"תעצרו אותי" כבר לא עובד, אז מה עם "תעירו אותי"?
בשבת האחרונה פגשתי חבר יקר שעומד על פרשת דרכים מקצועית דרמטית. הוא יכול להגיש מועמדות, וכנראה גם להתקבל, לתפקיד בכיר מאוד בשירות הציבורי. תפקיד הכולל יוקרה ושכר, מעמד וכבוד רב אך גם עבודה קשה ומאומצת, ככל הנראה למשך ה 25 שנים הבאות (!). מאידך הוא יכול להשאר בתפקידו הנוכחי ובעוד 10 שנים לצאת לפנסיה מוקדמת מאוד בתנאים מלאים, אך אלמוני ולא ממוצה.
הוא יכול יותר, אין ספק. אבל הוא רוצה גם שקט ושלווה. בעיה.
כמוהו, נדמה, היתה גם רבקה אימנו: "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן, למה זה אנוכי". כמוה, כמוהו, כך גם כולנו: נאבקים בבנים הפנימיים שלנו. בין הרצון לעשות יותר לבין התשוקה לנוח ולישון עוד שעה. חיים במתח שבין העשייה הנוספת לבין ההפסקה המוחלטת. בפער שבין היצירה לבין הבטלה. בין השדים לבין המלאכים הפנימיים שלנו (רק שלא תמיד ברור מיהו השד ומיהו המלאך). כך למשל שואלים את עצמם רבים: האם לקחת על עצמי עוד עבודה ולחסוך יותר או שמא עלי לעבוד דווקא פחות ולהנות מיותר זמן בבית ועם המשפחה?
דומני שלפני 20-30 שנה לא היתה בכלל שאלה. הדור של ההורים שלי "לעמל יולדו". ומילת הגנאי העמוקה ביותר היא זו המתארת אדם המתבטל ואינו עובד. פרזיט. בטלן. ביטניק. אולם היום היוצרות התהפכו כמעט, או לכל הפחות, העמדה כבר אינה כה ברורה. יותר אנשים רוצים "לפרוש צעיר, לפרוש עשיר", יותר אנשים מחפשים את הערסל ולא את המעדר, את שנת הצהריים, את השלאפשטונדה ולא את "שנת הכלב" של יזמי ההיי-טק.
העניין הוא שגם אני עצמי הולך על החבל הדק שמתוח בין הצורך שלי להספיק לבין הצורך שלי להפסיק.
בגזרת העשייה, יש לי רשימה ארוכה מאוד ב My master to do list (זו הרשימה של משימות-העל הרב שנתיות): לכתוב עוד ספר, להרים סטארטאפ פיננסי חדש במסגרת החברה שלי, לעבור ל
שלב הפיתוח המפורט בpaleo.co.il ולהשיק אותו בזמן, לנהל שני פרויקטים חדשים וגדולים בחברה שלי, לצלם ולכתוב את התכנים לסדרת תוכניות ההדרכה שאנו עומדים להשיק ב paleo.co.il, להמשיך לפרסם במר קדמוני לפי תכנית, עוד כמה דברים גדולים עצומים ונהדרים. כמעט כל אחד מהנושאים הללו יכול לספק לי עבודה במשרה מלאה +.
מאידך, יש לי את איזור הבטלה והשקט, וגם שם יש לי רשימה ארוכה: טיול משפחתי ארוך, מסע של שבועיים בשביל ישראל, סדנת מדיטציה, תכנית אימון חדשה, לא לעבוד כמה ימים בשבוע, כל שבוע, ועוד כמה.
אז מתי אני עושה ומתי אני נח. או כמה אני עושה וכמה אני נח?
בעיה.
למרות זאת אני טוען כי העשייה וההפסקה לא בהכרח נמצאים בקצוות המרוחקים של המציאות, אבל הם
עלולים להיות רחוקים מאוד זה מזה. במקרה הזה אנו מוצאים אנשים מסוגים שונים: בצד אחד נמצא את החיים את עבודתם. הוורקוהוליקים. אלו אנשים העסוקים תמיד במטרה הבאה וביעד שמעבר לסיבוב. אלו שאינם יכולים לאפשר לעצמם את המרחב הנפשי כדי להיות לא זמינים והם תמיד, אבל תמיד, ממהרים מאוד והכסף אצלם הוא חזות הכל. מהעבר השני נמצא את האבודים המשוטטים חסרי כוון, חסרי המצפן, המתקשים והמתגלגלים. הם יושבים בצל ומגלגלים ג'ארס משך חודשים. הם תמיד לפני הדבר הבא אבל לעולם לא מגיעים אליו. ההישגיות היא מילת גנאי אצלם או רק חלום רחוק ועמום, שאינו מצליח להתגשם וכסף הוא מילה כמעט גסה.
האמת היא שלאורך ההיסטוריה והפרהיסטוריה האנושית מעולם לא היו טיפוסים לא כאלו ולא כאלו.
המוח האנושי התפתח ליצירתיות, יוזמה, המצאה ותושיה כדי ללהצליח וללקט, לצוד, לבנות מחסה, לאגור מזון ומים ולבנות כלים, מלכודות וציוד. אבל אותו מח גם קיבל כל יום מנה גדושה של מנוחה ושלווה. ציידים לקטים נחים רוב שעות היום בבטלה גמורה. מציאות של לחץ תמידי, של ריצה נון-סטופ אחרי הדבר הבא פשוט לא הייתה קיימת במציאות האנושית עד ממש לא מזמן. וגם לא היו בטלנים מקצועיים. מי שלא עבד או ייצר או יזם, לא שרד. כדי לחיות בסביבה אמיתית אתה מוכרח להיות יצירתי ונחוש וחרוץ ומכוון משימה, אבל בה בעת אתה גם נאלץ לשכב על הגב בסבבה, כי אין הרבה מה לעשות אחרי שכבר השגת אוכל ומחסה (כי כסף לא היה דבר מוכר). כך התפתח המוח שלנו. לעשות במלוא העוצמה, ולנוח במלוא הרוגע.
רק המציאות המודרנית גורמת למוח של חלק מאיתנו להכנס לסרטים חדשים של לחץ אימים אינסופי או להפוגה מוחלטת וקטטונית.
העולם החדש הרחיק את המנוחה מן העשייה והפך אותם לפעולות מנוגדות במקום לפעולות משלימות.
כשאני לעצמי בוחן את הדברים מול המראה, אני מגלה שבאופן מוזר אני מספיק יותר דווקא אחרי שאני מפסיק יותר.
החודש בו היינו בנפאל, למשל, היה עבורי דלק מדהים כדי לגמור בסערה את שנת 2014 ואת החצי הראשון של 2015. דווקא כעת, שאני בשיא של
טירוף עם גיוס ההמונים (תודה לכם!), עם מאות מכתבי קוראים בחודש (תודה לכם!!), עם יוזמה פיננסית חדשה, עם לקוחות חדשים - דווקא עכשיו אני מוכרח לקחת פסק זמן - לא כדי להאט את הדברים - אלא כדי לאפשר לעצמי את המרחב הנפשי כדי להריץ את הדברים הלאה ובעוצמה רבה יותר.
עבורי זה עובד באירועים גדולים (כמו חופשה ארוכה כאמור) וזה נכון בשבילי גם בדברים הקטנים (כמו לעבוד חלק מימי השבוע מהבית באופן קבוע), ודומני שרק כשזה "גם וגם" זה עובד באמת.
כי ההפסקה היא ההמשך הישיר של הפעולה.
בקיצור, ב 19 ליולי אני ממריא עם כל המשפחה לחודש בצפון הודו.
יותר הפסקה מזה אני לא מכיר.
(flickr credit -
lunalina)
