סיפור ההצלחה המרגש של מוטי

מוטי ארליך מירושלים שלח לי השבוע את אחד המיילים המרגשים ביותר שקיבלתי מעולם. רגע לפני סכין המנתחים עבר מוטי (אב לחמישה, חרדי, איש מקסים) מהפך! קיראו ושתפו. אולי תצילו עוד מישהו.

****************************

"עשרים שנה אני ודיאט קולה הולכים ביחד לכל מקום. פעם שילמתי 60$ קנס כשעליתי על טיסה עם משקל עודף של 3 ק"ג ורק כשנחתתי שמתי לב שבמזוודה היו ארבעה בקבוקים של דיאט קולה. אם הייתי נתקע בשבת בלי 3 בקבוקים של דיאט. זהו, הלכה השבת.
אבל בקבוקי הדיאט היו הצרה הקטנה שלי. בשנה האחרונה התחלתי לשנוא את השבתות. לראשונה בחיי. לשנוא! פשוט לשנוא! מעגל הדיאטות והשבירות שלו הפכו את השבת למעמסה בלתי נסבלת. כבר ביום חמישי הרגשתי את הכבדות הזו נוצקת לקיבתי כמו גוש בטון. מבטיח לעצמי השבת לשמור על שפיות, אבל כבר אחרי קידוש נשבר אל מול החלה הפריכה וצלחת החומוס. רק בדיעבד אני משחזר שמעולם לא נהניתי באמת ממאכלי השבת, עד להגשת המנה העיקרית, הייתי מסומם מפחמימות, מביט במבט מזוגג אל מנת העוף או השר, עושה טובה - טועם קצת וממשיך להאביס את מעצמי בתפוחי האדמה ואחר כך, כמובן. בקינוחים. אם לא הייתי נירדם מיד אחרי הסעודה הדשנה, עוד הייתי דוגם מהחטיפים והעוגיות אל תוך הלילה. השבתות הלכו והפכו אצלי מיום משפחתי רגוע, למעגל של האבסה עד אובדן חושים, שינה כבדה ומסוייטת, והתקפי צרבת, גזים וקלקולי קיבה שנמשכו עד ליום שלישי.
תמיד אהבתי לאכול, ומגיל עשר הייתי שמנמן. כולם במשפחה אהבו לאכול, מעגלים בלתי פוסקים של דיאטות מכל הסוגים והזנים, שבהם הייתי מתכנס עצוב אל תוך עצמי ומצטמק, ושבירות לא בלתי צפויות שבהם הייתי מתרחב שוב אך עליז ומבסוט הציבו בפני משוואה חד משמעית: אוכל=שמחת חיים. אך בשנים האחרונות מעגל האוכל והדיאטות שלי החל להקצין ולגלוש באיטיות להפרעת אכילה. לאט לאט החלה להיעלם אצלי תחושת השובע. פשוט לא שבעתי! כמו מפלצת מיתולוגית הייתי יכול לשבת ולאכול ולדחוס ולהתפקע. החגורה הייתה נפתחת, הגוף כבד - כבר אין מקום בפנים, אבל היד ממשיכה להגיש והפה ממשיך ללעוס. את תחושת השובע המוכרת איבדתי. מעגלי הדיאטה והשבירה הלכו והתקצרו, עד שהפכו ליומיומיים. מידי יום הייתי קם, נשבע לעצמי שזהו - מהיום אני אתחיל לשמור ולאזן את עצמי ונשבר בצהריים או בערב. גם הרף הלך וירד, כבר לא נזקקתי לאוכל טוב בכדי להישבר, שקית של בורקסים דלוחים וקרים מלפני יומיים - עשו את העבודה מצויין.
לפני שנה, נשברתי. החלטתי שאני חייב לעצור את המעגל ההרסני הזה. גם אשתי, שהתנגדה במשך כל השנים לרעיון, הסכימה איתי שאכן, אין ברירה. אני הולך לעשות ניתוח לקיצור קיבה. לא. לא הייתי השמן האוביס הקלאסי מ"לרדת בגדול". האמת שהייתי וכך גם היום - שמן במידה סבירה, משהו על הסקאלה שבין אופיר אקוניס לאביגדור ליברמן. אבל התחושה שאני חסר אונים מול האוכל, הכריעה את הכף.
לאחר חודשים ארוכים של בדיקות רפואיות מתישות, נקבע לי סוף סוף תור לניתוח, בפגישה עם המנתחת הבהרתי לה שאני נחוש והחלטתי לבצע את הניתוח ולכן כל מקום שיתפנה בכל זמן אני אשמח בהתראה קצרה להקדים את תורי. ואז, באוקטובר האחרון, בטלפון קצר ומפתיע, גיליתי כי התפנה תור וכי בתוך שלושה ימים אני אפקיר את ביטני לסכין המנתחים. לילות ארוכים דמיינתי את עצמי לאחר הניתוח, לא. לא רק רזה וחתיך. הרבה יותר מזה. שפוי. הרגשתי כי אחרי הניתוח אחזור לשפיות. אני אקבל שוב את השליטה על חיי. כבר לא ארגיש חסר אונים וחסר שובע מול כמויות אוכל בלתי נגמרות. ידעתי כי הניתוח ישנה לא רק את גודל קיבתי. אלא, הורמונלית - אני אשבע מהר יותר, אשתוקק פחות לאוכל והתקפי הבולמוס שלי ייעלמו.
ואז, כמו בסרט קלישאות זול, יומיים לפני ה"אישפוז לקראת ניתוח" הייתי בספריה. כבר בחרתי את הספרים וניגשתי לספרנית להעביר אותם במחשב ואז נתקלתי בספר על הדלפק "הסוד הקדמוני" של דעאל שלו. החלטתי לקחת אותו. הייתי נחוש לבצע את הניתוח בכל אופן, כי ידעתי שכל הדיאטות כבר חסרות רלוונטיות אלי ואני אצטרך ללכת לתזונאית העוסקת במנותחים. אבל סתם עניין אותי מה "הפסדתי" לכאורה.
כבר היכרתי את השם, דעאל שלו. קראתי ראיון איתו בעיתון, וגלשתי לא פעם באתר שלו. נפגשתי גם עם חבר שסיפר לי שהוא עושה "פליאו" אפילו ניסיתי למשך מספר ימים את הדיאטה שלו ואכלתי רק דגים, בשר פירות וירקות עד שנישברתי - הייתי בטוח שאין לו מה לחדש לי. אבל באותה לילה הגיעה ההארה. "נפתחו השמיים וראיתי מראות פליאו" קראתי את הספר בשקיקה, מכריכה לכריכה. לא מצליח להירדם, מרגיש את האנדרלין שוצף בגוף שלי. פתאום אני קולט שאני בסדר גמור. אני נורמלי לחלוטין שחי במטריקס תזונתי. כמו במופע של טרומן אני מחליט עוד באותו לילה לצאת אל העולם האמיתי, בכישרון כתיבה נדיר ובגובה העיניים משרטט דעאל בספרו את כל ההיסטוריה של המין האנושי ושל התזונה המערבית. ואני מרגיש איך הוא כותב את ספרו במיוחד עבורי!
תמיד הייתי עסוק במלחמת דיאטה יומיומית, אך מעולם לא עשיתי זום אאוט, כדי להביט במבט מאקרו על חיי ותזונתי. ואת זה עשה דעאל עבורי, פתאום קלטתי שכבר שנים שלא נהניתי מאוכל אמיתי, הטעמים התעשייתיים הרסו את חוש הטעם שלי, כבר איני יכול ליהנות מאגס בשל, אני חייב קינוח שוקולדי מתוק עד בחילה. שכחתי איך זה לאכול סטייק שומני ועסיסי, אני חייב את הלאפה והחומוס והצ'יפס, וקינוחי הפרווה העלובים.
באמצע הקריאה כבר הבנתי שעשרות שנים של מניפולציות תעשייתיות הרסו את קשת הטעמים שלי, אך גרוע יותר הם שיבשו לחלוטין את מנגנון הרעב והשובע שלי. כבר שנים שלא הרגשתי רעב אמיתי, אלא רק חוסר איזון קיצוני כתוצאה מנפילות סוכר דרסטיות . כבר שנים שלא חוויתי שובע אמיתי, בריא, בסיסי, קדמוני. אלא רק תחושת פקיעה ובחילה מבליסה של מזון תעשייתי.
מאז עברו שלושה חודשים. השפיות חזרה לחיי. אני אוכל לשובע. נהנה מפרי מתוק כקינוח. מי ברז קרירים או כוס קפה עם חלב קוקוס מפנקים אותי היטב. עושר בשרים ודגים שבהם כמעט ולא נגעתי מהווים מזון יומיומי אצלי. אני אוהב לאכול, נהנה מאוכל ולראשונה בחיי גם לא מרגיש אשמה או ייסורי מצפון כשאני אוכל. ואני שבע. כמו כל אדם לאורך ההיסטוריה. (והפרה היסטוריה).
שבוע שעבר בחנוכה, הרשיתי לעצמי למספר ימים להתפרע. בבת אחת, כמו בהפסקת פרסומות, חזרתי להיות מוטי הישן והרע. לחמניות לאין סוף עשו את דרכם אל קיבתי בסרט נע ולא נודע כי באו אל קירבי. מהמזווה נעלמו חטיפי השוקולד של הילדים, ותחושות הבחילה וכאבי הבטן חזרו. כמה כיף היה לחזור לשיגרה הברוכה של אוכל אמיתי, של אבוקדו עם מלח גס, בצל ועגבנייה חתוכים דק דק עטופים בשמיכת שמן זית ושבבי שום, צלעות עסיסיות מושחמות בתנור ופרוסת אננס טרי לקינוח.
אמנם יש לי עדיין משקל לאבד, ועדיין נותר לי להיאבק ב"וירוסים" שחדרו את מעטפת הפליאו (התפו"א והאורז ימ"ש), אבל היום אני כבר לא אותו נרקומן הנלחם בהירואין מלחמה חסרת סיכוי...
תודה!!!
מוטי.

By מר קדמוני with 6 comments

פליאו ומינימליזם בשביל ישראל

את שביל ישראל כבר עשיתם? גם אני עדיין לא. אז כדי שנשכיל ונלמד ביקשתי מידידי דני לכתוב על חוויותיו בשביל ישראל, ורשמיו לפניכם:
*****************************************************************************
קודם כל ולפני הכל, כמה שורות דביקות שאני מרגיש מחויב לכתוב.
קשה לי לשים את האצבע בדיוק על הנקודה שבה יצרתי קשר עם דעאל בפעם הראשונה לפני כ-4 שנים בחיפושי אחר מידע כפליאוליט צעיר (אני פשוט לא מצליח למצוא את המייל הישן שלי). שאלות על משקולות, קרוספיט, כולסטרול וכו'. מה שהיה נראה אז כמנת חלקם של מספר שרוטים מצומצם, הפך תוך זמן לא רב לחלק הולך וגדל בשיח התזונתי בריאותי, הרבה בזכות הספר הראשון בעברית שיצא לאחרונה- "הסוד הקדמוני" (אין לי אחוזים במכירות). אי לכך, כבוד הוא לי שנתבקשתי לכתוב פוסט אורח עבור הבלוג שהיה מבחינתי מקור המידע העברי הכמעט יחיד בתחילת דרכי. תודה.

"אני עושה מה שנראה לי נכון, לרוב זה פשוט לא מה שכולם עושים". 
זהו משפט שאני אומר לעצמי כבר שנים לאור התבוננות בבחירות שאני עושה לאורך חיי הקצרים (28~). גם הפעם, כשהחלטתי לצאת לשביל ישראל, לא הייתה לי איזו מטרה גדולה או משהו שאני צריך להוכיח לעצמי, לא היו לי שאלות גדולות ולא תקוות גדולות, זה לא היה אקט ציוני ולא מסע רוחני. אני מטייל מגיל 13 בערך: חוגי סיור, דרום אמריקה, בולגריה, נפאל, ירדן... עם השנים נוצר מצב שהשהות בשטח ימים ארוכים בתנאי נוחות..."משתנים"... זה למעשה ה- comfort zone שלי. אז לאתגר הפיזי והמנטלי אתייחס פחות הפעם. לא עשיתי את השביל כולו, אחרי שבועיים מדן עד עין הוד התחילו גשמים וחזרתי הביתה למנוחה של כמה ימים בהם החלטתי לקפוץ דרומה כדי לברוח ממזג האוויר החורפי ואולי לפגוש יותר אנשים, משהו שלא קרה כמעט עד אותו רגע (וכמובן לייבש לי עוד ג'רקי). את השביל המשכתי מערד ברצף דרומה עד אילת בפרק זמן של כ-3 שבועות. כמו שאמרתי, לא הרגשתי מחויבות כלשהי לקילומטראז' כזה או אחר.

ציוד, ציוד ועוד ציוד (בעצם פחות ופחות ציוד): 
יש מי שישתעמם מזה, אבל ציוד זה משהו שאני יכול לדבר עליו שעות, אולי לעובדה שיש לי גם כרומוזום Y יש קשר לעניין. בכל אופן, לטיול הזה יצאתי במתכונת של תרמילאות ultra-light, מה שאומר משקל יבש (ללא מים ואוכל) של 6 ק"ג או פחות, עם 4 ליטרים של מים ואוכל לכמה ימים, יחד זה משקל של כ-14 ק"ג. מי שמעט מטייל יודע שרב התרמילאים מגיעים בקלות רבה ואף עוברים את ה-20 ק"ג.  איך זה? ובכן זו גישה שלמה המבוססת על יעילות, מינימליזם, ותשומת לב רבה בקניית הציוד מלכתחילה. פעמים רבות את הנוחות הטכנולוגית (אוהל שעומד מעצמו ודורש מוטות למשל) תחליף מיומנות, תושייה, יצירתיות וקבלת החלטות נכונה ("אוהל" שמוקם עם מקל ההליכה ומחובר לאדמה ביתדות/אבנים). כמו בתחומים רבים אחרים בחיים, הפקרנו מעט או שכחנו יכולות פיזיות וקוגניטיביות מסוימות בעבור טכנולוגיה שעושה זאת עבורנו. בתרמיל זה מתבטא במשקל רב יותר, בחיים הרגילים ב"משקל" מסוג אחר. וכמו בפליאו, אני לא טוען שקדמה היא דבר רע, פשוט צריך לדעת לברור מתוכה מה באמת "מקדם" ומה פחות (פתאום שמתי לב שלקדום ולקדמה יש משמעות הפוכה... נו שויין).
הפריטים החשובים ביותר לצמצום המשקל, הידועים כ-"שלושת הגדולים", הם התרמיל, שק השינה, המחסה (אוהל).
התרמיל שרכשתי הוא של חברת ULA-equipment (מחו"ל, כמו כל שאר ציוד האולטרא-לייט), שוקל קילו אחד והוא עוד אחד הכבדים בקטגוריה. הוא אולי לא עמיד כמו תיקים ששוקלים כפול, אך מספיק עמיד עבורי.
לגבי שק השינה, אין תחליף סינטטי שמשתווה לפוך טבעי מבחינת יחס המשקל/חימום שלו. רוצים קל? לכו על פוך טבעי! אני לקחתי את העניין צעד נוסף קדימה והחלטתי לנסות לטייל הפעם עם מה שקרוי quilt (שמיכה). מאחר ובכל מקרה חלקו התחתון של כל שק"ש נמעך תחת המשקל שלנו ואי לכך לא מבודד (בידוד דורש אוויר כלוא), חשבו על הרעיון של להוריד לחלוטין את החלק התחתון ובכך לחסוך משקל, ל-quilt שלי יש רצועות לצורך קיבוע למזרן השטח ושרוך הידוק לכפות הרגליים לשמירה על החום. הוא שוקל משקל מגוחך של 695 גרם(!). עבור מי שאינו בקיא, שקי שינה רגילים נעים בין קילו לשניים ורובם באזור הקילו וחצי.
ואחרון הוא המחסה. למען האמת, עבור 99% מימי הטיול בארץ לא דרוש אוהל. האחוז הנותר הוא לטעמי גשם או צורך לשמור על אינטימיות... הפעם בחרתי לקחת מחסה כדי לבחון אותו כציוד חדש. אוהל רגיל לשני אנשים +ציוד שוקל בסביבות ה-2.5 ק"ג. אם משקיעים עוד כסף בשיא הטכנולוגיה אפשר אולי למצוא משהו גם ב-1.5 ק"ג. המחסה שלי, שהוא מה שנקרא-tarp-tent, מתאים ל-2 אנשים+ציוד או 3 בדוחק, שוקל... אתם יושבים? 700 גרם כולל היתדות! (יתדות טיטניום, המתכת הקלה ביותר בהקשר הזה). הוא אמנם דורש קצת יותר השקעה בהקמה, אבל זה משקל חסר תקדים. מוטות ההליכה שלי משמשים כמוטות לאוהל הזה ובכך מיושם אחד מעקרונות האולטרא: לייט של פריט ציוד אחד בעל מספר תפקידים.

אז שלושת הגדולים שלי שוקלים יחד 2.4 ק"ג פחות או יותר לעומת כ-5.5 ק"ג עם ציוד סטנדרטי.
גם שאר הציוד שלקחתי די מינימלי: חולצה קצרה אחת להליכה, מכנס טיולים אחד מתפרק, 2 זוגות גרבי טיולים (מתייבשות מהר), 2 זוגות תחתוני טיולים (עולם אחר של נוחות), כפפות, גופיה תרמית וגטקס תרמי ללילה, כובע שמש, כובע גרב, באפ-buff, מעיל פוך (360 גרם), פונצ'ו לגשם שמשמש גם כמחסה חירום/רצפה ב"אוהל". ציפית משי דקה וקלה לשינה (130 גרם) שמוסיפה קצת לחום אבל בעיקר עוזרת לשמור על השק שינה נקי (הריח שלך אחרי שבוע הליכה ללא מקלחת הוא... מאתגר... ולא ממש מומלץ לשטוף שקי שינה). וגם פנס ראש קטן, מצית קליפר, סכין, מצפן קטן (5 גרם), מצלמה+2 סוללות ספייר+ חצובה קטנה, טלפון+כבל הטענה+מטען נייד, כף פלסטיק, חוט דנטלי, ראש של מברשת שיניים (הידית זה משקל מיותר...), חוט ומחט, ע"ר בסיסית- תחבושת אישית/משולש בד/לייקופלסט/פולידין (אני מאמין שאם זה לא יספיק, אני כנראה הולך למות), פנקס ועט (כי אני אוהב low-tech וזה טוב למחשבות/כתובות/טלפונים ולא צורך סוללה), שק אטום למים (התברר כחיוני בקניון ברק וורדית), ספר הדרכה הכולל מפות ("המדריך האדום"), נגן MP3 קטנטן עם אוזניות מלא בהרבה הרצאות וספרי שמע (שמעתי את כל הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע"... וזה כבר אחרי שקראתי אותו 4-5 פעמים... מי מכור?!?!).
כלל הציוד הזה המהווה "משקל יבש", שוקל 6.1 ק"ג.
 
מה אוכלים קדמונים בשביל ישראל?
רבים שואלים אותי: "דני, איך אתה שומר על משקל קל כל כך של אוכל?" ואני משיב- חלק מהיכולת שלי לשמור על משקל קל של התרמיל הוא העובדה שאני אוכל פליאו. הרי כל הרעיון בפליאו הוא מזון דחוס תזונתית, לכן פר תזונה, אני זקוק לפחות משקל. תמיד מפתיע אותי איך מטיילי אולטרא-לייט רבים מדברים שעות על חיסכון במשקל, חותכים מברשות שיניים, ישנים על 3/4 מזרן שטח, לובשים אותו תחתון חודשיים, מדברים על מזון דחוס תזונתית... ואז סוחבים שיבולת שועל, שוקולד, חטיפי אנרגיה... אפילו בקרב החבורה ה"רדיקלית" הזו צריך עוד לעשות עבודה רצינית לשבירת מוסכמות. אני על זה...

המזון שלי ביציאה מהבית כלל ג'רקי (בשר מיובש שייבשתי בבית), חמאה בקופסת פלסטיק אטומה (הרבה!), צימוקים למוראל, כמה חבילות קבנוס ספייר (של עוף טוב, הכי פחות נורא לדעתי), מעט גבינות שמנות כמו צ'דר.
בשר מאבד כ- 2/3 ממשקלו במים במהלך הייבוש, ובכל יום אכלתי 200 גרם ג'רקי, כך שבפועל אכלתי 600 גרם בשר ביום, חסר תקדים בהקשר של טיולי "הכל על הגב", ועוד אולטרא-לייט. כשנגמר הג'רקי, שהספיק ל-6 ימים (כמעט חנוכה), התחלתי להתפשר על מזון שאפשר למצוא במכולות/סופרים לאורך הדרך- קבנוסים של עוף טוב, חמאה, גבינות שמנות, צימוקים. לרב הייתי מצטייד ל-3-4 ימים קדימה שזה בערך פרק הזמן שיש בין יישובים לאספקה.
*בין היתר, לקחתי עמי נשק תזונתי סודי למקרי חירום- 200 גרם של פמיקן! פמיקן הוא שילוב של בשר מיובש ושומן בקר/כבש ומהווה את המזון הדחוס ביותר שניתן לדמיין מבחינה קלורית ותזונתית. למה חירום? כי זה היה כל כך לא טעים כך שרק כשנתקעתי יום שלם ללא אוכל הייתי רעב מספיק כדי לאכול אותו... אולי אם הייתי מתבל מעט יותר זה היה אחרת. בכל אופן, המזון הזה הוא דבר מדהים, אחרי שנה במקרר שלי בקופסא ועוד 3 שבועות בתרמיל בדרום ללא קירור, הוא עדיין היה "טוב" לאכילה ולא הרג אותי או עשה אי אילו קלקולי קיבה, וזה ללא שום חומר משמר מודרני. האינדיאנים האלה בהחלט ידעו ה הם עושים בעניין הזה.

 *** אזהרה: השורות הבאות עוסקות ב"יציאות" (קקי), אז אם לא מתאים, תדלגו הלאה ***
אחד הדברים שהייתי מאוד מרוצה מהם היו היציאות שלי. נכון, אולי זה לא דבר כל כך מרשים להתגאות בו, אבל אם שמים רגע את הסטריליות המערבית שלנו בצד וניגשים לנושא בצורה עניינית, אז יציאות הן מדד מאוד נח להערכה של תפקוד מערכת העיכול שלנו. בשנה הבודדה בה למדתי רפואה סינית, הגדירו לנו מהן יציאות "מושלמות"- הוצאה קלה ומהירה, פעם פעמיים ביום, מספר ניגובים מועט עד אפסי. ובכן, גם בטיול הזה וגם בהזדמנויות נוספות, מצאתי שלפחות עבורי, התזונה עתירת השומן הזו (פליאו), והפעילות הגופנית יחד, ממש הפכו את הגוף שלי לשעון ביולוגי, כל בוקר באותו זמן בערך "ישיבה" של לא יותר מדקה (בסקוואט כמובן), ריקון מהיר והחלטי ו-0 לכלכוך, מה שחסך לי המון נייר טואלט (בפועל לא היה בו צורך). אז אם מישהו תהה איך האדם הקדמון היה "מנגב"... ובכן, יתכן שהוא כלל לא היה צריך...

*** עד כאן עניינים ברומו של עולם***

נעליים (כמה שפחות):
רבים מאתנו חיים בתפיסה שנעלי טיולים חייבות להיות מאסיביות וגבוהות, גם אני רב חיי טיילתי עם נעלי הרים מאסיביות שיחדרו טנק אם תבעט בו חזק מספיק. אבל כאשר השילוב של משקל תרמיל קל יחסית פוגש את השריטה שלי בנוגע לנעליים מינימליסטיות, אין מנוס והבחירה היא ברורה- תם עידן נעלי ההרים עבורי (אלא אם אני באמת הולך לטפס אי שם על איזה קרחון נידח...). אני מאוד נזהר מלהמליץ לאנשים לצמצם נעליהם (תראו מה עשו לחברת VIBRAM) אך עבורי, נעלי ה- vibram five fingers פתרו לפני שנים בעיה אורטופדית שהייתה לי ומאז אני חסיד ההנעלה המינימליסטית.
בקצרה, נעל מינימליסטית היא כזו שמאפשרת לבהונות הרגליים להיפרס בטבעיות (רחבות מספיק), בעלות סוליה גמישה למדי כדי לאפשר תנועה טבעית ותחושת קרקע, בעלות 0 הגבהה בעקב (zero drop) ומשקל נמוך. כמו בשאר הציוד המינימליסטי, גם כאן יכולות הגוף באות לחפות על המינימליזם הטכנולוגי, דרושה תקופת הסתגלות (או אולי "היזכרות") לחיזוק הקרסול ושרירי כף הרגל שלמעשה אינם עובדים כלל בנעל רגילה. היום, לאחר שטיילתי באנאפורנה בנפאל ב- vibram five fingers, קשה לי לחשוב על לחזור לנעליים רגילות.
את החלק הצפוני שערך שבועיים הלכתי גם כן ב- vibram five fingers, אך השבילים בארץ קשים בהרבה משבילים אחרים בעולם מבחינת סוג הקרקע, ולאחר שבועיים הבנתי שעם כל אהבתי אליהן, אני זקוק לסוליה מעט קשיחה יותר או שאתפרק לחלוטין. עבור הנגב מצאתי נעליים אחרות- Merrel-mix master 2, שהיוו מעין פשרה, הדרופ שלהן הוא רק 4 מ"מ בעקב, הסוליה קשיחה מספיק עבורי ויש אופציה לשים גרב (מכפיל כח בבקרים קרים). המעבר מהויברם לנעליים אלו (הנחשבות מאוד מינימליות) היה קפיצה אדירה, עכשיו הרגשתי שאני מסוגל לעשות הכל, וכל זה בזכות עוד איזה 2 מ"מ של גומי... מדהים.

כולנו רקמה אנושית אחת
מסתבר שבכל קבוצה שפגשתי היה לפחות צמחוני אחד ולעתים גם טבעוני, מצד שני, כמעט כולם שמעו או הכירו את התזונה הפליאוליטית/קדמונית ואחד מהם אפילו היה באמצע קריאת "הסוד הקדמוני". כך שתזונה היא נושא חם מאוד גם בקרב שביליסטים. מן הסתם וללא כל הפתעה, הפכתי פעמים רבות ל"מרצה" בנושא תזונה קדמונית ואני מקווה שעשיתי עבודת הסברה טובה. בין אם זה היה בשיחה עם דוקטורנטית קשוחה לביולוגיה, טבעוני עם אמבה חובבת סוכר שבכל זאת מאכיל את עצמו דגנים כי בשר "מעמיס על מערכת העיכול", או אנשים "תמימים" שחשו הקלה רבה לשמוע שיש גישה בריאותית הפוכה לטבעונות, שהם הרגישו שסוגרת עליהם דרך סביבתם הקרובה.
 coyote teaching - הקויוטה, הלא הוא זאב ערבות, מסמלת בתרבות הילידים בצפון אמריקה ערמומיות אך גם ידע נסתר. שיטת לימוד זו הייתה נהוגה בקרב תרבויות ציידים לקטים רבות במגוון צורות ושמות. הרעיון הוא לא מסירה של הידע המוגמר כי אם יצירת סקרנות ועידוד הלומד לשאול את השאלות הנכונות ומהן לעזור לו לגלות לבד את האמת. אני לא מתיימר להיות מחנך דגול וקטונתי אפילו לטעון שאני מלומד במיוחד ברזי הביוכימיה הבריאות והפליאו, ובכל זאת, עשיתי מאמץ רב בכל מפגש אם אדם המעוניין בכך, לתת לו את המקום לשאול ולהציב לו "מלכודות סקרנות" שימשכו אותו לשאול את השאלה המהותית, צורה כזו של הפצת רעיונות היא לדעתי עמוקה יותר ונכונה יותר. קל בהרבה ליישם אותה מתוך דוגמא אישית. טיול הוא פלטפורמה נהדרת לכך, מי שטייל איתי ראה את הציוד, את האוכל, את הנעליים המוזרות, את הצורה בה אני מתארגן ללילה, איך מטהרים מים מגבים, הוא ראה כמה זה שונה ממנו, זה עורר שאלות, ועוד שאלות. באחד הלילות התגלגלו הדברים כך שמטייל מאחת הקבוצות נשאר להעביר איתי את הלילה (לא הצלחנו למצוא את חבריו באותו היום), הייתה מדורה קטנה, היו כוכבים, היה שקט. הזדמן לי להסביר לו על כמה קבוצות כוכבים שאני במקרה מכיר, על סוגי מדורות ותפקידן, הכל מתוך שאלות שלו, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא רואה את שביל החלב... לדבריו זה היה הלילה הכי טוב שהיה לו מאז תחילת הטיול שלו (כשבועיים), וזה קרה דווקא כשדברים מעט השתבשו ממסלולם המתוכנן.

 
להתמזג עם הטבע, להתמודד עם השדים הפנימיים
השהייה בטבע בלילה אמנם אינה חדשה עבורי, אבל אחרי תקופות ארוכות של לימודים/עבודה/מחשב, ההבדל מורגש בעוצמה רבה יותר. אתה נזכר מהר מאוד שכשאתה לבד בטבע, אתה כבר לא עליון לו, אתה לא שולט בו, אתה חלק ממנו ונתון לחסדיו יותר ממה שהיית רוצה להודות. בצפון ישנם חזירי בר, תנים, מכרסמים שאתה אורח בביתם והם אינם מכירים ברכוש פרטי כמו האוכל שלך, חוסר זהירות ותמצא את עצמך בלי אוכל לימים הקרובים, תבחר לישון במסלולו של חזיר בר ותזכה לביקור נימוסין, תתעלם מהעננים המתכנסים לקראת הלילה ותתעורר רטוב, תדחה את איסוף העצים והדלקת האש מתוך עצלנות ותגלה שעם החושך העצלנות הזו רק גוברת. כל מה שאתה בוחר לעשות מקבל משמעות גדולה ומידית מאוד. ולא באיזו רמה רוחנית גבוהה, אלא ממש ברמת הקיום שלך מדקה לדקה. אפשר רק לדמיין איך חש אותו אדם קדמון מיתולוגי, בתקופה של חיות רבות בהרבה, בלי הידיעה על ישוב קרוב שבו יש מים, אוכל, מקלחת... בידיעה העמוקה שהכל, הכל (!) תלוי בו. שזו עובדה שלא השתנתה הרבה גם היום אני מאמין.
אני יודע מניסיון ששהייה כזו של כמה ימים בטבע מאטה אצלי את הקצב, כנראה אי אפשר להחזיק מעמד שם וליהנות אם אתה לא נותן לקצב שלך להיות מותאם לזה שסביבך. אם תנסה לשמור על הקצב המהיר והרגיל של החיים שלך בשהייה ממושכת מחוץ לבית, במיוחד לבד, אתה תיפצע, תאבד, תהיה אומלל מאוד. לכן אולי יש לשהייה כזו השפעה תרפיוטית חזקה מאוד על ילדים, אם נותנים לכך את הזמן.
בדרום, במסלול של כרבולת המכתש הגדול, ברגע אחד של חוסר תשומת לב איבדתי 2 ליטרים של מים (מתוך 6) כאשר הישוב הבא הוא יום וחצי הליכה ממני. האמת היא שזו נקודה שבה הפליאו עזר. עבורי לפחות, המעבר לפליאו תמיד התחבר לדברים עמוקים ורחבים יותר באישיות שלי- חיבור לטבע, יכולות ואתגר פיזי, אהבת הפשטות...  מכל נסיונותי בפליאו אני יודע כעובדה שהגוף שלי מסתדר מצוין עם צום של 24 שעות (למעשה גם של 4 ימים אבל זה כבר משריטה קצת אחרת), אני סומך על הפיזיולוגיה שלי שהיא אינה שברירית כמו שלפעמים גורמים לנו לחשוב ע"י המלצות שונות, זו פיזיולוגיה שקיבלתי במתנה מדורות על דורות של שורדים קשוחים. אני יודע שחצי יום ללא מים לא יהרגו אותי (כנראה...), אני יודע שיש לי את המיומנות ללכת בלילה אם צריך (לחיסכון במים אם אין ברירה), אני מאמין ביכולת שלי להתמודד עם חום וקור, אני סומך על יכולתי למצוא מחסה ולפתור בעיות, ואני בסך הכל אדם מודרני מערבי שקצת טייל בחיים שלו. אני יכול רק לדמיין את רמת החיבור שיש לאיש או אישה שמבלים את כל חייהם בצורה כזו.
אפשר לכתוב ספרים שלמים על למה כדאי ללמוד להיות בחוץ, אבל הפואנטה היא שפשוט צריך לעשות את זה!
   
ערום תהיה מכל חית השדה
אחד הימים שאהבתי ביותר היה בקניון ברק וורדית, יומיים קודם לכן ירד גשם (נדיר) וכל הגבים במסלול התמלאו מים, מה שדרש, בנוסף לסולמות והיתדות, גם שחייה עם כל הציוד. מאחר והגעתי מוכן עם שק אטום למים, וכמה שקיות נוספות איתן הכנתי את התיק שלי וכלל האלקטרוניקה לצליחה, הסיפור היה רגוע למדי. ירדתי לבוקסר וכך העברתי את כל יום ההליכה הזה שכלל טבילות חוזרות ונשנות בגבים לצורך ההתקדמות.
למעשה הייתי הולך לחלוטין בעירום אם הייתי יכול לדעת בוודאות שלא אפגוש אף אחד שייבהל ממני בדרך...(-: העור מתייבש מהר יותר מכל חולצת דרייפיט והיה כיף נורא להרגיש קצת רוח בהליכה על כל הגוף. מזג האוויר היה מעונן למדי כך שאפילו לא היה חשש להישרף מהשמש. הרי בסופו של דבר, מה מפריע לנו כשאנחנו נרטבים? זה הציוד/ אלקטרוניקה/ בגדים שיהרסו, באותו רגע, הציוד שלי, זה שאני לוקח כדי להתמודד עם אתגרי הטבע, היה למעשה הדבר שמעכב אותי, זה שמגדיל או יוצר את האתגר.The things you own, end up owning you אמר טיילר במועדון קרב.
אם הייתי שם בגופי בלבד, כל הסיפור היה פשוט ביותר, אבל הצורך לשחות עם תיק, להניף אותו בכל פעם לנקודה יבשה על הסלע, לעשות הלוך חזור רק כדי לבדוק את העומק בכל פעם, כל אלו היו נמנעים אם פשוט הייתי שם עם גופי שלי ותו לא. ברור שמה שיש בתיק אפשר לי להעביר לילה חם, לאכול כמה ימים ברצף ללא אספקה, לסחוב מים לכל היום...
ושוב זה מחזיר אותי לחשיבה על מה אתה באמת צריך ובאיזו נקודה מוצרי הנוחות שלך פוגעים לך בחופש. ככל שאנחנו ממהרים להבין שהמציאות מולנו השתנתה ואין דרך להימנע ממנה, כך הדרך הופכת קלה יותר. אני זוכר זמנים בהם הייתי עושה כל מאמץ כדי לא להירטב, אבל הפעם הייתי עם ציוד מוכן ועם תודעה מוכנה וברגע שהבנתי שאין דרך אחרת, השלמתי עם העובדה שהיום אני אהיה רטוב ורוב הזמן במים די קרים. והיה אחלה. כי לעתים המאמץ להימנע גדול מהמאמץ של ההתמודדות.

מילות סיכום
אנחנו כל כך רגילים להרגיש שאנו שולטים במציאות ושהכל ניתן לתחזית, בזמן שזה ממש לא המצב. אני אוהב לצאת החוצה לפעמים כדי להיזכר בזה, כדי לראות דברים פשוטים וישירים כפי שהם, בלי התייפייפות, אפילו אם זה כרוך במעט חוסר נוחות יחסית לבית חם אליו אני גם שמח שאני יכול לחזור. שמחתי להיות בחוץ, ואני שמח שאני יכול לבחור בזה. שמחתי שפציעת הגב שלי השתפרה מההליכה היומיומית בניגוד לישיבה הממושכת שרק החמירה אותה. אני שמח שמסלול החיים שלי פתח בפני את הדלת לטבע. ועכשיו חזרה לעוד 4 חודשים של לימוד אינטנסיבי...

By מר קדמוני with 18 comments

לשתות או לא לשתות - קפה חסין קליעים (bulletproof coffee)

לפני כמה חודשים ישבתי לי בבית קפה ובקשתי מהמלצרית החייכנית קפה עם קצת שמנת. היא חייכה בנימוס ואחרי כמה רגעים חזרה ואמרה בטון מתנצל שהיא התייעצה במטבח ושלא נראה להם לשים גבינת שמנת בקפה...
קטעים.

התמונה מתוך כתבה על הנושא (המתורגמת די רע) בעיתון הארץ

מי שצועד את צעדיו הראשונים בעולם התזונה הקדמונית, עשוי להיות מופתע מהקונספט של "קפה חסין קליעים" שהפך בשנים האחרונות לטרנד לוהט באמריקה , אך גם מי שוותיק ומכיר ויודע, עשוי למצוא את עצמו תוהה: האם כוס קפה המשודרגת בשתי כפיות חמאה ועוד שתי כפיות שמן קוקוס, ואולי גם שמנת, טובה לבריאות, למשקל ולהרגשה או שמא מסוכנת ומיותרת?
בולטפרוף קופי הפך להרבה יותר מאשר משקה-של-בוקר. בחמש שנותיו (פחות או יותר אז הוא נולד), הוא צבר לו מעריצים ומעריצות, כמו גם שונאים ושונאות. יש הנשבעים כי הוא הוא הסיבה היחידה לכך שהצליחו לרדת במשקל, יש המבטיחים כי הוא הגורם לעליה בריכוז אצלם ואחרים טוענים כי אין בו אלא כולסטרול נקי, ישר ללב.
אז קודם כל לפני שנשפוט עמדה, כדאי לנסות להכין אחד, לבד בבית, ועדיף בכמה גרסאות, כדי לראות אם אחת מהן תתאים לטעמכם. הכי פשוט: אספרסו ארוך מעורבב עם כפית חמאה וכפית שמן קוקוס. אם יש לכם מקציף, אפשר לתת להם להתמזג יחד. אפשר לשחק עם המרכיבים והכמויות, ואפשר גם להוסיף לקפה שחור (בוץ או טורקי). המרכיבים משתנים - התיאוריה אחידה: מדובר בריכוז גבוה מאוד של קפאין, יחד עם הרבה שומן רווי, ושומן קוקוס (שבדומה לחלם אם, הוא מורכב משרשראות חומצות שומן באורך בינוני, שתהליך פירוקו בגוף שונה לעומת שומן רווי אחר. אבל לא נסיתי עדיין לעשות קפה חסין-קליעים עם חלב אם). בשתיים-שלוש לגימות אתם יכולים לקבל כמות אנרגיה אדירה (כ400-500 קלוריות), יחסית לכל ארוחה.
אבל למה בעצם את כל הדבר הזה, ואם זה טוב למישהו או דווקא עלול להתגלות כרע?
אנרגיה - כפי ששמו של המוצג מרמז, מדובר בראש ובראשונה בפצצת אנרגיה. כוס קפה עתיר שומן תגרום לכם לקפץ ולהמשיך לדהור בנהיגה רצופה אל תוך הלילה. מכת חשמל של קפה ושומן למוח תגרום לו לעבוד בטורים גבוהים, וזו תחושה נעימה למדי, חייבים להודות.
שומנים טובים - משקה השכפ"ץ הוא מקור טוב לקלוריות, כלומר הקלוריות והערכים התזונתיים בו הם טובים. רוב בני האדם לא אוכלים די שומן רווי (ממקורות טובים) ורוב רובם של האנשים שנגמלו כבר מהנקה לא אוכלים כלל חומצות שומן באורך בינוני ולא שמן קוקוס. אם אתם לא מגיעים לצריכת שומן בדרך אחרת, משקה האלים-החדשים עשוי לתת לכם אהבה חדשה לשומן. לא טוב לפחד משומן. טוב לאהוב.
צריכת קלוריות מרובה - צריכה קלוריות בצורת משקה היא דרך קלה מאוד לעקוף את מנגנון השובע ולצרוך יותר קלוריות מאשר מנגנוני הרעב מאותתים לנו. לכן כתבתי בעבר כי לטובת עליה במסה, כדאי לצרוך יותר מזונות נוזליים. הקפה הזה יכול להיות טוב לאנשים שרוצים לגדול, אבל עלול להיות מגביל לאנשים שרוצים דווקא לאבד משקל. אמנם אפשר לאבד משקל גם בצריכה עצומה של שומנים (ע"ע דיאטה קטגונית), בהינתן רמה נמוכה מאוד מאוד של פחמימות. אבל, לשיטתי ולדעתי, לרוב האנשים אין סיבה עניינית להמנע לחלוטין מפחמימות. אז אם אתם צורכים פחמימות (ממקורות טובים - ירקות, שורשים), אזי העמסת שומן תכופה "בכח" תקשה לאבד משקל מיותר. יותר מזה - יש לי יותר מתחושה שרבים מהאנשים הכותבים לי "אני אוכל תזונה קדמונית אבל לא יורד במשקל" נופלים למלכודת הזו, ומחליפים התמכרות ללחם בהתמכרות למשקה-שומני. חברים - לא תאבדו משקל עודף ככה, או לפחות - זה יהיה קשה בהרבה.
במקום ארוחה (?) - טענה קלאסית היא שכוס קפה עתיר חמאה וקוקוס תחליף לכם בקלות את ארוחת הבוקר ולכן תדלגו על ארוחה ותאבדו משקל מיותר. אוקיי. זה קצת נכון אבל גם קצת לא נכון. זה נכון כי אפשר בקלות לרדת בתחושת הרעב ו"למשוך" יותר שעות על האנרגיה (ע"ע) שהקפה העניק, אבל מאידך ומניסיון אישי אומר שאפשר למשוך בקלות עד ארוחת הצהרים גם על "סתם" קפה רגיל, בלי טריקים ובלי שטיקים, אלא מקסימום עם זיפ של שמנת מתוקה במקום חלב. או גם בלי זה.
במקום ארוחה (2) - בסוף זה שומן בכוס מים חמים עם קפה. ארוחה זה לא.
במקום צום ארוךךך - קפה עם כפית חמאה וקוקוס יכול להיות דרך בטוחה לעשות צום ארוך למי שמאוד בעניין. יש אנשים המתנסים בצום של שבוע (בחיי). אחרי יומיים מפסיקים לחוש רעב (לכן שביתות רעב הן מסוכנות וארוכות). במצב כזה אספקה של קלוריות של שומן בלבד תשמור על האברים הפנימיים בריאים ובטוחים ותשאיר את הגוף במצב קטוגני (כלומר ללא פחמימות כלל ועם הרבה גופי קיטון המספקים אנרגיה למוח). אבל אם אתם לא בעניין של יום כיפור למשך כמה ימים רצוף, איני רואה לכך סיבה מיוחדת.
שומנים בדם - אנחנו לא מפחדים מכולסטרול, ובטח שלא מההפחדות המיותרות והלא-מבוססות של חלק מהממסד. מאידך, יש לדעת כי אנו אנשים שונים ולא בתבנית אחת נוצקנו. למעשה, אנו יודעים מעט מאוד על סיבה ותוצאה בנושאי שומן וכולסטרול והתקפי לב. המטה-אנליזות האחרונות בתחום מדגימות כי למעשה אין כל קשר בין צריכת שומן רווי לבין תמותה לבבית (ואם אין קשר, אין מצב שיש סיבתיות). ואמנם אני לא רופא ולא בן רופא אבל אני מקבל הרבה מכתבים ועדויות מקוראים וכמעט כולם מדווחים על שיפור מדהים בכל מדדי הדם (ירידה במשקל, בסוכר, הביקף המתוניים, ברמת הטריגליצרידים, בעליה בHDL ועוד) אבל כאמור איננו יודעים הכל. אם הטריגליצרידים שלכם קופצים באופן חריג (הם אמורים לרדת כאשר תפסיקו לאכול סוכר ודגנים), כדאי לעצור ולבדוק. אולי משהו אצלכם רגיש או אחר?

שורה תחתונה: אני חושב שקפה עם חמאה או קוקוס או שמנת (או שלושתם) יכול להיות נחמד מדי פעם, ולו רק כדי לראות את הפרצוף המזועזע של המלצרית בבית הקפה ממנה תבקשו שמנת וחמאה לקפה. אבל שתי כפיות חמאה, ועוד שתי כפיות קוקוס ועוד שמנת ועוד טיפ, נראה לי שילוב מיותר ומאביס לרוב האנשים, רוב הזמן.
כלומר: מדי פעם - בכיף גדול, כל יום - ללא הצדקה.

ומה אתם חושבים?

By מר קדמוני with 13 comments

ומה אם יתפוס אתכם אריה (או האולימפיאדה האמיתית)

פעם פעם, לפני שנים רבות, הייתי ראש תחום פיתוח הדרכה בתעשייה האווירית. ארגון גדול הוא התעשייה האווירית ומספר המקצועות והקורסים הנדרשים בו הוא אינסופי: טייסי ניסוי, מהנדסי מערכות, רתכי אלומיניום, מנהלי חשבונות, אנשי שווק, מלגזנים, מכונאי אוויוניקה, ומה לא. בתור מי שעסק באותם הימים בפיתוח קורסים ותוכניות הכשרה היתה לנו מתודולוגיה יעילה מאוד כיצד לבנות את הקורס הטוב ביותר - הדרך היא להתחיל בלבנות לו "מבחן מסכם" קשה, מורכב ומאתגר ביותר. מבחן שמי שצולח אותו בהצלחה, בהכרח יצליח למלא בהצלחה גם את רוב המשימות בתפקיד אליו יוצב. רק אחרי שמוגדר מבחן מסכם איכותי (בעצה אחת עם מומחי התוכן, כלומר אותם אנשים שכבר עושים היום את התפקיד בהצלחה), רק אז בונים את הקורס ואת התכנים הנלמדים בו.
רוצה לומר: ת'כלס, תראה לי מה אתה שווה. ויותר מכך: כל מי שעובד בהצלחה את המבחן המסכם, הוסמך, גם אם לא למד דקה בקורס. כי בהגדרה, מי שמצליח לעבור את המבחן המסכן, מתאים. מבחן לא חייב להיות מבוסס עט ונייר, אלא בדרך כלל הוא יהיה מעשי מאוד, ומדמה את "היום הגרוע ביותר בחייו של בעל התפקיד". הצלחת? אז הוסמכת, סרג'יו!
באופן דומה התפתחו גם חלק מהקורסים בצבא.
אז למה אני מטריח אתכם בכל אלה?
כי יש מקומות בעולם בהם המבחן המסכם אינו על דרגה, תפקיד או קורס. אלא זהו מבחן על החיים שלכם. על השרידות. מי שעובר את המבחן, רבים סיכוייו לשגשג ולהצליח בחיים עצמם, אך מי שנכשל, עלול להכשל גם במבחן השרידות הגדול של החיים.

עוצמה אפריקאית 

בחברות המצויות במאבק מול איתני הטבע, במקומות בהם האדם עצמו חשוף, בהם מה שמבדיל בין הצלחה לכשלון הוא רק יכולותיך שלך (אין חבר טלפוני, אין גוגל ואין בנקים), במקומות הללו, המנצחים במבחני השרידות הם האנשים המוערכים ביותר.
אפריקה.
שבט המסאי, שבט של ציידים-חקלאים. הם צדים למחייתם אך גם מגדלים פרות, בעיקר כדי לשתות את חלבן ודמן כהשלמה תזונתית (תערובת של דם פרה וחלב, תערובת שומנית במיוחד, היא "משקה האלים" של בני המאסי וחלק מהותי בתפריט המסורתי שלהם). הם חיים בסביבה קשה, אכזרית, ענייה, מוקפת טורפים ואויבים, ומועטת משאבים חיצוניים. בסביבה בה האריות, הטורפים הגדולים, הם שכנים קרובים - הם מגיעים כדי לטרוף את הבקר המקומי, או את הרועה. בסביבה שכזו הרי שהצייד שיצליח להכניע אריה, הוא האדם שיבטיח מזון למשפחתו. הוא זה שיבטיח את יכולת גידול ילדיו ואת הבטחון המשפחתי והאישי של בני השבט. כי צייד אריה הוא המבחן האולטימטיבי לצייד, או "היום הגרוע ביותר" בחייו (אם הוא לא מצליח), ומי שצד כבר אריה, ושן אריה גדולה תלויה בשרשרת על חזהו, יהיה הרי כבר "קטן עליו" לצוד ארנבת, למשל.
ואכן, בקרב בני המסאי ישנה מסורת עתיקה של תחרות צייד אריה. הצעירים יוצאים לדרך, בהיפוך תפקידים. הנטרף הופך לטורף והניצוד הופך צייד. הצד את האריה הוא זה שיכול לעקוב, ללכת, לרוץ, לקפוץ, להטיל חנית, להפגין אומץ ונחישות, זריזות ושליטה ובעיקר, לנצח את האויב הגדול ביותר של השבט.
אבל כל זה כבר מתרחק מאיתנו כמובן, והאריות כבר טורפים פחות אנשים היום, תודה לאל, והשבטים נחים לבטח על אדמתם. אבל המסורת קיימת, ובמקום להתאמן ולתרגל צייד אריות של ממש, הנה נוצרה הסבה של צייד האריות ל"אולימפיאדת המסאי" ובה המיומנויות הנדרשות לצייד אריה מתורגלות ונבחנות בכלים אחרים, פשוטים, ספורטיביים.
צייד האריה "פורק" לגורמיו והוסב לתחרויות ספורט שקל ליישם, שאינן מצריכות ציוד מיוחד, ושמזכירות איכשהו את הדבר האמיתי: הטלת אלת עץ למרחק, סימן לכוח ועוצמה, הטלת חנית, לדיוק וכח מתפרץ, קפיצה לגובה, כלומר ניתור במקום, גם ללא רף, המצריכה עוצמה מתפרצת, ושלל מרוצי ספרינטיים של 100, 200 ו 800 מטרים. Fight or Flight, רדוף או ברח, היכולת הבסיסית של צייד הוא לרוץ מהר, מאוד מהר, לטווח מאוד קצר.

זו נראית לי חגיגה מקסימה.

במקום אולימפיאדה בה מתחרים בשחייה צורנית, ברכיבת נוי על סוסים, בקפיצה למים ובריצות מרתון משמימות, יש פה אולימפיאדה בלי איצטדיונים, בלי מכשירי מדידה, בלי מסלול רקורטן משובח וגם בלי נעלי ספורט. רק עשב סוואנה קצר, וגברים צעירים שרוצים להפגין את יכולתם במבחן הגדול של החיים, רק בלי אריה הפעם.
הם צריכים להיות חזקים, וזריזים, ומהירים.
זוהי גם תפיסת הכושר הפונקציונאלי של הסוד הקדמוני: פשוטה, טבעית ואמיתית. כזו שהיתה כאן תמיד.
ואח"כ אוכלים ועושים על האש ומחייכים ומתקשטים בצבעים משונים וחרוזים. כן, אני קצת מתגעגע לאפריקה.

שורה תחתונה, כדאי שתזכרו את זה כשתצאו לאימון הבא שלכם: ריצה אינסופית לשום מקום או ספרינט קצר ויעיל שבסופו אימון כח?
כי לכו תדעו איפה תהיו כשיבוא האריה.

באפריקה עלול לתפוס אותך אריה ואתה עלול לצאת דביל לתמיד

(התמונות מהכתבה הנחמדה על הנושא בטמקא)

By מר קדמוני with 1 comment

מרק אורניות גורמה

אחרי הפוסט האחרון על ליקוט הפטריות, הגיעו הרבה תגובות בסגנון: "אבל איך נדע שזו אינה פטריית רעל?". ת'כלס, זו שאלה לעניין. אז הנה פתרון טעים ובטוח לחוששים ולחוששות: אורניות.
אורניה היא אחת הפטריות הכי נפוצות בארץ. היא גדלה בכל חורשת אורנים, בצפון ובמרכז, והיא קלה מאוד לזיהוי ובטוחה לחלוטין למאכל. איך תזהו אורנית? קל מאוד: היא נראית דביקה ובצבע חום בהיר, וחלקה התחתון נראה כמו ממש ספוג צהוב, בדרך כלל הוא נראה כמו ספוג צהוב, רטוב ומלוכלך. בינגו. אם פעם יכירו לכם אורנייה אחת, תוכלו בקלות לזהות את אחיותה בהמשך. קשה מאוד מאוד להתבלבל.

ככה נראה מצבור נחמד של אורניות טריות, השבוע

כך או אחרת, למרות נחמדותה, אורנייה היא גם פטרייה בעייתית מעט ולא נחשבת לדליקטס. היא רטובה ולכן מגירה המון נוזלים ולא מתאימה לתבשילי פטריות קלאסיים. גם הטעם שלה קצת פרווה ולא של פטריית יער עצבנית. ובכל זאת, היא בחינם, והיא נותנת ניחוחות של חורש ושל חורף. נקטוף את האורניות הצעירות ואת הותיקות והענקיות הרטובות נשאיר ביער. נמלא אורניות מלוא הטנא.

מצרכים:

• קילו של אורניות קלופות ונקיות היטב. את השכבה הספוגית יש לקלף ולזרוק. כך נעשה גם לקליפה הדקה והחומה מכובע הפטרייה. כדאי לדעת שיש רימות שמאוד אוהבות לדור בבשר האורנייה ולכן אם אתם רואים חורים בחלקה התחתון (אחרי שקילפתם את שכבת הספוג), דעו שיש שם תולעים, ויש לחתוך ולזרוק חלק נגוע. בסוף ישארו ערמות צהובות, ובשאיפה מוצקות, של אורניות רעננות. 
• בצל לבן אחד קצוץ דק
• צרור גדול של עלי תרד טריים ונקיים. קצוצים גס. 
• קופסת חלב קוקוס

אורניות נקיות נקיות 

מטגנים את הבצל בכף שמן קוקוס עד שהוא נעשה שקוף. מוסיפים את הפטריות. מוסיפים את התרד. מוסיפים חלב קוקוס. מוסיפים חצי ליטר מים (בערך באותה כמות של חלב הקוקוס). מביאים לרתיחה. זהירות: אם תשאירו את המכסה סגור, חלב הקוקוס עלול לגלוש לכם. כדאי לכן שתשאירו את הסיר מכוסה רק חלקית.
מנמיכים את האש ומבשלים יחד כשעה על אש קטנה. מתבלים במלח ופלפל שחור גרוס.

חגיגה בסיר

בדרך לעוד לקוח מרוצה

אחרי עוד קצת זמן על האש המרק מקבל צבע צהבהב חום וטעם עמוק ומשגע (בתמונה הוא עדיין לבן).
התרד, הפטריות והקוקוס התגלו לי כחברים טובים מאוד.

איך אמרה אשתי: "יצא לך גורמה". וואללה.

מחר ירד פה גשם, אז אולי כדאי שבשישי תצאו לבדוק מה הולך בחורשה הקרובה לביתכם?  

By מר קדמוני with 4 comments

כיצד נמנע מלפגוש סרטן? חמישה רעיונות פרקטיים (פוסט אורח)

הי ידידי, פוסט אורח נוסף מאת ד"ר ענת צ'סנר. לעיונכם, הנאתכם, ושיתופכם.
קדימה, בואו נשמע מה יש לדוקטור לספר לנו.

הפוסט הקודם שכתבתי "מה יהרוג אותנו קודם הגנטיקה  או הסביבה" עורר סקרנות רבה בנוגע לקיומה של "נוסחת פלאים" המבטיחה אריכות ימים. ובעיקר, מהי ההמלצה שלי או "רשימת המכולת" של חוקי "עשה" ו"אל תעשה" שעל פיהם אני מתנהלת. יש להדגיש שאינני רופאה או תזונאית אלא גנטיקאית. הפוסט הנוכחי יפרט את תובנותי כגנטיקאית החוקרת את הקשר בין תזונה לאנטי-אג'ינג. תובנות אלה התגבשו במהלך עבודת הדוקטורט שלי  באוניברסיטת רטגרס בארצות הברית ואני מיישמת אותן  באופן יומיומי, אך  האחריות המלאה מוטלת על המשתמש...

לא תמצאו כאן המלצות פרטניות של "מה לאכול" וממה להמנע, אלא אתמקד באיך לאכול ועם מה, ובעוד כמה המלצות לתחזוקה נכונה של הצופן הגנטי שלנו...

*****

עד לפני כמאה שנה, מחלת הסרטן דורגה במקום השביעי ברשימת גורמי התמותה אחרי מחלות כגון: דלקת ריאות, שפעת, שחפת ומחלות נוספות. כיום, מחלת הסרטן דילגה לראש טבלת גורמי התמותה בגילאים מבוגרים. זאת כתוצאה מ (1) עלייה בתוחלת החיים (מחלת הסרטן מוגדרת כמחלה תלוית גיל קרי, הסיכון לחלות עולה עם השנים) ובשל (2) הישגים בשטחי הרפואה אשר הצליחו למגר או להפחית את התמותה ממחלות אחרות באמצעות אנטיביוטיקה, חיסונים ועוד.

נתחיל מהבסיס (פשוטו כמשמעו):

כמעט בכל תא מטריליוני התאים בגופנו ישנה שרשרת ארוכה המורכבת מכשלושה מיליארד חרוזים המהווים את אבני הבניין של החומר הגנטי שלנו (הדנא). שרשרת זו מכילה את "הוראות ההפעלה" של התא (ובעצם, של האורגניזם השלם) ועל כן, שלמותה חיונית לתפקוד תקין. שינויים או פגמים בשרשרת (מוטציות בדנא) עשויים להוביל לשיבושים בתפקוד התא כגון: כשלים בבקרה על חלוקת התא המאפיינים מחלות סרטניות רבות. לעומת זאת, כאשר השיבושים בשרשרת הדנא אינם משמעותיים או כאשר הגוף מצליח לתקן את הרצף, המחלה אינה פורצת.

מנגנון תיקון דנא מהו?

בכדי להגן על שלמות השרשרת מפני שינוי הרה אסון, התפתחו במהלך מיליוני שנות אבולוציה מנגנונים שונים אשר נועדו להגן  על השרשרת מפני שינוי. דוגמא אחת הינה  מנגנון תיקון השרשרת (הדנא) המופעל כאשר מתרחש שינוי כלשהו בחרוז אחד או יותר. מנגנון זה דואג לתקן שיבושים ולשמר את הסדר הנכון של החרוזים  וצורתם בשרשרת. את מנגנון תיקון הדנא ניתן להמשיל ליחידות שונות של חיילים המופקדות על הבטחת "גדר המערכת". חיילים אלו בודקים במשך כל שעות היממה  שלא נפערו פרצות בגדר. מסתבר שבאופן טבעי, הדנא בתאי גופינו נתון לכ  10000פגיעות  ביממה! זאת כפועל יוצא של תהליכי החיים הבסיסיים ביותר: נשימה ועיכול מזון.  או אז, משתחררים בתא רדיקאלים חופשיים (חומרים פעילים) אשר עלולים לתקוף את שרשרת הדנא ולפגוע בשלמותה. במקביל, תאים רבים בגופינו מתחדשים ומתחלקים ללא הרף במהלך חיינו. חלוקת התאים, תוך שכפול עותק הדנא שלהם מוגברת בילדים שמתפתחים וגדלים בקצב מהיר. כשלב מקדים לחלוקת התא לשניים, מתרחשת הכפלה/העתקה של שרשרת הדנא. תהליך זה מהווה מוקד להיווצרותן האפשרית של טעויות העתקה. מהרגע בו אנו נולדים ומתחילים לנשום, מצטברות טעויות בדנא בתאי גופינו אך למרבה המזל,  מנגנוני התיקון מתקנים את רובן. דוגמא ליעילות מנגנון התיקון ניתן למצוא בנשים שנושאות מוטציה מולדת בגן 1 BRAC  (הגן התפרסם לאחרונה, הודות לניתוח להסרת שדיים שעברה השחקנית אנג'לינה ג'ולי). גן זה מקודד למרכיב חלבוני המשתייך לאחת ממערכות תיקון הדנא. הסיבה שנשים הנושאות את הגן הפגום אינן מפתחות סרטן  בסמוך ללידתן אלא שנים רבות לאחר מכן נובעת מקיומן של מערכות נוספות לתיקון הדנא. דוגמא אחרת נפוצה בקרב מעשנים הבוחרים להכניס  לגופם חומרים הפוגעים ביציבות הדנא. על פי רוב, מחלות סרטניות הקשורת בעישון (סרטן  ריאות, וושט  או בחלל הפה) אינן מופיעות מייד אלה כעבור  עשרים-שלושים שנים של עישון. גם כאן הסיבה להתפתחות המאוחרת של המחלה נובעת מהתמודדות יעילה של מנגנוני תיקון הנזקים  בדנא. עם זאת, יש גבול עד כמה ניתן "לאתגר" את מערכת התיקון. הנוסחה פשוטה למדי ונצפתה במחקרים שונים על אוכלוסיות מעשנים: ככל  שכמות הסיגריות ליום עולה ומספר שנות העישון מצטבר, תאי הגוף  נדרשים להתמודד עם תיקון רב יותר של נזקים בדנא וממילא הסיכון להתפתחות מחלת הסרטן גובר.

אז למה מחלת הסרטן הפכה להיות נפוצה במחוזותינו?

ראשית נאמר שאיננו יודעים אלא משערים... אז הנה כמה השערות, מבוססות מחקר: כנראה לא ניתן לתלות את העליה בשכיחות מחלת הסרטן רק בעליה בגורמים למוטציות בלבד (לדוגמא, יש תהליכים הקשורים להדבקות בחיידקים או בוירוסים במהלך החיים) ולכן לא הכל תלוי בבחירות שלנו. אז במה בכל זאת אני שונה מדור הסבתות שלי, שהראו פחות שכיחות בהופעת סרטן? הנה כמה השערות, בכוונים שונים: הסבתות שלנו ילדו בגיל צעיר יחסית והנקה ממושכת הייתה נפוצה. מחקרים אפידמיולוגים הדגימו כי נשים שילדו בצעירותן, נכנסו למספר הריונות והניקו למשך תקופה ממושכת נמצאו בקבוצת סיכון נמוכה יותר לחלות בסרטן השד (משערים שזה קשור למספר חודשי מחזור שאישה חווה בחייה). מובן גם שהסבתות שלנו לא עברו טיפולי פוריות שחלקם כוללים זריקות לזירוז ביוץ שעשויות להאיץ חלוקות תאים. מצד שני, המודעות לסכנות הכרוכות בעישון, נטילת תרופות או צריכת אלכוהל במהלך ההריון הייתה מוגבלת מאוד בדורות הקודמים. בעשורים האחרונים פורסמו מחקרים רבים בהם נמצא קשר ברור בין  חשיפה של העובר  לגורמי סיכון לבין התפתחות מחלות בגילאים מאוחרים. משקל עודף עשוי להיות גורם סיכון נוסף אך הקשר נראה רופף נוכח העובדה ש"סבתות" רבות סבלו מעודף משקל  בעוד שכיום המודעות לתזונה בריאה גדלה וישנן לא מעט "סבתות" חטובות. לבסוף, יש את התולים את העליה בשכיחות לסרטן בעליה ברמת המתח (סטרס) המאפיינת את אורך החיים העכשווי, אך קשה להאמין שדור  הסבים והסבתות  שלנו חיו חיים שלווים נטולי דאגות. 

אם כן, כאמור, איננו יודעים. ועדיין, השאלה העקרית היא כיצד ניתן להפחית את הסיכונים לפגיעה בשרשרת הדנא? העצה העקרונית שלי היא: הקם להורגך המנע מלפוגשו. כך למשל, לא תפגשו אותי מעשנת באופן אקטיבי או פסיבי, בשום הזדמנות. ומעבר לכך, הנה עוד מספר עצות, לא מזיקות ואולי אפילו מאוד מועילות, לטעמי:

לא לשכוח כובע

אני גם נמנעת מחשיפה ממושכת לקרינת השמש אשר חלקה יכול לחדור לתאי העור ולפגוע בדנא שבתוכם ( בעלי אור בהיר נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר מהשחומים שבינינו). נזק נפוץ שנגרם מקרינת השמש מתבטא ב"הידבקות" של שני חרוזים מתוך השרשרת (מסוג .(T מערכות התיקון התאיות "יודעות" לרוב לזהות ולהפריד בין שני החרוזים ולהשיב את הדנא לסידור המקורי.

גם במקרה זה, המפתח מצוי במינון: ככל שהחשיפה לשמש ארוכה יותר גובר הסיכוי להיווצרות טעויות ולהפעלת מערכות תיקון (יותר יחידות חיילים שצריכות להשלח לשטח). התאים בגופינו מוגבלים ביכולתם לתקן ביעילות טעיות חוזרות ונשנות ובתהליך ההזדקנות מנגנוני התיקון "מתעייפים" לכן  והסיכון לחלות בסרטן  גובר.  אז לא תמצאו אותי מזמינה תור לשיזוף מהיר "במיטות שמש" אשר מבחינתי, דומה הדבר להזמנת תור מראש למחלקה האונקולוגית שמתמחה בסרטן העור...

למרות זאת, מומלץ "להתיידד" עם השמש במינון סביר ותוך נקיטת אמצעי הגנה המסננים את הקרינה הפוגענית. חשיפה לשמש מעודדת יצירת ויטמין D החשוב לתפקוד הגוף.לא צריך לפתח חברות הדוקה מדי עם השמש וניתן להסתפק ב "סטוץ" קצר.חשיפה של עשר דקות בכל יום, דוקא בשעות הבוקר-צהריים (10:00-14:00). מספיק לחשוף את כפות הידיים לשמש (למעשה, מומלץ לחשוף את עור הבטן אבל זו עצה לא ישימה לכל מקום עבודה)  כדאי לצאת לזמן קצר בכדי להתחבר עם השמש (היא תקבל אתכם בהרבה חום).

לנפנף בלי מדליק פחמים

תרבות המנגל, המפותחת מאוד במחוזותינו, כוללת טקס שלם ששיאו: לעיסת בשר ועוף שנצלו על אש גחלים (המהדרין נוהגים לטבל את הגחלים בחומרי דלק לבעירה מהירה). העשן שנוצר מהגחלים עליהם הותזו חומרי בעירה מהירה, מכיל חומרים קרצינוגנים (חומרים שפוגעים ישירות בדנא) אשר נספגים בשומן הבשר במהלך הניפנוף המסורתי. כך שנתח הבשר שמגיע לפיו של הסועד המאושר מכיל רעלים רבים שנספגו בשומן הבשר וכעת הם בדרכם לקיבתו של הסועד. המלצה: אוכל מכינים עם חומרים ראויים למאכל אדם ולא עם חומרי תבערה להנעת מכונות...

קדימה עם תבלינים, יין וירקות

מאכלים שטוגנו בשמן  בשימוש חוזר, כנהוג בדוכנים שונים, עלולים להכיל חומרים מסוכנים. על מנת למזער נזקים, אני נוהגת להוסיף מנה טריה של "אנטי-אוקסידנטים" לצד מנה מטוגנת או צלויה. אפשרות אחת היא כוס יין אדום ביחד עם הארוחה (כמו בפרדוקס הצרפתי) אך אני מעדיפה להתפנק עם סלט טרי . בנוסף, ניתן ללמוד ממתכונים של תבשילים מהמטבח ההודי המשופעים בתבלינים כמו כורכום. התבלינים מכילים אנטי אוקסידנטים רבים וניתן להתייחס אליהם  כ"ממתקים של הטבע" (ולא, סוכר אינו תבלין).

זהירות מהמייקאפ!

(או: חלקיקים מיקרוסקופים - סכנה ברורה ולא מיידית). דבר נוסף שאני משתדלת להמנע ממנו הוא נשימת אבקה. ישנם מספר סוגי סרטן שנובעים מחשיפה לחלקיקים מיקרוסקופים כגון אזבסט או חלקיקי סיליקאט בגירים שמציירים על הלוח. החומרים הללו אינם פוגעים בדנא באופן ישיר אך נשימתם לריאות עשויה להוביל, בתהליך מורכב, ליצירת מוקדים של תאים סרטניים. אז נכון שכיום  יש הקפדה יתרה על הימנעות מחשיפה לאזבסט ומורים כבר לא משתמשים בגירים כדי לכתוב על הלוח. עם זאת, אבקות מזיקות אחרות עדין נמצאות בשימוש. לדוגמא: תכשירי איפור אבקתיים כגון מייק-אפ או פודרה לפנים מכילים חלקיקי סיליקאט עם צבע. אז על מנת להגיע ל"מראה המושלם" מומלץ להשתמש בתכשירים  נוזליים ולהימנע משימוש  באבקות איפור הנמרחות על הפנים באמצעות מברשת. 

לכל אחד דנא יחיד ומיוחד ואין לו תחליף

שלמות החומר הגנטי חיונית לתיפקוד תקין של הגוף ולבריאות טובה. מנגנוני תיקון הדנא מסוגלים להגן על הדנא מפני שינויים המתרחשים בו, אך רק עד לסף מסוים. אורח חיים נכון מסייע לשימור יציבות הדנא ולתחזוקה טובה של מערכת התיקון לאורך שנים רבות. כמובן שישנם גורמים נוספים להתפחות סרטן ומחלות אחרות כך שמערכת התיקון היא רק נדבך אחד ובסופו של דבר, לא הכל נתון לשליטתינו.   

איני יודעת אם האמור לעיל מהווה מתכון לחיים ארוכים ובריאים, אבל, בואו נחיה ונראה.

ענת

By Dael with 6 comments