטג' – תמיד יהיו על השולחן. בדרך כלל אני לא אוכל קוטג' אבל במילואים זה פתרון טוב למדי עבורי לקבלת חלבון. קופסת קוטג' או שתיים בארוחת ערב ישביעו ויהיה יופי.
• סלט – חובה. אפשר בשפע. תעמיסו. לעולם יהיו די עגבניות במקרר הצבאי.
• טחינה – יש, ועם הסלט זה מתחיל להרגיש כמו תוספת
• פירות – נכון ש"בחיים האמיתיים" אנו אוכלים מעט פירות. אני חושב שבמסגרת הצבאית פירות הם מהמצרכים הבודדים שמגיעים בצורתם הטבעית והמקורית, ושכדאי לזכור את זה. זה אוכל אמיתי, ומצוין ל"תדלק" איתם.
• אבוקדו - להיט אמיתי כשיש,  ומוצר קדמוני למהדרין, מזין ובריא. תאכלו המון אבוקדו אם יש. 
• יוגורט 4.5% - ראיתי לפעמים כאלה בארוחות הבוקר. אחלה. אם אין, תשאלו בעדינות. אולי נגד המטבח לא יודע שיש ביקוש (היום יש לו תקציב ויכולת לשלוט על המוצרים המגיעים לבסיס)?
• אורז לבן – עובר. כן, גם אם ברור שהוא מוכן בשמן תעשייתי.
• עוף/בשר אמיתי – עובר. כן, ברור שזה לא "טבעוף" אבל זה יותר הדבר האמיתי מכל אופציה אחרת בחדר האוכל. כדאי.
• שניצל סויה/דמוי סויה (אלהים, האם זה בשר??) – ממש עדיף שלא, אבל אם אתם גוועים ברעב, לכו על זה.

מוקשים לפניך, שמור מרחק:

• על כל שולחן בחדר אוכל צבאי לעולם יהיה קנקן. בקנקן יהיה נוזל שקוף. זה לא מים, זה מיץ. תטריח את עצמך. קום. לך לברז. מלא מים. בדרך תעבור ליד הטבח ותגיד לו: "גבר, אפשר להשאיר גם תרמוקן אחד של רק מים עם קרח בלי מיץ? אני לא שותה מיץ אז יהיה סבבה אם תשאירו גם מים". למחרת תבקשו שוב (עדיין עם חיוך ובבקשה). ושוב. ושוב. בסוף יהיו מים.
• בחורף על כל שולחן בחדר אוכל צבאי יהיה קנקן עם תה. זה לא תה, זה תה עם סוכר. תטריח את עצמך. תחייך ותבקש מהטבח רק מים חמים ותיונים. למחרת הוא כבר יביא לך. 
• לא לגעת, גם לא עם מקל:
• שוקו בשקית
• בורקס
• פרילי
• ריבה
• חצילים מטוגנים (זה שאתה אוכל אורז שהשתמשו בו בשמנים תעשייתיים לא "נותן הכשר" לאכול חצילים מטוגנים בשמן סויה או צ'יפס).
• שוקולד למריחה
• פסטה
• פתיתים
• ארוחת בוקר. כולם אוכלים ב06:00 בבוקר, אבל זה לא אומר שאם אתה לא רעב אתה צריך לאכול גם. אולי רק משהו קל? אולי לקחת פרי לדרך? אולי ביצה?

על אנשים וטבחים
אני מאמין שרוב האנשים נולדו לעשות טוב.  הטבחים לא יכולים להענות לגחמות של כל חייל וחיילת אבל הם לא אנשים רעים. חייכו אליהם והחיים יחייכו חזרה. בקשו מוצרים ומצרכים בסיסיים. אבוקדו כשיש, שתיה ללא המתקה, גבינות שמנות, תפו"א לאחר בישול ולפני שהוא הופך לסלט מיונז. דברים פשוטים. דברו בעדינות עם רס"ר המטבח. פתחו קשרים. לא צריך לעשות רעש אלא לשתף פעולה איפה שניתן. אם תבקשו מאוד סביר שימצאו פתרונות מוצלחים.

מלחמות כבר לא עדיין קורות בחורף. 
בעתות צוקה ומלחמה, המטבח הצבאי נופל על הראש. ולצערנו, יש לנו מלחמה כל כמה שנים רעננות. בעוונותי כבר עברתי צו 8 לא פעם ולא פעמיים ופעילות מבצעית כזו או אחרת היא לחם חוקינו. מאידך, ככל שהפעולה הצבאית גדולה יותר ומתוכננת יותר, כך הכאוס התזונתי גדול יותר. הצבא פשוט דוגל בשתי שיטות מרכזיות להאכלת אלפי פיות המילואימניקים הרעבים: מנות קרב או סנדווצ'ים ארוזים. אוכל אמיתי (כלומר מטבח) לא יהיה בזמן חירום. מה עושים?

• מנות קרב. מנות קרב היא קוביית קרטון (חמישייה בעגה הישנה של הסדיר שלי) שפעם היו בה אלף ואחד סוגי שימורים שונים כאותו ליצן הקופץ מקופסא. היום יש בהן עשר קופסאות טונה, קופסת מלפפונים או זיתים ושוקולד למריחה. זה הכל. מנות קרב הן פתרון טוב לקרב. לא יותר. מכיוון שהן יקרות השימוש בהן הולך ופוחת זה לא לדאוג.
• סנדוויצ'ים ארוזים. אגלה סוד צבאי: זהו שם קוד צה"לי ללחמניית ענק יבשה המגיעה ארוזה בניילון והכוללת או פסטרמה או חביתה או גבנ"ץ. הצבא עבר כבר לפני כמה שנים לספקים חיצוניים המספקים לו את הלחמניות העבשות הללו כדי להתמודד עם שיאים מקומיים בהם המטבח לא יכול להתמודד עם הכמות (למשל בגיוסי צו 8 שעברנו בשנים האחרונות, תמיד קיבלנו רק את זה). זה מוקש רציני ביותר כי פשוט אין מה לאכול – רק לחמניה. עדות אישית מצמררת: לפני 4 שנים, ב"עופרת יצוקה" היינו בשטח האימונים וקיבלנו כאמור רק את הזוועה הזו בוקר, צהרים וערב. לחיות היה צריך אז אכלתי. אחרי שלושה ימים בתפריט הזה היתה לי עצירות שכזו, שראיתי כוכבים הרבה לפני שראיתי את הרך הנולד... אז אם אתם יורדים לצו 8 – קחו איתכם בתיק גם שני קילו אגוזים, שק בשר מיובש ועשר חפיסות שוקולד 85%. אל תתפתו לשום דבר שבא בשקית ושכתוב עליו שהוא משביע או מזין.

נוסיף עוד קיסם למדורה
הצבא הוא לא רק טילים אלא גם, ואולי בעיקר, הפסקות והווי. קפה עם וופלים, למשל. חברי הטוב אפריים שמשרת כעת במילואים במקביל אלי ביחידה אחרת אמר לי שהחודש האחרון היה קשה לו ביותר מבחינה תזונתית, והגרוע מכל היתה חזרתו לאכילת וופלים. "כי אי אפשר קפה בצבא בלי וופלים" (או שמא הוא אמר בפלות?)
ואכן, אנשים רבים רואים את האכילה המשותפת של דברי מתיקה גרועים מסביב לפק"ל קפה כליבה של ההווייה הצבאית ואז הם מקבלים כוס קפה שחור מלאה סוכר (בכוס זכוכית שקודם לכן היתה עטופה בגרב), ואיתה מסניפים שורה של וופלים מן. אני מציע להפוך את היוצרות. אתם תהיו אחראיים על הפק"ל קפה. תעשו אותו בלי סוכר. תביאו תמרים או אגוזים או שוקולד מריר 85% לכבד לחבר'ה. פתאום יהיה גם טעים וגם בריא ולא פחות כיף. ומי אמר שצריך לשמור את הכוסות בתוך גרביים?

Home sweet home

הבית הוא העוגן והמשען לרובינו, ושם אתם יכולים כמובן לאכול ככל שתאווה נפשכם. הבית טוב גם בקונטקסט של הצבא (למשל עבור חיילים וחיילות המשרתים קל"ב - אפשר לאכול את הארוחות הגדולות בבית ואילו בצבא להסתפק בפרי או במשהו קטן כמו סלט) וגם בהיבט תכנון המזון. אפשר להביא אוכל לצבא. לחייל קרבי זה לא מעשי אבל נשנושים בריאים (כאמור קודם), וצ'ופרים "כשרים תזונתית" מאוד כדאי להצטייד מראש. עד היום אני זוכר שבצמ"פ שלי (ההכשרה הבסיסית של השריונאים) היה בחור חמוד וגבה קומה מכפר סבא שהביא מהבית נקניק-בשר-סוס כל שבוע לנשנושים, רק שבסוף הוא ישב בגלל זה בכלא, כי החליט לטגן את זה קלות במחבת צבאי (בצבע תכלת...). אתם לא צריכים ללכת למטבח בשביל לכרסם את הנשנושים שלכם, אבל הבית הוא המקום הטוב ביותר להצטיידות אמיתית. לא לשכוח. 

עד כאן להפעם. 

ומה איתכם? יש לכם המלצות למלשב"ים שבדרך? יש לכם המלצות לחיילים קרביים? מה עבד או לא עבד במקרה שלכם?

ספרו לנו ושתפו!

By מר קדמוני with 42 comments

כמעיין המתגבר

השבת סיימתי לקרוא את "כמעיין המתגבר", ספרה הקלאסי של איין ראנד שיצא לאור בשנת 1943 ויצא השנה בתרגום חדש וקולח, ובעיצוב כריכה נהדר.
אולי כבר ידוע לכם, אבל מאז ומעולם אני קורא הרבה (מאוד, ומשתדל גם לקרוא על כל שני ספרים "קלים" - ספרי טיסה למיניהם - לפחות ספר אחד "כבד" ועדיף שיהיה קלאסיקה. למשל "למי צלצלו הפעמונים" של המינגווי שבדיוק סיימתי ואני ממליץ מאוד. ספר נפלא ממש). אבל לא הייתי מטריח אתכם, ציבור שוחרי הבריאות הכושר, עם הגיגים פילוסופיים ועם בקורת ספרים נוספת, אבל הספר עבה הכרס הזה גם מעניין וגם חשוב לענייננו כאן.
איאן ראנד לא כתבה עלילה לשם הספרות היפה בלבד אלא כדי להפיץ את תפיסתה הפילוסופית ולומר משהו ברור וחד על מצבינו כחברה אנושית ועל העתיד הצפוי לנו. נתחיל בזה שזוהי קלאסיקה אמיתית, וככזו, אם ספר נמכר במליוני עותקים, והוא עדיין מודפס 70 שנה לאחר שנכתב, בטוח שיש בו משהו שאפשר ללמוד.
ואכן, "כמעיין המתגבר" הוא סיפורו של האוורד רורק, אדריכל אינדבידואליסט שמתכנן בניינים מופלאים באופן חסר פשרות וללא כל התחשבות בחברה או בתוצאות עקשנותו. סיפורו הוא סיפור הבועט בכל המוסכמות של "מהו הדבר הנכון", "מהי אהבה" או "מהי נתינה לזולת". לדידה של ראנד, שהפילוסופיה שלה נקראת "אובייקטיביזם" (היינו חירות מוחלטת של הפרט לפעול לפי חשיבתו האישית והעצמאית, ללא כל תלות או יחס למה שהחברה חושבת על נכון או לא נכון), על הפרט לפעול למרות החברה ולא עבורה. בנאום ההגנה של הגיבור, שהוא למעשה תמצית הפילוסופיה של הספר כולו, אומר רורק:

"באתי לכאן כדי לומר שאיני מכיר בזכותו של איש, ולו על רגע אחד מחיי. גם לא על שבריר כלשהו מרוחי ומכוחי, ולא על הישג כלשהו מהישגי. ולא משנה מיהם התובעים, מה רב מספרם ועד כמה חשובים הצרכים שלהם".

וזה נכון. אנחנו נדרשים להיות אנשים עצמאיים, יצירתיים, מסוגלים, וכוחנו הוא שלנו בלבד. המנוע העקרי הוא האינטלקט שלנו, היכולת שלנו לחפש את התשובות בעצמנו, לבדנו, ולא להסתמך על ציטוטי העבר כחזות הכל.
כך למשל אויבו ודמותו ההפוכה של רורק הוא קיטינג, אדריכל שלא המציא מעולם דבר מקורי משלו. אבל רורק לא כועס עליו, לא משליך עליו את חוסר הצלחתו הכלכלית, אלא הוא נושא בגאון ובגאווה את אמונתו וצדקתו בדרכו, פשוט כי הוא לא יכול אחרת. הוא נאמן לעצמו ולרוחו בכל מחיר. הוא תובע מעצמו לחדש, לחקור, להתקדם ואינו מוכן להתפשר על נוחות, כדאיות או לחץ חברתי.

"החשיבה היא תכונה אידבדואלית. אין דבר כזה מוח קולקטיבי, ואין גם חשיבה קולקטיבית. הסכם שהושג בידי קבוצה של אנשים אינו אלא פשרה"
"מלמדים אותנו שלהסכים עם אחרים זו מעלה. אך היוצר הוא אדם שאינו מסכים. מלמדים אותנו שעלינו לשחות עם הזרם. אך היוצר הוא אדם השוחה נגד הזרם. מלמדים אותנו שעלינו לעמוד מאוחדים. אך היוצר הוא האדם שעומד בדד".

לא בכדי ספרה של ראנד נחשב עד היום אבן יסוד בחשיבה האמריקאית, אומה המושתת על אינדבדואליזם ויצירתיות אישית, על הצלחה כנגד ולמרות ולא בגלל או בזכות. זהו ספר המקדש את המחשבה החופשית, את חופש העיסוק והפרט והמנגח את התפיסה הסוציאליסטית. החברה של ראנד לעולם אינה יודעת ולא תדע טוב יותר מהאדם הפרטי מה טוב עבורו. התפיסה הכלכלית הסוציאליסטית הבסיסית ביותר מושתת על עקרון זה - שהמדינה תנהל ותחלק את משאביה למקום בו הם נדרשים, באופן שיתאים לאנשים, בעוד שהתפיסה הליברלית-קפיטליסטית מבוססת על התפיסה ההפוכה: שהיזמים, האדם הבודד והחברה הפרטית לעולם יהיו יעילים יותר וטובים יותר למשק מאשר כל מנגנון ממשלתי.
ראנד אומרת למעשה שעל האדם להיות חופשי במחשבתו, במעשיו, ברוחו, בכלכלתו, ושהחברה רק מגבילה ועוצרת אותו, בגלל שהחברה שקועה עד צווארה במיתוסים, באמונות שווא, בפחד מחדשנות ומחשיבה מקורית, ברצון להרס העצמאי והאישי הבועט לטובת הקולקטיב הממושמע.
גיבורי הספר - רורק, קיטינג, דומיניק, ווינארד, טוהי - מייצגות כל אחת אב-טיפוס אחר של דמויות הפועלת בכל חברה, וככאלו הן דמויות מוחלטות וחד מימדיות (וזוהי אולי חולשתו הספרותית של הספר הנהדר הזה), אבל הן משרתות את הרעיון של הספר כולו: תפיסה קוהרנטית ומורכבת על מהי החברה האנושית. על מהותה של היצירה, מהי שליטה, מהי כניעה, מהו אגואיזם ומהו אלטרואיזם. אם אתם רוצים לקרוא את "כמעיין המתגבר", התכוננו למסע פילוסופי לא פשוט, שאינו מותיר אבן על אבן, שאינו עושה הנחות, וששם רף גבוה ובלתי ניתן להשגה אולי, אבל שהנפש יוצאת אליו.
איני חושב את עצמי לאומן אקצנטרי בעל מנוע בעירה פנימי דוגמת האוורד רורק אבל אני מתכתב עם הצורך לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר המקובל. אני מאמין בצורך לחיות את חיי כאן ועכשיו במלואם ולא את חייהם של אחרים, עם הצורך לא לקבל כמובן מאליהם אמיתות ואת דעות ההמון אלא לדאוג שהרוח שלי תשאר חופשיה בכל עת.
כמעיין המתגבר הוא ספר חשוב וראוי.
(ואני ממליץ לכם לא לקרוא את העלילה מראש, אז דלגו על הכריכה האחורית ועל תיאור העלילה בוויקיפדיה. הרבה יותר מהנה לגלות את הספר מאשר לקרוא את הספויילר).

אולי גם נלמד ממנו משהו על תפיסת העולם שלנו?

By מר קדמוני with 11 comments

שאלות שלכם (וגם כמה צרפתים, דקלים, מחקרים, טלפונים ועוד)

הי חברים. לאחרונה אני נע על משבוע לשבוע הציר שבין חו"ל לבין מילואים וחוזר חלילה אז עמכם הסליחה על הקצב הנמוך של הפוסטים.
מכיון שכבר מזמן לא פרסמתי פוסט על שאלות חדשות שאני מקבל, אז הנה מקבץ מקרי מהשבועות האחרונים, וכרגיל כאן, התשובות שלי הן רק התחלה ואתם בשמחה יכולים להוסיף תובנות, הערות והארות משלכם (או שאלות אחרות).

שלום מר קדמוני, התגלגלתי לבלוג שלך על ידי חבר שנדבק בחידק הקרוספיט, והתזונה. מרותק, ישבתי וקראתי לא מעט את הכתבות שפירסמת, דעות של אחרים וכו. בגדול, אני מאמין בגישה הזו, אבל משהו מטריד את דעתי, אני אוהב בשר, אבל אוהב מאוד לחם ופאסטות (ופיצות.) עניין אותי במיוחד הכתבה שלך על הצרפתים ותגובה למשהו שכתב על האיטלקים.
נברתי באתרך ולא ראיתי הסבר מניח את הדעת לפרדוקס הצרפתי, שורה תחתונה הם אוכלים חיטה (טרי או לא) בכמויות (ברמה יומית לפי מה שאתה מתאר). הם אוכלים עוגות מפוצצות סוכר ועוגיות כגון עוגיות מקרון (ברמות סוכר חולניות.) חבריהם האיטלקים צורכים פסטה ופיצה 24\7 וחיים (יחסית ) מצוין. (מעניין לבדוק את תוחלת החיים המומוצעת באיטליה למשל) אז האם אני יכול לאכול לחם שאפיתי בביתי ? (יותר טרי מזה כנראה שאין...), ומה דעתך על הנושא הזה שעומד בסתירה למהות האכילה נטולת החיטה?

שלום ותודה. אני שמח שאתה אוהב את הבלוג. לשאלתך: זו לא שאלה של טריות המאפה אלא שאלה של כמות הרעל שאתה אוכל. התססה והשרייה מבטלות חלק גדול מרעלני הגלוטן. מעבר לכך, סוג החיטה המודרני - החיטה הננסית - משופעת בהרבה יותר גלוטן מאשר כל הזנים הקודמים ואכן הצרפתים חולים בימינו הרבה יותר מאשר בעבר וכמובן כך גם האטלקים. במטבח הצרפתי הקלאסי אוכלים מעט מאוד סוכר, תתפלא. מעט סוכר מדי פעם לא הורג אף אחד אבל כמויות סיטונאיות של סוכר ושמנים תעשייתיים הורגים גם הורגים. הם (הצרפתים) לא משתמשים בשמנים תעשייתיים בכלל בכלל, הם לא משתמשים במזון מעובד ומשומר בכלל, וכן, אנשים מסוגלים לשגשג על טווח נרחב של תפריטים. בהצלחה, דעאל.

I'm looking for a research that can indicates the results of using this diet (as much subjects as possible). I'm talking about rates of diseases such as cancer and heart attacks. Do you know where I can get those kind of researches? Thank you. Moshe.

Hi Moshe, if you're talking about controlled diet research - this is very problematic and possible only in rats (or prison), where you control actual feeding of the people 24/7 and can control change-result. Most food-based essays fail on the basic thing: relations is not reasoning.

There are many evidence that high-fat food is healthy and that sugar-grains are not, but again - all are observational and cannot conclude.

I suggest you try and then measure and see results. Regards, Dael

אני כחודש ושבוע בתזונה הקדמונית. השוויתי לבדיקות שערכתי לפני כארבעה חודשים.(בעיקר להרגיע את אמא שלי...) יצא שה HDL שלי עלה מ35 ל 40. הטריגליצרידים שלי ירדו מ117 ל 77. עד כאן טוב. במקביל הכולסטרול הכללי שלי עלה מ155 ל 167. הLDL שלי עלה מ97 ל111.
אני מבין ששני הראשונים טובים מאוד. השאלה היא מה המשמעות של עליה בLDL ומה המשמעות של עליה כללית בכולסטרול?

בקצרה: אתה פשוט נעשה בריא. (תזכורת: אני לא רופא. בריאותך בידיך ובאחריותך בלבד).

חינכו אותך לחשוב שהמד של ה LDL הוא המד של סכנת המוות. יותר גבוה=יותר סיכון. זה די בולשיט. הLDL הוא מדד אחד מתוך רבים ומה שחשוב היא תמונת הדם הכוללת שלך. שים לב, אתה חודש+ אוכל בלי סוף שומנים רוויים אבל כמות השומנים שלך בדם יורדת (!), אתה אוכל הרבה שומן רווי אבל ה HDL עולה. עודף המשקל שלך ירד. רמת הכולסטרול הכללית אינה מנבאת דבר. LDL מעל רמות של 250 בצירוף HDL נמוך, רמת סוכר גבוהה בדם, רמת ויטמין D נמוכה והיקף מותניים רחב וכדומה - אלה סימנים בעלי מתאם גבוה ומשמעותי ועלולים להיות מנבאים לבעיה לבבית. ממה שאני שומע ממך תמונת הדם שלך משתפרת לגמרי. אין שום בעיה אם הטוטאל כולסטרול עולה. ההבנה שלו כבעייתי וכמדד יחיד וקובע לשיכון היא שטות מוחלטת. ראה את הפוסט שכתבתי על "בריאות לבבית" להרחבת ידע. בינתיים, תהיה רגוע.

היי לך, קראתי כמה מאמרים באינטרנט בנוגע לשמן קוקוס... אני מתלבטת.. ואשמח לקבל ממך אינפורמציה עליו... אם יש לך... אני צריכה לרדת  כ-15 ק"ג. בנוסף אני גבולית עם הסוכר... אני לא רוצה לקבל כולסטרול גבוה או טריגליצרידים.... האם נכון לי לקחת את שמן הקוקוס???????????????
אם יש לך אינפורציה אני אודה לך... שבת שלום, אורלי

שלום אורלי ושבוע טוב. נשמע לי שאת רוצה לעשות שינוי בחיים אבל מחפשת פתרון קסם קל בדמות שמן קוקוס. אולי אני טועה. שמן קוקוס הוא חשוב ובריא ומומלץ מאוד אבל לבדו הוא לא ישנה את המשקל, הסוכר או הטריגליצרידים שלך. כדי לעשות שינוי את צריכה להחליט לעשות זאת: להפסיק לגמרי קמחים, שמנים תעשייתיים וסוכרים ולהתחיל לאכול אוכל אמיתי וטוב. תמצאי שפע של פרטים אצלי. תשאלי חופשי. בהצלחה, דעאל

בוקר טוב. מספר שאלות.
א. האם אנו זקוקים לסיבים לטובת מערכת העיכול? אם כן מאיפה מקבלים אותם?
ב. הבנתי שהמוח שלנו זקוק לגלוקוז ושזה המרכיב היחיד שמשפיע עליו. האם נכון? איך מקבלים גלוקוז?

א. כן (כדאי אבל לא חובה). בעיקר מצמחים או שורשים.

ב. בודאי. זהו "זולל האנרגיה" העקרי בגוף האדם בגלל שמוח שלנו גדול מאוד. גלוקוז הוא סוכר שהוא פירוק הפחמימות. לאדם בוגר מספיק כ 70 ג פחמימות ביום לצורך זה. מעבר לכך, אנשים חיים היטב גם ללא פחמימות תזנתיות כלל (=דיאטה קטוגנית). במצב זה הגוף מסתנטז גליקוגן מחומצות אמינו באמצעות "גופיפי קיטון" (ולכן השם "דיאטה קטוגנית"). אני מבין שהשאלות האלה באו אחרי שאיזו נשמה טובה הפחידה אותך שרק דיאטה צמחונית היא טובה. זו שטות מוחלטת. הדיאטה הטבעית לאדם כוללת צמחים וחיות. רק בריאות, דעאל.

שלום, אני רוצה להצטרף לתוכנית שלך. אשמח אם תיתקשר אלי (מס טלפון). יום נעים. אסנת.

שלום אסנת. אני בחו"ל כעת אבל אני לא בטוח למה את מתכוונת ב"תכנית שלך". אני מספק ידע והמלצות לאורח חיים בריא ונכון יותר לכל אחד ואת מאוד מוזמנת לקרוא בבלוג - יש שפע רב של חומר הדרכה ועצות כדי להתחיל. במובן זה, את לא צריכה לדבר איתי כדי להתחיל או כדי להתנסות - את צריכה בעיקר לדבר עם עצמך....

קיפצי למים ותראי שתתחילי לשחות מיד. אשמח לעזור בכל שאלה או תהייה או קושי! בהצלחה, דעאל

מה האלטרנטיבה לסנדביץ בבוקר?

אני כאמור לא אוכל ארוחות בוקר ואם את בעניין של ירידה במשקל זה יכול מאוד לעזור גם לך (לפחות מדי פעם לדלג). ארוחת בוקר קלה ונחמדה תהיה גביע יוגורט 7% או ביציה וכדומה או כל מה שבא לך טוב, אבל הייתי ממליץ לא לאכול פרי בבוקר. 

האם שמן דקלים טוב לשימוש?האם בריא כמו שמן זית או אבוקדו? הדעות חלוקות ואין תשובה ברורה. אודה לתשובתך

שמן דקלים בכבישה קרה יכול להיות מצוין ודומה מאוד לשמן קוקוס. בפועל, קשה מאוד למצוא כזה בארץ ושמן הדקלים שיש הוא היפר מעובד ואני לא נוגע בו

כמו שאתם רואים, כשיש לכם שאלות, אני בדרך כלל משתדל להיות נחמד

:-)

ומה אתם יכולים להוסיף/לחלוק/להעשיר או לשאול?

By מר קדמוני with 12 comments

המגבלות שלנו הן דמיוניות ואילו ההצלחות שלנו הן אמיתיות

תאמינו או לא, אבל את הכותרת של הפוסט הזה כתבתי הבוקר, הרבה לפני שאחמד ג'עברי עלה למרום (באדיבות צה"ל) כדי להתייחד עם בתולותיו. כתבתי את זה בהקשר אחר שיפורט להלן, אבל כמו הרבה דברים בחיים, מילים שמתאימות למקום אחד, מוצאות את עצמן מתאימות גם למקומות אחרים.
הכל מתחיל בעובדה כי המציאות לעולם אינה מושלמת, לעולם אינה עומדת בציפיות. כזו היא המציאות - קשוחה, חדה, מדויקת, לעתים קרובות אכזרית - לא רומנטית, עגולה ורכה כמו בסרטי דיסני או בחלומות. ככה זה: אל החלום אנו נרדמים, אבל אל המציאות אנו מתעוררים.
ואז יום אחד אנחנו מגלים כי המציאות כואבת וקשה, קשה מדי. מופיעים קשיי בריאות, בעיות פרנסה, צער גידול ילדים או הורים, מלחמות לא עלינו, מידה אחת גדולה מדי במכנסיים, קמטים סביב העיניים או מתכון שלא הצליח ונשרף. כל אחד והאסונות הקטנים שלו. לפעמים אלו זוטות, לפעמים אלו אסונות של ממש. החיים שלנו עלולים להפגש עם אלו ועם אלו. הכל כחלק מן המציאות. רבותי, קשה כאן.
כל צרה שכזו, כל מכה שניחתת עלינו, מתיקה לנו בעיקר בגלל שהיא מגבילה אותנו. דלקת בכתף מגבילה לנו את טווח התנועה, ומלחמה מגבילה לנו את החיים. השיטה הפוליטית מגבילה את יכולתנו להשפיע ומזג האויר גרוע מגביל לנו את הראיה. לעולם צרה ואובדן כרוך בתחושת מגבלה. "יותר לא אוכל להנות" או "נגמרו לי החיים" הן תגובות הנשמעות תדיר מאנשים הפוגשים את המציאות במלוא עוצמתה של רכבת ממהרת.
אני מקבל לפעמים מיילים כאלו מקוראים. לא מעטים מהמיילים הללו נפתחים במילים "יש לי בעיה", בגרסה כזו או אחרת. פעם זו מחלה אוטואימונית, ופעם מעי רגיז, פעם כולסטרול משפחתי גבוה, פעם בן זוג שלא תומך, פעם זו פציעה פיסית בברך או בכתף ופעם זו נכות של ממש. בחלק לא מבוטל מממקרים אלו, הכותב מסובב את כל עולמו סביב המגבלה, סביב חוסר היכולת. האדם ומגבלתו הופכים לאחד ולהיינו הך: למשל "אני חולה לב שאינו יכול להתעמל" או "יש לי כולסטרול גבוה ואיני יכול לאכול בשר" ועוד רבים.
אני באמת מאמין שברוב רובם של המקרים, ברוב המצבים, אצל החלק הארי של האנשים, המגבלות שלנו הן דמיוניות. קראתם נכון: הן לא אמיתיות. את המגבלות אנו מציירים ואנו קובעים את גבולותיהן. אנו קוראים להן בשם ומחליטים אם המגבלה קיימת או לא. אנו מחליטים אם אפשר להכות בחמאס או שיש מגבלה בינלאומית. אנו מחליטים אם אנו יכולים לצאת לאימון או שיורד בחוץ גשם ואי אפשר. אנו מחליטים אם אנחנו יכולים לצום 16 שעות או שיש לנו מגבלה שאנו חייבים לאכול. אנו מחליטים אם המגבלה קיימת או שהיא לא באמת שם.
באופן דומה יש חולי סרטן שעושים את שביל האפלאצ'ים (או מרתון, או whatever מטורף לחולה במצבם) כי הם החליטו שהמחלה לא תהווה שום מגבלה עבורם. ההצלחה היא כולה שלהם. המגבלה היא רק צל חלוש.
כך גם יש אנשים שפוטרו פעם או פעמיים והפכו ליזמים מצליחים כי הם החליטו שהעדר הכסף לא יהיה מגבלה עבורם. החברה שהם בנו היא אמיתית ומוחשית והכסף החסר הוא רק דימיון שחלף.
ויש גם את בקסטר הומבי, שיכול ללמד כל אחד ואחד ואיתנו פרק מאלף בתפיסת המציאות של מהי מגבלה ומהי הצלחה.
בקסטר הומבי, 38, יליד קנדה שידו הימנית נקטעה מתחת למרפק מיד לאחר לידתו. אביו נפטר כשהיה בן 8. בבית הספר הילדים, כמו ילדים, היו מקניטים ומציקים לו בגלל נכותו. דבש הוא לא ליקק. אבל המגבלה הנוראה של יד ימין קטועה לא היתה מגבלה אמיתית. היא קיימת רק בדמיונם של אלו הרואים בו "מסכן" או "נכה". בגילך 17 בקסטר הפך לרץ מקצועי ובגיל 18 היה חלק מנבחרת קנדה למרוצי שדה באולמפיאדת ברצלונה ב 1992. לאחר מכן עשה שינוי דרמטי עוד יותר שדחק את המגבלה שלו לשום מקום. הוא הפך למתאגרף קיק-בוקסינג מקצועי.
מתאגרף.
ביד אחת.
מול יריבים מפחידים, גדולים וכועסים שיש להם שתי ידיים חובטות ומהירות. לבקסטר היתה תמיד רק יד אחת.
אבל הוא הפך לאלוף אמריקה. ולאלוף עולם. ועוד כמה תארים.
תראו בעצמכם: כל רגע שווה.

לעומת המגבלות שלנו, לעומת הקשיים וחוסר היכולת, הרי שההצלחות שלנו הן אמיתיות לחלוטין (והן לגמרי שלנו).
את המגבלות שלנו אנו משרטטים ומציירים, אבל את ההצלחות שלנו אנו בונים ועושים והצלחה ניכרת מיד, כי עם הצלחה, כמו שאומרים, לא מתווכחים.
כאשר אנו בוחרים להחליט שהמגבלה שלנו אינה אמיתית, אנו מנצחים מיד. כי באותו הרגע ממש אנחנו נעשים חזקים יותר, מסוגלים יותר, אופטימיים יותר, מצליחים יותר. ואנחנו רוצים להצליח.
הדרך להצלחה מתחילה אם כן בנחישות שלנו, במחשבה החופשית שלנו, בכח המדמה, בהחלטה לבטל את המגבלה ולמנף את היכולת. המוטיבציה, הרצון, האתגר - הם אלו שקובעים את ההצלחה באמת. המגבלה היא מאומה. היא אבק פורח וצל חולף ורוח נושבת.
המגבלה היא מאחורינו. ההצלחה היא לפנינו.

ספרו לנו: מהן ההצלחות שלכם ומה היו המגבלות הדימיוניות שהשארתם מאחור?

By מר קדמוני with 16 comments

כוכב הקופים - חלק שלישי

אחרי שהשוונו את מערכת העיכול של אנשים לזו של אוכלי העשב ואחרי החלק הראשון של סדרת "כוכב הקופים", בו דברנו על תזונת קופי האדם הטבע והעובדה כי כל קופי האדם צורכים גם בעלי חיים כחלק מתזונתם, ואחרי החלק השני שעסק בהומינידים קדומים ובהבדלים אנטומיים בין האדם הקופי האדם בתחום חוש הטעם ומבנה הגוף, סוף סוף התפניתי לחלק השלישי והאחרון לפי שעה, שיעסוק בעוד הבדלים פיסיולוגיים בינינו לבין דודנינו השעירים: ובעיקר על המוח ומערכת העיכול.
נציין שהסדרה כולה באה לאור בקשת הקהל ולאחר שגילינו שיש המאמינים איכשהו שאכילת מזון צמחוני בלבד עדיפה לבני אדם, בעוד שלא כך מוכיחה המציאות.

מוח האדם לעומת מוח הקופים והשפעתו על התזונה.
לבני אדם יש מוח גדול בהרבה מכל בעל חיים אחר בטבע. המוח הזה איפשר לנו לפתח שימוש בכלים, לשלוט באש, לקיים שפה מורכבת ומופשטת, לבנות מערכים חברתיים מורכבים, לכתוב בלוגים ולמעשה, הוא זה המגדיר את מהות האדם על פני שאר ממלכת החי. אבל המוח שלנו לא פועל בחלל ריק - הוא צרכן אנרגיה מתמיד והדבר משפיע הן על הפיזיולוגיה והן על דרישות המזון של האדם.
מוח האדם מהווה כ 2.5% ממשקל האדם אבל צורך כ 20-25% מהאנרגיה של הגוף בזמן מנוחה. בהשוואה לקופי אדם אצלם צורך המוח כ 8% מהאנרגיה בזמן מנוחה. שאר חברינו בטבע צורכים כ 3-4% עבור המוח שלהם. אוקיי: מוח האדם הוא זללן אנרגיה עצום ולא באותו קנה מידה כמו אצל הקופים. דרישה אנרגטית זו מביאה לצורך באכילת מאכלים עשירים יותר אנרגטית וככל הנראה היא זו שדחפה את ההומינידים הקדומים לעבור לציד על פני ליקוט.
מחקרים על קופי אדם מראים כי ההעדפה של מאכלים עשירים אנרגטית (שומן וחלבון - לא עלים) היא פרופורציונלית לגודל המוח. כך למשל הדרישה האנרגטית אצל אנשים היא פי שלושה מאשר אצל שימפנזים. לעומת זאת, אצל כל הקופים מבחינה סטטיסטית איכות המזון (מבחינה אנרגטית) עומדת ביחס הפוך למסת הגוף, כלומר ככל שהקוף גדול יותר (גורילה למשל), הוא אוכל מזון נחות-יותר-אנרגטית (בעיקר עלים). אבל כשהחוקרים השוו את איכות המזון אצל קבוצות של ציידים לקטים הם ראו שבני אדם לא מקיימים את היחס הזה בין מסת הגוף לאיכות המזון, אלא מראים רמה גבוהה מאוד של איכות מזון מבחינה אנרגטית - הרבה יותר ממסת הגוף שלהם, וזה מוסבר על ידי דרישות האנרגיה של המוח. בקיצור, המוח שלנו דורש מאכלים עשירים. גוף גדול יכול להסתפק במזון נחות, אבל מוח גדול חייב את האנרגיה האיכותית שלו. והערה: עד המצאת החקלאות, דגנים לא נחשבו מזון עשיר קלורית, כי הם לא היו זמינים כמעט כלל, וודאי שלא בתצורה העשירה (קמח-לחם) מפאת חוסר בטכנולוגיה מתאימה.
שורה תחתונה: המוח שלנו לא רק מאפשר לנו לקרוא את השורות האלו, אלא דוחף אותנו לאכול אוכל אמיתי ועשיר כדי להתקיים. עד לא מזמן, האוכל הזה יכל לבוא בעיקר ממקורות מהחי או משורשים עשירים קלורית שלוקטו. האם התפריט הזה נשמע לכם מוכר?

אנטומיית המעיים
נקודה נוספת וחשובה לגבי מוח האדם הוא הקשר בינו לבין שאר חלקי הגוף. היפותיזה מפורסמת היא "הרקמה היקרה" או תיאורית "האיבר הזללן אנרגיה". התיאוריה הזו מנסה להסביר כיצד זה אפשרי שסך דרישת האנרגיה של בני אדם אינה שונה מהותית מסך דרישת האנרגיה של עמיתיהם הקופים (בהתאמת המשקל) בעווד שאנו יודעים שהמוח האנושי זולל המון אנרגיה. כיצד אם כן מצליח שאר גוף האדם להתקיים אם המוח "גונב" לו רבע מהאנרגיה (לעומת 8% בלבד, כאמור, אצל הקופים)?
החוקרים בדקו את צריכת האנרגיה של מוח מול צריכת האנרגיה של איברים אחרים שנחשבים "זללני אנרגיה" ובעיקר המעיים מול קופים אחרים. בצד ימין של התמונה להלן הוא הפרפורציה של איברים זוללי אנרגיה אותה היינו מצפים למצוא אצל בני אדם לו היתה הפיסיולוגיה שלהם כשל הפיסיולוגיה של הקופים. למעשה, בצד שמאל מופיעה הפרופורציה האמיתית של צריכת האנרגיה מאותם אברים אצל בני אדם. אנו רואים שסך האנרגיה כמעט זהה לחלוטין (אדם צורך כקוף) אבל המוח של האדם גדול פי 3 "מהמצופה" מקוף אדם, ולעומת זאת המעיים צורכים כמחצית האנרגיה. שאר האברים צורכים כמות זהה בין הקוף לאדם.
מסקנת התיאוריה: הגידול בצריכת האנרגיה של מוח האדם בא על חשבון  קיטון צריכת האנרגיה של המעי, וכך סך האנרגיה האנושית נותרה דומה.


זה חומר מרתק וחזק.
אז השורה התחתונה היא שהמעיים של בני האדם צורכים הרבה פחות אנרגיה מאשר המעיים של הקופים. למה? כי המעיים של האנשים קצרים הרבה יותר ולכן גם יעילים פחות. אורך המעי הוא פונקציה טובה להשלמת תהליכי עיכול ולהפיכת פחמימות וסיבים ותאית לאנרגיה זמינה (זוכרים מה שדיברנו על מערכת המעיים של אוכלי העשב - שם זו דוגמא קיצונית ליעילות של מערכת עיכול בהפיכת תאית לשומן על ידי תסיסה ובקטריות).
ככה זה נראה בתכל'ס:


לא רק זאת, אלא מבנה המעי של האדם מותאם יותר למזון איכותי ועשיר יותר - כלומר מזון שיכול להספג בעיקר דרך המעי הדק ולא מעי גס ארוך ויקר (מבחינה אנרגטית) שיכול גם לפרק עלים ותאית על ידי בקטריות כמו מתרחש אצל הגורילות חברותינו.
עד כאן ממש בקצרה ועל קצה המזלג את עיקרי הדברים, ואפשר להמשיך ולחפור, לפרט ולדון אבל דומני שכל המוסיף גורע כאן. זה פשוט וברור:

• על הכתפיים מונח לנו מוח גדול רעב ובבטן יש לנו מעי קצר ויעיל. לקופים על הכתפיים יש מוח קטן ושבע ובבטן יש להם מעיים ארוכים ובזבזניים.
• כל הקופים צורכים גם מזון מהחי - הם בליקוט והן בצייד אקטיבי.
• בני האדם הקדמוניים, מאז הווצרות מין האדם, אוכלים וצדים בשר.
• בני האדם מותאמים לשימוש בכלים, ציד וליקוט ואינם מותאמים לטיפוס על עצים.
• בני אדם אינם מסוגלים מבחינת חוש הטעם לאכול מזון צמחי מר כמו הקופים.
• לבני אדם מוח ענק וזולל אנרגיה.
• מוח ענק וזולל אנרגיה מותאם עם מזון באיכות גבוהה.
• מוח ענק דר בכפיפה אחת עם מעיים קצרים וחסכניים בצריכת אנרגיה.
• מעיים קצרים יותר מותאמים למזון אנרגטי יותר.
• לכן בני האדם אוכלים מזון עשיר אנרגטית, ממקורות מהחי ומהצומח, בכל התרבויות של הציידים לקטים שנסקרו אי פעם ובכל השלדים ההומינידים שנסקרו עד כה. אין אף חברה אנושית ילידית שהנה צמחונית או קרובה לצמחונות. לא היום, לא פעם. 

אז איך אפשר לומר שבני האדם הם צימחוניים מטבעם?

ספרו לנו מה אתם חושבים. (ואם אהבתם, אולי גם תשתפו אחרים  - במייל או בפייס או איך שאתם רוצים)

ובינתיים אני שוב במילואים, אז שבת שלום. יש לי כאן כמה קופים על הראש... 

By מר קדמוני with 7 comments

מורשת פולין דופקת בדלת - רגל קרושה עם ביצה

כן, בהחלט, אוכלים את זה. תחזיקו חזק.

בדיוק כמו דובי הקוטב, גם הרגל הקרושה נמצאת בסכנת הכחדה.
נודה על האמת: זהו אחד המאכלים עם השמות הכי לא אטרקטיביים ביקום.
גם רגל וגם קרושה. גרועים ממנה יהיו רק מאכלים בשם עין עקומה או מוח מעוות. נו, אולי גם לזה נגיע.
מכל מקום, גם מי שלא נמנה עם ידידיי הצמחוניים מתקשה לעכל את הבשורה קולינארית הזו, מבית מדרשה של וולגה זלמן, סבתה המנוחה של אשתי היקרה. מדובר במאכל שמתהדר לא רק בשם נוראי (גם ביידיש זה לא נשמע משהו: "גאלער"), אלא גם בצבע חום-אפרפר, במרקם ג'לטיני רוטט, בריח עז של שום ובקומץ חסידים אוהדים יוצאי פולניה. במבט ראשון הוא מזכיר את אחיו הגדול, הגפילטע פיש המפורסם, גם הוא אפור ורוטט, בלי תואר ובלי הדר, וגם הוא יוצא פולין והסביבה.
אבל להבדיל מהקרפיון הטחון, הרגל הקרושה היא אחד המאכלים היותר בריאים וראויים שיש (גם הדג בסדר, אבל לא באותה הליגה). היא כוללת מרכיבים טבעיים בלבד, היא עשירה בויטמינים ומינרליים, והשומן החבוי במח העצם והגידים עושה עבודה נפלאה של קלוריות נפלאות, של טעם ושל בריאות. מיקי ידידי כתב לא מזמן על נפלאות ג'לטין. זה בריא חברים, זה בריא.
ישנן שתי שיטות להכנת רגל קרושה: המלאה והמהירה. נחשו במה בחרתי? נכון, במהירה.
ההבדל בין המהיר למלא הוא השימוש בעצמות. עצמות עושות יופי של עבודה אבל דורשות לאחר הבישול את קילוף הסחוס מהעצמות והוצאת מח העצם. מאידך הגישה הפרקטית והמהירה אוחזת בשימוש בגידים בלבד, שכוללים גם הם הרבה טוב. קשה למצוא גידים טריים אבל גידים קפואים יעשו את העבודה לא פחות טוב ואין משמעות רבה לעובדה שהם היו קפואים קודם. גם כך הם עוד יעברו כמה מדורי גיהינום לפני שיגיעו אליכם לפה, והטעם רק ישתבח. קניתי חבילת גידים קפואים (חבילה היא כקילו וחצי, 35 ש"ח לקילו). מפשירים. אפשר בהחלט להשתמש גם רק בחצי חבילה כל פעם.
מכניסים לסיר ומבשלים כמה שיותר זמן ולפחות 4 שעות. לא לשכוח להסיר את הלכלוך והקצף שצף בדרך.

כדאי לשים במי הבישול גם שני עלי דפנה וקצת פלפל אנגלי. תמיד טוב. 

את הגידים המבושלים מוציאים מהסיר (לא לשפוך את מי הבישול, עוד נשתמש בהם מיד!) וטוחנים אותם במעבד מזון או במטחנת בשר. אני השתמשתי במטחנת בשר בטחינה גסה (חורים גדולים), יותר מתאים. אם השתמשתם בעצמות: הוציאו את מח העצם והסירו את הסחוסים וטחנו אותם יחד. את העצמות הריקות השליכו.
קחו חצי ראש שום וטחנו גם אותו.
את תערובת הבשר הטחון והשום החזירו למי הבישול, הוסיפו הרבה פלפל שחור (אל תוסיפו מלח, בשר מוכשר יהיה מלוח גם ככה) ובשלו עוד כחצי שעה (אה, והוציאו את עלי הדפנה).
שפכו את התערובת לפיירקס גדול ורחב.

משקיענים ומשקיעים ישקיעו בתערובת ביצים קשות פרוסות שיהיה נחמד וקצת יותר שמח בעיניים.
וזהו.
נותנים לעסק לנוח לילה במקרר ומקבלים בבוקר רגל קרושה רוטטת מהתרגשות ועם ריח מאוד ספציפי ובלתי ניתן לשכחה.
צריך רק כפית. פולין, חזרנו אליך שנית.
בתיאבון.

(הגרסה כאן כוללת הרבה בשר ומעט נוזלים. אישית אני אוהב שיש שכבה עבה יותר של "קרושה" למעלה אז בפעם הבאה צריך יותר מים בבישול. רגל ובשר יתנו צבע יותר כהה וחום ויותר סימפטי. גידים בלבד ישאירו צבע אפרפר. נראה לי מעניין לנסות להוסיף כוסברה קצוצה בסוף התהליך).
ומה איתכם? מישהו בעניין?

By מר קדמוני with 21 comments

רשמים ומחשבות על Walmart

אני באמריקה. כבר קצת יותר משבוע. הוריקן סנדי אילץ אותי להשאר בפלורידה שטופת השמש במקום לחזור לארץ. אז אני תקוע כאן ורק היום החל להסתמן פתרון טיסת חזרה (כנראה דרך קנדה). זמן טוב להרהר קצת ולדווח מעט מהשטח, כאן באמריקה.
על הצפות אני לא יכול לדווח (את זה נשמור לניו יורקרים) אבל על האמריקאי הממוצע כאן בדרום, אני יכול גם יכול. למען הסר ספק אבהיר שכבר הרבה מאוד פעמים הייתי בארה"ב. ובכל זאת, הנסיעה הזאת מחדדת לי שוב את מה שידעתי וראיתי הרבה פעמים בעבר אבל קצת שכחתי, כי בדרך כלל הנסיעות שלי הן לניו יורק, ושם לא פוגשים באמת הרבה מהאמריקאי הממוצע. אבל כאן בפלורידה המציאות האמריקאית האמיתית מרימה ראש. והיא שמנה, חולה ומעוותת. אז לטובת אלו שלא מכירים טוב את אמריקה, הנה כמה רשמים שכדאי לשתף. אלו שמכירים את אמריקה ולא רק דרך הקולנוע, אולי ינודו בראשם ויאמרו "מזל שלא אצלנו". נכון.

אין שום הגזמה בתמונה. זה בדיוק כך. קרדיט: כאן

1. וולמארט. למי שלא היה מעולם נספר שוולמארט (כמו גם רשתות אחרות כמו kmart, Target ורבות אחרות) היא סופרסטור עצום בכל קנה מידה והוא דוגמא מצוינת לכל מה שרע בתרבות הצריכה האמריקאית. אם לא הייתם, ואתם בסביבה, תיכנסו. זה שיעור חשוב לחיים. וולאמרט מחולק לאיזורים ויש בו כל דבר העולה על הדעת. מקסמי שיניים ועד מקררים, מכסחת דשא וריהוט סלוני. החלק של המזון הוא המרתק והמזעזע מכולם. כך למשל חיפשתי שם השבוע יוגורט 7%, חמאה, דג סלמון, וכמה ירקות. החדשות הטובות שאת הירקות מצאתי (בכל סופר בארץ יש לא פחות מבחר). גם חמאה מצאתי, אבל בחבילות של חצי קילו. שיהיה. חיפוש היוגורט היה מבצע. יש שם מקרר יוגורטים תלת-קומתי באורך של כעשרה מטרים. רק יוגורטים. מתוך מאות היוגורטים על המדפים 99% היו 0% שומן או fat free למיניו. אחרי חיפוש ונבירה מצאתי יוגורטים של 2% ואחד של 3%. אחד ממש. מתוך מאות. אף אחד לא מלא. אף אחד לא 5% או 7% שומן. שומן הוא טאבו.
גם דג סלמון לא היה. לא טרי ולא קפוא. למעשה, כמעט ולא היו בכלל בכלל דגים שלמים או פילטים והמעט שהיה היה קפוא כמובן ובשקיות של חמישה קילו.
תגידו, מה הסיפור? אז לא היה דג באיזה סופר. לא ביג דיל.  נכון אבל זה לא העניין. העניין הוא שוולמארט יש הכל. הסופר הוא בלתי נתפס בגודלו וכולל כל מוצר שהאמריקאי צורך. אבל האמריקאים לא צורכים אוכל אמיתי. אין אוכל אמיתי. יש אינסוף מקררים ומקפיאים של אוכל מוכן מכל סוג שהוא: צמחוני, בשרי, דגים, ועוד ועוד - אבל בשר של ממש, דגים של ממש, מצרכי בסיס (בלתי ארוזים, טריים) - כמעט ואין. האמריקאים אובססיביים ל"אפס אחוז שומן" בכל דבר ואפילו ראיתי חמאה שהיא "fat free", אלוהים יודע מה זה. הכל מוכן למיקרו, הכל בחבילות ענק, הכל ארוז, הכל מוכן מראש. עצוב.
2. החנוונים ונותני השירות. גם בוולמארט, גם בכניסה לכל חניון, גם המגישים בסטארבקס, גם עובדי השירות, כמעט כולם כאן בפלורידה שמנים. הכוונה ב"שמנים" למשקל עודף קיצוני, כזה שכמעט ולא רואים בארץ. לוויתני ענק. חבר כאן אמר לי שבארץ לנשים יש בעיה למצוא מכנסיים במידה 46. כאן מידה 58 נראית לו אחת הפופלאריות. כשאומרים שאמריקה שמנה לא מתכוונים למנהטן העשירה והאופנתית אלא מתכוונים לארץ האמיתית, לאנשים האמיתיים שגדלים ועובדים ונוסעים וגרים במקומות כמו טמפה (4 מיליון תושבים) שבפלורידה, שאני תקוע כאן עכשיו במקרה. בוולמארט יש להם קלנועיות מיוחדות לקניות. מדובר בעגלת סופר ממונעת עם מושב (מעין הכלאה בין אופנוע, סירה ועגלה) המאפשרת למאותגרי ההליכה, וזה אומר אנשים ששמנים מדי מכדי ללכת עם עגלה בסופר, לעשות קניות בנוחות. ראיתי זוג אוהבים שנוסעים על שתי עגלות ממונעות כאלה, חונים זה לצד זו, ומחליפים דעות איזה קופסת חמישה ליטר של גלידת 0% שומן עדיפה: עם הפצפוצי וופלים או זו עם סוכריות הגומי. ספורט משפחתי שכזה.
3. re-fill - בכל מקום אנשים שותים שתיה מתוקה. כל מקום מגיש את השתיה בכוס של קצת יותר מחצי ליטר ואין אדם אחד שאוכל מזון מהיר ולא שותה שתיה מתוקה, ולפחות ליטר שתיה מתוקה בכל ארוחה כזו. בכל מקום אפשר למלא שוב ושוב כמה שרוצים את השתיה. אני נפגש כאן עם אנשים לימים די ארוכים יחד אז לפעמים עוצרים לאיזה משהו ברשתות המזון מהיר (אני שותה קפה ומנשנש אגוז קוקוס שהבאתי בתיק ושקניתי מראש בוולמארט - הידד, מצאתי שם אוכל אמיתי) והאחרים קונים סנדוויץ' או צ'יפס או עוגה או כל צירוף אחר. אבל תמיד זה כולל את השתיה. זה עולה גרושים ותמיד זה למילוי חופשי. גם בSubway גם ב RubyTuesday, גם ב Applebees ובכל רשת מזון אמריקאית אחרת. כמויות השתיה הממתוקת הנצרכת כאן הם עצומות. אסון. מסביר חלקית את #2.

אז מה המסקנה?
אמריקה היא דוגמא נהדרת לכל מה שרע בתרבות המזון המערבית. ללא אוכל אמיתי, ללא גבולות, ללא כוון וללא תמרור עצור. אם לא נזהר נתעורר יום אחד ונגלה שגם אנחנו שם.

יאללה, שהסופה תתן לי כבר לחזור הביתה. 

By מר קדמוני with 19 comments

כוכב הקופים - חלק שני

[אולי אתם רוצים להתחיל קודם בחלק הראשון - העסק בתזונת קופי האדם בטבע.]
אחרי שראינו שקופי אדם אוכלים גם חיות כחלק אינטגרלי מהתזונה שלהם, ולכן בכל מקרה אינם יכולים לשמש מודל לתפיסה אנושית של "פירותאיות" או צמחונות, נעבור לשלב הבא והוא הדיאטה הקדומה של בני האדם והקופים, בשלב שהם בקושי התחילו להתפצל מין זה ממין זה.

הדיאטה של ההומיניד הקדום ביותר הלא הוא ידידינו ההומוארקטוס כללה בשר (הוא הראשון ממין האדם או ה"Homa" הראשון. אחריו באו עוד סדרה של בני אדם קדמוניים עד הופעת ההומו-ספיינס, אנחנו, שהגיע לאירופה רק לפני 40 אלף שנים בלבד). בני אדם (או בשפה המקצועית "הומינידים קדומים") אוכלים לכן בשר לפחות 2.5 מיליון שנים ולמעשה, מהרגע שנקרא שמם "אדם".  ההוכחות באות ממקורות שונים כמו ניתוח איזוטופי בשיני שלדים, עצמות חיות המטופלות בכלים לחיתוך הבשר, ועוד. [המאמר הזה למשל, מ 2012, מנסה לתת סטנדרטים קבועים כדי להמנע מחילוקי דעות מתי האבן נחרצה בידי אדם מכלי אבן ומתי אלו סימנים אחרים אבל הקונצנזוס המדעי הוא חד משמעי: שימוש בכלים לפני 2.5 מיליון שנים לחיתוך בשר ואולי כבר לפני 3.4 מיליוני שנים]. הדעה המקובלת היא שהתזונה לא היתה אקסקלוסיבית מן החי או מן הצומח אלא מגוונת וכללה מקורות אנרגיה שונים. זו הזדמנות טובה להעיר נראה כי "אוכל כל" היא אסטרטגיה עדיפה אבולוציונית שכן היא מאפשרת מגוון רחב יותר של מקורות מזון. העובדה כי אבולוציה מראה כי אכילת מזון מהחי הוא חלק טבעי ממזון הומינידים כבר מיליוני שנים אינה "מחייבת" איש לאכול בשר כמובן, אבל היא מראה בהחלט על עדיפות לכך מבחינה השרדותית והתפתחותית.
אני חושש שאנשים פירותאים גם נוטים לשכוח שההומו ארקטוס, אבינו הקדמון, לא התפתח בג'ונגלים של דרום אמריקה משופעי הפירות המתוקים אלא בסוואנות של אפריקה (למעשה, מין האדם הגיע ליבשת אמריקה לא מזמן, רק לפני כ 15000 שנים בלבד!), שם מגוון הפירות האפשריים לאורך השנה מצומצם ביותר וודאי שאינו מאפשר תזונה "פירותאית".
מול טענות אלו יש טבעונאים האומרים שקודם לכן (לפני הופעת ההומוארקטוס האוכל כל) היינו קופים צמחוניים ושמה שהיה אז יותר חשוב ורלוונטי לתזונתינו היום ממה שקרה לבני האדם בשני מיליון השנים האחרונות. אוקיי, נניח. אבל אז נזכר לפתע שלפני ההומוארקטוס היה ה Australopithecus. הם אכן היו "אוכלי פירות" בדומה לשימפנזים ולכן כמו שאמרנו בחלק הראשון, ממילא גם הם לא היו צמחוניים לחלוטין (טבעונאים אוהבים לצטט מחקרים המוכיחים שהם היו לגמרי צמחוניים אבל זה לא אמת. הם אכלו לא רק פירות אלא גם מזון מהחי! הבנתנו את תקופה זו הנה מוגבלת ומחקרים עדכניים עוד יותר [משנה זו] מראים כי חלקם אף אכלו יותר עלים מפירות!). אבל בכל מקרה, אם הולכים עוד אחורה בזמן (מייקל פוקס, זהירות עם הדלאריון), אז למה לא ללכת עוד אחורה, אל ראשית התפתחות הקופים הקדומים ביותר, משהו כמו לפני 65-70 מיליון שנה. הם היו אמנם קופים אבל מזונם היה מבוסס כולו על חרקים. אז כמה אחורה כדאי ונכון ללכת כדי להוכיח צמחונות קופית-אנושית?

שלום בני היקרים, איפה הייתי ומה עשיתי?

לא רק שהנ"ל מצביע על מצבינו כאוכלי בשר מרגע שפסענו זקופים לראשונה, אלא שאכילת חלבון ושומן מהחי אינה יכולה להיות רעילה עבור בני האדם. זוהי הסביבה בה נוצרנו. נוצרנו ממש וקמנו מתוך הרצף הגנטי הקדום למצב של אכילת צמחים ואכילת בשר ושימוש בכלים (וכהערת אגב נציין שמעניין שדווקא הסיפור הדתי של גן-עדן, שאינו מוחזק על ידי 99% מהטבעונאים-פירותאים, הוא דווקא זה שקיבע מיתוס שבני אדם אכלו דווקא תפוחים מיד לאחר הופעתם על בימת ההיסטוריה). כך או כך, האבולוציה אינה יכולה לשקר לנו כי החזק שורד ומנצח. זו חכמה קטנה מאוד להתעורר היום, אחרי שניים וחצי מיליון שנים של אכילת חיות, ולומר שזו אסטרטגיה השרדותית שאינה בריאה או שלא תוכיח את עצמה היא אמירה, איך נאמר, מוזרה.
בואו נראה. לו הייתם צריכים לבחור אסטרטגיה בריאותית מנצחת, על מי הייתם מהמרים: על פרוטוקול אכילת-כל שנוסה 2,500,000 שנים ברציפות בהצלחה מסחררת או על פרוטוקול טבעוני שהחל בניסויים לפני 25 שנה?
תזכורת- ההימור הזה הוא לא על סוס בזירה אלא על החיים שלכם.

מכאן, נעבור לחלק לא פחות חשוב בדיון והוא השוואה אנטומית בין האדם לקופי האדם. אין מנוס חברים, נצטרך שוב להציץ פנימה, לקרביים שלנו (ושל כמה קופים) ולראות מה אנו לומדים מכך.
הטענה היסודית של מקדמי הטבעונות מההיבט האנטומי היא, כאמור בחלק הקודם, שבני האדם והקופים דומים מאוד או זהים אנטומית ולכן אם הקופים הם צמחוניים (והם לא), אזי גם על בני האדם להיות צמחוניים ואכילת הבשר היא סטייה רגעית ממסלולה התקין של ההיסטוריה ושתוצאותיה הבריאותיות הרות אסון. עצם ההשוואה הנטומית היא תהליך בעייתי שכן הסקת מסקנות פונקציונאליות על בסיס דימיון פיזיולוגי עלולה להיות שגויה מיסודה. כך למשל, על מנת לפתח עצמות ושריון הצבוע משתמש בלסת בעלת שרירים עצומים המסוגלת לפרק עצמות, העיט משתמש בכח המשיכה וביכולתו לעוף על מנת להטיל עצמות וצבים מגובה רב וכך לפצח אותם, והאדם משתמש בכלי אבן (פעם) או בפטיש שניצלים (בימינו). אלו שלוש אסטרטגיות אבולציוניות-פונקציונאליות המשיגות מטרה זהה אך אין ביניהן שום דימיון פיסי. גם הכוון ההפוך הוא נכון. ישנם אברים דומים אצל חיות שונות, אך המשמשים למטרות אחרות לחלוטין. כלומר, עצם ההשוואה האנטומית גורמת לי לזוע בכסא בחוסר שקט. האמת זה רגיל אצלי (חוסר השקט). ובכל זאת, ביקשתם? הנה קבלתם.
בסקירה נבחר לדון בארבע מערכות פיסיות שונות ולדון במשמעותם מבחינה פונקציונאלית והאם ניתן ללמוד מהם משהו אינטליגנטי על תזונת הקופים ו/או בני האדם. ברור שאפשר לדון בעוד מערכות פיסיות (למשל שיער הגוף), אבל לא נצא מזה. ארבעת המערכות הן: (1) חוש הטעם, (2) מבנה גוף האדם (3) גודל המוח ו(4) מבנה המעיים.


יכולת אכילת טעם מר
בחור בשם גלנדינג פרסם בשנות ה 90 מאמר נחשב לגבי סבילות לטעם מר בקרב יונקים שונים. המחקר שלו הראה שתי נקודות מעניינות מאוד. האחת, שרמת המרירות אינה מעידה על רעילותו של המזון (שכן בעלי חיים שונים יאכלו את אותו הפרי, יחושו מרירות שונה) והמסקנה השניה, הרלוונטית מאוד לענייננו, קובעת כי ככל שבעל החיים צמחוני יותר רמת סף המרירות שלו נמוכה יותר, כלומר מלחכי עשב יוכלו לאכול מזונות מרים מאוד, אוכלי פירות יוכלו לאכול מזונות מרים קצת פחות, אוכלי כל קצת פחות ולטורפים אוכלי בשר אין כמעט כלל יכולת לאכול מזונות מרים. כלומר ככל שבעל החיים נתקל בפחות מזונות מרים מבחינת תזונתו הטבעית, כך הוא פחות מסוגל לאכול מזונות מרים. לכן טורפים למשל, שלא נתקלים בשום דבר מר בתזונתם, לא יוכלו לאכול אוכל מר, ואילו פרה תוכל גם תוכל ללחך מרור בהנאה מרובה ולצקצק בלשונה.

השוואת אורך חלקי המעיים בקופי אדם שונים (הקליקו להגדלה)

לו האדם היה פירותאי, היינו מצפים שעמידות המרירות שלו תהיה דומה או קרובה לזו של השמפנזים. ולא היא. האדם דומה מאוד לטורפים אבל רחוק בסדרי גודל מהעמידות למרירות שמפגינים השמפנזים. גם אם נרצה מאוד, אנו לא מסוגלים לאכול את תזונת השימפנזה. האבולוציה של הלשון שלנו מראים שאנחנו באמת לא שם. אנו לא אוכלי עשב ולא אוכלי פירות. אנו אוכלי כל, ובהתאם הסתגלנו.

גוף האדם
טענה צמחונית נוספת היא שלאדם אין יכולת לצוד או לאכול בשר ללא כלים וללא אש. אוקיי. השימפנזים לא שמעו על הטענה הזו כנראה, מה שלא מפריע להם לצוד ולאכול בשר לתיאבון גם אם עדיין לא ראיתי שימפנזה עובד ליד המנגל באל גאוצ'ו. למעשה, האדם השתמש בכלים מהרגע שהוא היה אדם. הן לציד, והן לחיתוך ועיבוד בשר, לשבירת העצמות והגולגולת לצורך אכילת המח השומני והעשיר מאוד בערכים תזונתיים. לטעון "והרי האדם הערום לא מסוגל לצוד, לפרק או לאכול בשר נא" היא טענה מעגלית. האדם השתמש בכלים מרגע שהיה אדם. לפני שהשתמש בכלים, לא היה אדם. למעשה, מעולם לא היה אדם "ערום" שאינו מסוגל לצוד או לפרק את הבשר שצד או שמצא (לא נעים אבל בהחלט היינו אוכלי נבלות. ראש בראש מתחרים על מח העצמות המזין מול הצבועים והעיטים. למעשה, למי שיודע להשתמש בכלים יש יתרון עצום בפיצוח עצמות והשגת מזון עשיר שחיות טורפות רגילות אינן מצליחות להשיג בשיניהן).
מעניין גם שהאדם אינו בעל יכולת טיפוס ושהייה על עצים כדוגמת האורנג אוטנגים והשמפנזים. לו האדם היה פירותאי היינו מצפים הסתגלות והתאמה פיסית (זרועות ארוכות וחזקות מאוד, למשל) שאינה נמצאת. לא רק שהאדם אינו יכול לאכול את רוב הפירות שאוכלים השמפנזים, הוא גם לא מסוגל לטפס ולהגיע אליהן. יש לנו שתי רגליים על הקרקע כדי שנוכל לרוץ, ללקט ולצוד.

בפוסט הבא בסדרה נדבר על גודל המוח ועל מערכת העיכול. גם שם מעניין.
בינתיים, ספרו לנו מה אתם חושבים ועל איזה עץ טיפסתם לאחרונה...
שבת שלום מאמריקה הרחוקה.

By מר קדמוני with 12 comments