שנה יוצאת ושנה באה, דור הולך ודור בא.
אופנה נולדת וטרנד גווע, חדשות מנצנצות ועיתונים עוטפים דגים.
כי כך הם חיינו: הזמן אינו עוצר בהם לרגע.
והנה, בפרוס עלינו שנה אזרחית חדשה, אנו שוב רואים את הזמן חורץ סימני שנים על הציר הגדול של הזמן. אז מה נאחל לעצמנו בערב הזיקוקים, הנשיקות והאלכוהול?
יש המאחלים לעצמם העלאה במשכורת (אני זוכר מימי כשכיר כי "דיוני שכר" הם אופנה מקובלת בחודשי ינואר).
יש המקווים לשדרג השנה את הדירה, את המכונית או את הטלפון. כנראה את שלושתם.
יש המייחלים להקמת משפחה, או להרחבתה או לשינויים אחרים במצבם האישי.
יש הרוצים לרוץ מרתון, לטייל בחו"ל או להשתתף בתכנית ריאליטי.
ויש את החולמים, ויש את האדישים ויש את הטרודים מכדי להתעסק בזה בכלל.
ואתם מה?
והנה, לפני אלפיים שנים בדיוק חי ברומא פילוסוף בשם סנקה שכתב רבות על מצבו של האדם ומה יאחל האדם לעצמו מול מחוגי הזמן. הדברים שכתב סנקה ברורים וטריים ומרגישים כאילו לא יבשה עדיין הדיו בה נכתבו. סנקה, מאבות הפילוסופיה הסטואית, כתב בלשון חדה ותמציתית דברים קשים וחזקים, ואודה כי מחשבתו היא נר לרגלי ולאור כתביו אני משתדל לנהל את ימי ואת זמני. לא תמיד מצליח, אבל משתדל.
כל הציטוטים להלן הם מספרו "על קוצר החיים" בהוצאת נהר (28 ש"ח בלבד למהדורה האלקטרונית).
מכירים את האנשים העסוקים תמיד, הלחוצים תמיד, המתלוננים שהם לא מספיקים ושהם לא מרוצים? גם סנקה מכיר אותם היטב, ואת טענותיהם, אולם הוא סובר אחרת:
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך".
וגם:
"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון — כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה".
כי הזמן הוא המשאב הנדיר והיקר ביותר. לא ניתן לאגור אותו כלל, אבל למרות זאת, רוב חיינו עוברים עלינו כשאנו אדישים לחלוטין לזמן ומבטלים אותו בהינף יד תמורת כסף או נוחות:
"בני האדם מוקירים ביותר קצבאות ומענקים, ותמורתם הם מציעים את שירותיהם או את מרצם או את תשומת לבם: איש מהם אינו מייחס ערך רב לזמן. הם עושים בו שימוש בקלות יתרה, כאילו אינו עולה מאומה. ואולם, אם על אנשים אלה קרֵבה ובאה סכנת מוות, תראה אותם לופתים את ברכי הרופאים, ואם מאיים עליהם עונש מוות, תראה כי הם נכונים לכלות את כל הונם כדי להמשיך לחיות: כה סותרים הרגשות שבקרבם".
ובינתיים אנשים חיים כך: מתכננים על הפנסיה ובינתיים עוברים בין עבודות, עושים המון דברים, לחוצים מאלף ואחת טרדות, עושים עושים עושים. גם וגם וגם. אולי הם אפילו שחקנים מצליחים, אנשי עסקים, מנכ"לים של חברות, ועדיין הם חשים לכודים במנהרת הזמן, שהם טורחים הרבה אבל מתקדמים מעט. שהזמן זולג מבין אצבעותיהם. ולעתים קרובות אנו רואים אנשים כאלה, בכירים במשק ששערם כבר האפיר אבל סנקה מאותת לנו שלא נטעה בהם:
"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שׂערו האפור או קמטיו: הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה. ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות".
אז מהו הלקח שלי מדבריו הנוכחים והנוקבים של סנקה? מה נאחל לעצמנו בפרוס השנה האזרחית החדשה?
שנחיה ימים רבים וארוכים על פני האדמה, חיים של משמעות ולא של טלטלות סתמיות.
שנכבד את עצמנו, את הזמן שלנו, ונחייה בכל רגע, עכשיו. לא למען העתיד אלא לטובת ההווה.
שנהנה, נצחק, נאהב, נלמד ונחכים. שנעשה טוב. לא מחר, היום.
שנקדיש את הזמן לטובת צבירת ידע, ולא לצבירת חפצים שיעלו אבק ויכלו את הממון.
שנשכיל להבדיל בין כוח ההרגל לבין עוצמת השינוי.
שנחיה חיים משמעותיים.
מהיום ועד מאה ועשרים.
שנת 2016 שמחה יקירים ויקירות.
אופנה נולדת וטרנד גווע, חדשות מנצנצות ועיתונים עוטפים דגים.
כי כך הם חיינו: הזמן אינו עוצר בהם לרגע.
והנה, בפרוס עלינו שנה אזרחית חדשה, אנו שוב רואים את הזמן חורץ סימני שנים על הציר הגדול של הזמן. אז מה נאחל לעצמנו בערב הזיקוקים, הנשיקות והאלכוהול?
יש המאחלים לעצמם העלאה במשכורת (אני זוכר מימי כשכיר כי "דיוני שכר" הם אופנה מקובלת בחודשי ינואר).
יש המקווים לשדרג השנה את הדירה, את המכונית או את הטלפון. כנראה את שלושתם.
יש המייחלים להקמת משפחה, או להרחבתה או לשינויים אחרים במצבם האישי.
יש הרוצים לרוץ מרתון, לטייל בחו"ל או להשתתף בתכנית ריאליטי.
ויש את החולמים, ויש את האדישים ויש את הטרודים מכדי להתעסק בזה בכלל.
ואתם מה?
והנה, לפני אלפיים שנים בדיוק חי ברומא פילוסוף בשם סנקה שכתב רבות על מצבו של האדם ומה יאחל האדם לעצמו מול מחוגי הזמן. הדברים שכתב סנקה ברורים וטריים ומרגישים כאילו לא יבשה עדיין הדיו בה נכתבו. סנקה, מאבות הפילוסופיה הסטואית, כתב בלשון חדה ותמציתית דברים קשים וחזקים, ואודה כי מחשבתו היא נר לרגלי ולאור כתביו אני משתדל לנהל את ימי ואת זמני. לא תמיד מצליח, אבל משתדל.
כל הציטוטים להלן הם מספרו "על קוצר החיים" בהוצאת נהר (28 ש"ח בלבד למהדורה האלקטרונית).
מכירים את האנשים העסוקים תמיד, הלחוצים תמיד, המתלוננים שהם לא מספיקים ושהם לא מרוצים? גם סנקה מכיר אותם היטב, ואת טענותיהם, אולם הוא סובר אחרת:
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך".
וגם:
"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון — כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה".
כי הזמן הוא המשאב הנדיר והיקר ביותר. לא ניתן לאגור אותו כלל, אבל למרות זאת, רוב חיינו עוברים עלינו כשאנו אדישים לחלוטין לזמן ומבטלים אותו בהינף יד תמורת כסף או נוחות:
"בני האדם מוקירים ביותר קצבאות ומענקים, ותמורתם הם מציעים את שירותיהם או את מרצם או את תשומת לבם: איש מהם אינו מייחס ערך רב לזמן. הם עושים בו שימוש בקלות יתרה, כאילו אינו עולה מאומה. ואולם, אם על אנשים אלה קרֵבה ובאה סכנת מוות, תראה אותם לופתים את ברכי הרופאים, ואם מאיים עליהם עונש מוות, תראה כי הם נכונים לכלות את כל הונם כדי להמשיך לחיות: כה סותרים הרגשות שבקרבם".
מול פני סכנה, מול מחלה או בעיה בריאותית, או "סתם" בגיל מבוגר, האדם מבין כי זמנו עומד לחלוף ואו אז הוא "לופת את ברכי הרופאים". אבל אז מאוחר מדי. שנים של הזנחה, של אדישות, של הרגל, עברו ללא שוב. שכן את הזמן יש להכיר ולהוקיר ולכבד, לתת לו מקום וערך ממשי, שאם לא כן, אומר סנקה:
"כפי שלא תועיל כמות הנוזל שתמזוג אל כלי אם אין לו תחתית לקבל אותו ולהכילו, כך גם אין זה משנה כמה זמן יש ברשותנו: אם אין לזמן מקום להשתקע בו, הוא מסתנן דרך הנפשות המנוקבות והסדוקות".
ובאמת, רובנו לא חיים את הרגע, אלא מתכננים תכניות גדולות לגבי העתיד: מתכננים לפנסיה, בונים על עתיד רחוק ומזהיר. או, אז יהיה לי זמן! אח, כשאפרוש אסע מסביב לעולם. כשאפרוש, אקרא ספרים. כשאפרוש, אתנדב בקהילה ואעזור לנזקקים. כשאפרוש אוכל להגשים את חלומותי. ועד אז מה? עד אז אעבוד במשרה מכניסה וכדאית, אבל שאני לא סובל אותה, כי מה לעשות, זה החיים. מכירים אנשים כאלו? כי גם סנקה מכיר אותם:
"אתה עשוי לשמוע רבים אומרים: "בשנתי החמישים אפרוש מעיסוקַי, שנתי השישים תפטור אותי מחובותַי." ואיזו ערובה, אמור לי, יש בידך לחיים ארוכים יותר? מי יבטיחך שהדברים יהיו סדורים וערוכים כדרך שאתה מתקין אותם? האין זאת בושה שלעצמך אתה שומר רק את פירורי החיים, שלשׂכל הטוב. אתה מועיד את פרק הזמן שכבר אי אפשר לייחדו לדבר? הלוא מאוחר לצאת לַדרך ולחיות את החיים רק אז, כאשר יש לסיימם! איזו התעלמות אווילית מן המוות היא זאת הגורמת לאדם לדחות תכניות טובות בתכלית לשנתו החמישים או השישים ולהתכוון להתחיל את חייו מן הנקודה שאליה מעטים זוכים להגיע".
ובינתיים אנשים חיים כך: מתכננים על הפנסיה ובינתיים עוברים בין עבודות, עושים המון דברים, לחוצים מאלף ואחת טרדות, עושים עושים עושים. גם וגם וגם. אולי הם אפילו שחקנים מצליחים, אנשי עסקים, מנכ"לים של חברות, ועדיין הם חשים לכודים במנהרת הזמן, שהם טורחים הרבה אבל מתקדמים מעט. שהזמן זולג מבין אצבעותיהם. ולעתים קרובות אנו רואים אנשים כאלה, בכירים במשק ששערם כבר האפיר אבל סנקה מאותת לנו שלא נטעה בהם:
"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שׂערו האפור או קמטיו: הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה. ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות".
אז מהו הלקח שלי מדבריו הנוכחים והנוקבים של סנקה? מה נאחל לעצמנו בפרוס השנה האזרחית החדשה?
שנחיה ימים רבים וארוכים על פני האדמה, חיים של משמעות ולא של טלטלות סתמיות.
שנכבד את עצמנו, את הזמן שלנו, ונחייה בכל רגע, עכשיו. לא למען העתיד אלא לטובת ההווה.
שנהנה, נצחק, נאהב, נלמד ונחכים. שנעשה טוב. לא מחר, היום.
שנקדיש את הזמן לטובת צבירת ידע, ולא לצבירת חפצים שיעלו אבק ויכלו את הממון.
שנשכיל להבדיל בין כוח ההרגל לבין עוצמת השינוי.
שנחיה חיים משמעותיים.
מהיום ועד מאה ועשרים.
שנת 2016 שמחה יקירים ויקירות.
