פשוט פשוט לשבת

הי חברים,
כתבתי לא אחת שכדי להנות מאוכל מעולה לא צריך יותר מאשר מצרכים מצוינים וטיפה מוטיבציה לבישולון קצר. לא צריך להיות שף מדופלם ולא צריך לשרוף שעות במטבח. רוב המאכלים אצלנו נעשים 'חת שתיים והם חגיגה לפה ולעיניים.
הנה למשל קניתי השבוע צרור ענק של בזיליקם טרי, יפה וריחני. ישר עשה לי חשק לפסטו (עליו כתבתי לפני כמה ימים - קוצצים לפסטו במעבד מזון עם כמה שיני שום ושפע שמן זית).
בגלל שחמדתי גם דג סלמון טרי, החלטתי שעם כמה כפות מהפסטו על הדג זה די והותר תיבול למתכון מנצח. הופל'ה עברו 20 דקות בתנור.
זה הכל.
(בדרך כלל אני לא חותך את הדג מראש לחתיכות אבל הפעם משום מה, ויצא דווקא בסדר. שימו לב שהבישול צריך להיות מעט קצר יותר).
זהירות: סלמון נוטה להתייבש במהירות ומעולם לא הייתי באירוע בו הגישו סלמון עסיסי כהלכה. קייטרינגים למניהם מייבשים אותו לעייפה, אך אנו בבית זהירים ורעבים ואם אתם לא בטוחים תבדקו. כשהדג "מלבין", הוא מוכן.

יוסף-מוקיר-שבת מצא מרגלית בדג. אני מצאתי בזיליקום.

יגעת ומצאת, תאמין

וכדי שיהיה עוד משהו ראוי ולא ימותו לי ברעב, אז כרגיל, הכנתי בולונז.
כבר כתבתי את המתכון יותר מפעם אחת, אבל אני מוצא שכל פעם יוצאת לי גרסה אחרת, כתלות במה-שיש-במקרר באותו היום. הפעם היו פלפלים טריים, קצת פלפל חריף אדום טרי, בצל סגול וכוסברה. אחרי שמאודה היטב מוסיפים 3/4 קילו בקר טחון (עדיף צלעות או צוואר. טרי) ואחרי שהבשר "מאפיר" הוספתי עגבניות תמר מקופסת שימורים (ללא סוכר), כוס יין והרבה תיבול עם כמון, פלפל שחור גס ומעט קארי. קצת מנוחה יחד במחבת. ברגע האחרון מוסיפים כסברה טרייה קצוצה, ויש לנו גולללל!

גם מרחוק וגם מקרוב, זה עדיין נראה טוב

שבת שלום,
ובתיאבון

וספרו לנו בתגובות - מה אתם הכנתם לשבת?

By מר קדמוני with 3 comments

קוביות פרגית מוקפצות בצד אטריות בפסטו-קוקוס-קארי

שואלים אותי לא מעט בדבר מתכונים המתאימים גם לילדים. פעמים רבות טענתי שאין דבר כזה "ארוחת ילדים" אלא הרגלים גרועים. אין שום סיבה בעולם שילדים ישתו טרופית ויאכלו שניצל וקטשופ. גם אם זה החופש הגדול. זה לא אוכל. ילדים יכולים להנות מאוכל אמיתי, טרי וטעים בדיוק כמו שמבוגרים יכולים. ועדיין, בלי כמה רעיונות, יש אמהות העומדות חסרות אונים מול המחבת.
הנה דוגמית ממה שזללו בחצר הפרטית שלי בשבוע האחרון, מטף ועד זקן (אוקיי, לא ממש זקן).

פרגיות מוקפצות
כל אחד יודע לשנן "חזה עוף מוקפץ" אבל מעטים עושים את זה עם פרגית. האחרונה יותר עסיסית, יותר טעימה ומועדפת על ילדים ומבוגרים כאחד.

• קילו פרגיות, ללא עור
• פלפל אדום גדול
• בצל סגול גדול 
• גזר גדול
• בצל ירוק
• תבלינים

קוצצים את החברים. במחבת גדולה עם כף-שתיים של שמן קוקוס מאדים את הבצל ואחרי כמה דקות מוסיפים את הפלפל הקצוץ ואת הגזר ומאדים עוד קצת.
את הפרגיות חותכים לקוביות לא גדולות ומוסיפים למחבת על אש גבוהה.
מתבלים בהרבה כמון, קצת פפריקה, קצת קארי, מלח, פלפל שחור גרוס גס.
מפזרים בצל ירוק קצוץ ומאדים עוד שתי דקות.

אטריות כמעט-פיקנטיות ופרגיות כמעט-מושלמות

אטריות אורז רבע-חריפות בקוקוס, פסטו וקארי אדום. 
אצלנו מעדיפים חד משמעית את אטריות האורז הרחבות (כמו פטוצ'יני). משרים אותן במים חצי שעה.
מבשלים במים רותחים כ 4 דקות (אל תאמינו להוראות על השקית, פשוט תטעמו ואל תעשו מהן סמרטוטים). מסננים.
במחבת מחממים קופסת חלב קוקוס שמן, כף גדולה של משחת קארי אדומה (חריף ומלא טעם, מאוד כדאי שיהיה לכם תמיד במקרר), וכף פסטו תוצרת בית (טוחנים צרור גדול של בזיליקום עם שני שיני שום ושפע שמן זית).
מוסיפים את האטריות המסוננות למחבת, מערבבים הכל יחד ואחרי דקה גג העסק מוכן וטעים.

מחבת עם חלב קוקוס, פסטו וקארי אדום מחכה לאטריות

 בתיאבון ילדים,
דעאל

By Dael with 5 comments

סקירת נעלי ריצה מינימליסטיות - Merrel וחברים אחרים

שלום חברים.
זהו. חזרתי בשלום. שבועיים וחצי באיזור זמן פסיפי היו מרתקים ומעייפים וכעת אני מסתגל לזמן המקומי בתקווה לחזור ולכתוב בקצב סביר.
כמו תמיד בנסיעותי לחו"ל, גם הפעם לא יכלתי להתאפק מלפרגן לכם הקוראים, ולרכוש עוד זוג נעלי ריצה מינימליסטיות, כדי שיהיה לכם מעניין ומועיל ולי יהיה נחמד. אוקיי, זה גם בגלל העובדה שאני אוהב לנסות נעליים חדשות כל פעם שידי נחה על אחת כזו.
הפעם, Merrell Barefoot.  עברתי בחנות outlet שלהם ליד סן דייגו, והן היו במבצע (60 דולר), אז כאמור, לא היתה ברירה אלא לקנות כדי לדווח...
הנה הן:

חיכיתי לכמה ריצות שטח כדי שאוכל לספר האם שווה. אז ככה:
למרל יש צבעים נחמדים ובד דק ונושם.
ההפתעה הגדולה היא במידות. אני מידת נעליים 44 אבל המרל הללו דרשו ממני מידה 46 (!). הן מחזיקות היטב את הרגל ולמרות שהמידה כביכול גדולה, הן צמודות כהלכה.
היתרון המשמעותי של המרל הוא בקדמת הנעל שהיא רחבה מאוד ויש שפע של מקום לאצבעות הרגליים בפריסה רחבה, וזה תמיד סימן טוב לנעל מינימלית איכותית.
היתרון השני הוא בסוליית הויבראם. הנעל מרגישה קשיחה מאוד ועמידה והסוליה היא בעובי של 8 מ"מ, שזה לא מעט. הנעל שטוחה כנדרש ואין הגבהה של העקב, למרות שבתמונה זה נראה ככה, הן באמת שטוחות. מאידך, יש הדגשה משמעותית של הקשת הפנימית של כף הרגל. החלק הזה (הצהוב, במרכז הסוליה), הוא קשיח מאוד (לא ברור למה) ולאכזבתי הוא הציק לי ברגל ימין אחרי כמה זמן של הליכה. בריצה זה פחות הפריע לי. רגל שמאל הרגישה נפלא ורגל ימין היתה מוטרדת. כלומר, אצלי כף רגל ימין שטוחה יותר אז לבעלי פלטפוס כמו שלי, יתכן והמרל לא בדיוק מתאימות.

בשטח הן התגלו כנעליים עצבניות וקשוחות במיטב מסורת נעלי השטח של מרל. רצתי בשטח שחלקו די קשה והנעליים  ניטרלו לחלוטין הצקות מאבנים קטנות או זיזים. מכיוון שהסוליה כוללת רק בליטות זעירות ולא צפופות, אבנים וחצץ לא נדבקים, וגם אחרי שרצתי קצת בבוץ (שדה שהישקו אותו), הבוץ נשר בקלות.
הנעליים מרגישות קלות אבל אחרי חמישה קילומטרים הרגשתי להפתעתי את המשקל שלהן. ואולי רק היה נדמה לי.
בריצה על אספלט וכביש יש להן "אחיזת כביש" נוחה והריצה הרגישה נעימה ונוחה.

ועכשיו, להשוואת אפשרויות נוספות
יש המון (באמת המון) דגמים, סוגים ומינים של נעלים מינימליסטיות, ותקצר היריעה ויקטן התקציב, ובכל זאת, אני כבר כמה שנים טובות רץ "חצי יחף" אז יש לי מעט פרספקטיבה והשוואה של מה שעבר תחת רגליי. ואלו ארבעת הזוגות העקריים שלי:

• Nike free 3 עליהן כתבתי בעבר כאן.
•  VibramFiveFingers SKO עליהן כתבתי כאן
•  Vivobarefoot Neo Trail אותן קניתי בלונדון 
• ואחרונות הן Merrell Barefoot

תמונות על וצד לשירותכם:

קל לראות שה VFF הן הדקות והקלילות מכולן ועונות היטב להגדרה של ריצה יחפה. הן עמידות בצורה שלא תיאמן וגם אחרי 3 שנים וחצי הסוליה שלהן נראית כמעט חדשה (השתמשתי בהן לא מעט). הרצועות נשחקו ונוצרו חורים קטנים בבד שצמוד לאצבעות הרגליים, אבל סך הכל זהו מוצר מופלא ועמיד ביותר. אלו הנעליים הראשונות והיחידות שהיו לי שהרגשתי שאני מאוהב בהן. זה פשוט שונה לגמרי מכל נעל אחרת. מאידך, הן לא טובות מספיק לריצות שטח (אפשרי אבל כואב מעט, ורטוב), ופחות יעילות בחורף (פעם בחורף בלונדון נרדמו לי לגמרי אצבעות הרגליים אחרי ריצה איתן). מאידך, הן מתכבסות בקלות (די נדרש כי ללא גרביים, הריח לא משהו).

הנייק פרי הן הדגם הפופלרי מכולם. הן קלות מאוד, כמעט ללא תפרים ומרגישות נעים על הרגל. יש להן שלושה חסרונות עקריים: צפיפות האצבעות בחזית הנעל, עקב מוגבה וסוליית שוקולד. להבדיל מריצה יחפה אמיתית, הנייק פרי שומרת את האצבעות צפופות מדי, אם כי לא במידה מוגזמת. העקב שלהן מוגבה מעט (זה ההבדל בין נייק פרי 3, לנייק פרי 5 ונייק פרי 7 - המספר מייצג את ההפרש, במ"מ, בין גובה העקב לגובה סוליה). זה עדיין הרבה יותר שטוח מרוב נעלי הספורט אבל לא באמת שטוח. זה עשוי להתאים למי שעובר לראשונה לנעליים מינימליסטיות (יחסית). שלישית הוא סוליית קוביות השוקולד הנותנת את הגמישות והרכות של הנעל. אבל כפי שאתם רואים בתמונה, זוהי מלכודת לאבנים קטנות וחצץ. בריצת שטח זה מעצבן מאוד במיוחד כשעולים חזרה על הכביש ואז אתם מתחילים "להרעיש".  שורה תחתונה זוהי נעל אפשרית אבל לא הבחירה שלי. הן כיום בעיקר מעלות אבק.

ה Vivobarefoot הן נעליים נהדרות. הן מרגישות קלות מאוד על הרגל, רחבות, שטוחות לחלוטין ונוחות בצורה בלתי רגילה. החסרון היחיד שלהן הוא עמידות הסוליה. אחרי שנה וחצי של שימוש אינטנסיבי העקב בסוליה נשחק לחלוטין (ראו תמונה) ונראה לי שעוד כמה קילומטרים כבר יהיה שם חור.

הסוליה כולה היא דקה מאוד (אולי 3 מ"מ עובי) ולמרות המראה של "שטח" הן רכות וקצת קשה להן בשטח קשה. ועדיין אלו נעליים פשוט נהדרות ובעיקר נוחות מאוד גם להליכה וגם לריצה.

 כדי להיות בטוח לגבי המשקל צילמתי את כולן על המשקל במטבח (שמזייף ב 50 גרם לרעתן). המשקלים דומים מאוד אבל מרגישים אחרת.

אם מעולם לא רצתם כך, כדאי להזכר איך להתחיל לרוץ יחף בעשרה צעדים פשוטים.

האם אתם משתמשים בנעליים מינימליסטיות?
איזה?
תנו לנו בתגובות סקירה והמלצה! 

By מר קדמוני with 20 comments

שלוש דרכים וחצי לשיפור איכות השינה שלכם

אח, היו ימים

בלילות האחרונים נדדה שנתי.
לא, אני לא אחשוורוש (ואין לי יועצים שיקריאו לי מספר דברי הימים כדי שאשוב ואירדם), אני גם לא מוטרד במיוחד. זה פשוט מה שקורה שיש ג'ט לג. אחרי כמה ימים של שינה גרועה ומעטה התחושה נוראית. אם אתם נוסעים לצד השני של העולם פעם בכמה שנים, כנראה שלא יקרה אסון, אבל אם אתם ישנים מעט מדי ורע מדי באופן קבוע, זה עלול להתגלות כמתכון בטוח לערעור הבריאות שלכם. מניעת שינה או חוסר קבוע בשינה איכותית (ועל איכות השינה, מיד), מביא לרמת דלקתיות גבוהה, רמת קורטיזול ומתח גבוהה יותר, קמטים (נשים, הזהרו נא), חוסר באנרגיה ועוד. המחקר מראה כי אין כמעט פונקציה בריאותית שאינה נפגעת כאשר אנו במצב של חסך בשינה. עם זאת לאנשים שונים יש צרכים שונים של שינה. אין "מספר קסם" של שעות שנכון לכולם. יש שצריכים יותר שעות ויש שצריכים פחות, אבל הכלל הוא להקשיב לגוף שלכם. אם אתם מרגישים שאתם "צריכים" לישון בצהרים, כנראה זה לגמרי נכון אבל אם שנת צהרים משבשת לכם הכל ומאוחר יותר אינכם יכולים להירדם, אולי היא פחות חיונית עבורכם. כך או אחרת, רוב העולם המערבי ישן מעט מדי, מאוד מעט מדי.
במקום להרחיב על הסכנות נדבר קצת על הפתרונות וכיצד נוכל לישון יותר שעות ובאיכות גבוהה יותר. אז הנה שלושה טיפים וחצי כדי להצליח לעבור את הלילה בשלום:
לתכנן את היממה שלכם – יום יום אנו עובדים, רצים, מארגנים, מדברים, משכיבים, משלמים ועוד אלף ואחת פעולות מבאסות. הבעיה היא שהפעולות הללו לא רק משביתות שמחה, הן גם נוטות לגלוש ולהתמשך מסדר היום שלנו אל תוך שעות האיכות והשינה. כמה פעמים אמרתם לעצמכם "אני רוצה לגמור את המייל הזה לפני שאני הולך לישון" או "אני חייבת לראות את הסדרה הזו עד הסוף", ולאחר עוד שעתיים אתם מוצאים את עצמכם מתעוררים בסלון או רבים עם השעון "מה, כבר אחת וחצי בלילה. עוד חמש שעות אני כבר צריכה לקום". המשימות השונות משתלטות לרבים על סדר היום ומשום מה ה"דחוף" דוחה את ה"חשוב". ואולי כי יש הנוטים לשכוח כי לישון הוא פעולה חשובה וחיונית ולא פעולה צדדית ושולית שאפשר להמשיך ולדחות. תכננו את היום שלכם ותקדישו די זמן (אצלי זה לפחות 8 שעות) לשינה. צריכים לקום מחר מוקדם? לכו לישון מוקדם! "נתקעתם" והלכתם לישון מאוחר מדי? תבקשו מבן או בת הזוג לפרגן לכם ביום שאחרי כדי שתוכלו לישון עוד קצת (אבל תקפידו להחזיר לבן הזוג כגמולו ולתת לו או לה לישון עד מאוחר ביום אחר). לא איבדתם שום דבר בטלויזיה ומאומה לא יקרה אם פשוט תלכו לישון מוקדם יותר. הרעננות למחרת מחזירה כל רגע. השינה היא חשובה ומגיע לה מקום של כבוד בסדר העדיפויות. תשנו על זה.

התגלגלו אל השינה בהדרגה – לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני לא יכול לומר לגוף "עכשיו ישנים" ולצפות שהוא יציית מיד. לעתים קרובות מדי אנו רוצים להירדם אבל לא מצליחים. כי המוח הממזר שלנו צריך זמן והדרגה כדי להוריד את ההילוך מהקצב המטורף בו חיים אל הקצב הרגוע והסדיר של השינה. הדרך הנכונה לעזור למוח להרגע היא הדרגה. עם רדת הערב מלטונין מתחיל מופרש (הוא מפסיק עם הזריחה וקרני השמש הראשונות ומסמן לנו להתעורר). עם המלטונין הגוף נכנס להאטה כללית. מערכת העיכול פועלת לאט יותר, חום הגוף משתנה ואנו מתחילים להכין את הגוף והנפש לשנת הלילה. אבל החיים המודרנים מרחיקים את הלילה והחושך.
התאורה חשמלית שינתה אותנו. כמו בווגאס, אנו לכודים בסלון הבית בשעות הערב ואם לא אומרים לנו, אנו עלולים לפספס את העובדה שהשמש כבר שקעה. הדרך הנכונה היא לצמצם בתאורה בשעות הערב, ולתת לעיניים את ההזדמנות לנוח ולגוף את ההזדמנות והזמן להסתגל. פרגנו לעצמכם ערבים רומנטיים עם תאורה חלשה ונעימה ולא ערבים עצבניים עם תאורת-יום. תנו לעצמכם את ההרגשה של לילה הרבה לפני שהוא מתחיל.
באופן דומה גם האוכל צריך להתאים לשינה. לאכול ארוחה עצומה של בשר בשעות הערב המאוחרות זה לא רעיון טוב במיוחד, כי זה יחייב את המעיים והקיבה לקבל הרבה יותר דם ולפעול יותר ואילו בלילה הם רק רוצים לישון גם.
פעילות נמרצת וכרונית מול מסכי מחשב, טלויזיה, אייפון ואייפד עד הרגע האחרון שלפני השינה אינה מוצלחת יותר. עדיף לקרוא ספר או פעילות אחרת שאינה כרוכה בעוד תאורה היישר לעיניים אלא ברוגע ומנוחה.
תזכרו ששעות הערב הן שעות המעבר מעירות לשינה וכך הן צריכות להיות: רגועות יותר, נעימות ורכות.

ארגנו את חדר השינה – חדר השינה הוא החדר החשוב ביותר בבית שכן רובנו מבלים בו יותר שעות-חיים מכל חדר אחר. ולמרות זאת, ואולי בגלל שלא מכניסים אליו אורחים (לפחות לא אני), הוא נותר לעתים מקופח בהשוואה לחדרי המשפחה או המקלחת. כמה שיפורים קטנים בחדר השינה יעשו קסם לאיכות השינה שלכם.
כבו אורות מיותרים. כאמור, מלטונין משתחרר בחושך ומפסיק בבוקר. אור בזמן השינה משבש את ייצור המלטונין ולכן אתם עלולים לישון טוב פחות ולהתעורר מוקדם יותר. אז תעשו לעצמכם טובה ואל תרדמו מול טלויזיה דולקת ולא, אתם לא צריכים "אור קטן" בלילה.
תוסיפו לכם עוד כרית או שתיים. בכל מלון שמכבד את עצמו יש לפחות 4 כריות על המיטה. למה לא גם אצלכם בבית. עוד כריות יפנקו אתכם ויגרמו לכם לישון טוב יותר (או לפחות להרגיש טוב יותר עם עצמכם). שווה כל לירה.
תסלקו את הטלפון הנייד. זוהי בקשה שעלולה להראות מוגזמת לרבים שכן הטלפון משמש להם גם כשעון מעורר. אבל אולי שכחתם אבל כשהטלפון לידכם אתם לא מתאפקים ובודקים אימיילים עד שנייה לפני השינה, ואם קמתם בלילה מאיזושהי סיבה אתם בטח גונבים הצצונת במיילים בדרך חזרה למיטה. בקיצור, טלפון בחדר השינה הוא רק רע ולא מביא לשום תועלת כלשהי. נראה אתכם: האם אתם מצליחים להשתחרר ולא לשים את הטלפון בחדר השינה?

צמצמו נסיעות לקליפורניה – אם אתם עובדים בצוות אוויר של אלעל או אם אתם נהגי אמבולנס, רופאים מתמחים, פועלי ייצור בעבודת משמרות, מלגזנים בנמל או שוטרי סיור, או סתם כמוני נוסעים בענייני עבודה לצד השני של כדור הארץ, אתם עלולים למצוא את עצמכם עובדים משמרות ארוכות בשעות-לא-שעות כאשר סדר היום שלכם משתבש לחלוטין, וכך גם מעגלי המנוחה והעירות. לא טוב. אז אם אתם לא חייבים, תנסו לעבוד בשעות קבועות ככל הניתן, בזמנים קצובים ולא לנסוע לקליפורניה כל שבוע שני. אני יודע שאת זה קל להגיד וקשה לעשות, אבל זו רק תזכורת קטנה שמדובר גם בבריאות שלכם.

אז תהיו לי בריאים, ותספרו לנו בתגובות כמה שעות אתם ישנים, ומה עזר לכם לשפר את איכות השינה?
עדיין באמריקה,
דעאל

By מר קדמוני with 16 comments

בלוס אנג'לס הייאוש נעשה יותר נח (מחשבות מהג'ט לג)

אני עכשיו בקליפורניה, קומה 7 של מלון בדרום LA.
(זקוק לרחמים)
לא חופש. סוג של נסיעת עסקים (וכפי שאתם רואים, אין לי כמעט זמן לכתוב, אבל זה יעבור תוך שבועיים).
קשה לא להיות בבית אבל כמו שאמרו ה Eagels אי שם בשנות השבעים:
Welcome to the hotel California
כאן בארץ השמש הנצחית יש שפע דקלים, אוקיינוס, חופים לבנים ואנשים שמחפשים איך להעביר את החיים במינימום מאמץ.
לא אתלונן עוד הרבה אבל אשתף בכמה הרהורים מהצד השני של הכדור.
החיים בקליפורניה הם הסמן הימני של העולם המערבי בתחומים רבים. כאן נולדים ומכאן יוצאים רבים מהרעיונות ומהמגמות שכובשות מאוחר יותר את העולם. פייסבוק, אוכל בריא, תרבות פיתוח הגוף, צמחונות, מכוניות טסלה חשמליות (מדהימות, דרך אגב ורואים אותן לא מעט פה), עמק הסיליקון, קרוספיט, ועוד אינספור דוגמאות - כולן נולדו פה ומכאן היגרו מזרחה וכבשו את העולם (הטסלה עוד תכבוש, הימור שלי).
כך למשל ברדיוס של קילומטר אחד סביב המלון בו אני מתאכסן יש שמונה מכוני קרוספיט שונים. ולא, זה לא האיזור הכי צפוף בעולם, ממש לא (בעיקר בתים פרטיים) פשוט "לייף סטייל" זה עניין מרכזי בחיים של האנשים פה. לכל בנאדם יש מנוי חדר כושר, מאמן, יועץ תזונה, קוסמטיקאי (גם לגברים), וכל מה שקשור באוכל-בריאות-הנאה-יופי הולך כאן חזק.
כי קליפורניה מקדשת את החיים.
שמעתי אתמול והיום הרצאות של אחד, אימרד קורים, פרופסור למנהל עסקים באונ' קליפורניה ואחד מיועצי השווק המובילים של הונדה, דל, סמסונג וחברות דומות ברמה העולמית. הוא נולד במומביי והחל לעבוד כבר בגיל 7. אמנם כנצר למשפחה אמידה יחסית חייו לא היו גרועים כמו ב"נער החידות ממוביי" אבל הוא בהחלט החליט להגר לארצות הברית, וקבע את משכנו כאן, לחוף הים. הוא הצליח לא רע. התחביב שלו היום הוא משחקים של Los-Angeles Lakers כשהוא יושב בשורה הראשונה ומרגיש ברגליים את קפיצות הכדור על הפרקט. 1000 דולר הכרטיס להערכתי.
אני מניח שאיפשהו על הרצף הגדול שבין חיים בפחון במומביי, אוכל גרוע, עבודה של אינסוף שעות בלב הפיח של העיר המזוהמת בעולם לבין החלום האמריקאי העשיר, ששותה מרטיני מכוס עם שמשייה על החוף יש קצת פער.
איפה אתם נמצאים על הרצף הזה? 
(אני לא שואל ברמה הכלכלית אלא ברמה הנפשית).
קליפורניה לא תמיד היתה כזו. היו פה תקופות נוראיות של מיתון ואפילו רעב (מי שלא קרא את "ענבי זעם" אני בהחלט ממליץ), אבל העובדה היא שהמקום הזה הפך למנוע עולמי ומגנט עצום של חדשנות ולכל מה שמפנק את המין האנושי. האם החדשנות קשורה להצלחה והאם זו קשורה לגיאוגרפיה או שזה הכל רק מקרה?
האם הנוחות של עונות השנה כאן היא זו שיצרה כאן את חברת השפע השבעה או שדינמיקות אחרות? כיצד נסביר את החדשנות כאן אם הכל כבר כל כך נח ומפנק? האם הרצון שלנו כאן לחזור לחיים הפשוטים והטבעיים של העבר עומד בסתירה לתאווה של רבים לחיים מפנקים-עשירים ונוצצים יותר?
קל לזלזל באמריקאי השבע, אבל עם המציאות קשה להתווכח. האומה האמריקאית הצליחה ומצליחה עדיין להיות קטר של חדשנות ויצירה ברמה העולמית. אני כאן עם עוד יזמים ישראלים וכמובן שגם לנו אין מה להתבייש ביצירתיות, חדשנות, יוזמה ומהירות. דומני כי רבים מחברי היזמים רוצים יותר, תאבים יותר, רעבים יותר ורגועים פחות מהיזם האמריקאי.
האם אנחנו רגועים פחות או שרק נדמה לי?

אנחנו בארץ, כמו בכל מקום בעולם, רוצים לחיות את החיים הטובים, לאכול בריא, להיות שזופים ולהרגיש את הכדור מרעיד את הפרקט. אבל חובת ההוכחה, ההגשמה הוהשגה היא עלינו. אין ארוחות חינם. השאלה אם בדרך לחוף הים אנו משעבדים את החיים לעבודה ולמתח או מרשים לעצמנו לחיות ולהנות.

מחשבות.
זה מה שקורה שיש ג'ט לג...

By מר קדמוני with 2 comments