 |
| 1939-2013 |
גם בתוך מבול השירים בתחנות הרדיו היום, נדמה לי שאין איש שיכול להכחיש כי אריק איינשטיין הפך כבר בחייו לסמל של מהות הישראליות, כפי שהיינו רוצים לראות ולזכור אותה, אבל כפי שרק לעתים נדירות היא מתגלה במציאות. לאיינשטיין היו הצחוק, החוצפה, השורשיות, הנועם והרומנטיקה יחד עם החיספוס כפי שאנו מקווים שיש גם לנו (אבל יודעים שאין). הוא היה גם אלתטי (בנעוריו), וגבה קומה, ויפה, ושחקן וכוכב קולנוע וזמר וצנוע ואיש של בית וארץ ישראל ותל אביב הישנה של בריכת גורדון לפני היות העשירים. שכחתי משהו?
אבל מה אפשר ללמוד מאריק איינשטיין ולמה זה קשור לבחירות סגנון החיים שלנו היום?
1. תהיה אותנטי.
בעולם מהיר וסינתטי, מודרני ומשוכפל, נדירים הם המקומות בהם המקוריות והאותנטיות ניכרת ונובטת. שמעתי שרמי פורטיס צעק "כולכם משובטים" באיזו תכנית טלוויזיה, וזה נכון בדיוק רב (וברור שפורטיס לא יכול להיות שיבוט של משהו, איפשהו). גם אריק איינשטיין היה הדבר הכי רחוק משכפול וסינטטיות. הוא היה כל כולו מקורי ואמיתי. גם כשהוא שר "עטור מצחך זהב שחור" וגם כשהוא שר "עיתונאי קטן שלי", וכשהוא אמר "אוהב להיות בבית" או "סע לאט" הרגשת שהוא לא רק זמר אלא נציג אמיתי של הישראליות שאנו חלק ממנה. בעולם משוכפל קשה להיות אותנטי והלוואי שנשכיל לאמץ משהו מזה.
2. קח את עצמך בקלות
אם כאשר הוא היה השופט בחידון התנ"ך ואם כשהיה בחוף מציצים ואם כשהוא בלול, הוא תמיד נותר ליצן. הוא היה קורץ למצלמה כשהסגריה תלויה בזוית הפה, ומחייך מכל הלב. התחושה היא שהוא מעולם לא לקח את עצמו ברצינות ולו לרגע אחד. זה לא רק חוש הומור ותחושה לקצב ומנעד, אלא גם היכולת לשיר בנון-שלנטייות היא העובדה שהוא לא התייחס לעצמו ברצינות יתרה. אני בסך הכל זמר ובדרן, אמר על עצמו. קצת שחקן והרבה זמר אבל לרגע הוא לא התנפח מעבר לעצמו. צחוק הוא סם החיים, אומרים, ולמרות שאיינשטיין מעולם לא השכיב אותנו על הריצפה מרוב צחוק והומור, הוא תמיד גרם לנו לחייך ולצחוק קצת על עצמנו, ביחד איתו. אנו לא כאלה טובים, הזכיר לנו, אנחנו כולה ישראלים מצחיקים.
3. תהיה חלק מהתרבות שלך
אריק איינשטיין גדל והתפתח בצומת דרכים תרבותית-מוזיקלית מדהימה. הפופ, הרוק והפסיכדליה של סוף שנות השישים שבאו מאנגליה וארה"ב עם הבלדות של הרוק האמריקאי מראשית השבעים מול התום והאנכררוניזם של שירי ארץ ישראל הישנה. והנה איינשטיין שגדל כאן אימץ את הטון הגלובלי אבל עיצב אותו מחדש לתוך המקום הזה, לתוך המילים המקומיות ואל תוך הסביבה שלנו. הוא חיבר תום של פעם עם מוזיקה של "עכשיו" וכמו מאיר אריאל, הכהן הגדול האחר של הישראליות שנעלמה לנו, הצליח לזקק תרבות ישנה-חדשה. הוא לא פנה עורף לתרבות עליה גדל אלא שכלל אותה, העשיר אותה, והרחיב אותה. הטקסטים שלו היו בעברית אמיתית, והתוכן היה מקומי, והגיבורים היו ישראלים אחרים, ותל אביב של "העיר הלבנה" היתה המרבד לרגליהם. איינשטיין עיצב, גם אם מעולם לא הודה בכך, חלק לא מבוטל מהזהות התרבותית שלנו כאן היום.
4. תשאר צנוע
איינשטיין נולד, גר ונפטר באותה הדירה בתל אביב. הוא לא עבר לפנטהאוז, הוא לא קעקע עיינים על העורף, הוא לא עשה ברמצוות, הוא סירב לאינספור פרסים ותארים וטקסים. הוא ברח מהערצת ההמון כמו מאש וסירב לעלות על במה כבר ארבעים שנה, לא משנה מה הציעו לו בתמורה. הוא היה כוכב-על ו"מולטי טאלנט" עוד בתקופה שלא היו כאן כוכבי על בכלל, אבל מעולם לא העלה על דעתו להפוך לסלב. כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו, אמרו חז"ל, והנה איינשטיין הדגים היטב את הכוון ההפוך. זה שבורח מהכבוד, והכבוד רודף אחריו. אנו מעריכים צניעות, אותו מונח שקל להגדיר אבל קשה, הו כל כך קשה, לעשות. יש לנו הרבה מה ללמוד כאן.
5. תהיה מלא תשוקה
כל חייו איינשטיין חרד מן ההמון וברח מן ההמולה אבל בין קירותיו וחדריו, הוא חי חיים מלאי תשוקה. תשוקה למוסיקה, למילים, לספורט. כולם ידעו שכשהיה משחק של הפועל תל אביב, ולא משנה אם זו הפסידה או ניצחה (נדיר) הוא תמיד היה האוהד מספר אחת, עם כל הלב והעוצמה. כשאוסיין בולט קבע את שיא העולם ב 100 מטר, אני זוכר שאיינשטיין התראיין ברדיו והתרגש עד כלות ממש. הוא גם שר במלוא הרגש והעוצמה. סוד הקסם של השירה האיינשטיינית היא שאתה מאמין למה שהוא אומר, ושאתה שומע שהוא מרגיש, חווה, פועם, את המילים והסיטואציה, אפילו שהוא לא מתלהם בשירה אלא נותר רגוע. מתחת למים השקטים והקול הנמוך, אפשר להרגיש את האהבה, ואיינשטיין היה הקוסם של האהבה.
היום שמעתי ברדיו המון שירים של איינשטיין וכל שיר הותיר אצלי צביטה עדינה בלב אבל גם חיוך קטן של נחת.
ומה אצלכם?
