איפה אני בקרב של ניל יאנג נגד ג'ו רוגן?

ברשימת הלבבות שלי בספוטיפיי יש שני שמות מרכזיים המופיעים מיד בהתחלה: ניל יאנג וג'ו רוגן.

ועכשיו הלב נשבר, כי ניל יאנג כבר לא יהיה בספוטיפיי. בכלל.

למה? כי ניל וג'ו התחילו מכות בזירת המדיה, ובינתיים רק גו' רוגן נותר עומד על הרגליים.

איך זה קרה, ומה אפשר ללמוד מזה?

את ניל ינאג אני שומע בספוטיפיי בלופ: מהימים שהוא היה חלק מקרוסבי סטיל נאש ויאנג (למרות שהם היו טובים גם לפניו), כשהוא היה חלק מבאפולו ספרינפילד, אבל בעיקר אני שומע אותו כסולן. יש משהו במוזיקה של ניל ינאג, בגיטרה המדויקת, בקול הגבוה ובמילים המרגשות, בהתחייסות לחברה ולזמן - שתמיד מדגדג לי את בלוטות הדמע. למעשה, ניל יאנג הוא הסיבה שהתקנתי בכלל ספוטיפיי לפני כמה שנים. מישהו אמר לי: יש אפילו *רדיו* ניל יאנג בספוטיפיי. כלומר ערוץ רק עם שירים של ניל יאנג או דומים/ מושפעים/ קשורים. אז לא היתה לי ברירה: התקנתי, וזה הדבר הראשון ששמעתי. רק אחרי חודש התחלתי לחפש שם עוד דברים.

מן העבר האחר של זירת הרעיונות יש את ג'ו רוגן. אין צורך להכביר מילים אבל רוגן הוא ערוץ המדיה הכי גדול בעולם. ספוטיפיי שילמו לו לפני קצת יותר משנה סכום מדהים של 100 מיליון דולר כדי שיעזוב את יוטיוב ויתחיל להעלות את הפודקאסט שלו רק אצלם. רוגן מתמחה בראיונות עומק אינסופיים. שלוש שעות לראיון בממוצע, שזה בדיוק ההיפך הגמור מהדקה וחצי-שתיים שמקדישים לכל נושא בשאר ערוצי התקשורת. מי שאיכשהו חי במערה ולא שמע או ראה אי פעם את ג'ו רוגן: הוא נראה ומתנהג הכי רחוק מהדימוי של רפי רשף או כל מראיין טיפוסי. הוא לוחם. הוא מצחיק. הוא מקשיב. הוא מעמיק. חיצונית הוא נראה כמו קוביית נ"ט: מסיבי מאוד, מקועקע, קירח, אגרסיבי. כזה שהמדייה המסורתית נוהגת לקטלג מיד כ white trash. אבל ג'ו רוגן הוא איש מבריק של ממש. בראיונות הוא כל כולו שקוע בדבר עצמו. שואל שאלות בלי סוף, מקשיב, מתלבט בקול רם, נינוח. רוצה באמת להבין מי יושב מולו ומה יש לו לספר לעולם. וזה מרתק. הוא הצליח לראיין אנשים ולחדור לשכבות שאיש מעולם לא טרח לגלות, כי הוא מקדיש לכך את הזמן וכוח מיקוד של לייזר. הוא נותן למאזינים שלו את המקום והזמן. והוא לא מפחד, שלא לומר נהנה, לאתגר את עצמו, ואותנו.

עד כאן רקע.

ובשנה האחרונה ג'ו רוגן חופר לעומק הקורונה. לא סטייל אורלי וגאי (שתמיד היו עיתונאים גרועים, מחפשי צהוב, שטחיים – ושהקשר לאמת לא באמת מטריד אותם), אלא רוגן משתדל להרים מכסה מנוע, ולראיין את המומחים המובילים בעולם לאפדימיולוגיה שעסקו בכך אישית. ראיונות של שעות על שעות. הוא גם היה חולה בעצמו בשיא המגיפה וטיפל בעצמו בפרוטוקול של תרופות לא קונבנציונלי. הניסיון האישי שלו, יחד עם מה שהמרואיינים שלו אומרים מטריד מאוד. מצטיירת תמונה לפיה הפוליטיקה של ניהול הרפואי של המגיפה היתה חזקה יותר מהפרקטיקה הרפואית המקובלת. למשל לא לעודד תרופות שעובדות, ועוד.

תגובת הנגד לא איחרה לבוא. 100 רופאים חתמו על עצומה הקוראת לספוטיפי להסיר את ג'ו רוגן בטענה שחופש הדיבור שלו מסוכן לציבור. דא.

אבל ניל יאנג הרים את הרף עוד: לפני כמה ימים הוא כתב לספוטיפיי: אני ורוגן לא יכולים לשכון באותה אכסניה כי רוגן נגד חיסונים ואני לא יכול לסבול את זה, אז זה או אני או הוא. תחליטו. אם הוא ממשיך אצלכם, אני בחוץ.

ובאמת ספוטיפיי החליטו. אתמול הם הודיעו שניל יאנג יורד מספוטיפיי (למרות שהבוקר אצלי הוא עוד מנגן).

מצטער ניל, אני מת על המוזיקה שלך אבל לא היה לך שום סיכוי. ובצדק.

תודה לאל שלא הקשיבו לך.

ג'ו רוגן הוא קול פתוח, ביקורתי ומאתגר, ומותר לו לומר מה שהוא חושב. אם הוא לא היה אומר מה שהוא חושב באמת, הוא לא היה ג'ו רוגן, והוא לא היה הופך לערוץ המוביל בעולם. אני ועוד מיליוני מאזינים מצביעים באוזניים. אנו אומרים למעשה: שבענו מהפוליטיקלי קורקט. נמאס לנו מדיונים שטחיים בטלויזיה ובעיתונים. אנחנו מוכנים לפנות ארבע שעות מהחיים כדי לשמוע ראיון אחד. ואנחנו מוכנים לעשות את זה קבוע (הסטטיסטיקה מראה כל תכנית של ג'ו רוגן מושמעת יותר מ 11 מיליון פעמים. להשוואה: חדשות פוקס ניוז רואים פחות מ 2.5 מיליון). תן לנו את מה שיש לך ג'ו, ואנחנו נחליט מה אנחנו לוקחים מזה.

אבל זה לא רק אהבת הילד הרע. בעומק הדבר ממשיכה פה המלחמה על חופש הדיבור וחופש הרעיונות. כן, רוגן מאתגר את המדיה המסורתית, את הממסד, את כולם. אבל הוא לא מספר את דעתו או מתיג את עצמו כמומחה. הוא פשוט אומר: בואו נלמד יחד. הנה המומחים, בוא נשאל אותם. עוד ועוד ועוד עד שנבין משהו. כן, הוא בוחר את מי לשאול ומה לשאול אבל הוא *עושה*. אוי לנו מעולם עריצי סטייל 1984 בו אסור לשאול שאלות קשות או להשמיע דעות אחרות. אם ג'ו רוגן לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו. יש לו תפקיד חשוב במציאות והוא עושה אותו נפלא.

לעומתו, ניל יאנג מייצג היסטריה וחוסר הבנה מוחלט של המציאות. סורי ניל אהובי. פקששת בענק דרלינג.

בשורה התחתונה יש כמה לקחים קטנים שאני לוקח לעצמי ולנו מהמאבק הזה:

• תהיו אמיתיים ואותנטיים
• תשאלו שאלות קשות
• לעולם תישארו פתוחים לרעיונות חדשים
• אל תסתמו לאיש את הפה, כי זה יחזור אליכם בבומרנג
• תתמקדו במה שאתם טובים בו
• אם אתם עושים מוסיקה, אל תנסו להיות פוליטיקאים

 ובינתיים שתהיה שבת שלום ובריאות (מאומת קורונה בעצמי, ועובר את זה קל)

דעאל

 

 

 

 

By Dael with 4 comments

דברים ששכחנו בקורונה ואולי הגיע הזמן להיזכר

את הפוסט הזה אני כותב לכם מחדר במלון. לא, זו לא מלונית קורונה. איך אני יודע? כי כשאני מרים את העיניים ומסובב את הראש ימינה אני רואה הר עצום מושלג, עצים מציצים במדרון, ופסגות סלעיות מלאות הוד. אבל עוד על זה, תיכף.

הקורונה הגיחה לעולם כמו ג'יני מבקבוק – רגע אחת לא היה כלום, ואז פופ, היא פה והיא בכל מקום. עוד כמו הג'יני, גם היא שינתה לנו את החיים. לרעה או לטובה – אנחנו צריכים להחליט, ואחרון – כמו הג'יני אין לנו שום מושג למה היא מסוגלת, ולמה מסוגלים אנחנו. אז אולי קצת כמו אלאדין גם אנחנו ניסינו לבקש מהג'יני כל מה שאנחנו לא, רק כדי לגלות בסוף שצריך לחזור להיות שוב עצמנו. הפוסט הזה לא רוצה להיות עוד ויכוח קורונה על מה צריך לעשות (תכלס, כבר קצת לא אכפת לי). הפוסט הוא על מה צריך לזכור. ומבט לאחור, הקורונה הזכירה לנו הרבה דברים שאולי שכחנו על עצמנו, ולא פחות מכך, על הסביבה בה אנו חיים.  

היא הזכירה לנו שאי אפשר לזייף מערכות יחסים. זיוף הוא משהו שהעולם כמעט התרגל אליו. אנשים מצאו את עצמם חולקים משק בית, ילדים, מיטה, משכנתא, אבל כשהגיע חודש או חודשיים בו הם באמת צריכים להיות יחד – כי לא היה שום מקום אחר לברוח אליו – המסיכות ירדו, ופתאום הכל הפך רגיש ואולי דוקר יותר. האישה שאיתי היא מטפלת זוגית ומשפחתית ויש לה קליניקה שנים רבות. היא מספרת לי שמעולם לא היו יותר פניות למטפלים זוגיים. כך גם לפסיכולוגים (נסו לקבוע תור לאחד, בהצלחה). הסגרים, צמצום הצעדים, הבית שחוזרים רק אליו, מקומות העבודה שהפסיקו להיות מפלט – כולם גורמים לאנשים להתמודד מול המראה כאן ועכשיו. לבחון את מערכות היחסים שלהם. זו גם הזדמנות גדולה לשיפור. לא לדחות את הניקיון. יש בעיות שלא מורגשות אם נמצאים 10 שעות ביום במשרד. עכשיו המשרד הוא בבית, אז הגיע הזמן לזרוק את הבעיות מהחלון, לא שוב לטאטא אותן תחת השטיח.

הקורונה הזכירה למי ששכח שבריאות מושגת קודם כל ע"י אורח חיים בריא. מי שסבל בעיקר מהקורונה (מבחינת אשפוז, הנשמה וכו') היו קודם כל אנשים עם משקל עודף משמעותי, סכרת, ובריאות לקויה. כשהגוף רפוי, הוירוס חזק. וכן, הוירוס לפחות בהתחלה היה מסוכן והצליח להרוג ולפגוע לעתים גם באנשים בריאים, אבל ככלל, אם הגעתם לקורונה בכושר, בתזונה נכונה, אז הסיכוי שלכם לשרוד אותה בהצלחה (ואפילו בלי מכה קלה בכנף) הוא גדול לאין ערוך מכל תרופה בדיעבד. איכלו נכון והתעמלו גם עתה.

הקורונה הזכירה לנו שהאדם עדיין ניצב מול איתני הטבע. מאתיים שנה של מהפכה תעשייתית שהלכה והתעצמה השכיחו מאיתנו את הטבע. יש אנשים שפוגשים אותו רק דרך ערוץ נשיונל גי'אוגרפיק. התרגלנו לעולם מושלם, בו הכל עובד לפי תכנית. תמיד יש אור כשלוחצים על המתג, יש אינטרנט כשמדליקים המחשב, ותמיד יש קליטה. העולם הזה רחוק מאוד מהטבע האכזר, הכאוטי, הפראי. והנה הסטריליות מתה והקורונה חדרה מבעד לכל הסדקים ועטלפים הפכו לכוח המניע את העולם. אז תתחברו שוב לטבע. אפשר בטיול, אפשר באוכל קדמוני, אפשר בללכת יחפים. לא משנה איך אבל תהיו חלק מהטבע כי מעולם לא היינו אמורים להיפרד ממנו באמת.

הקורונה הזכירה לנו שצריך לבחור להמשיך לחיות. אי אפשר לתת לפחד לנהל אותנו ולצערי אצל רבים רק הפחד מוביל את ההחלטות והמעשים. אנשים לא מארחים ולא מתארחים ולא יוצאים ולא נופשים, בטח לא בחו"ל, כי השלטונות לא ממליצים או כי מפחדים להידבק או כי מה יהיה. אוקיי. אם אתם במצב רפואי גבולי כנראה טוב להישמר. אבל לכל השאר – למה להשתבלל? בשנה האחרונה עשיתי טרק של שבוע יוון, טרק של עשרה ימים סובב מון בלאן. עכשיו שבוע סנובורד. גם כדי ללמוד מיומנות פיסית חדשה, וגם כדי לנשום אויר הרים צלול (אפילו שהאיטלקים מחייבים מסיכה גם בצ'יירליפט פתוח! הזיה). וגם, ובעיקר, כדי להיות שבוע רק אני והבן שלי. כן, גם בלי שמכריחים אותנו בגלל בידוד או סגר. אל תעצרו את החיים, כי חיים רק פעם אחת.

קורונה הראתה כמה קשה להודות בטעויות או לשנות דעה. כשהקורונה-ג'יני הגיחה, לא ידענו כלום. אף אחד לא ידע. לכן לא כעסתי על ההחלטות של הפוליטיקאים. אני בטוח שראשי הממשלה ושרי הבריאות ושאר הפוליטיקאים ניסו לעשות הכי טוב על סמך המידע שהיה. והיה מעט מידע ובכאוס עושים טעויות. אבל, וזה אבל גדול, עכשיו אנו כבר יודעים דברים חדשים. אנו יודעים שמחוסנים ולא מחוסנים נדבקים ומדביקים אותו דבר. אז מה ההיגיון להמשיך בתו ירוק? למי זה טוב? את מי זה מציל? אנו גם יודעים שהוירוס לפחות כעת פחות מסוכן ופחות מאיים ממה שהיה וממה שחשבנו. אז למה להמשיך ולהשתגע? אישית, כל חיי אני מנסה ללמוד ולשנות את דרכי  להקשיב ולהשתנות – ואכן השתניתי בכל ההיבטים של חיי - כי רק מהיכולת להשתנות מגיעה צמיחה. ועתה טוב נעשה אם כולנו נסגל לעצמנו את היכולת להקשיב גם לקולות שלא נוחים לנו. ואם טעינו, אז לומר פשוט: טעינו. בינתיים זהו מצרך נדיר בקרב האוכלוסיה, ובלתי קיים בקרב הפוליטיקאים. אני לא מצטער לרגע על שהתחסנתי. החיסון יעיל ועובד יפה. אבל אני בהחלט מצטער שלא הרמתי את הדגל מוקדם יותר. הלו. הלו. מה הולך פה. טוב שנהיה גם קצת צנועים בעמדות שלנו, בטענות שלנו, ובוודאי ככל שזה נוגע לחיי אחרים.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה: הקורונה הזכירה לנו שוב שהמדינה לעולם תנצל כל הזדמנות להשיג עוד כוח. סוציאליסטים תמיד האמינו בעוצמת המדינה. ליברלים, היסטורית לפחות, ניסו לצמצם את מעורבותה בחיי הפרט. אבל הנה באה הקורונה והנה כל המחנות כמדומני נתגלו כמעודדים מעקב שב"כ אחר טלפונים, מעודדים את סגירת השמים, מקדמים כפיית חיסונים, פוגעים בחופש הדיבור, בחופש העיסוק, ובמה לא. הכל כדי שיהיה למדינה נוח וקל יותר לפעול. "כי מסוכן". המדרון הזה היה ועודנו חלק מאוד. רונלד רייגן המנוח אמר פעם שהמשפט הכי מפחיד בעולם הוא "אנחנו מהממשלה ובאנו לעזור לכם". הקורונה הראתה (שוב) עד כמה הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אין לי ספק שהיו ושעדיין יש למנהיגים כוונות טובות אבל אנחנו כבר מזמן עומדים בשערי הגיהנום.

בעיני, המסקנה החשובה היא חירות הפרט. היכולת לחשוב עצמאית, ולהחליט מה טוב עבורכם אישית, ועבור משפחתכם. לקחת אחריות אישית על כל היבטי החיים וזו משימה שלעולם אינה נגמרת.

כי המדינה ממליצה לנו מה לאכול, ומה לא לאכול, ובדרך כלל טועה לגמרי בהמלצותיה. אני כותב כאן על זה כבר 15 שנים לפחות. לקחתי על אחריות על מה שאני אוכל, אפילו שהממסד אומר את ההיפך לגבי מה בריא לי ומה לא. אפילו הרופא שלי אומר לי ההיפך. הוא כבר הרים ידיים ממני וכנראה ש 15 שנים של בריאות הוכיחו משהו.

המדינה ממליצה לנו במה להשקיע, ובמה לא להשקיע, וגם בזה היא בדרך כלל טועה מאוד. גם פה, לקחתי אחריות כי בדקתי את הדברים לעומק והבנתי שהמדינה טועה. היי, אולי גם אני טועה, אבל לקחתי אחריות על העתיד הכלכלי שלי. אני לא אבוא למדינה בטענות אם ההשקעות שלי לא יצליחו ובו בזמן אין לי ציפיות או בקשות ממנה. תנו לי לחיות את חיי.

בכלל, קשה למצוא דברים שהמדינה ממליצה לנו והם פשוט טובים. ההמלצות שלה מתעוותות מרוב אינטרסים ומנגנונים וחוסר יכולת להשתנות. אבל המדינה לא תמיד טועה. יש לה תפקידים חשובים וגם המלצות שלפעמים מצליחות ממש. חיסונים למשל הם המלצה מצוינת  של המדינה. חיסונים שינו את ההיסטוריה והעלימו פוליו ואדמת וצהבת, וגם הפחיתו מאוד את התמותה מקורונה. עובד.

אבל המדינה לא תמיד צודקת וכל המלצה צריך לבחון מחדש, ובשבע עיניים. כי המדינה אולי הפעם טועה, אולי הפעם צודקת, אבל החיים הם תמיד שלכם.

רק שלכם.

 

תהיו לי בריאים

דעאל 

By Dael with 1 comment