לאן נעלמתי / מה מעסיק אותי כעת / מחשבות בעלמא

החיים נעים בגלים. 

בתקופות ובזמנים שונים הגלים של המציאות שלנו מתנהגים אחרת. לעתים הגלים מתרוממים ולוקחים אותך למעלה למעלה ולעתים הם שקטים ורגועים. לפעמים הגלים סוערים וכהים ולפעמים יורדים לתהומות ומצולות ים. לפעמים הגל יסחוף אותנו אל העומק והמרחב ולעתים הוא יישא אותנו אל חוף מבטחים. 

החיים הם גלים. 

והגלים הם לעולם חידה וסכנה וקסם ויופי והזדמנות גם יחד.

ביקשתי לכתוב מעט על הגלים בחיים שלי כעת, גלים שעשויים להסביר מדוע לאחרונה כתבתי פחות פוסטים ומאידך, אני עסוק הרבה יותר. in a good way. לגמרי. אז יש כמה וכמה דברים שמעסיקים אותי כעת, ולוקחים ממני זמן אך גם ממלאים אותי באנרגיה טובה והתחדשות. 

חלק מהגלים הם רק מחשבות ותחושות והם אינם מסבירים מאומה.

וחלק הן לא יותר מאדוות רגעיות על פני המים, שבאות והולכות.

ספרות: 

תמיד הייתי בעיני עצמי איש של מילים. מאז שלמדתי לחבר אותיות למילים, תמיד מוכרח הייתי שיהיו במחיצתי בכל רגע נתון לפחות ארבעה חמישה ספרים (שמתוכם לפחות שלושה שלא קראתי בעבר, אחד שניים שאני חוזר אליהם, ובדר"כ גם ספר עיון או שניים). על פי רוב הם מעורמים זה על גבי זה לצד המיטה ואני קורא בהם חליפות. זה מוזר, אני הולך לסלון ולוקח איתי ארבעה ספרים, וחוזר לחדר איתם שוב אחר כך. אתמול למשל (שבת) התחלתי שוב את "חולית" האהוב של פרנק הרברט, אני באמצע "הקורבן" של סול בלו, לקראת סיום "ספינת העבדים" בהוצאת בבל (מדהים), וסיימתי את "חיות הקודש" על מדרשים ויצורי הפרא בעולם חז"ל. 

אז עכשיו זו תקופה כזו, בה אני קורא יותר, וגם כותב יותר. אני משתדל להשקיע יותר זמן בכתיבה, וללמוד מהטובים ביותר. כל יום לכתוב קצת. אני מקווה שחלק מהדברים אותם אני כותב עכשיו למגירה, יעלו על שולחנכם יום אחד, אבל בספרות צריך זמן וסבלנות, ואלו מצרכים נדירים אצלי, לצערי. אז אל תתייאשו ממני. עדיין. 

חירות וסובלנות

תרבות האי-החירות שפשתה בארצנו מדירה שינה מעיני. אנחנו בעולם בו מרגע לרגע החירות מצטמצמת והסובלנות נעלמת. כולנו צודקים בעיני עצמנו, זה לא חדש, אבל החדש הוא האפס-סובלנות לדעתו ואמונתו של האחר והמאמץ שאנשים עושים כדי להשליט בכפייה את עמדתם על הזולת. כתבתי על כך פעמים רבות אבל זה הולך ונעשה גרוע יותר. מפרסמת חנות המבורגרים מודעה בפייסבוק, ומיד הדף מתמלא נאצות של טבעונים ונוצר לובי שרוצה לאסור בחקיקה על אכילת בשר/יבוא בשר. בדיוק באותו האופן ח"כ אחת העלתה למשל הצעת חוק שתאסור כליל על קניית סיגריות למי שנולד אחרי שנה מסוימת. תאסור לנצח. זה לא משנה אם בשר בריא או מזיק, אם סיגריות מסרטנות (הן כן) או רק מזיקות, מה שחשוב הוא שדעתו של האדם הפכה לאבסולוטית עד כדי שהוא מרגיש מחויב לכפות אותה על האחר. עוד דוגמה. באה נערה משירות לאומי לבית ספר וסיפרה פרשת שבוע ומיד קופצים אנשים "הדתה הדתה" כאילו מכריחים כאן ילדים להשתחוות לפסל זיאוס. באותו האופן מי שכותב בעד פוליטיקאי מסוים, מימין או משמאל, הופך מיד למוקצה מחמת מיאוס ותת אדם אצל הצד השני, ברמה הכי אלימה, חסרת סובלנות, הערכה או שיח. ונוצר כאן שילוב הרסני של אגרסיביות כלפי דעות שונות, והפעלה של מנופים כדי להבטיח שרק הדעה "שלי" תהיה לגיטימית. זה נכון למילים וזה גולש למעשים.

ומעל כל זה קיים אפקט העדר וגם הוא הפך אלים יותר, ומהיר יותר, וזועם הרבה יותר. מישהו ראה משהו בפייסבוק, איזה סטטוס, איזו אמירה ומיד יוצאים גדודים זועמים רכובים "לעשות צדק". ראבאק. איזה צדק. מי אמר. ואם הפוסט הזה הוא שקר. ואם הוא אמת אבל האמת מורכבת. בקיצור, בואו נרגיע. בואו נמשיך להחזיק בדעות רציניות ומשמעותיות אבל נוכל גם לחיות עם העובדה שמישהו חושב לגמרי הפוך מאיתנו, ולמרות זאת הוא יכול להיות אדם מקסים וטוב (כן גם אם הוא חרדי/אוכל בשר/תומך ביבי/תאום של זועבי/קורא הארץ/אח של בנט/טבעוני/פליאו/שובר שתיקה/whatever). 

ביטקוין

אני חושב שאפשר לקרוא לי מומחה בהעברות כספים. בעשרים שנה האחרונות, כשאני חובש את הכובע המקצועי שלי, אני עוסק באינטגרציה טכנית של בנקים לרשתות סליקה, ובעיקר בכל מה שקשור להעברת כסף ממקום למקום בעולם. זו הפרנסה שלי וזה מה שהחברה שלי עושה בעיקר. במקביל לכך ולא במקרה, בשנתיים האחרונות, צללתי עוד ועוד לעולם הקריפטו (מטבעות קריפטוגרפיים, כדוגמת הביטקוין וחבריו) המאפשרים בין היתר העברת כספים בינלאומית באפס עלות ובאפס זמן (כמעט. אולי גם באופן מוחלט בקרוב). זהו עולם מסעיר וחדש, ואני עוסק בו רבות מאוד וגם עליו אני כותב (בקרוב, בקרוב תקראו). הסיבה היא שהוא מפתח לחירות. הוא לא "מנייה" אלא חידוש טכנולוגי שמהותו להחזיר את הכח והשליטה לידי האנשים במקום לגורמים המוסדיים. לא צריך מתווך, בנק או חברת אשראי. כל אחד יכול להצטרף לכלכלה הזו, גם אם הוא פליט סורי, תושב הקלאהרי או תושב מגדלי אקירוב ולכן הכלכלה הזו צומחת ותצמח עוד ועוד ועוד.
הערה כדי לסבר את האוזן: ב 8 לינואר האחרון הבן שלי קנה ב 742 דולר שהוא חסך בעצמו 0.8 ביטקוין (הוא קיבל ממני ליומולדת, שהיה חצי שנה קודם לכן 0.2 ביטקוין, אז הוא החליט להשלים ל1 מכספו). אותם 0.8 ביטקוין שווים כעת 2561 דולר, במקום 742 אז. עברה, כאמור, רק חצי שנה. 

הערה להערה ותזכורת להשקעות בחיים בכלל: אל תשחקו עם כסף שאינכם יכולים להרשות לעצמכם להפסיד. 

מעברי חיים

התקופה האחרונה עומדת אצלי בסימן מעברים. סיימנו שנה ראשונה בתל אביב במהלכה הפכתי מעכבר כפר לעכבר עיר. אני מבלה הרבה פחות זמן ברכב ונהנה מאוד מהאפשרויות שהעיר ללא הפסקה מציעה לי. מגינת הכלבים (יש לנו כלב!), ממועדון הקרוספיט (נמל), מנסיעות באופניים לכל מקום, מללכת לים בשבת, משוק התקווה (כל יום שישי ב7 וחצי בבוקר), מהלחות הפסיכית בימים האחרונים (טוב, מזה אני לא נהנה תכלס) ומהאנרגיה. גם ברמה המשפחתית משתנים. הילדים גדלים ועוזבים את הקן (אחת חיילת, אחד מתחיל מכינה), מתבגרים (בר מצווה לצעיר), מתקדמים (אישתי פתחה קליניקה בת"א). אנחנו משנים, משתנים, מתפתחים. השינויים הללו מבורכים אבל גם לוקחים את האנרגיה שלהם, את הזמן והקשב שלהם. זוהי תקופה טובה וגם סוערת, גם מאתגרת וגם מבטיחה. 

מסורתיות

נולדתי וגדלתי בבית דתי ואחרי התיכון אפילו למדתי ב"עלי" (פעם הרגשתי בגלל זה מלח הארץ עד ששמעתי את הרב לווינשטיין והרגשתי מלח בפה). עד לפני שנה חייתי בישוב קהילתי דתי בגליל. יש הרבה יופי באורח החיים הדתי, והרבה דברים העשויים להיות טובים לנפש. אבל יש גם דברים מצמצמים וחנוקים ומגומדים. כנער בתיכון דתי למדתי שיש דתיים ויש חילוניים: אלו הולכים עם כיפה ואלו בלי. לא היה משהו באמצע, ואם היה, הוא לא הוזכר או דובר. בשנים האחרונות גיליתי שאני בכלל מסורתי. אני לא הולך עם כיפה אבל בשבתות אני דווקא מגיע ל"יחד" שזה בית כנסת אורתודוכסי ומודרני שרבים מחבריו הם חברי הקהילה הלהט"בית בת"א. בית כנסת שלא דומה לשום מוסד שהכרתי בימי במגזר הדתי אלא פתוח, מרענן, קהילתי ונכון. המסורתיות מתאימה ככפפה לעירוניות החדשה שלי, וגם לעולם החירות הפנימי שלי, שלא מבקש רשות ושלא שואל מה מותר לחשוב ומה סתם בא לי טוב. 

אני חושב שהחברה שלנו בכללותה נעה כמטוטלת בין האדיקות לבין החילוניות, בין הפתיחות לבין ההתבדלות. אני רואה את הדור של החברים של הבת שלי, שלמדה לפני הצבא במכינה מעורבת לדתיים וחילוניים, וכיצד כולם יחד לא מפחדים מהדתה ולא מפחדים מהחלנה, והם דור הרבה יותר שפוי ומאוזן ובריא מהדור שלי, שחיפש כל הזמן מבצרים וגדרות וחומות שלא יעלו בהן. אני מקווה שאני רואה בחברה, דווקא דרך הדור הצעיר הזה, את האיזון הבריא, הישראלי כל כך, שהיה חסר כאן כל כך. ואולי גם על זה אכתוב, אם אמצא את הכח.

פליאו

אני מתבונן בקהילת הפליאו ונדהם ומחייך. עברו שלוש שנים וחצי (כמעט) מאז שהוצאתי לאור את הספר ועשור ויותר מאז שהבלוג הזה התחיל את שורותיו הראשונות. במרוצת הזמן הזה הקהילה גדלה וצמחה וצברה עוד ועוד אנשים ונשים, כולם הוכחות חיות ומאושרות לסגנון החיים העתיק והחכם ביותר שעושה חתיכת קאמבק. אנשים קוראים ספרים, עושים קורסים אונליין, מנסים, הולכים לשווקי פליאו, לחנויות פליאו, מסעדות כבר מסמנות פליאו בתפריט ובבתי הקפה בת"א (כמעט) ולא מרימים גבה כשאני מבקש שמנת ליד האמריקנו. המון המון מחקרים ממשיכים לצאת, המקעקעים עוד את תיאורית הכולסטרול=התקפי לב, את הפרדיגמות הישנות ומדגימים לנו שאיננו יודעים יותר משאנו יודעים. במקום לנוע בין חרדות ופחדים, אנו רוצים לנוע בין אוכל אמיתי וחיים מלאים ושמחים. לבחור בסגנון חיים הממעיט לחץ ומרבה שמחה. ההצלחה נקבעת ברגליים, על ידי כולכם, וזה מסמן לי שאני יכול לתת יותר קשב ואנרגיה לגלים האחרים בחיים שלי, ולא רק לתפריטים ומתכונים ומחקרים ומאמרים. אפשר גם סתם, לחיות בשמחה, כמו ללכת עם הבן הצעיר שלי לפארק, לחבר חבל בין שני עצים וללכת עליו יחפים (כלומר, בעיקר ליפול ממנו). אתמול זה עבד לי נפלא. 

זהו, עד כאן על גלים בחיים להפעם.

ועכשיו כבר שחיתי חזרה אל החוף והגלים עוד מרצדים נוצצים ויפים.

By מר קדמוני with 4 comments