ערב ראש השנה עתה. ושבעה דברים אאחל לעצמי, ואולי לעצמנו כולנו:
- שארשה לעצמי לשמוע יותר.
להקשיב. השנה האחרונה היתה המסוכסכת והמפולגת ביותר. חלק מחברי הטובים הפכו
לאנשים כמו-זרים לי. ניסיונות שיח נתקלו בחומה בצורה. חברי אינם יוצאי דופן.
כולנו לקינו במחלה נוראית של צדקנות מוחלטת, של אמת אבסולוטית המונחת בכיסנו,
של ידע סופי כביכול על מה נכון ומה לא נכון. חיים בעולם של שחור ולבן, של רע
וטוב, של סדר וכאוס, וכל אחד בוחר לו צד ומגנה את הצד האחר. אבל העולם הסדר
לא יכול להתקיים כאוס ואין טוב ללא רע כנגדו. אאחל לעצמי שאשמע יותר את
שמדברים אלי. שארשה לעצמי לשנות את דעתי. שאתייחס לטיעון ולא למי שמשמיע אותו.
תמיד השתדלתי לעשות כך, אבל דומני שהאיחול העצמי הזה שלי טוב וראוי לו למדינה
כולה.
- שאחזק את שריר החמלה. אנו חיים
במירוץ. מתקדמים, משתדלים להצליח, להשיג, לסגור עסקאות ולכבוש יעדים. אבל לא תמיד
זה מצליח, וודאי לא מצליח לכולם. אלת המזל הטוב מבקרת לפעמים, אך היא עושה
משמרות עם אלת הפורענות. פעם זו, פעם זו. ויש בינינו כאלו שהפורענות ביקרה
אצלם ראשונה. הם התאמצו ורצו והשתדלו, אבל תוכניות החיים אינן בשליטתנו. אשתדל
לראות את האחר בעין טובה יותר, בלב רך יותר וביד רחבה יותר. יש בכולנו מקום
ליותר חמלה ממה שאנו מרשים לעצמנו להרגיש.
- שאצמצם את המסכים. אעיד על עצמי
שאני קורא הרבה. מאוד. ועדיין, בשנה האחרונה קראתי פחות מתמיד, וודאי פחות
משרציתי. המסך הקטן והמסך הגדול – האחד לממלכת היום והאחר לממלכת הלילה, מושכים
ומפתים וקורצים בצבעים ובקולות. מאומה מזה אינו חדש, אבל דומני שככל שעוברות
השנים, המסכים, צעד צעד, בסיפוח זוחל, גונבים את דעתנו, את הקשב שלנו, את
המאמץ המנטלי שלנו – לטובת בהייה ודפדוף ושיטוט. אנו פזורי נפש יותר, ואנו
יכולים להיות בריאים יותר אם רק נצמצם. זה מאמץ, וזה שווה כל רגע.
- שאמשיך בהרגלים הטובים. אני
מתאמן ארבע פעמים בשבוע. אני אוכל נכון ולא צורך סוכר ים אושמנים צמחיים
מזרעים או מזון מעובד. אני לא נעשה צעיר יותר אבל אני לא מתכוון לוותר לגיל. גיל
הוא רק מספר, אומרים, וצודקים. אם נרצה להיות צעירים, זה לא יקרה מבוטוקס או
מניתוחים וצבע. זה יקרה רק אם נחיה אורח חיים שמתגמל בריאות, שנותן מענה לתנאים
לאורם עוצבו הגוף והביולוגיה שלנו. לאכול אוכל אמיתי. להתאמן קצר וחזק, ללכת
לישון מוקדם ולקום עם חיוך. לפני כמעט עשור כתבתי את זה על הכריכה של
"הסוד הקדמוני" וזה עדיין מלווה אותי, כל יום. גם השנה אני לא
מתכוון לוותר על כך.
- שאשוב עוד אל הטבע. העולם המודרני
משכיח מאיתנו את היסודות. את הבסיס הגרעיני, המיתי, המחוספס והפרוע בו עוצבנו
כאנשים. אנו ממהרים במכוניות ממוזגות לדרכנו בדרכי אספלט לוהטות, חונים
בקניונים מנוכרים וגרים בערים מפויחות. תמיד הייתי מחובר אל הטבע, ואין עונה בה איני יוצא לטייל אל
המרחבים וההרים, אבל גם זה לא תמיד מספיק לי. אנחנו צריכים יותר מזה. לקחת
תרמיל ואוהל ולצאת יותר. זה זול וזה מתגמל את הנפש יותר מכל פעולה אחרת. יש דוב,
אמר לי פעם מיכה חנונה, שנמצא בתוכנו ונוהם כשהוא בטבע. נכון שרק חזרתי מטרק,
אבל הדוב שלי התחיל שוב לנהום.
- שלא אוותר. יש את הדברים שאנו מספרים
לעצמנו שכבר לא יקרו. חלומות שלנו, קשרים בינאישיים שלא הצלחנו להבריא, או דברים
שמעולם לא הצלחנו ללמוד ותמיד הפחידו אותנו. כל אחד ורשימת הדברים-שכבר-לא-יקרו
שלו. ואני מתחייב לעצמי, כל שנה מחדש, שלא יהיו לי כאלו. שאאתגר את עצמי. שאנסה.
"זקן הוא מי שזכרונותיו גדולים מחלומותיו" שמעתי פעם את שמעון פרס
אומר. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה זקן. לא כזה לפחות. בטח לא השנה.
- שאהיה שמח. הגורל אינו תלוי
בנו, אומר סנקה, אבל תגובתנו אליו היא בשליטתנו המוחלטת. אני מקווה שאכן אשאר
בריא, אני ומשפחתי ואהובי ויקירי, אבל אני יודע שאין זה בשליטתי. אנו נתונים בידי
הגורל, או אלוהים, שברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג.
לכן להיות בריא היא גזירת שמים, אבל להיות שמח ומאושר, זוהי בחירתנו שלנו, בחירת
האדם. אלבק קאמי כתב על סיזיפוס, זה שנדון לדחוף את האבן במעלה ההר לנצח, "ראיתי
את סיזיפוס מאושר". אאחל לעצמי ולנו שנשכיל ותמיד ננראה את הטוב, שנמצא
את איי האושר, שנהיה שמחים בכל דרכנו במעלה ההר.
ומהם הדברים שאתם מאחלים לעצמכם השנה?
ובכל מקרה, שנה טובה יקירים. שנה טובה.
דעאל
