 |
| צ'יף סיאטל. WIKI |
עוד לא ט"ו בשבט, אבל אנחנו מתחילים.
בשבת האחרונה פגשנו זוג חברים. הוא פרופסור בטכניון, מומחה לסביבה ואקולוגיה, והיא יועצת בנושא איכות סביבה. זוג מחייך וירוק שכזה. הוא דיבר על ט"ו בשבט המתקרב והקריא שיר מספר שלא הכרתי. מעין חוברת שנקראת "רוח האדמה" משנת 1981 (כן, מלפני 31 שנים) ובה שלל ציטוטים ותרגומים על הקשר בין האדם לאדמתו, בהקשר הסביבתי אקולוגי. עלעלתי והתאהבתי. בעמוד האחרון כתוב במפתיע ש"העתקת וציטוט קטעים מחוברת זו מותר ומומלץ" אז לא יכלתי להתאפק, ומיד נביא דברים משם.
כמו הקדמה:
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות הוא אחד מארבע ראשי שנה שיש בלוח השנה היהודי: ראש השנה לשנים, הלא הוא ראש השנה ה"רגיל" בא' תשרי. ראש השנה למלכים, הוא א' ניסן. ראש השנה למעשר בהמה, הוא א' אלול ואחרון חביב, ראש השנה לאילנות, ט"ו בשבט. והמנהג שהשתרש לנטוע עצים הוא יפה ונותן ליום הזה חגיגיות וקשר מיוחד לאדמה (ולבוץ. "תשאירו את הנעליים ליד הדלת אמרתי").
אז בצדק, כך נראה לי, ט"ו בשבט הוא יום שמקושר לאהבת הארץ ולחזרה אל הטבע, חזרה אל האילנות והעצים, השיחים והקרקע. כל ילד בגן הולך עם מעדר קטן, מגפיים גדולים ושתיל מטפטף ולומד דרך הרגליים לטעום מעט מהקשר של ארץ וצמיחה, התחדשות והמשכיות. בט"ו בשבט הנאיבי, הפשוט, יש הרבה אהבה לאדמה ולארץ אבל אין בכלל נטיעת יישובים, כבישים, מפעלים או פנסי רחוב. יש רק שורשים וירוק.
לעומת זאת, במציאות הישראלית הנוכחית והמסוכסכת, אהבת הארץ הפכה למונח ששמור רק לעבדקנים מגודלי פיאות ויחפים, שרועים צאן על איזה הר טרשים קירח בשטחים. ויותר מזה, היא הפכה למונח טעון פוליטית, ורבים בציבוריות הישראלית קושרים את אהבת הארץ עם סלילת כבישים, הקמת יישובים, הפרחת השממה, סילוק אנשים מאדמתם או דווקא בהשארת אנשים על אדמתם של אחרים. זה מעט הזוי, אבל כאן אנו חיים.
דומה ששיא הטירוף בעניין הזה של בלבול בין אהבת הארץ לאהבת המדינה (שגם אותה אפשר לאהוב, אבל זה לא אותו הדבר) הוא בשירו של נתן אלתרמן "שיר בוקר" שלצערי, רוב הילדים עדיין לומדים אותו בגן (ההדגשה להלן שלי):
בהרים כבר השמש מלהטתובעמק עוד נוצץ הטל,אנו אוהבים אותך, מולדת,בשמחה, בשיר ובעמל.ממורדות הלבנון עד ים המלחנעבור אותך במחרשות,אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,אנו ניפה אותך מאד.נלבישך שלמת בטון ומלטונפרוש לך מרבדי גנים,על אדמת שדותיך הנגאלתהדגן ירנין פעמונים.
(זה עוד ממשיך)
מאז ומעולם, או לפחות מאז שהעולם הפך למערבי והתיישבותי וחדל להיות עולם של שבטים ציידים-נודדים, ישנה משיכה אל חבל ארץ והגדרתו כ"מולדת" וכ"מכורה" שאותה יש "לקחת" מהאחר, להגן עליה, לברא מעליה כל מזיק, להקים עליה כל מבצר, להפוך את האדמה והנוף לתבניתו של האדם הגדל עליה. העירוני גדל מוקף בתים וגם אישיותו נבטה והתעצבה כך. לטוב ולרע.
וכך, אהבת הארץ משמשת היום ערבוביה של מטרות פוליטיות (לכבוש, להגן, ליישב, לסלק, להפריח, להתחיל, לסיים, לקבוע, להקים, לבנות, לפנות) ולעומת זאת, הקשר הפשוט, השורשי, המקורי, בין האדם לאדמתו, הקשר שלפני היות המדינה, הקשר של לפני היות הפוליטיקה, הקשר הזה הטשטש ונעלם במרוצת אלפי השנים האחרונות עד שאינינו יכולים לדמיין ארץ בלי מדינה או קרקע בלי שלטון.
ולא כך היה תמיד.
הקרקע קיימת ועומדת מדור דור. עולם החי, הצומח אדיש לתהפוכות מערכות השלטון של בני האדם והוא נותן לנו את המזון ואת החיים, אבל אנו בני אדם כוחניים, אלימים, גאוותניים, דרסנו את הקרקע ואת המציאות, הרגנו את החי וביראנו את הצומח לטובת צמחים חד עונתיים.
ועכשיו יש המתפלאים שהמציאות סביבנו מתחילה לקרוס עלינו.
לפני 150 שנה כתב איש חכם אחד (בתמונה למעלה, התמונה היחידה הידועה שלו), אדם בשם צ'יף סיאטל, מכתב לנשיא ארה"ב דאז, פרנקלין פירס. צ'יף סיאטל (נכון, על שמו נקראית העיר סיאטל, זאת מנירוונה ומהאנטומיה של גריי), היה אדם פרקטי שהתבונן למציאות ישר לעיניים ואמר בקול ובגלוי נבואת זעם וחורבן על היהירות של האדם הלבן שהכפיף את הטבע לפוליטיקה, ששכח את הקשר בין האדם לאדמתו, שתקוותו הלבנה היא להלביש את הארץ בשמלת בטון ומלט. וכך, בעיני הנשר אשר לו, כתב הצ'יף האמריקאי מכתב שעומד בחודו גם היום.
(סליחה, גבר, אבל קיצרתי קצת. הנוסח המלא בעברית נמצא כאן ובאנגלית כאן, ושווה לקרוא את שניהם). וכך הוא כתב:
הצ'יף הגדול מוושינגטון שולח לנו איגרת לומר שהוא מבקש לקנות את אדמתנו. הצ'יף הגדול משגר גם מילים של ידידות ורצון טוב. הרי זה נדיב מצידו שכן יודעים אנו מה מעט זקוק הוא לידידותנו בתמורה. אך אנו נשקול בדבר; כי היטב נדע שאם לא נעשה כן עלול האיש הלבן לבוא בכלי ירי ולקחת את אדמתנו. בדברי המנהיג סיאטל יכול המנהיג הגדול בוושינגטון לתת אמון מלא, ממש כשם אחינו הלבנים יכולים לסמוך על חילוף עונות השנה. דבריי כמוהם ככוכבים שלעולם לא יכבו.איך תוכלו לסחור בשמיים? בחמימות האדמה? רעיון זה זר הוא לנו. הלא רעננות האוויר או נצנוץ פני המים אינם קנייננו. איך תוכלו לקנות אותם מאיתנו עוד נחליט על כך בבוא העת. כל חלקת האדמה בארץ הזאת קדושה לבני עמי. כל מחט אורן מבהיקה, כל חוף חולי, כל אד תלוי ביערות אפלים, כל קרחת יער וכל חרק מזמזם קדושים בזיכרונם ובמסורתם של בני עמי.יודעים אנו שהאיש הלבן לא יבין את דרכנו. פיסת קרקע אחת נדמית לו כשנייה כי הוא זר הבא בלילה ליטול מן האדמה את כל אשר יידרש לו. האדמה אינה אחות לו אלא אויב ולאחר שכבש אותה - ימשיך בדרכו. את קברות אבותיו יותיר מאחור - לא אכפת לו. הוא גוזל את הקרקע מאת ילדיו. לא אכפת לו. קברות אבותיו וזכות הבכורה אשר לילדיו - נשכחים מליבו. ברעבתנותו יבלע את האדמה ואך שממה יותיר. מראה עריכם מכאיב לעינינו ואולי כך הדבר מפני שאדום-העור הוא פרא לא יבין...בערי האיש הלבן לא תמצא פינה שקטה. לא מקום לשמוע את רחש העלים באביב או את אוושת כנפי חרקים. אולי מפני שאני פרא ואינני מבין - השאון נדמה כעלבון לאוזניים. ומה הטעם בחיים אם אינך יכול לשמוע את האנקות בכיו המתוק של התחמס או את פולמוס הצפרדעים בלילה סביב האגם? האינדיאני מבכר את קולה הרך של אוושת הרוח על פני האגם ואת ניחוחה אחרי שהזדככה בגשם הצהרים או התבשמה באורנים.האוויר יקר לאדום העור כי לכל הברואים נשמת-אף אחת: לחיות, לעצים, לאדם. נראה כאילו האיש הלבן אינו משגיח באוויר אותו ישאף: כאיש הגוסס ימים רבים הריהו קהה-חושים מלהריח. אם אחליט לקבל את הצעתך אעשה זאת בתנאי אחד: האיש הלבן חייב להתייחס לבעלי החיים בארץ הזאת כאל אחיו.פרא אנוכי ולא אדע כל דרך אחרת. כבר חזיתי באלף גופות בופלו מבאישות בערבה. נטושים לאחר שהאיש הלבן ירה בהם מתוך רכבת עוברת. פרא אנוכי ולא אבין כיצד זה יהיה סוס הברזל המעשן חשוב מן הבופלו שאותו נקטול רק כדי להתקיים. מהו האדם בלא חיית הארץ? אם ייעלמו כל החיות - האנשים ימותו מבדידות-נפש גדולה; כי החיה והאדם מקרה אחד יקרה את כולם. כל הדברים תלויים זה בזה; אשר יפקוד את האדמה יפקוד את בני האדמה....אם נמכור לכם את אדמתנו אהבוה כאשר אהבנו אותה אנו. השגיחו עליה כפי שאנו השגחנו. שמרו בחובכם את זכר הארץ כמות שהיא בעת לקיחת; ובכל כוחכם ובכל מאודכם ובכול לבבכם שמרוה למען ילדיכם ואהבוה כאהבת אלוהים את כולנו. כי זאת נדע אלוהיכם ואלוהנו חד הוא. אדמה זו יקרה לו. אפילו האיש הלבן לא יוכל להימלט מן הגורל המשותף.
מדהים. מרגש. אמיתי.
ובאותו עניין כתבתי כאן פעם או פעמיים על המודל של הסרט אוואטר, אחד הסרטים היותר-אקולוגיים-מגניבים (ולא רק לראות לווייתן כחול מפהק), שאימץ את התרבות האידיאנית כבסיס הרוחני של תרבות הנאב'י, הגיבורים הגבוהים וארוכי הזנב והאזניים של כוכב פנדורה. גם הם, כמו האידיאנים, מרגישים קשר עמוק לאדמתם, ולעולם היצורים החיים והצומחים הסובב אותם. גם הם צדים כדי לחיות, ושונאים הרג מיותר. הם אוכלים מהחי ומאמינים שזה חלק ממעגל החיים הגדול והקוסמי, שגם הם יהפכו יום אחד לחלק ממנו, יתפרקו וגופותיהם יזינו יצורים אחרים. וגם שם, כמו לפני 150 שנה, האמריקאי הפולש לא מבין מה רוצים ממנו הילידים, ולמה אי אפשר פשוט לכבוש את הכוכב הארור ההוא. בסרט זה נגמר בסוף טוב. אבל במקור, באמריקה, זה נגמר בערימות של באפולו מתים, ובשדות החיטה האינסופיים של יוטה שהיו פעם סאוונות, שיחים ועצים, ושמאבדת מאז כמה ס"מ מגובה אדמתה בכל שנה (כי כבר אין דבר שיחזיק את הקרקע, ולא, חיטה לא יכולה לעשות את זה. אין לה שורשים).
אז ספרו לנו איך אתם מרגישים לקראת ט"ו בשבט, כמו אידיאנים או כמו אמריקאים לבנים?
כמו בני הנאב'י הצדים למחייתם והמתפללים על נשמת החיה שצדו, או כמו מפעילי הקומבייניים העצומים של טקסס?
אם לא תספרו, איך נדע?
