אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

נו, אז איזה מלח להוסיף מלח לאוכל, אם בכלל? (חלק שני)

והימים, ימי ראשית הקיץ... ובלילות עולה מהמסכים ומהדרום ריח של עשן ומלחמה ובשורות לא פשוטות, והתחושות יגעות ואין חשק לעשות כלום חוץ מלבהות במסך ולאחל ולייחל לימים שקטים יותר. ובכל זאת אספתי את עצמי וכתבתי את החלק השני. ויחד איתכם נקווה שיקירינו העומדים על המשמר עבור כולנו יאמצו ויתחזקו.
******************************************

מלח אמיתי: לבן או חום?

אחרי שבפוסט הראשון דיברנו מעט על ההיסטוריה וההיסטריה של המלח (תזכורת: ככל הנראה ציידים לקטים אכלו מעט מאוד מלח, יחסית אלינו, ומאז ראשית ימי המערב המלח שימש בתפקיד מפתח והיה יקר ערך ומציאות, עד שכבש את המזון המעובד כמו גם את כותרות העיתונים בתור הנבל התורן), הגענו לת'כלס...

לפני שנצלול לעומק המלחייה שלכם, הנה כמה מילים על הצד השני של המטבע: תפריט דל מלחים לחלוטין, שרבים ממכרי נוקטים זה שנים ארוכות. נזכיר רק שמחקרי תצפית שונים הראו שדווקא לאחר אימוץ תפריט נעדר מלח, עולה רמת הטריגליצרידים בדם (שומנים בדם) וגם על עליה ברמת הסוכר. לא טוב. וכאמור, אצל קשישים וספורטאים ישנה חשיבות מיוחדת לאספקה של די מלח. אתלטים וסתם אנשים שאוהבים מאוד להזיע עלולים לאבד הרבה מאוד מלחים ולכן צריכה מספקת של מלח היא חיונית. כך או אחרת, ראינו בפוסט הקודם שההוכחות נגד צריכת מלח מוטלות בספק.
יתכן מאוד שכמו לסוסים המלקקים בלוק מלח, כאשר חסר להם מלח, וכמו לילדים המלקקים סיד מקירות כאשר חסר להם סידן, גם לנו, המבוגרים, ישנו מנגנון ישן ורדום המאותת לנו כמה מלח אנו צריכים, רק שכמו הרבה מנגנונים אחרים, שכחנו איך ומתי להפעיל אותו.
זה תמיד מזכיר לי את החתול, שמניחים לפניו קובית מרגרינה וקובית חמאה, הוא לעולם לא יטעה. ות'כלס, כל החיות בטבע (למעט חיות משק) ידעו תמיד מה לאכול, וגם כמה, ורק האדם, הו האדם, ממקומו המתוחכם הוא צריך יועץ צמוד, דיאטנית, רופא ושף כדי להחליט כמה ומה מותר לאכול.

בכל מקרה, אז איזה מלח לאכול ואיזה מלח לא לאכול?
ראשית נזכור כי בתזונה קדמונית, אמיתית, טבעית, מקבלים יחסית מעט מלח מהמזון כי לא אוכלים מזון מעובד, ולכן אין כל חשש או סכנה בהוספת מלח, לפי הטעם, למזון שלכם!!! 
אין אצלנו הרי "שניצל תירס" או חטיפים כאלה ואחרים - כולם מלאים מלח מעובד לעייפה, ובמקום זאת אנו מוסיפים מלח אמיתי למאכלים אמיתיים. היוצא מן הכלל בתזונה הקדמונית-מודרנית הוא בשר מוכשר - שהוא מזון בתיסוף מלח תעשייתי. בשר כשר עובר תהליכי המלחה במלח גס (המכונה באנגלית, על שום כך, "kosher salt"), אבל משלב זה ואילך זה תלוי בנתח. נתחי שריר קולטים לתוכם פחות מלח ואני ממליץ לבשל במים אפילו פעמיים, וזה מוציא את המליחות העודפת. וגם כאן זה תלוי בהכשרה ויש יצרנים ששמים כמויות פסיכיות של מלח (מחפוד, עטרה) ואני לא קונה אותם. גם ככה אני משתדל מאוד לקנות רק בשר טרי... וכמובן שנתחי פנים לא עוברים בכלל המלחה ועדיפים גם במובן זה. יש גם אפשרות אצל קצבים אמיתיים לרכוש בשר כשר שאינו מוכשר (כלומר שחיטה כשרה אבל לא עבר המלחה), ואותו תמיד אפשר לעשות על האש לכולי עלמא (כלומר, מותר, גם למי שמקפיד) או פשוט להכשיר לבד בבית. לא בעיה. חשוב להדיח את הבשר היטב במים לאחר ההמלחה.
כשמגיעים למלח שבמלחייה נזכיר כי יש מלחים רבים. מלח שולחן "רגיל" הוא מוצר מעובד לעייפה. הוא כולל חומרים המונעים התגיישות (מלשון גושים) והתייבשות והוא מנוקה ומעובד כך שישאר לבן וצח כשלג, אבל רחוק רחוק מהמקור המלוכלך (אבל טבעי) שלו. לעתים קרובות מוסיפים לו יוד כדי שיהיה בו יותר ערך תזונתי.
לעומת מלח השולחן, יש מלחים טבעיים הרבה יותר, ובריאים לאין ערוך. אלו הם מלחים המושגים מכרייה או מאידוי. (המשותף: בשני המקרים היה שם פעם ים). מלח ים אטלנטי הוא אפרפר, רטוב מעט, גודל הגרגירים אינו אחיד, והוא מושג מגריפת המלח בבריכות האידוי שלחופי הימים. מלח הימלאיה, או מלח מכרות אחר, כמו המלח שאשתי הביאה לי מההררי פרו, הם מלחים בגוונים שונים (ההימלאיה הוא ורדרד, המלח שקיבלתי מקוסקו כתמתם-אפרסקי וראיתי פעם מלח ירקרק גם), גוונים המעידים בעיקר על תכולת המינרליים. מלחים אלה עשירים בהרבה במגנזיום, אבץ, ברזל, סידן ואשלגן, ולכן גם יתנו טעם עשיר יותר וגם, כמובן, יהיו בריאים יותר. לפני כמה שנים התארחתי בפריז אצל ידיד, צרפתי מזה מאה דורות, ואנין טעם בהתאם. הוא התעקש שהוא צורך רק מלח אלטלנטי מסוים, יקר פי שש מהרגיל, כי זו השכבה הראשונה של הגירוף מבריכות האידוי בספרד, והיא העשירה ביותר. אולי הוא צודק. בזמנו זה נראה לי בעיקר מצחיק. היום אני חושב שהסבתות הצרפתיות ידעו כנראה משהו או שניים.
לעומת מלח ים טבעי או אטלנטי, יש בארץ גם מלח שאודה מים המלח, אבל הדעות לגביו חלוקות. אמנם יש בו הרבה מינרלים אבל גם הרבה מאוד ברומיד, מינרל שכמויות גדולת ממנו אינן בריאות ויש מחקרים הטוענים להרעלה של ממש ממלח כזה, ולכן דומני שעדיף שלא להשתמש במלח ים המוות.

ומילה על עלויות:
גם אם אתם מחליפים את המלח שלכם ממלח זול ותעשייתי למלח טוב ויקר מאוד (יחסית), עדיין ההוצאה החודשית של המשפחה שלכם לא תעלה ביותר מ 10 שקלים לחודש. קילו מלח יקר יעלה 20 שח, והוא יחזיק לכם לא מעט זמן במזווה. זה נראה לי השקעה כדאית מאוד, וגם הסבתא של ידידי הצרפתי יכולה להיות גאה. משקיענים, חסכנים ואמיצים יכולים גם לייצר מלח.
אם יש לכם מטחנת קפה או תבלינים קטנה וחשמלית שלא אכפת לכם אם תקבל טיפה ריח של דגים, אז הנה רעיון מוצלח, זול, בריא, ידידותי לסביבה, טעים וקדמוני - מלח מעצמות דגים - המקור האמיתי למלח. הנה כך תעשו. זה בריא מאוד, עשיר באומגה 3, טוב כתבלון למאכלי דגים ואחרים, ובא בחינם.
טוב לאינדיאנים, טוב גם בשבילי

נרגענו?

By מר קדמוני with 6 comments

האם נכון להוסיף מלח לאוכל או לברוח כמו מאש? (חלק ראשון)

אני מקווה שבשורות אלו אצליח להעניק רגע קל של שפיות (למרות שכרגיל אצלנו, גם על זה יהיה מי שיגיד שאין כאן הרבה שפיות).
*****************

צולם השבוע!! פרטים בהמשך...

אחרי השומן הרווי, נראה כי רק מלח מתמודד על הבכורה באויב מספר אחד לבריאות הציבור. ועתה, אחרי שגם המדייה מבינה כי השומן הרווי אינו אויב (ע"ע TIME שהתפכח, שלושים וחמש שנים מאוחר מדי), יש מצב שהמלח יתפוס את המקום הראשון.
מלח רע. מלח רע.
קישטה.

מצד שני, כמו במקרה של מיתוסים רבים אחרים, גרעין של אמת הפך לכדור שלג ענקי ומאיים.

בפוסט זה נתחיל ובהמשך, אינשאללה, נסיים לכתוב סקירה קצרה על המלח, תולדותיו, פעולתו, סיכונו או תרומתו, ומה בדיוק נפזר בסוף על הביצה או האבוקדו (משקיענים ודוברי אנגלית טוב יעשו אם יקראו את סדרת הפוסטים בנושא של כריס קרסר).
המלח הוא ידיד ותיק של האנושות. ועד היום כמעט כל אחד מאיתנו מחכה לשק המלח שלו בסוף כל חודש: Salary נגזרת מ Sal הוא הוא המלח בלטינית, תזכורת לימים בהם שק מלח היה תגמול ראוי לעבודת חיילי הלגיון. אני מקווה שליקירנו הנמצאים כעת בצו 8 יעניקו יותר הקלות מאשר שק מלח. מי שביקר פעם בפריז במוזיאון פיקאסו (מומלץ) יגלה שהבנין המקסים היה ביתו של גובה מס המלח של צרפת Hôtel Salé. וכך בכל אשר נביט: למלח חשיבות היסטורית רבה.
צילמתי בחצרו של גובה מס המלח בפריז. מישהו עשה פעם הרבה כסף ממלח.

מלח הוא מוצר בסיס (זול כיום, יקר פעם) אותו כורים (יש אחלה מכרות באוסטריה, בפעם הבאה שאתם שם, אם תצליחו למצוא טיסה יוצאת מהארץ) או מייבשים בבריכות אידוי: אצלנו גם בים התיכון וגם בים המלח.
לעומת יוקר המציאות של המלח בשנים עברו, הרי שבימינו אוכלים מלח בטירוף. נתונים של אמריקה מדברים על צריכה ממוצעת של כ 3300 מ"ג סודיום ליום שרוב המלח הזה מגיע ממזון מעובד ומיעוטו כמלח המוסף למזון בעת הבישול והאכילה (היי, אנחנו עדיין לא אמריקה, אבל נראה שאנו סוגרים את הפער במהירות, לפחות ככל הנוגע להרגלים רעים ומזון מעובד), זאת לעומת 1000-770 מ"ג בלבד (הערכה) בקרב תרבויות עתיקות או מסורתיות של ציידים לקטים ולעומת 1500 מ"ג בהמלצות משרד הבריאות שלנו.
נראה כי ציידים לקטים מקבלים די מלח מתזונת בעלי חיים (דם הוא מלוח, אם פעם מצצתם אצבע שנחתכה) ואכן בני המסאי באפריקה שותים עד היום דם מעורבב בחלב כדרך להשלמה תזונתית (וגם ראיתי פעם במו עיני, בי נשבעתי, פועלים תיאלנדים עושים זאת בערבה). עם המעבר לחקלאות עלה הצורך במלח, יד ביד עם הירידה צריכת המזון מהחי.
אבל חוץ מלשפר את הטעם של (רוב הדברים), למה בכלל צריך מלח?
כל מי שראה פעם סוס מלקק גוש מלח יודע שמלח הוא מהותי לחיים, ובלעדיו נמות. ממש כך. המלח חיוני לשלל תפקודים ביולוגיים - מההולכה העצבית ועד לנפח ותחזוקת כלי הדם (שווה פוסט נפרד. בינתיים תאמינו לי שמלח חשוב כמעט לכל פונקציה בגוף). אז מה קורה לנו היום?
הסכנה הגדולה ביותר הרובצת לפתחה של המלחייה, היא, אליבא דשרותי הבריאות, יתר לחץ דם. נעשו אינספור מחקרים בנושא וההוכחות החזקות ביותר לקשר בין לחץ דם לבין מלח נובע דווקא מהמקומות בהם יתר-לחץ-דם נעדר כמעט כליל. שוב, תרבויות של ציידים לקטים נלקחו כדוגמא, בעיקר ביערות הגשם, שם אין לחץ דם ויש צריכה נמוכה ביותר של מלח. כמובן שגם החוקרים מבינים שזה אומר מעט מאוד על סיבתיות. הן בגלל שיש עוד שפע סיבות מדוע יכול להיות שלחץ הדם אינו גבוה (כי הם לא אוכלים מזון מתועש, כי אין שם השמנה, כי יש פחות לחץ, כי יש יותר פעילות גופנית ועוד), ומאידך, גם אם אין להם את התחלואה הזו, הם לא מבריקים: תוחלת החיים אינה ארוכה. למעשה, ככל שבתרבות מסוימת אוכלים יותר מלח, כך חיים יותר שנים. זה קשר משעשע למדי אך לא אומר מאומה (זוכרים? קשר אינו סיבה!).
מאידך, לגוף שלנו יש יכולת די מדהימה לוויסות רמת המלח (כמו גם מנגנונים לוויסות רמת החומציות בדם), ונראה שהפונקציה עובדת נפלא בטווח רחב של צריכה ולמעשה לא נמצא קשר בין כמות מלח באוכלוסיה (במדינה) לבין שכיחות לחץ דם שם! כריס קרסר מציין גם את הקשר שבין נתרן לאשלגן. בעוד שנתרן היה בעבר בצריכה נמוכה מאוד, הרי שאשלגן היה בצריכה גבוהה מאוד, עד 10,000 מק"ג ליום, בגלל מזון צמחי טבעי, לעומת פחות ממחצית מזה בהמלצות התזונה כיום. העובדה שנוצר היפוך ביחס המינרלים הללו עלול היה להשפיע על לחץ הדם ועל שלל בעיות ויסות אחרות, ותיסוף אשלגן עשוי לעזור במקרים רבים.
כאילו לא די בכך, ישנם עדויות מחקריות רבות כי דווקא הפחתה בכמות הנתרן מעכבת בריאות ולא ממש כדאית! המממ. גם מחקרים בקרב חולי לב מראים תוצאות דומות, וגם אצל חולי סוכרת נראה במפתיע שדווקא הפחתת מלח מעודדת עמידות לאינסולין ודאגה רבה. שלא לדבר על אנשים שרצים הרבה ומתאמני המרתון למיניהם. אצלם חוסר במלחים שכיח ומסוכן.
בקיצור, כמו בהרבה מחקרי תזונה בתחומים אחרים, רב הנסתר על הנגלה ורבה המבוכה. אלה אומרים: אוי ואבוי מלח, ואחרים אומרים: דיר באלאק בלי מלח.
מה נעשה?
ניסיון לשורה תחתונה ראשונה: היסטורית, בני אדם אכלו מעט מאוד מלח. פחות מכפית ביום לערך ולחץ דם לא היה בעיה מוכרת. בימים אלה במערב, אנו צורכים הרבה מאוד מלח, אבל הרבה פחות מינרליים אחרים, והתחלואה של לחץ הדם עולה. מאידך, קשר בין עודף מלח לתמותה אינו בנמצא והעדויות על הקשר בין עודף מלח ללחץ דם הן במפתיע חלשות למדי. אבל אם ציידים לקטים, ידידינו והשראתנו, אכלו דל נתרן - האם אין זה נכון בכל מקרה לאמץ אסטרטגיה "בטוחה" של של אכילת תפריט דל מאוד במלח? בפוסט הבא נראה מה האפשרויות ונדבר קצת על המלצות קונקרטיות לזמן הזה.
בינתיים, כדי לתת רמז לבאות, הנה מתנה שאשתי הביאה לי אתמול מפרו (כן, יש אנשים שנוסעים לדרום אמריקה במסגרת העבודה). מלח עשיר במינרלים ממכרות המלח העתיקים של תרבות האינקה במאראס, שליד קוסקו.
מתנה רומנטית, הא?






By מר קדמוני with 4 comments

עוף בזיתים וסורים דפוקים (וגם: איך להכין לימון כבוש פיצוצי)


ערב שבת, אחרי יום ארוך של ups  ושל downs
הוא נפתח באס אמ אס שביקש ממני יפה לארוז את הפקעלאך ולהתכונן לרדת לצו 8, כרגיל אצלנו.
כבר הכנתי סטטוס לפייסבוק: "ירדתי לעזה, תיכף אשוב". אחרי כמה שעות קיבלתי צפירת ארגעה וחזרה לשגרה. נראה שבסיבוב הזה אפגוש את עזה רק דרך מסכי הטלויזיה. לא שכחתי את המסקנות האישיות שלי מהלחימה הקודמת בעזה. פייר, לא התגעגנו.
בינתיים אני אצל מתארח אצל אחותי שמפליאה לבשל. הנה מתכון סודי שלה לעוף בזיתים. סורים דפוקים. אופס, נקודה מיותרת.

מתכון לעשר מנות לפחות
2 בצלים
ראש שום
לימון כבוש
חצי קילו זיתים סורים דפוקים וטובים
שש-שבע כרעיים על פולקעיהן (אף אחד לא בטוח כמה יש בסיר)
שמן קוקוס ושמן זית
תבלינים

בסיר ישן של פעם ("לדעתי זה סיר שזוכר את הטעמים", היא טוענת) מחממים המון שמן קוקוס וטיפה שמן זית.
את העוף (שש כרעיים ושש פולקעס) היא מטגנת קלות בשמן כדי שישחים מעט. מוציאה. מניחה בצד. שותה שלוק מהקפה. 
חוזרת לסיר ומטגנת בו רצועות בצל עד שזה ישחים היטב.


בנפרד (וקצת קודם, האמת) היא מרתיחה שתי קופסאות שימורים של זיתים סורים במים, מסננת, מרתיחה שוב (!), מסננת שוב. "להוציא את המליחות העודפת של הזיתים". אחרי כל החריצות הזו, גיליתי שהיא מתעצלת לגלען את הזיתים. אומרת לי: "מה, האדם הקדמון לא גלען את הזיתים שלו, גם לי מותר". ת'כלס, צודקת.
כשהבצל מטוגן היטב היא מוסיפה לסיר את הזיתים, משהו כמו עשר שיני שום שלמות, ושניים-שלושה פלחי לימון כבוש, חתוכים דק.

טיפ: לימון כבוש הוא קריטי למתכון ולחיים בכלל! כדי לכבוש לימון, עשו כך: שבועיים קודם לפחות, היא פורסת לימונים יפים (לא בררה) לפרוסות עבות. בקערית שמה מלח (ואפשר גם קצת פפריקה, לצבע), טובלת כל פרוסת לימון משני צידיה במלח, ומכניסה אחר כבוד לצנצנת זכוכית מעוקרת ואטומה. נותנת לצנצנת לעמוד ככה יומיים על השיש. הלימונים יגירו הרבה נוזלים ויאבדו מנפחם. ביום השלישי, בהיותם כואבים, מוסיפים מיץ לימון (אפשר משומר), עד שהוא מכסה את הלימונים לגמרי, ומעל יוצקים שכבה קטנה של שמן זית. סוגרים ומחכים שבועיים לפחות על השיש. לא לפתוח. וגם: "כמה שזה עומד יותר זמן, ככה יותר טעים אחר כך".
חזרנו לעוף.
עכשיו יש בסיר ערימה של בצל, זיתים, לימון ושום. 


מוסיפים פלפל שחור, כורכום, קינמון וכף דבש. 
מערבבים במרץ ומוסיפים רבע כוס מים. 
מניחים את העוף בתחתית הסיר סביב סביב ומכסים בתערובת.


מבשלים על אש קטנה מכוסה שעה וחצי. מדי פעם מטלטלים כדי שהנוזלים יכסו את העוף היטב. 
פותחים ומריחים. מחייכים.  

שבת שלום, שקט ובטחון
וגם בתיאבון.




By מר קדמוני with 3 comments

כיצד שינוי אחד קטן עשוי לגרום לשינוי אדיר

courtesy iQoncept

שינוי היא מילה מרתקת.
מצד אחד היא מבטיחה עתיד אחר, מסקרן ומושך, ומאידך, זו מילה פחידה ומאיימת, מסתורית ועלומה.
היא חיובית ומעודדת כי אנו מאמינים שהמחר יהיה אחר ומוצלח יותר וגם כי אנו יודעים שללא שינוי, ישנה כאמור בעיה. שללא שינוי אז לאורך זמן יש רק קפיאה ונוון והדרדרות וחלודה. אבל השינוי הוא גם מפחיד כי הוא עלול להיות קשה, כי הוא מוציא אותנו מאיזור הנוחות ומההרגלים והקבעונות והמוכר והידוע אל ממלכת הלא-נודע וההרפתקאה. והספק מכרסם: אולי המצב הנוכחי טוב מהמצב שיהיה מחר? אולי עדיף להשאר בחוסר הסיפוק הנוכחי ולא להתרסק אל אופק העתיד הלא ברור?
הרי "אני רק רוצה לרדת קצת במשקל"
או "רק להפטר מהכרס"
או "רק להפסיק עם הרגישות הזו במעיים"
או "רק לשפר קצת את הכושר"

אם אתם מזדהים עם אחת מהאמירות לעיל, מצוין. היה מי שאמר כי הצורך הוא אבי ההמצאה, באופן דומה גם חוסר הנחת היא אמו של השינוי. כשיש מצוקה או חוסר שביעות רצון, שם נזרע הזרע הראשון. כי ממקום של מושלמות, נוחות ושובע, אין הרי סיבה לשנות מאומה. ושינוי נולד רק ממקום של צורך וחוסר.
רוצה לומר: קושי יכול להיות טוב, אם הוא מצעיד אותנו אל שינוי. הצעד הראשון. 

אבל שינוי הוא גם שוני. כלומר, להיות ולעשות אחרת מכל השאר.
השינוי לעומת המצב הנוכחי, ובעיקר לעומת דעת ההמון, ההרגלים הנושנים והאיומים וההפחדות ששמענו מהדיאטנית משומנים, הפער הזה עלול להראות גדול מדי. זה נשמע מחייב מדי, רחב מדי, כולל מדי, במיוחד למי שכבר קרא קצת בבלוג הזה על מהו אורח החיים הקדמוני המקופל בין מאות הפוסטים כאן.
כי התזונה ואורח החיים הקדמוני מתארים לנו בסופו של יום שינוי גדול מאוד לעומת הפרקטיקה המקובלת בכרזות קופות החולים והממסד. אנו מציעים לאכול אחרת - לא לפחד משומן וכן להתרחק מסוכרים ומדגנים. לא לאכול "דגני פיטנס בריאים" אלא להמנע מכל המזון שמגיע בקופסאות. לא לאכול כל שלוש שעות, אלא לאכול פעמיים או שלוש ביום, ואפילו, שומו שומיים, לצום לסירוגין. אנו מציעים ללכת יחף או עם נעליים שטוחות ומוזרות ולא לקנות נעלי "שיכוך זעזועים". אנו לא בטוחים שמרתון הוא רעיון מוצלח במיוחד אבל להרים משקל כבד מהרצפה ואל מעל לראש או לרוץ ספרינט חזק וקצר יכולים להיות פעולות מתגמלות במיוחד. אנחנו לא אוהבים במיוחד קרם הגנה משמש ומעדיפים לקבל את השמש שלנו ישר לפנים. אנחנו אפילו לא מפחדים מכולסטרול.
עד כדי כך אחרת.
וזה אפילו לא חלק קטן מהרשימה.
שונה.
ויש שיאמרו: משונה.
וההתבוננות הזו על "החבילה הקדמונית" הזאת עשויה להרתיע אחדים, ולהרים גבה אצל אחרים, במיוחד אם הם עומדים על אדן הקפיצה, עוד לפני הצעד הראשון.
"מה, כולה רציתי שינוי קטן ואתה אומר לי לשנות גם וגם וגם וגם. מה נסגר? "
צודקים.
לא אומר זאת.

אני מציע לעשות שינוי אחד קטן. תתחילו בקטן. שינוי ממוקד העונה על המצוקה והצורך שלכם, האישי. למשל, להתנזר מדגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים למשך חודש ימים ולראות מה ההשפעה על העיכול והאנרגיות שלכם. וגם על המשקל. חודש אחד, או "אתגר שלושים".
הצעד הקטן הזה, השינוי הספציפי הזה, הממוקד רק במזון, רק בתפריט, עשוי להיות פתח לשינוי מרגש ואדיר בחייכם. שינוי שיעביר אתכם תהליך משמעותי ומאלף, שאת ראשיתו אתם רואים ואת סופו אינכם מדמיינים עדיין.
welcome to the new you
הסיבה היא ששינויים אוהבים אורחים, ועוד יותר, הם אוהבים הצלחות. אלפי הקוראים של הבלוג הזה לאורך השנים ואלפים רבים אחרים בקבוצות הפייסבוק מדגימים כי תזונה קדמונית היא מעגל שינוי מתגמל ומעשיר. וכדור השלג החיובי הזה רוצה כבר לצאת לדרך, וכל מה שהוא זקוק לו הוא דחיפה קלה. חודש של ניסוי עצמי. אחר כך אולי יבוא גם שינוי בהרגלי הספורט, אולי תרבות שעות הפנאי תתפנה, אולי תתחילו לישון יותר שעות, אולי תעברו להליכה יחפה, אולי תחזקו את המעגלים החברתיים שלכם, אולי תלמדו לבשל, אולי תבחנו בעיניים חדשות הנחות יסוד נוספות בחייכם כמו עבודה ותעסוקה ומגורים.
קחו את הזמן וצאו לדרך
שינוי חדש ומרגש עומד בפתח, ואתם עומדים להכניס אותו לחייכם.

ספרו לנו בתגובות: איזה שינויים חיוביים עברתם לאחר המעבר לתזונה קדמונית, שלא ציפיתם להם מראש?

By מר קדמוני with 5 comments

מה אכפת לנו מערבות הדדית כשנופלים טילים?

(זהירות: פוסט כבד לפניך)

לרגעים נדמה לי כי המציאות משכפלת את עצמה ללא שליטה.

כל אחד רואה שעכשיו סוערים סביבנו ימים חמים וקשים. רעים. מתסכלים. ארוכים.
בחוץ השמש קופחת ושורפת, ובחדרים אימה. הטלויזיה משדרת פרצופים עגומים ומסביב יהום הסער ואזעקות מייללות. מצד אחד עסקים כרגיל, והיום הלכתי עם הבן הצעיר והחברים שלו לים, מצד שני, כדי שלא אשכח לרגע איפה אני חי, מתקשרים אלי מהצבא לבדוק אם אני זוכר להשאר בכוננות לצו שמונה. כמו לפני ארבע שנים, כמו לפני שש, כמו תמיד.
ופתאום סירנות בכל מקום. וכתבים. וצילומים. והפצצות. וחוזר חלילה. וכך בכל מקום.
בימים כאלה הפרט נבלע בתוך עמו ובתוך סביבתו. הדאגות הופכות להיות לא רק פרטיות ואישיות אלא רחבות ולאומיות או מדיניות. כל אחד הופך לגנרל או מדינאי, וכל אחת דואגת לילדיה, אבל גם לילדי השכנים, ולילדי שדרות, ובאר שבע, ותל אביב.
גם מבלי שנרצה, סולידריות מתגנבת לאחורי תודעתנו.
כי מול צרה משותפת, וודאי מול איום קיומי, ההבדלים הבין אישיים בדעות, בגיאוגרפיה, במגדר ובאמונה מתגמדים ומטשטשים, נמוגים ומושקטים (רק כדי לשוב ולפרוץ במלוא עוזם בתוך 1, 2, 3, שניות...)
ובינתיים, העובדה כי אנו מתמודדים עם בעיה משותפת, מסבירה מדוע חיילי "כיפת ברזל" ומילואמניקים בצו שמונה לא מצליחים לחסל את כמות העוגות שמביאים להם אזרחים אסירי תודה (בעת כתיבת שורות אלו, דפקו אצלי בדלת ילדים מתנועת נוער, אוספים חטיפים כדי לשלוח לחייילים. אופס, אין אצלי חטיפים. היתה לי תחושה שרוב הלוחמים בחזית לא יעריכו פחית חלב קוקוס). אבל מול הדאגות הגדולות הללו, מול מצבה של המדינה, ושאלות אסטרטגיה של שלום או לחימה, מול כל אלה, נוצרת לפעמים תחושה שכל העיסוק בבריאות הפרט, ברווחה ובעוצמה האישית, כמו אינו במקומו. כאילו רק המעגלים הרחבים של החברה והסביבה, של העם והארץ, נחשבים כעת.
אז אני חורג ממנהגו של הבלוג וכותב לרגע על המעגלים הגדולים דווקא.

נדמיין לרגע את היקום הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו כשורה של מעגלים מתרחבים, שבמרכז כולם אנו ניצבים. ככל שהמעגל קרוב יותר, השפעתו עלינו דרמטית יותר. ככל שהמעגל רחוק יותר, כך רק אוושת גלים קלה, אם בכלל, תגיע עד קרסולינו. ואמר כבר מאסלו לפני שנים, שהרמה הבסיסית ביותר ב"פירדמית הצרכים" היא פיסית ואישית. יכולת השרידות. אני מתבונן על כך לא כפרמידה אלא כמעגל בתוך מעגל, שהציר העקרי הוא מהפרט אל הכלל. רוצה לומר:
אני צריך להיות בריא וחזק
אני צריך משפחה בריאה ומשגשגת
אני צריך שבט/איזור/עם בריא ומשגשג

הצורך בבטחון קהילתי, ולא רק אישי או משפחתי, הוא תחושה או תובנה בסיסית וקדומה בהרבה יותר מהפירמידה של מאסלו ומהתיאוריות הפסיכולוגיות של המאה העשרים. האדם הוא יצור חברתי, שהתפתח וגדל ושגשג בלהקות קטנות, בשבטים זעירים, בחבורות נודדות משך מליוני שנים. האדם הבודד לא היה קיים. מעולם לא שרדנו לבדנו. תמיד בחבורה. בקבוצה. גם הצייד המוכשר ביותר נזקק ליכולות ומסורות הליקוט שנשאו, ברוב החברות, דווקא הנשים. גם חברות שחיו באיזורי השפע ידעו עתות חוסר, לחימה או קור, בהם רק מאמץ קבוצתי גדול יכל לבנות מחסה, לצוד חיות גדולות או להשכיל ולהוציא את המיטב מהסביבה.
ערבות הדדית, לכן, אינה המצאה יהודית דווקא אלא כורח מציאות ביולוגי, אנתרופולוגי, אבולוציוני.
החברה היהודית, לאורך אלפי השנים האחרונות, חיזקה את האתוס והתחושה הזו, כי הם שירתו את השרדותנו כעם וכחברה תחת תנאים ומשטרים משתנים, אבל הבסיס נותר זהה: לבד, ודאי לא נוכל; יחד, אולי נצליח. 
סוד העוצמה של חברות משגשגות, חברות המצליחות לעבור תהפוכות ורגעי משבר בלי להתפורר, נותר חמקמק ומסתורי. כי ההיסטוריה וגם ההווה מלאים בדוגמאות של עמים או חברות שנכחדו או נעלמו ונמוגו לאחר מהפכה ושבר. מעממי כנען נותרו רק שמות בתנ"ך, אימפריות הענק של אשור, יוון ורומא נעלמו לנצח, שבטי הסקסונים באנגליה כבר אינם נמצאים בשום מקום מאות שנים, ומאומה לא נותר מהשבטים הברברים של צפון אירופה. גם במאה העשרים, מי זוכר כבר שהיתה פעם יגוסלביה, למשל, ואולי תיכף נאמר זאת גם על עיראק. אבל יש חברות בודדות שהשכילו לנווט ולשמר את עצמן. אנחנו כאלה.
ודומני, רק דומני, שהאינסטינקט הקדום פורץ ועולה על פני השטח בעוצמה ובבהירות בעתות משבר כאלה. כמו היום.
משהו שהDNA התרבותי שלנו מגדיר ומחזק גם בלי ללמד זאת בבית הספר.
רצון בסיסי להשרדות, לאחווה, לדאגה, ל"ביחד".
זו כאמור תופעה אוניברסלית, אבל אולי אצלנו היא מתגלה ביתר עוצמה, פשוט כי תרגלנו אותה הרבה שנים וטוב טוב. וכי אנחנו יודעים בדיוק, גם בלי שלימדו אותנו, איך זה צריך לעבוד. קלישאה ותיקה היא כי השרשרת החזקה ביותר, חזקה רק כחוזק החוליה החלשה ביותר. אז רצה הגורל וכולנו חלקים מאותה השרשרת, ההסטורית והנוכחית. נרצה או לא נרצה בכך, עוצמתנו כפרטים, בריאותנו, שרידותנו, היא חלק מהחוזק החברתי, השבטי, הלאומי.
חוזק אישי וחוזק חברתי.
אז בימים כאלה אני לא נלחם מול תחושת הסולדריות הטבעית שלי, ואני לא מנסה "בכח" לחוש סולידריות עם העולם כולו או עם הצד שכנגד. אני פשוט מרגיש חלק, גם אם הפעם לא צלצל אלי (עדיין) החייגן האוטומטי של צו שמונה.
אני רוצה להאמין שזה חלק מהזהות האוניברסלית שלי, האנושית שלי, וגם מהמורשת האישית שלי, מהתרבות שלי, ממה שלמדו הגנים שלי מהסביבה באלפי ומאות אלפי שנות הורשה.
לשמחתי, הצלחנו עד כה לא רע בכלל.
לתקוותי, אנחנו לא מתכוונים לעצור עכשיו.

שנהיה בריאים ותשמרו על עצמכם שם בחוץ.

By מר קדמוני with 1 comment

מה קורה לנו כשאנו בורחים (או רודפים) והאם זה טוב לבריאות?

מהר יותר זה גם קצר יותר, גם יעיל יותר וגם בריא יותר. קרדיט תמונה 

פרק 8 בספר "הסוד הקדמוני" עוסק בתנועתיות והוא נפתח במילים הבאות:
"כל המכונות מעשה ידי אדם דומות זו לזו - ככל שהן עובדות יותר, כך הן מתקלקלות מהר יותר. רק המכונה האנושית שונה מהן - ככל שהיא פעילה יותר, כך היא בריאה יותר".
ואכן, פעילות גופנית בכלל, ופעילות נמרצת ואינטנסיבית בפרט, מועילה מאוד לבריאות הכוללת, לתחושת החיוניות, לאנרגיה, ליכולת ולכושר הגופני. כמי שמתאמן כבר קרוב לעשור בקרוספיט ובאימונים פונקציונאליים ועצימים בכלל, עמדתי מקרוב על התועלת של אימונים מאומצים וקצרים - עבורי.
את העובדה שאימונים מאומצים יעילים יותר, או לפחות - יעילים לא פחות - מאימוני נפח, לימד אותנו דוקטור איזומו טבאטה כבר לפני שני עשורים כמעט (ומאז קרוספיט אימצו את שמו לאימונים עצבניים וקצרצרים בני ארבע דקות בלבד -  20 שניות עבודה, 10 שניות מנוחה, כפול שמונה סיבובים). אימון בסגנון טבאטה הוא כיף גדול, באחריות.
בכל מקרה, על תחום זה נערכו אינספור מחקרים, ותקצר היריעה, אבל כעת פורסם מאמר מעניין בניו-יורק טיימס המספק הסבר נוסף על מהות התועלת באימונים כאלה וכיצד הביולוגיה מעורבת בעניין. כרגיל אצל בני אדם, אנחנו מתבוננים תחילה בעכברים. מקווים שאם נבין אותם, נוכל לגזור גזירה שווה אל בני האדם. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. האם הצליח הפעם? תשפטו אתם!
בטבע ישנה תגובה מפורסמת למצבי סכנה. היא מכונה Fight or Flight כלומר להלחם או לברוח. שני המצבים אינם סימפטיים במיוחד וגורמים למערכת העצבים הסימפטטית (האוטונומית) להפריש קטכולאמינים שאלו הן תרכובות אורגניות כמו אדרנלין ונוראדרלנין המעלים את קצב הלב, קצב הנשימה ומכניסים את הגוף לעוררות הנדרשת במצב כזה. החוקרים בחנו את הקשר בין הורמונים אלה לפעילתו של חלבון אחר, בשם CRCT2 (רק לי השם שלו מזכיר את R2D2?) . אין זה חדש כי פעילות הסטרס מעורבת גם במצבי אימון, כי כשם שמראה סכנה (או חותנת) יוצר תחושת סטרס ועליה בקצב הלב, גם ההיפך הוא נכון - עליה חזקה בקצב הלב ומאמץ מזוהה על ידי מערכת העצבים המרכזית כמצב סטרס, וההורמונים הנ"ל משתחררים. התגלה כי חלבון CRCT2 מופעל בנוכחות הקטכולאמינים הללו ומתפקד בוויסות צריכת האנרגיה מסוכר במצב דחק, כמו גם יכולת ניצול השומן, כלומר תחת מצב דחק ולחץ, החלבון הזה נכנס לפעולה ומשפיע כמה נהיה יעילים בניצול אנרגיה. אבל עדיין, הגישה הכללית אמרה שאנדרנלין וחומרים דומים אחרים המופרשים בשעת דחק אינם משפיעים על הכושר הגופני לטווח ארוך אלא על התגובה המיידית בלבד.
החוקרים לא השתכנעו בחוסר הקשר בין מצבי הדחק ובין יכולת השיפור של הכושר הגופני, ולכן פנו לבדוק מה ההשפעה ארוכת הטווח של החלבון CRCT2 ספציפית. לצורך כך הם גידלו עכברי מעבדה אפורים, להם עשו מניפולציה גנטית שאפשרה ייצור מוגבר של החלבון הזה. כאשר העמידו עכברים אלו בפני אימונים אינטנסיביים וקצרים, ראה זה פלא - הם שיפרו את מסת השריר שלהם דרמטית ומהר מאוד. פי 12 לעומת עכברים רגילים. עד כי דומה והפכו לmighty mouse - מהירים יותר, שריריים יותר ויעילים יותר בניצול אנרגיה משומן. כלומר, ישנו קשר בין אימון במצב המדמה "מצב דחק" לבין יכולת הגוף לגדל מסת שריר ולשפר את הניצולת של האנרגיה מהשריר. המתווך הוא החלבון CRCT2, אבל בלי מצב דחק באיזור, הוא לא נכנס לפעולה.
לשמחתנו, לא עושים מניפולציות גנטיות באנשים רק כדי לבדוק את היכולת הגופנית שלהם, ואם המודל הזה עובד באופן זהה גם אצלנו, ובכל זאת, אני יכול להעיד על עצמי, על בני ועל יקירי, שעושים אימונים בהם אנדרנלין משתחרר בשפע (אימוני "אני הולך למות עוד רגע"), אימונים שהגוף רואה כמלחיצים וקשים במיוחד, גם אם הם קצרים מאוד, ישנה תועלת ברורה וארוכת זמן לכושר בכלל ולכח המתפרץ בפרט.
אז אם אתם קצרים בזמן ותאבים לתוצאות, שיקלו להחליף את הריצות המשמימות באימוני אנטרווליים קצרים. זה גם טוב לניצול וריקון מאגרי הגליקוגן מהשרירים, מה שמשפר את הרגישות שלנו לאינסולין, גם טוב לתחושה, גם לשיפור הכושר בכלל וגם מאתגר, מהנה וללא חשש פציעות נפח.
אז יאללה, למה אתם מחכים?

By מר קדמוני with 7 comments