המדריך המלא לרכישת נעלים מינימליות ראשונות

בשבועות האחרונים, אולי במקרה, מספר אנשים התייעצו איתי כיצד לבחור נעל מינימליסטית ראשונה. מכיוון שזו שאלה חשובה, ומכיוון שכתבתי על כך פעמים רבות במרוצת העשור האחרון (עכשיו בדקתי. כבר לפני עשר שנים פירסמתי סקירת השוואה של נעלים מינימליות, כאן). מכיוון שהשתנו הדגמים מאז, התפתחו החברות, וגם חלק מהקוראים התחלפו, חשבתי לרכז את עיקרי הדברים לטובת הקהל, ואולי הדברים יביאו לכם תועלת. ארוך, אבל תישארו איתי. 

מי יוצא דופן?

הרומן שלי עם נעליים מינימליסטיות החל לפני כ 14 שנים. רכשתי אז זוג Vibramfivefigers שהיו מוצר יחסית חדש בשוק (שנה-שנתיים), והתאהבתי. המראה לא היה דומה לשום דבר מוכר (עד אז), והתחושה בכף הרגל היתה "בום". מהר מאוד התחלתי לצבור קילמוטרים סמי-יחפים, בהליכה, ובריצות, ובאימונים וגם כך סתם, ביום יום, ועם הניסיון גם ארון הנעליים שלי התרחב. בתכלס, מאז ועד היום עברו אצלי הרבה מאוד נעליים יחפות, מסוגים שונים: נעלי "ספורט", נעלי יום יום, סנדלים, ונעלי שטח. ספציפית היו לי לפחות 6 זוגות שונים של המותג המעולה vivobarefoot, ארבעה זוגות של נעלי wildling נהדרות, סנדלי ונעלי xero, בגזרת השטח היו לי Merell מינמליסטיות וגם נעלי טרקים של Altra, והזכרתי כבר את ה Vibramfivefigers. והיו עוד כמה וכמה שאני לא זוכר כעת. אז פרספקטיבה יש לי, וניסיון מעשי יש, ובפועל: יש לי הרבה המלצות עבורכם.

נתחיל מהבסיס: מה זה, ולמה זה?

תזכורת: אנו נולדים יחפים. כפות הרגליים שלנו יודעות לשאת את משקל הגוף שלנו, ללכת או לרוץ בכל תוואי, ולעשות את זה בהצלחה יתרה. המין האנושי עשה ועושה זאת כשהוא יחף לגמרי מאז ומעולם. עד היום ישנן תרבויות ילידיות שלא יודעות צורת נעל מהי. בג'ונגלים ובסוואנות ובמדבריות – בכולם יש ילידים יחפים עם גב בריא לחלוטין ובלי חשש לפלטפוס, ולא אבני ההר ולא קוצי המדבר ולא בוצת היערות מרתיעים אותם. אבל אנחנו לא רוצים נעליים מינמליות כדי להיות דומים לילידים (לטובת זה מספיק לנעוץ נוצה בשיער). לא. אנחנו רוצים הנעלה מינימלית כדי להחזיר לעצמנו את הבריאות הטבעית שגזלו מאיתנו הנעליים.

תביטו פעם בחוף הים בכפות הרגליים של אנשים מבוגרים (מעל 70). על פי רוב תיראו כפות רגליים מעוותות, שהאצבעות עולות זו על גבי זו. בגיל מבוגר גם מופיעים קשיי הליכה, וכאבי גב. כולם קשורים לבריאות כף הרגל. כף רגל שבילתה את רוב שעותיה לחוצה בנעל הדוקה, צרה, או על עקבים, או בנעל עם תמיכות ומדרסים, היא כף רגל חולה ואומללה. השרירים הטבעיים של כף הרגל הוזנחו (כי הנעל "מחזיקה" אותם), העצמות עצמן נמצאות במנח לא טבעי ולכן המפרקים נשחקים או מתעוותים. לא טוב.

רצה הגורל ואנו במאה ה 21, וללכת לעבודה יחפים זה לא הכי פרקטי. האספלט רותח בקיץ, והכל מלוכלך בחורף וגם חברתית יחפנות אמיתית היא עסק מסובך (מסתבר שלחברה שלנו קל לקבל פקיד בנק טראנס אבל פקיד בנק יחף הוא עדיין בגדר טאבו. שמרנות וזה). עבורנו, שרוצים להנות מיתרונות הבריאות של היחפנות, אבל לא רוצים ללכת עד הסוף או לגור בפרדס חנה, נולדו הנעלים המינימליות.

הנעלה מינימליסטית היא הדרך הפשוטה להחזיר לעצמנו את בריאות כף הרגל. והנה סיפור ממקור ראשון: כף הרגל שלי עצמי: תמיד סבלתי מפלטפוס. בצבא קיבלתי אישור מיוחד להנפקת מדרסים בהתאמה אישית, ומאז ועד לפני עשור וחצי תמיד הלכתי עם מדרסים. כל כמה שנים נסעתי למרכז הכרמל ויצקו לי סט מדרסים חדש, מותאם כמובן. לא רק בנעלי הצבא אלא בכל נעל כמעט. בלי מדרסים לא יכלתי ללכת –  אחרי הליכה של שעה, פשוט היה לי כואב מדי. ואז החל הרומן המינימליסטי שלי, ועם הקילומטרים שעברתי, התחזקה גם כף הרגל. היום אין לי לא מדרסים ולא פלטפוס, והרגל שלי בריאה פיקס למרות שהפסקתי לפרנס את האדון הנחמד שיוצק את המדרסים.

כמו שכף הרגל שלנו יודעת להתנוון בקלות, היא גם יודעת להשתקם ולהתחזק: צריך לתת לה את התנאים הנכונים, ואת הזמן. זה לא קורה ביום ולא בחודש. זה תהליך, וגם עליו כבר כתבתי ואתמצת אותו במשפט: Don’t push it.

 

אז מה הקריטריונים עבורכם לנעל מינימליסטית?

בעיני, יש ארבעה פרמטרים עיקריים המגדירים נעל כמינימליסטית, היינו כמה שיותר "יחפה", והדברים נכונים לכל סוגי הנעליים: ספורט ופנאי ושטח וסנדלים. לא כל נעל תקבל ציון מושלם בכל הפרמטרים הללו, אבל על פי רוב כולם יהיו שם ברמה כזו או אחרת.

ארגז אצבעות רחב. בעיני, זהו הקריטריון החשוב ביותר. אם תתבוננו על כף רגל טבעית ובריאה ילידית תראו אצבעות רחבות הפרושות זו מזו. זה מעניק לנו יתר יציבות ורגישות לקרקע אולם למירב הצער "האופנה" מקדשת את ההיפך הגמור: נעל צרה ככל הניתן היא "יפה" יותר. כך על פי רוב בנעלי נשים, וכך תמיד בנעליים "אלגנטיות" של גברים. אבל באמת: אמרת צר, אמרת רע. וההיפך הוא הנכון גם: אמרת רחב, אמרת טוב. רוצה לומר, נעל בה האמצעות שלכם יוכלו להתפרש להן בנחת, ולא להיות לחוצות זו או זו, תהיה בכיוון הנכון. קל לבדוק זאת: אפשר לראות זאת עוד כשהנעל על המדף, וודאי כשאתם מודדים את הנעל, תניעו את האצבעות: יש מקום? אם אתם לא בטוחים, כנראה שאין די מקום. כך או אחרת, כן, אני קורא לכם להקריב סטייל לטובת בריאות. ויש גם נעליים מינימליות עם סטייל, באחריות.

סוליה שטוחה וגמישה. אנחנו רוצים להיות כמעט יחפים, היינו להרגיש את האדמה תחת הרגליים. להפעיל את שרירי כף הרגל, לאורך ולרוחב. עם זאת, התרבות של העשורים האחרונים קידשה נעליים "עם שיכוך" או בולמים או קפיציות וכל מיני תארים וסופרלטיבים שנועדו להרשים אתכם ולשכנע שאתם יכולים להטביע כמו ג'ורדן אם רק תרכשו נעל עם בועת אוויר בסוליה. המציאות, אעפס, שג'ורדן יודע להטביע גם כשהוא יחף ורובנו לעולם לא נטביע, ולא משנה הסוליה. לכן נבקש נעל עם סוליה שטוחה. בשפה המקצועית זה נקרא "דרופ", היינו ההבדל בגובה בין העקב לבין קדמת הרגל. בנעל עקב יש דרופ של כ 7 ס"מ (ויש נשים אמיצות שצועדות על נעלי עקב של 10 ס"מ ויותר). בנעלי ספורט רגילות הדרופ הוא כל דבר בין אפס (ב נעלי  All star טיפוסיות) לבין דרופ של כמה מ"מ אבל עם סוליה בעובי עצום של 4 ס"מ (בנעלי Hoka). נעלים מינימליות לעולם יהיו בדרופ אפס. כלומר במישור כף הרגל תהיה מאוזנת וישרה ולא עם הגבהה לעקב. חוץ מזה עדיף מאוד שהסוליה תהיה גם רכה וגמישה. כמובן שזה תלוי ייעוד של הנעל. נעל המיועדת לשטח תהיה עם סוליה קשוחה יותר לעומת נעל ליום יום. נעל ספורט תהיה גמישה יחסית, נעל נוחות תהיה רכה, וכו'. טיפ: סוליה נהדרת תהיה כזו שאתם יכולים להבדיל בהליכה בין אספלט של מדרכה לבין ריצוף אקרשטיין. זה כלל אצבע טוב.

משקל נמוך. כמה שפחות משקל על כף הרגל יהיה טוב יותר. איך תדעו? פשוט: אתם רוצים להרים את הנעל מהמדף ולהיות מופתעים, וואללה כמה הן קלות. אם זו היתה התחושה שלכם, תתקדמו למדידה. אם זה הרגיש לכם נעל עבודה כבדה, זו כנראה לא הנעל עבורכם (לפחות לא בקטגוריה הזו). נעל כבדה מכבידה על כל הגוף, וודאי על כף הרגל. נעליים מינימליות יהיו קלות מאוד יחסית לקטגוריה (נעלי טיול מינמליות יהיו קלות יותר מנעלי טיול מסורתיות אבל כבדות יותר מנעלי ג'וגינג מינמליות, וכו').

נוחות. לא הגענו על לכאן כדי לסבול. הגענו כדי להנות מהדרך, פשוטו כמשמעו. אתם רוצים נעליים נוחות וכיפיות. כאלו שיגרמו לכם לחייך ולחוש שאתם הולכים בקלות, ברכות ובשמחה. הן חייבות להיות סופר נוחות. כאלו שלא תרצו להוריד מהרגל. אז אם זה לא נוח, תמשיכו לחפש דברים אחרים.

מחיר. לא נכלל בארבעת הפרמטרים, כי בינינו, ממתי מחיר הוא פרמטר למשהו... 😊(אבל נעל מינמלית לא צריכה להיות יקרה ביותר, למרות שלעתים קרובות זה אכן המצב). לשמחתנו יש היום מבחר עצום ורב של יצרנים ושל מותגים ואני בטוח שתוכלו למצוא נעל בתקציב שלכם. כמו כל דבר: תעשו סקר שוק, חכו למבצעים, אבל בסוף תקנו רק את הדגם שאיתו כף הרגל הפרטית שלכם מחייכת...

 

לשלב ההמלצות  

ראשית אבהיר כי כל ההמלצות פה הן ע"ב ניסיוני האישי בלבד, ואיני מקבל תגמול משום גורם עבור המלצה כלשהי. שנית, איני מתיימר להכיר את כל דגמי הנעליים או אפילו את כל היצרנים המינימליים. יש אינסוף. אבל היו לי הרבה זוגות, מדדתי אינסוף, וקראתי על התחום כמו עכבר כבר עשר שנים. אתם תמצאו את המקום שלכם, אני בטוח.

• הכי יום יום לקיץ: המנצחת שלי היא Tanuki של Wildling. זו נעל מופלאה שמייצר רן יונה הישראלי, בחברה גרמנית, מבד יפני, בפורטוגל. נעל רכה ואוורירית ובמשקל נוצה וקיצית במיוחד (אך לא רלוונטית לחורף). לא תוכלו להוריד אותה מהרגל. כתבתי עליה ועל ההשראה כאן כבר לפני ארבע שנים (ומאז קניתי עוד כמה זוגות שלהם...)
• הכי לבושות: בלי ספק נעלי Vivobarefoot שולטות בקטגוריה. יש להם נעלי עור (ולא עור) נוחות ואלגנטיות, ברמה שאני מגיע איתם לכנסים של בנקאים באירופה (כלומר, אני עם חליפה ועניבה. אוי לבושה). הן עדיין סופר נוחות וסופר מינמליות. ההמלצה שלי היא Gobi. יש גבוהות (לחורף) ויש חצאיות (לכנסים). ועוד מבחר עצום של דגמים וצבעים, כולם אחלה.
• הכי לטיולים וטרקים: כמו תמיד, תלוי מה הצורך שלכם – לטיולי יום יום או לטרק קשוח בהרים בחורף. לאחרון, אין שאלה ש Altra Lone Peak  הן מנצחות. הן רחבות וקלילות עם סוליה נהדרת ועמידות לגמרי במים. יש לי את הדגם הגבוה אבל יש למותג גם נעליים חצאיות. הן לא קשוחות כמו נעלי טיול מעור, אבל הן יהיו נהדרות לכל טרק, גם כזה של כמה ימים עם משקל על הגב (בקרוב אחרוש איתן את נורבגיה ואני מבטיח לדווח. עד כה הן אחלה).
• הכי לריצה: פה יש באמת באמת אינספור דגמים ויצרנים. הלא מכאן התחיל הז'אנר. אני אישית אוהב עדיין את vibramfivefingers אבל, זהירות, ריצה יחפה דורשת סבלנות ומשמעת, אחרת נפצעים! פשוט קחו את זה לאט, ועקבו אחר ההוראות (פוסט מפורט על איך להתחיל לרוך יחף). דגמי הריצה שלAltra  יהיו נהדרות גם כאן. גם Vivobarefoot.
• הכי סנדלים: כאן יש לי התלבטות. לי יש עדיין Xero Trek שיש להן סוליה דקה, עמידה וקשוחה, אבל מניסיון אישי וגם של אחרים העקב נוטה לברוח מהן הצידה מה שגורם לאי נוחות אחרי הליכה ממושכת. שמעתי רק דברים טובים על Luna לשטח אך אין לי ניסיון אישי. אם אתם עכברי עיר אז סנדלים מינימליות נהדרות ומוזרות, המתאימות לעיר בלבד, הן של wildling. (כתבתי עליהן לפני שנתיים שלוש)
• הכי נעלי בית: אישית אני לא הולך עם נעלי בית כלל, אבל אישתי אוהבת, ורכשתי לה זוג לבד (עבודת יד) Lotus   שלwilding  והיא נשבעת שזה הדבר הטוב יותר שקרה לרגל שלה בחורף האחרון.
• הכי פשרה תל אביבית: נעלי ARO הן מעוצבות, טובות מאוד מבחינת משקל נמוך ונוחות גבוהה, ואפילו הסוליה שלהן שטוחה (אך לא מינמלית) אך הן מעט צרות מדי לטעמי, וזה חבל כי זה הפרמטר הכי חשוב, זוכרים? יש לי דגם חורף, גבוהות מעור (כאלו), והן בסך הכל תמורה טובה למחיר (שהיה במבצע).
• הכי עיצוב קלאסי: נעלי AllStar הוותיקות הן רחבות יחסית, ושטוחות, אך הן כבדות מדי בשל סוליה עבה מאוד. ובכלל, הן לא מצטיינות באף אחד מהפרמטרים החשובים. הן עדיין שטוחות. וקלאסיות (האמת, לא ברור לי איך הן נדחפו לי פה לרשימה, אבל שיהיה).
• הכי ויתור לטובת קרוספיט: נייק Metcon, נעליים מעולות שכבר היו לי כמה זוגות מהן, אבל מינימליות הן ממש לא: יש להן סוליה עמידה וקשוחה וקשה מאוד המחויבת מציאות בספורט הזה לטובת עבודת משקולות (לידע כללי: נעלי הרמת משקולות מקצועיות יהיו עם סוליה *מעץ*). זה הדיל. יש המתאמנים בקרוספיט עם נעלי vivobarefoot Primus אבל בספורט קשוח כמו קרוספיט הן לא יחזיקו מעמד, לא אחרי פעמיים שלוש של טיפוס על חבל.
• הכי לא מינימלי שלי: שני זוגות (נעליים ומגפיים) לרכיבת אופנוע של Alpinstar. הן גבוהות, כבדות ולא שטוחות בעליל, אבל מה, הן בהחלט בטוחות מאוד, וזה מה שחשוב בציוד לאופנוע. תתאימו את הנעל לצורך שלכם, ולא הפוך.
• מה אני הכי נועל כרגע: זוג שלצערי כבר הפסיקו לייצר, Vivobarefoot Mens Soul of Africa Kembo שהן מעין מוקסין גבוה ונוח ברמת-על (שחר, הבעלים המקצוען של barefoot.co.il, אמר לי פעם שזה הדגם המפנק ביותר של vivobarefoot מאז ומעולם). תקנאו. אבל הזוג הזה כפי שרואים גם ככה כבר בסוף מחזור החיים שלהן ועוד מעט ילכו בדרך כל מינעל.

 

אז איך להתחיל?

פשוט: למדוד, לקנות, ולהתחיל ללכת.

אבל זהירות: לאחר זמן מה, לא תוכלו עוד לחזור ולנעול נעלי שפיץ מחודדות.

ועד אז, ספרו לטובת ההמונים: מה הנעליים המינימליות שאתם אוהבים במיוחד? למה?  ומה אתם נועלים כעת, שנראה אמת בפרסום.

שיהיה בהצלחה וביחפנות. תהיו לי בריאים

דעאל

 

By Dael with 5 comments

סנדלים כיפיים לכבוד הקיץ

כבר הרבה מאוד שנים שאני משתדל ללכת בעיקר עם נעליים מינימליסטיות. יותר מעשור, תכלס. בדקתי עכשיו וגיליתי את הפוסט הראשון שלי בנושא, על נעלי vibramvifefingers בשנת 2009, שאז עוד נחשבו לדבר משונה ומוזר (רוב האנשים יחשיבו אותן מוזרות גם היום) אבל כיף גדול הן היו כבר אז. מאז ניסיתי זוגות רבים מאוד של נעליים ספק מינמליסטיות, ספק יחפות. משהו כמו 20 זוגות בעשור האחרון. נעלי אפס דרופ של merrell ולא מעט זוגות של vivobarefoot וסנדלים של xero ולפני כשנה כתבתי כאן על נעלי wilding הנהדרות שמייצרים רן ואנה בפורטוגל. אני מספר את כל זה רק כדי לומר דבר אחד: יש לי קצת פרספקטיבה לגבי מהן נעליים מינמליסטיות מוצלחות. אז הנה עכשיו, לכבוד הקיץ שהגיע, סקירה נוספת: סנדלי הנוצה של wildling.

אבל נתחיל בהתחלה. 

וויילדלינג נולדו לפני כמה שנים, כאשר רן ואנה חיפשו נעלי ילדים נוחות וטבעיות לילדים הפרטיים שלהם. במקום לקנות זוג נחמד או "בערך", הם החליטו לייצר נעל שכזו, בעצמם. אמרו ועשו. לאט לאט המותג גדל והתפתח והנעליים הפכו למשפחה שלמה של נעליים שמתאפיינות בקלות רבה, בסוליה חצויה לאורכה (סימן ההיכר ומה שנותן לכף הרגל גמישות שאין בשום נעל אחרת שאני מכיר), ובעיצוב אחר לחלוטין ממה שמכירים. ועכשיו יש גם סנדלים. עכשיו זה אומר כבר שנתיים, והסנדל אצלי כבר מאז סוף הקיץ שעבר, אבל אמרתי לעצמי, מה יש לכתוב על סנדלים בחורף? נמתין לקיץ.

נכון שעוד לא קיץ, אבל קרוב מספיק. זה בהחלט הזמן לבחון את הסנדלים שוב, וזה בדיוק מה שעשיתי בשבועות האחרונים. בכל הזדמנות שיש לי, אני איתן על הרגליים. גם עכשיו, כשאני כותב (לא שקולות כלום). 

כשאני חושב על מהם הפרמטרים לסנדל איכותי, אפשר לדבר על עיצוב, נוחות, עמידות, פונקציונליות ומחיר. אם אין לכם כח לקרוא את הפרטים להלן אומר בקיצור נמרץ שסנדלי ווילדלינג עושים את הטריק בשבילי, לגמרי.

ההתחלה מרגישה מוזר: פשוט כי זה לא נראה כמו שום סנדל שראיתם אי פעם. I'll give you that. יש משהו בעיצוב המתפתל, המעגלי שנותן תחושה של נעל מצד אחד ושל סנדל מצד שני. יש משהו מאוד מודרני ומעוצב היטב בסנדל, אבל כמו כל דבר חדשני או אחר, הוא גם גורר חוות דעת חד משמעיות לשני הכיוונים: היו שאמרו לי "איזה סנדל מהמם! מאיפה זה?" והיו שאמרו לי "גבר, מה נסגר?". אני חושב שעיצוב הסנדלים מאוד "מדבר" לנשים (סליחה על הסקסיסטיות אבל היי, אנחנו אנשים ויש עדיין דבר כזה עיצוב יותר מכוון נשים ועיצוב יותר מכוון גברים). מאידך אני חייב להודות שאחרי שהתרגלתי אליהן, גם לי הן נראות נהדר. מה שבטוח, אנשים לא אדישים אליהם. 

עוד יתרון עיצובי למדתי מדודה שלי. היא ראתה אותי איתן ומיד אמרה, איזה יופי, סוף סוף סנדל שמסתיר את הציפורניים של הרגליים. אני חייבת זוג כזה. לי אישית מעולם לא היה תסביך עם ציפורני הרגליים, אבל מסתבר שיש אנשים להם זה חשוב. אם אתם מאלו, וויילדלינג הוא סנדל בשבילכם.

מילה אחרונה בנושא העיצוב - הסנדלים הללו מרגישות הרבה יותר "לבושות" מסנדלים רגילות. הן בהחלט לא סנדלים תנ"כיות ולא סנדלי טיול. זה מעוצב סופר מודרני, נקי וחלק ובהחלט מרגיש יותר מאורגן ולא זרוק. 

אבל הן לא רק נראות אחרת, הן בעיקר לא מרגישות כמו שום סנדל אחר. 

כחברה ישראלית, התרגלנו לאורך השנים לסנדלים היפר קשוחות. שורש, גאוותנו הלאומית כמעט. אלו הלא סנדלים שאפשר לעשות איתן טיולים וטרקים והרים וימים, ומה לא. למטייל, יש יתרון גדול בסנדלים קשוחות שכאלו, בהן הסוליה מפרידה אותך לחלוטין מהאדמה בשכבה נוקשה ועבה. לעומת זאת הסנדלים של wildling נמצאות בקצה השני של הסקאלה. הן לחלוטין לא קשוחות אלא רכות בטירוף. הסוליה דקיקה וגמישה ורכה וככאלו הן מתאימות מאוד ליום יום, למדרכה ולדשא, אבל לא ממש מתאימות לטיולי שטח. הן מפנקות אותך ועוטפות לך את הרגל ובעיקר מחברות אותך לאדמה ולסביבה. אתה מרגיש את החריצים של האקרשטיין, וזה נעים ולא מציק. כל מי שהלך עם נעליים מינמליסטיות רכות מכיר את תחושת ההפתעה הראשונית: וואללה, אפשר ממש להרגיש את הסביבה דרך כפות הרגליים. וזו תחושה נהדרת.

לי יש את הדגם הראשון של הסנדלים, והשנה הדגם קצת השתנה, אבל כמדומני שההבדלים קטנים. מהתמונות ראיתי שהדגם החדש הסגירה מאחור קצת גבוהה יותר (אצלי יש גומי מאחור וזה דווקא מצוין) ובחזית החיבור בדגם החדש מעט רחב יותר. ההבדל העיקרי הוא בסוליה הפנימית. בדגם שלי היא קבועה. בדגם החדש היא נפרדת (כלומר אפשר להוציא אותה ולכבס בנפרד).

הסנדל עשוי ממיקרופייבר שזה אומר חומר סינטטי דקיק ונעים, שנראה כמו עור הפוך (אבל טבעוני לגמרי, למי שזה הקיק שלו), עמיד למים (כלומר מתייבש מהר מאוד ולא משתנה במים), והוא בעיקר נעים על העור. לא מזיעים בו ואין תחושה של דביקות או חיכוך. אחלה. עד עכשיו הוא גם לא הסריח בכלל (אני רוצה לחשוב שזה בגלל כפות הרגליים המיוחדות שלי), ואפשר כמובן לכבס אותו.

הסנדל לא שוקל כמעט כלום. בטח יחסית לסנדלי שורש וגם יחסית לסנדלים מינמליסטיות קשוחות כמו Xero - הסנדלים של ווידליינג הן אווריריות וכשמן כן הן: נוצה. Feather Sandals.

את העמידות עוד לא יצא לי לבחון, לא בתנאים קשוחים בכל אופן. גם כי הסנדל לא מזמין התנסות קשוחה (כאמור, לטיול בשטח אעדיף נעל או סנדל "קשוח") וגם כי אין לי אותן מספיק זמן. קצת פחות משנה. אבל עד עכשיו עושה רושם שהאיכות מעולה. התפרים וההדבקות מושלמים, הסקוץ' סגירה עמיד, והסוליה היא אותה סוליה של כל דגמי הנעליים, והיא, אני יודע מניסיון רב, עמידה בהחלט לאורך זמן. 

אני גם מוצא את עצמי משתמש בהן המון ביומיום. כל שבת אני משתדל לעשות טיול ארוך ברחובות העיר כך שצברתי איתן לא מעט קילומטרים של הליכה בשנה האחרונה, בעיקר עירונית. בטח לאורך כל שבועות הסגר האינסופיים שרק טיולים כאלו התאפשרו לי. וכן, הן מאוד נוחות גם לאחר הליכה ארוכה. מעולם לא היה לי שפשוף כלשהו. מהרגע הראשון הן הרגישו כמו כפפה וגם אחרי יום הליכה הן נותרו רעננות על הרגל, בלי סימנים. אולי העובדה שאין כאן שרוכים או רצועות דקות מפזרת את העומס על כל הרגל, ואין את הסימנים האדומים שסנדלי קיץ רגילות עלולות להשאיר. מצד שני תבנית השיזוף של גב כף הרגל תהיה משונה קצת  :-) 

הסגירה של הסנדל היא עם סקוץ' אחד, בחביקה מלמעלה. זה מאפשר הידוק או שחרור בקלות והתאמה טובה ורכה. עובד יפה. 

איפה קונים ואיך מודדים: לוויילדלינג אין חנויות פיזיות. הסנדלים קיימים רק במרחב הוירטואלי. למרות זאת, אפשר "למדוד" בקירוב לא רע את הנעליים שלהם באמצעות מדריך המדידה: מדפיסים נייר, מניחים עליו את הרגל, ויודעים. מניסיון שלי המידות דומות למידות הרגילות שלכם.

מחיר וכאלה: סנדלי מבוגרים עולים 66 יורו (50 למידות ילדים). בעיני מחיר של ~250 ש"ח לסנדל (לא כולל משלוח) זה אחלה מחיר. פרטים באתר. יש אותם בשלושה צבעים (בורדו, חרדל ושחור) ובכל המידות. 

אז מה השורה התחתונה? אם אתם מחפשים סנדלים "לבושים" יותר, שהם גם טבעיים, נעימים, רכים ויחפים יותר, כיפים לגמרי להליכה, ושנראים לגמרי אחרת (וגם מסתירים חלק מהצפורניים) - הגעתם למקום הנכון.

By Dael with 2 comments

Wildling - הנעל הכי מינימליסטית שאתם (עוד) לא מכירים

זה קרה לפני כמה שבועות: חזרתי מהדואר עם חבילה גדולה. בפנים היו קופסאות ועל כל אחת מהן ציור לבן של שועל שודד (עם מסיכה והכל). חייכתי קלות. פתחתי את המכסה וגיליתי שהחיוך שלי מתרחב ונדבק לי לפנים. הן נחו שם, נעליים גבוהות אפורות עם שרוכים כתומים, עטופות בנייר מרשרש. הן נראו לי נהדרות. הרמתי את הנעל בשתי אצבעות. יאפ, קלה כנוצה. התבוננתי מקרוב על התפרים ועל הסוליה (משונה, חשבתי: היא חתוכה באמצע לכל אורכה). מעכתי את הנעליים, והן התכווצו בקלות לכדור זעיר. פיתלתי אותן כמגבת, גילגלתי אותן לכיוון ההפוך, והן שיתפו פעולה בשמחה. פתחתי את השרוכים. החלקתי את היד לתוכן. צמר מכל הכיוונים. נעים. 

בקופסה השנייה היו נעליים לבנות. חצאיות. עוד יותר קלות. מאוחר יותר הסתבר לי שהן בכלל עשויות מנייר.

הגיע הזמן למדוד ולספר איך הן מרגישות.

***

זקני צפת וזקנים בכלל זוכרים אולי שהבלוג הזה התחיל לפני יותר מ 13 שנים, אבל רק לפני עשר שנים (דצמבר 2009 ליתר דיוק) התחלתי לכתוב גם על הליכה יחפה. בדיוק קניתי את הזוג "היחף" הראשון שלי. היו אלו VibramFiveFingers ירוקות ונהדרות. הרגשתי בעננים – להרגיש את האדמה תחת הרגליים (ולקבל פרצופים משתאים מזרים). ומאז צללתי עוד ועוד לעולם היחף. אמנם מעולם לא הייתי רץ דגול אבל עולם ההליכה היחפה והנעליים המינימליסטיות התחיל אז את צעדיו הראשונים, תרתי משמע. זה התחיל בנעלי ספורט: לא רק Vibram אלא גם נייק, מרל, ניו באלנס - כולם התחילו לשחרר נעלי ספורט מינימליות. Vivobarefoot הבריטית הוקמה. השוק התפוצץ. שנתיים אחר כך, בשיטוט מקרי ברחובות לונדון נתקלתי בטעות באירוע קולקציית מינימלית. קניתי והתאהבתי. ננעלתי סופית. הנעליים המינימליות הפכו אצלי מתחביב ריצה פה ושם לנעלי יום יום. ואי אפשר היה ללכת חזרה. ללכת בלי שום תמיכה היתה חוויה משחררת, שבמשך הזמן חיזקה לי את קשת כף הרגל כל כך עד שהיום הפלטפוס המפורסם שלי, זה שבגללו הצבא תרם לי בזמנו מדרסים ייעודיים ביציקה, "הבריא" לגמרי. כן. 

אז למה נעלים מינימליות? בקצרה: כי זה נעים יותר, בריא בהרבה, וכיף מוחלט. וכדאי ללמוד לרוץ יחף, בהדרגה. באריכות: נעליים מינימליות צריכות ויכולות להעניק לנועל אותן כמה יתרונות:

1. גמישות ורכות. נעלים מינימליות דורשות שנרגיש את האדמה עליה אנו דורכים. במקום שהסוליה תהיה משטח קשיח שמנתק אותנו מהקרקע, היא יכולה וצריכה להיות הגנה על המבנה הטבעי של כף הרגל, ובכך לשמור על שרירי כף הרגל בריאים ויעילים.
2. מבנה נעל רחב מלפנים. אצבעות הרגלים שלנו שואפות להתפשט לצדדים ולתת לנו יציבות. שנים של נעלים צרות ו"אופנתיות" חנקו לנו את כף הרגל ועיוותו אותה עד שהאצבעות צמודות זו לזו או אפילו עולות זו על זו. נעל מינימלית טובה תחזיר אותנו לטבע.
3. אפס עקב. נעלים מינימליות דורשות zero drop  היינו שלא יהיה הבדל גובה בין שתי קצוות הנעל. דיוק כמו שהולכים יחף העקב וכרית כף הרגל נמצאים על אותו המישור (ההיפך המוחלט מנעלי עקב של נשים שהן צרה בריאותית). 
4. משקל קל. נעל מינימלית צריכה להיות קלה על הרגל. כמה שפחות משקל, יותר טוב. אנחנו לא אמורים להסתובב עם משקולות על הקרסוליים.
5. חוץ מכל אלו כדאי שהנעל גם תיראה טוב (סורי, אנחנו אופנתיים), תהיה עמידה במזג אוויר ותנאי שטח כך שלא תתפרק אחרי רגע (אחרת היינו הולכים עם גרביים). כדאי גם שלא תהיה יקרה מדי...
6. ואחרי כל הרשימה, הן צריכות להרגיש פשוט טוב על הרגל. נעלים מינימליות לא נוחות, יהיו... (הפתעה) – לא נוחות! אז תבחרו תמיד נעל סופר נוחה. ותמשיכו משם. 

את כל הטוב הזה מציעות הנעליים אותן הוצאתי מהאריזה. אלו נעלי השועל של רן ואנה - Wildling. רן הוא ישראלי, אנה ילידת גרמניה. יחד הם מגדלים שלושה ילדים ומייצרים בפורטוגל נעליים מינימליסטיות נהדרות. זהו מותג שעדיין לא עשה עלייה לארץ, אבל בגרמניה הוא כבר דבר של ממש. ועבדכם, כרגיל, שם נפשו בכפו ושם מנעלים זרים על כפות רגליו, רק כדי לחזור ולדווח איך היה. 

***

התחלתי עם TANUKI SUNA. זה שם הדגם של הנעלים הלבנות, החצאיות. הכנסתי את הרגליים, הידקתי את השרוכים, נעמדתי.

תחושה ראשונית משונה: הן מרגישות לי גדולות. אולי גדולות מדי? אני עושה צעד אבל הרגל דווקא מוחזקת היטב, אפילו שיש לאצבעות שפע מקום מלפנים. העקב לא "בורח". אני עושה צעד ימינה וצעד שמאלה, והנעל דבוקה לרגל. היא נעימה ורכה בצורה בלתי רגילה. אני מסתובב בבית ומרגיש את המרקם של השטיחים תחת הסוליה הדקה והגמישה. אני נעמד על קצות האצבעות, יורד לשפיפה, משחק עם כף הרגל, והנעל משתפת פעולה באופן מוחלט. 

אחרי כמה ימים של הליכה מרובת קילומטרים אני יכול להעיד שהן פשוט פינוק. הן מרגישות קצת כמו נעליים לסטודיו של מישהו שעוסק באומניות לחימה. רכות וגמישות מאוד, הסוליה המחורצת מאפשרת לרגל חופש שאף נעל שנעלתי עד כה לא אפשרה. גם הצבע הלבן והמראה הלבן-אפור נותן תחושה של איזה מאסטר זן יפני. הכי לא אני.

בשיחה עם רן הסתבר לי (כי פספסתי את האינפורמציה הזו באתר) שהן עשויות מחומר קליל ואוורירי מיוחד. (ספויילר מהראיון עם רן: "הבד עשוי 70 אחוז נייר מסורתי יפני שנקרא Washi , כמו זה במחיצות היפניות המפורסמות והקימונו, שמיוצר מצמח האבקה (Abaca) ומחוזק עם 30 אחוז פוליאסטר ממוחזר. לנעל תחושה של אוויר על כף הרגל ואנחנו היחידים בעולם שמייצרים נעל שעשויה 100 אחוז Washi".)

העובדה כי הן כה רחבות מלפנים נותנת תחושה ראשונית של "גדולות מדי". העובדה היא שהן לא גדולות מדי כי הנעל מוחזקת היטב. הרווח הגדול מלפנים נותן עוד מקום לאצבעות ומאפשר תחושה מאוד ראשונית ובלתי אמצעית עם הסביבה. רן אמר לי שאישית הוא מסתובב איתן ללא גרביים. לא ניסיתי. 

אה, וקוראים להן TANUKI שמסתבר שזה דביבון יפני. אחלה דביבון.

הזוג האחר נקרא איגואנה, וככה הן נראות.

זו הזדמנות טובה לספר כי אצל רן ואנה אין "דגם בכל מיני צבעים", אלא כל קומבינציה של צורה וצבע מקבלת שם משלה. האיגואנה שלי הן נעליים גבוהות, אפורות, עם שרוכים בכתום חיוור. לפי רן (והאתר) הן גם מבד עמיד למים. גם הן הרגישו לי במדידה הראשונית גדולות מדי.

יצאתי מהבית והלכתי לכנס. יום שלם על הרגליים עם הצעצוע החדש, והרבה הליכה (תתפלאו כמה הרבה הולכים עד למזנון וחזרה ביום כנסים). מבחינתי הן תפקדו כאילו הן היו שם תמיד. בלי שפשופים או חריקות. הן אמנם גבוהות אבל הרכות עדיין שם, והסוליה הגמישה מאפשרת לי לזהות רק מתחושת הרגליים איזה צורה יש ללבני האקרשטיין. הן נעימות והתחושה היא של רכות מעל הפנים המחוספסות של המציאות. הקרקע, הדשא, האספלט – את המרקמים השונים הנעל מעבירה בקלות. היא קלה. כיף, פשוט כיף ללכת איתן. מאז עברו עוד שבועיים בדרכים והנעל מתחברת. קל לנעול ולהסיר. תיפורים טובים ונקיים. 

הפנים עשוי צמר (הפנים כולו. הדפנות והלשון והתחתית. אין רפידה). מאוחר יותר גיליתי שזהו לא סתם צמר, אלא חלק מתפיסת הקיימות והאקולוגיה של רן ואנה. צמר מכבשים בפרויקט שימור סביבתי באי רוגן שבגרמניה. הן חמות במידה מתאימה לחורף החמים שלנו. הלכתי עם גרביים דקות ולא היה לי חם מדי. אמנם החורף הישראלי שלנו היה השנה בינתיים חם למדי והשנה השחונה לא איפשרה לי עדיין לדלג בין שלוליות ולא לאסוף בוץ אבל עד כה הנעל נותנת תמורה בעד האגרה.

האגרה? כ 90-120 דולר, תלוי בדגם (תזכורת: יש חובת 17% מע"מ לרכישות נעליים בחו"ל מעל 75$)

אספתי עוד קצת אינפורמציה, ישירות מרן. הנה כמה שאלות שלי, והתשובות של רן, ככתבן וכלשונן:

רן ואנה

ש. איך זה התחיל? 

אשתי ואני הכרנו לפני 15 שנים בערך ויחד סיימנו לימודים, אנה תואר במזרח תיכון וספרות אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ואני לימודי ספורט-תרפיה בוינגייט. יחד עברנו לחוף הכרמל להקים משפחה.  עם הילד השני, נולד גם חדר הכושר Homerun שהפעלנו במשך שנתיים והיה חלום חיי. לפני 7 שנים, עם התינוקת השלישית, הרגשנו שהבית עבור ילדינו עשוי להיות יותר נכון בגרמניה, ארץ הולדתה של אנה. בלב כבד מאד מכרנו את  Homerun ונפרדנו מקהילת חוף הכרמל, אותה למדנו לאהוב במשך 5 השנים שגרנו שם. 

את המעבר לגרמניה עשינו באפריל 2013, ככה שמזג האוויר עוד היה נוח והילדים שלנו, שהיו בארץ כמעט כל הזמן יחפים, המשיכו להסתובב ככה גם כאן. גם בעיר. 

עד שהגיע החורף. 

בארץ, גם בחורף, אפשר היה למצוא אותם במושב כרם מהר"ל רצים יחפים בשלוליות, אבל כאן זה היה סיפור אחר. אז קנינו נעליים, מינימליות כמובן, ופתאום ראינו איך צורת ההליכה והריצה שלהם משתנה. כאילו הביטחון שהיה להם בתנועה, נפגע. במיוחד הבן שלנו, שמעד כל צעד שני. אז אמרנו נעשה מעשה, נכין להם נעליים מעשה ידינו. אחרי קצת גישושים, למדנו כמה רחבה בעיית ההנעלה בקרב ילדים, ולא רק בקהילה המינימלית. כמעט כל הורה מספר שהילד/ה שלו שונא נעליים, כואב להם ובדר"כ המידה קטנה מדי. אז החלטנו שיאללה, הולכים על זה (תרתי משמע).

למרות מלא הסתייגויות מהסביבה ששטחו בפנינו טיעונים קבילים, כמו יחס מחיר/עלויות ייצור, שוק קטן, נגמר הגל של ההנעלה המינימלית, בטח בקרב ילדים וכו', נשארנו משוכנעים שנוכל להציע אופציה טובה יותר. ושיהיה בסדר :) ... יצרנו קשר עם מעצב נעליים ונסענו לפורטוגל לחפש מקום להכין את הפרוטוטייפ הראשון. 

המפעלים בפורטוגל מתגאים (בצדק) במסורת מפוארת של ייצור נעליים איכותיות (תחת תנאים הוגנים) ואנחנו רצינו לעשות נעל שהיא ההיפך הגמור מכל מה שהם מכירים ומתמחים בו (ללא תמיכה בכף הרגל, עשויה בד, ללא שום חיזוקים שיתנו לה צורה של נעל ועם סוליה פתוחה). מזלנו שלא חשבנו על זה בזמנו, אחרת לא היינו מעיזים :) 

אחרי שוטטות של שבוע, איתרע מזלנו והצלחנו למצוא את השותפים המתאימים, חלקם מלווים אותנו עד היום. אנחנו בקשר יומי, נפגשים באופן קבוע כל כמה זמן, ובפעם האחרונה שהם באו לבקר במחסן שלנו, הם אמרו משהו שנחרט על לוח ליבנו:

"שבאתם אלינו בפעם הראשונה לפני חמש שנים, לא היה לכם מושג מה זה נעל. עדיין אין לכם וזה היתרון הכי גדול שלכם". 

שווה לראות את הסרטון התדמית של wilding  על הביקור במפעל הייצור בפורטוגל. אחלה סרט. 

ספר קצת על החומרים?

אנחנו שמים דגש ענק על קיימות והחומרים בהם אנחנו משתמשים מהרגע שהתחלנו. לפני חמש שנים רצינו שהנעל תהיה טבעונית, כי חשבנו שחיות מרעה הורסות את הסביבה... עם השנים למדנו כמה זה לא נכון - הבעיה האמיתית חבויה בכל תחליפי העור והצמר, שהם בעצם ווריאציות של פלסטיק (במידה כזו או אחרת). עור לפחות מהווה תוצר לוואי, אבל לכשעצמו מפוצץ כימיקלים ועיבודים נוספים שהופכים אותו גם למוצר קשה לסביבה ולאדם. לצערנו הרב, עדיין לא מצאנו עור ממקור עדיף, או תחליף ראוי אחר. כותנה ממוחזרת או אורגנית, המפ, טנסל ופשתן טבעיים, הם החומרים העיקריים איתם אנחנו עובדים ויש עוד מלא התפתחויות בתחום, כמו זמש סינטטי עשוי 70 אחוז סוכר ו 30 אחוז פוליאסטר ממוחזר, שאמור להיות בשימוש בשנתיים הקרובות. הסוליה עשויה 50 אחוז גומי ממוחזר ושעם מפורטוגל. ישנם דגמים טבעוניים אבל לא רק.

הצמר שלנו מגיע מהאי רוגן בגרמניה, שם מתרוצצים זנים שאחרת היו נכחדים ואנחנו בעצם מקיימים יחד עם צמר באיכות ייחודית, גם פרוייקט שימור, עם אנשים אחראיים לסביבה ולכבשים. 

איך התפתח עיצוב הסוליה המפורקת לשניים. למה?

הסוליה היא הלב של הנעל. גם חבר'ה שהתנסו בנעליים מינימליות אחרות במשך שנים, נשבעים בחריץ הזה תחת כף הרגל. שעבדנו על העיצוב בהתחלה, רצינו סוליה שלא תגביל לשום כיוון. מכיוון העקב לבהונות זה קל יחסית וסוליה גמישה מציעה פתרון סביר, אבל הגמישות לצדדים נשארת די מוגבלת. לכן השסע בסוליה. אצל ילדים עם כף רגל שעדיין מתפתחת, העניין בא לידי ביטוי אפילו יותר. הסוליה מאפשרת לכף הרגל לקבל עוד כמה מ"מ כשהדבר נדרש. תחושת הקרקע מוגברת וישנם לא מעט מהאוכלוסייה המבוגרת שעברו לנעליים שלנו, כי מרגישים בטוחים יותר. כמו גם אלה עם קשיי ראייה שיכולים" לראות" יותר טוב דרך כפות הרגליים. היום הסוליה, יחד עם השועל במסיכה, הפכו לסימן המסחרי של החברה. 

(הערה של דעאל: באמת אני חושב שזו נעל שיכולה להיות מאוד מוצלחת לעיוורים ולבעלי לקות ראויה. גם יחסית לנעלים רכות אחרות, לפחות לתחושתי, אין כמוה לשדר במדויק את הקרקע. משהו). 

מה הקטע שאין את אותו דגם בצבעים שונים אלא כל דגם הוא גם צבע?

כן, כל דגם מקבל שם שבנוי מהעונה בא הוא יוצא, החומרים והצבעים ממנו הוא מורכב. יש שתי קולקציות בשנה - אביב קיץ וסתיו חורף. בכל קולקציה ישנם דגמים וסיפורים חדשים.  

לאן אתם רוצים לגדול?

אנחנו גדלים אורגנית ולא משקיעים בשום פרסום, מלבד תוכן ברשתות חברתיות ושיתופי פעולה שונים. למזלנו זכינו להכיר את האנשים הנכונים בזמן הנכון, בלעדיהם הכל היה עלול להיראות אחרת... אשתי שמנהלת את הכל, אומרת ש Wildling בעצם זה תקלה. שהתחלנו, המטרה היתה למכור מהבית כמה עשרות או מאות נעלי ילדים בחודש. אבל עם הזמן והדרישה, הצטרכנו להוסיף מידות לפעוטות וגם למבוגרים (18 עד 48) והיום אחרי חמש שנים בערך, עבור willding עובדים כ 130 אנשים שרוצים לעשות את הדברים אחרת. 

לאן עכשיו? 

חמש השנים האחרונות היו מבחינת תקופה די מבלבלת שגרמה לנו להבין מה גודל ההזדמנות שנפלה בחלקינו. הנעליים, חוץ מהחופש שמאפשרות לכל מי שמתנסה בהן, יהיו גם ואפילו יותר, אמצעי למטרה - אנחנו נמשיך להשתפר ובסופו של דבר נגיע גם לנעל מתכלה ולמערכת ייצור סגורה, בה אין בזבוז של חומרים, אבל המטרה של Wildling, כוכב הצפון שלנו, הוא להחזיר לסביבה. להיות חלק מהמאבק להבריא את הסביבה. שחומרי הגלם שכן נשתמש בהם, במקום שייקחו מהסביבה, יעזרו לשקם אותה דרך גידולים אחראיים שעובדים ברוטציות.  עד כמה שזה עלול להשמע פרדוקסלי, זה הכיוון שלא מעט חברות סטארטאפ לוקחות היום. מבינים שאי אפשר להמשיך לקחת בלי סוף ויחד עם זה גם, שכדי שפרויקט סביבתי באמת יצליח, הוא צריך להיות רווחי. גם סוג של מעגל. התעשייה תעזור לסביבה להשתקם במקום מה שהיה עד עכשיו. 

כאן הבנו גם כמה עיקרי התפקיד של חיות המרעה בעניין. במאמץ שלנו לדעת מאיפה כל חומר גלם מגיע, פגשנו מספר חקלאים, ומומחים בתחומי גידול שונים (ביניהם גם החבר'ה מהאי רוגן), רובם ככולם מסכימים שחיות מרעה הן היחידות שיכולות להבריא את הקרקע. בניגוד לדעה הרווחת ושאיתה התחלנו. למעשה יש איתנו בצוות, ביולוגית, ומומחה חקלאות התחדשותית (regenerative agriculture) שאמונים על בניה וחבירה לפרויקטים של החייאת הסביבה בגרמניה ובפורטוגל, ע"י תמיכה בגידולי המפ, שתילת עצים ושיתופי פעולה לשימור יערות השעם המפורסמים של פורטוגל. 

אנחנו גם מעודדים שימוש חוזר בנעליים ומציעים שירות תיקונים. ישנם לפחות 3 קבוצות בפייסבוק שמה הנעליים ממשיכות להימכר שוב ושוב (וימי חיסול כמו בלאק פריידי, הם משהו שלא ניקח בו חלק).

איך עובדת הלוגיסטיקה?

ווילדלינג עובדת ללא חנויות או משרדים והכל נעשה און ליין. גם בשני חדרי התצוגה בקלן וברלין אין מלאי, רק מספר זוגות למדידה והתנסות. הקניה נעשית באתר והנעליים נשלחות מהמחסן. זה מאפשר לנו להציג מחיר אטרקטיבי למרות ייצור באירופה, שמירה על שרשת ייצור אחראית וחומרים מהאיכות הכי גבוהה שיש. 

אנחנו שמחים ורוצים מאד להגיע לקהל בישראל, וישנו גרעין קטן שמכיר אותנו, אבל יחד עם זה, אנו מודעים לאתגרים של דואר ישראל והמכס. 

***

אז מה השורה התחתונה?

אותי באופן אישי הסיפור של רן ושל אנה מרגש בשני אופנים:

האחד, לראות יזמים חרוצים שמצליחים להפוך חזון למציאות ולהקים עסק משגשג ומרשים שמייצר פתרונות חדשניים תוך הקשבה לגוף ואחריות של ממש לסביבה. זה פשוט נפלא.

השני, לחוות מוצר מעולה, שנותן תשובה אמיתית לצורך שלנו לחיות בעולם מודרני, מבלי להקריב את הפיסיולוגיה של כפות הרגליים שלנו בתשוקה למודרניות ועיצוב. 

נעלי wildling עשו לי את זה. 

לגמרי.  

By Dael with 4 comments

מסרים סמויים ושקרים גלויים בפרסומת תנובה למשקה GO

סלח לי אבי כי חטאתי: לפני כמה ימים ראיתי טלויזיה.

בין היתר ראיתי פרסומת של תנובה למשקה חלבון חדש שלהם בשם GO. לא הייתי מספר על העניין כי מוצרים מיותרים המופיעים על מסך הטלויזיה במסווה בריאות אינם המצאה חדשה. יש הרי את "דגני פיטנס", חטיפי בריאות "Nature valley", "קראינצ'ים" לסלט ושאר חטיפים, נוטלה ועוד ועוד המצאות המספרות לכם נפלאות אבל מוסיפות סוכר ומפחיתות את הבריאות. ובכל זאת, ההמצאה החדשה של תנובה צדה את עיני כי היא מיועדת לספורטאים וכי היא משקרת ועושה מניפולציה רגשית של ממש.

למי שהחמיץ את הפרסומת הנה תקציר העלילה:

הסרטון נפתח בסדרת תמונות בהן רואים גברים (שהם כמובן קהל המטרה למשקאות חלבון) עושים פעילות ספורטיבית. רוכב אופני הרים מיוזע במעלה ההר, גבר מתעורר מוקדם ורץ בגשם שוטף, היפסטר מתנשף בהרמת משקולות מול מאמנת חיננית. כולם מתאמצים. החלק השני הוא סדרת תמונות שלהם אוכלים לאחר האימון. האחד אוכל לבדו מטבח שימורי טונה היישר מהקופסה (מסכן), האחר מוציא קופסת אוכל מהמקרר (לא בטוח שהיא טרייה) והשלישי אוכל ירקות וביצה בסוף הרכיבה. ואז יורד מהשמיים, משתלשל ממסוק, הקריין מלאכי חזקיה, לבוש לבן וזוהר בנוגה רך (התלוצצות של התסריטאי שהפך את מלאכי למלאך של ממש), והוא נוזף ברוכב: "מה, אתה אוכל ביצה?! למה בעולב? קח תנובה GO!". מלאכי זורק לו את הבקבוקון המושלם ועף לדרכו. כולם מחייכים. והכתובית המנצחת "חלבון מושלם לסוף האימון".

כמו בקורס פרסומאים שנה א', בואו נלמד ביחד שיעור במניפולציה וננתח מסרים סמויים, גלויים ושקרים בקמפיין של תנובה:

אוכל אמיתי זה "עולב"

גם טונה וגם ביצה קשה הם מזונות מדהימים. הביצה היא בין מזונות העל שלי והיא אוצרת בחובה את כל מה שנדרש לגדל חיים. הטונה גדלה חופשיה במים קרים ועמוקים, ניזונה מהמיטב שיש לעולם הים להציע, ועשירה בחלבון ושומנים טובים. אבל מה, שניהם מזונות פשוטים מאוד. מהירים מאוד. בלי זוהר, יוקרה או ברק. אלו מזונות שרווקים (וגם נשואים) אוכלים קר ומהר כדי לשבוע, לקבל אנרגיה ולחייך. אבל פרסומאי תנובה לא בעניין של הבריאות שלכם והשובע שלכם אלא בעניין הדימוי שלכם, ואולי גם בעניין של להעליב אתכם. אכלת ביצה? זה מגעיל, זה עלוב. אכלת טונה? זה מסריח, זה פטתי. אבל אם שתית כוס סוכר קטנה ויקרה? הו, זה כבר יוקרתי, נוצץ ועדכני. ובדרך נס כלשהי אולי גם יעזור לך להשיג את מטרותיך. אז הם לא מתביישים לעלוב בצופים ולומר "מי שאוכל אוכל אמיתי הוא פתטי". אבל לא. משקה ה GO של תנובה לא יעזור לכם להשיג מאומה. הוא לא אוכל אמיתי, אלא ריכוז של סוכר, תוספי טעם והנדסת מזון כדי לשכנע אתכם שכדאי לכם לשתות את זה. סליחה, אבל בעיני דווקא לשתות GO זה העולב האמיתי...  אבל אני לא פרסומאי.

בנינו לך חלבון מושלם

השורה התחתונה של הסרטון חושפת את השקר היסודי. "חלבון מושלם". ישבו המהנדסים והתאימו לכם את הפתרון המושלם. אז זהו, שלא. אין דבר כזה חלבון מושלם, ובטח שהחלבון שמציעה לכם תנובה בבקבוקון אינו כזה. ראשית, כבר אמרנו שהוא עשיר בסוכר. בקבוקון של 250 מ"ל, שזה לא יותר מכוס וטיפה, יש שווה ערך לשלוש -ארבע כפיות סוכר. זה המון. השומן לעומת זאת, מדוד בקפידה ל 2%, כדי שתשאר רזה כביכול, והחלבון הוא אכן כמו בפרסום, רב. 16 ג' לבקבוק. הקומבינה הזו לא מביאה לכם שום ישועות. היא עשירה בחלב, שאינו מוצלח לרבים מהאוכלוסיה הרגישים ללקטוז או קזאין. היא עשירה מאוד בסוכר, שרע לכולם באותה המידה, והיא לא כוללת עוד חומצות אמינו שאפשר לקבל למי שכבר מתעקש להוסיף חלבון משקית. אבל כן כוללת טעמים כמו וניל או קפה, כדי שבכל זאת נחשוב שמדובר באבקת חלבון כלשהי... [הערה: אבקות חלבון אינן רע מוחלט. הן כמובן אינן בגדר מזון קדמוני, אולם עשויות להיות פתרון זמני למי שרוצה להשיג מטרות ספיצפיות. יש אבקות טובות יותר ויש טובות פחות (מלאות סוכר וכו'), וקצרה כאן היריעה מלפרט את היתרונות והחסרונות של כל סוג ומין, אבל אין ספק שגם אם נשים בחדר אחד את כל מאות סוגי אבקות החלבון הקיימות בשוק, משקה תנובה יהיה מועמד רציני להתחרות עם הגרועות שבהן].

אתה הרי מתאמץ, אז מגיע לך להתפנק

הסרטון הזה מדבר לגברים בשנות השלושים-ארבעים ולהם בלבד. הם המתאמצים. הם אלו שרוצים חלבון. עבורם הכניסו לסרטון את השוט של הבלונדינית המתכופפת מעל מרים המשקולות, אליהם מדברים בלשון זכר, והם האומללים שאוכלים את ארוחתם לאחר האימון לבד, במטבח ריק, בעמידה, בלי צלחת. הם חייבים אישה שתושיע אותם, או איזה מלאך. מזל שאלוהי הרייטניג והקופירייטינג רואה אותך גם כשאתה לבד ודואג להזכיר לך ש"אסור לך להיות בעולב". תהיה בפוזה של גבר גבר ותרגיש גבר גבר.  אבל היי, בסוף תשאר לבד במטבח, דרך אגב, רק עם בקבוק של GO. כמו כל הפרסומאים מאז ומעולם הם מוכרים דימוי ותחושה. התחושה שמגיע לך פינוק, שנולדת כדי לעופף בהליקופטר מתנדנד על כבל, ולא נולדת כדי לאכול "רק" ביצה בסוף העליה. כדי להיות גבר אתה חייב לרכוש משהו עם אריזה נוצצת והבטחות סרק ולא מוצר יסוד בלי אריזה כלל ובלי שום הבטחות, אבל עם היסטוריה של מיליוני שנים.

אז אם יש לכם חברים שהחליטו לשתות את משקה החלבון החדש של תנובה, אולי תשאלו אותם בעדינות "למה בעולב?"

צילום: סטודיו ברוך נאה. הדבר היחיד שמוצלח כאן?

By מר קדמוני with 4 comments

האגוז הכי בריא שאתם לא מכירים ועוד לא אכלתם

ידידתי ורד הניחה על שולחני שקית בד לבנה, קוף חייכן ועליז מצויר עליה, וידית מתכת מוזרה תלויה על צידה.

"תטעם, תטעם. תגיד לי מה שאתה חושב", כך אמרה.

פתחתי סקרן וגיליתי אגוזים שהזכירו לי את מעשה בשלושה אגוזים של לאה גולדברג: שמנמנים ויפים למראה, ועל כל אחד ואחד מהם מוטבע משפט "מיוצר על ידי הטבע באיי הפיליפינים".

מפתיע.

מדובר ב Phili Nuts, אגוזי פילי, שזהו קיצור של אגוזי הפיליפינים. אגוז מוארך ושומני, הנתון בקליפה קשה, ואחד האגוזים המזינים ביותר בטבע. ומעכשיו הוא גם זמין בארץ.

כמו כל מוצר, נתחיל באריזה. היא משהו משהו. חוץ משקית הבד החמודה, פיצוח האגוזים הוא תענוג גדול וכל בני הבית נהנו ממנו. וכל זאת למה? כי כל אגוז נוסר קלות בשלוש פאותיו (מישהו השקיע לאללה), כך שנוצרו בקליפה חריצים קטנים, המתאימים בדיוק למפצח האגוזים המצורף לשקית. זהו מפצח המזכיר כף נעליים קטנה ומתכתית. מכניסים את הקצה לחריץ, ומפעילים את כח המנוף, והופ, הקליפה נפתחת לשניים בקלות ואגוז מוארך ושמנמן נחשף מולנו. קצת דומה לאגוז ברזיל מעורבב בשקד. אין ספק שבגזרת הנאת הפיצוח האגוז הזה מקבל ניקוד גבוה מאוד.

איך הטעם? האגוז לא רק נראה אלא גם מזכיר שילוב של שקד ואגוז ברזיל, רק מעט מתקתק יותר. גם כאן, חשובה הטריות ואגוזים ישנים יצטמקו ויתעפשו. היתרון הוא שהם נשמרים בקליפה שלהם ולכן פחות חשופים לפגעי הסביבה.

אבל למה כל הטרחה, תשאלו. מה מיוחד באגוזי הפיליפינים, והאם הם בריאים בכלל?

מעבר לעובדה שמדובר בגידול אורגני, הרי שהאגוז עצמו משופע בערכים תזונתיים שאנחנו בפליאו אוהבים מאוד. הוא האגוז בעל שיעור השומן הרווי הגבוה ביותר, כ 30% שומן רווי, ועוד 38% שומן חד בלתי רווי, שגם הוא מעולה (בדומה לאבוקדו ולאגוז מקדמיה). יש בו מעט מאוד שמנים רב בלתי רווים כמו אומגה 6 – כ 8% בלבד.

חוץ מזה יש בו המון ויטמין E והמון המון מגנזיום. שוב, יותר מכל אגוז אחר שאני מכיר.

מייבאת אותם ורד מוצפי ואפשר לקנות אצלה ישירות בחנות בשוק לוינסקי. לפרטים: foodspirit@gmail.com

החל מ 22 ש"ח לשקית של 300 גרם ובקרוב, כך היא אומרת, גם בחנויות טבע ברחבי הארץ.

וזו הזדמנות גם לאחל לכולנו חתימה טובה ושנה טובה ובריאה.

By מר קדמוני with 2 comments

האם משרד הבריאות מנסה להרוג אותנו?

בדקתי עכשיו שאני לא שיכור.
אני לא. בכל אופן, לא כרגע.
ובכל זאת, דומה לי לפעמים שאני מרגיש סחרחר, בעיקר כשאני מגלה עד כמה המדינה שלי מנסה להציל אותי ביד אחת, אולם בידה השניה, אעפס, היא כמעט הורגת אותי. למשל כך הרגשתי מקריאת התוכן באתר משרד הבריאות שלנו המפרסם "המלצות לצריכה נאותה של שומנים על סוגיהם". כדי להקל עליכם את המלאכה, הנה ציטוטים נבחרים:

• עדיפה צריכה של המזונות הבאים: שומנים רב וחד בלתי רווים הנמצאים בשמני קנולה, זית, סויה, תירס, חמניות ופשתן וכן אבוקדו, גרעינים (חמניות, שומשום ודלעת), שקדים, טחינה ואגוזים...
• כדאי לצמצם ככל הניתן בצריכה של המזונות הבאים: שומנים רווים ושומן טראנס יחדיו, הנמצאים במזונות: חמאה, מרגרינה, חמאת קקאו, שומן קוקוס ... כדאי להחליף שומנים אלה ברשימה שמצויינת למעלה... 
• כאשר משווים את הסימון התזונתי בין שני מוצרים כדאי להעדיף את המוצר אשר מכיל את הכמות הנמוכה ביותר של שומן כללי, שומן רווי וכולסטרול (ההדגשה במקור - ד.ש)

יותר מזה, משרד הבריאות ושאר המומחים ממליצים לנו בעיקר בבישול ובאפייה להחליף את השמנים הרווים בשמנים הלא רוויים כי הם פחות מתחמצנים ("מסוכן לבשל בשמן זית" - מכירים???).
ת'כלס ההמלצות הללו לא באמת מפתיעות אף אחד, הרי "במערב אין כל חדש". משרד הבריאות שלנו ממשיך לדקלם כתוכי אווילי את ההמלצות שנכתבו לפני 40 שנים באמריקה ומאז נכשלו כשלון חרוץ הן בפן המחקרי-אקדמי והן במציאות הפשוטה: השמנים הטובים שלנו הוצאו מהרשימה ואילו השמנים הרעים והמזיקים קיבלו את כל הבמה.
והתוצאות, כידוע, לא אחרו לבוא.

לא לגעת עם מקל

אבל כעת קורה משהו מעניין בעולם ועוד ועוד מדענים "חוצים את הקווים" ומתייצבים להגנת התזונה המסורתית ומוכיחים את הנזק בתזונה המתועשת והמודרנית שכופה עלינו משרד הבריאות והחולי. (משרד הבריאות שכח כמובן לעדכן את המלצותיו למרות שאפילו ועדת התזונה הפדרלית האמריקאית הודיעה שאין סיבה לצמצם את צריכת הכולסטרול בתזונה, למרות שהם עדיין נגד שומן רווי, אולם בלי כל סיבה מחקרית.)
למשל, לפני מספר חודשים הופיע באתר של אוניברסיטת Leicster ראיון עם פרופ' מרטין גרוטוולד, ביוכימאי המוביל את המחקר בתחום שמני המאכל. פרופ' גרוטוולד חוקר את מה שבאמת קורה בזמן שאנו משתמשים בשמנים צמחיים לעומת שימוש בשמנים מסורתיים כמו קוקוס, שמן זית, חמאה או שומן בקר. (למען הסר ספק - שמנים צמחיים הם שמנים המופקים מזרעים בתהליכים כימיים אלימים כמו שמן סויה, קנולה, תירס, חמניות וחבריהם למשפחת הזרעים המבאסים. וכימית הם עשירים מאוד באומגה 6).
אופי המחקר היה מעניין מאוד. במקום לנסות לטגן עכברים במעבדה ולהסיק מזה משהו על החיים האמיתיים, עורכי המחקר נתנו סוגי שמנים שונים למשתתפים וביקשו מהם להכין את האוכל כרגיל. אח"כ המשתתפים אספו את שאריות השמן מהמחבת או מהסיר והביאו אותם למעבדה, כך החוקרים בדקו את החומרים הפעילים הנותרים בשמן המשומש בפועל אחרי "החיים האמיתיים" ולא משהו תיאורטי.
בכל מקרה, מסתבר ששמנים מפיקים בזמן חימום חומרים כימיים רעילים הנקראים aldehydes. אלא ששמנים צמחיים הפיקו פי 20 יותר חומרים כאלה מאשר המותר ע"י ארגון הבריאות העולמי.
בין היתר אומר בראיון  הפרופ': "עדיף לבשל ולטגן בשמן זית! גם בגלל שנוצרים בהם פחות חומרים רעילים, וגם בגלל שהחומרים שכן נוצרים בחימום שמן זית הרבה פחות מזיקים מהחומרים המשתחררים בחימום שמנים תעשייתיים!".
הממ.
אבל פרופ' מרטין לא הפסיק לחקור ואתמול פרסם ה Daily telgraph  כתבה מעניינת ומעודכנת עם ממצאיו האחרונים. שכן התמונה נעשית עוד יותר מעניינת כשמכניסים למשוואה את השומנים מהחי (כמו חמאה או שומן עופות) ושמן קוקוס (השומן הרווי ביותר בטבע).
מה קרה? ראו את הגרף הנחמד להלן.

בפשטות, ככל שזמן הבישול ארוך יותר, הטמפרטורה של השמן גבוהה יותר, כך עולה באופן דרמטי כמות החומרים הרעילים בשמן. אולם דווקא השמנים הרווים מפגינים עמידות מרשימה לאורך ציר הזמן. הם בטוחים יותר וכבונוס, הם גם טעימים יותר!
אך כאילו כדי להוסיף "שמן למדורה" (יצא במקרה מתאים), הדיילי טלגרף ראיין גם את פרופ' ג'ון סטיין, מאוניברסיטת אוקספורד, שחוקר גם הוא (ובנפרד) את השפעות האפקט הכימי של השמנים התעשייתיים המחוממים , אומר שההשפעה שלהם על המוח שלנו דרמטית ומסוכנת לנו מאוד:
"אם אוכלים יותר מדי שמן תירס או חמניות, המוח סופג יותר מדי אומגה 6 , וזה מאלץ את המוח שהחזיק פחות אומגה 3!" וגם: "אני מאמין שחוסר באומגה 3 הנו גורם רב עוצמה לבעיות בריאות נפשיות ובעיות אחרות כגון דיסלקציה ועוד. "
בארבעים השנים האחרונות כולנו הולעטנו באינספור שמנים צמחיים הנמצאים בכל המזון המעובד, בכל מנה בכל מסעדה, בכל מטבח ביתי (חוץ מהמטבח שלי ושלכם).
שני הפרופסורים הנכבדים הללו מעידים על עצמם כי זרקו מהבית את השמנים הצמחיים ועברו לחמאה, שמן זית, שמן קוקוס ושמנים מהחי. כדאי גם לקרוא את הבקורת שלהם על המלצות הבריאות העלובות הקוראות לאכילה מרובה של שמנים תעשייתיים.

אנחנו לא צריכים להיות פרופסורים כדי לומר גם: עד כאן. די. נמאס.

אם עוד איכשהו יש לכם בבית שמן סויה, או קנולה, או תירס, או חמניות - תזרקו אותם לפח או תשמנו איתם דלתו.
אם אתם רוצים לטגן או לבשל - השתמשו בחמאה, בשמן קוקוס, בשומן מהחי או בשמן זית או אבוקדו, רק לא באותם נוזלים צהובים תעשייתים שיש מי שעדיין מנסה לשכנע אותנו שלהם בריאים לנו...
תעברו לאכול אמיתי ותהיו לי בריאים ומחייכים.

אהבתם? תגיבו, תעירו או תשתפו. מה שבא בטוב.

By Dael with 20 comments