זהירות, דעה לא פופולרית (וארוכה מאוד).
תיקון חוק שכר שווה לנשים עומד להכנס לתוקף בחודש הבא, וזו הזדמנות מצוינת להדגים איך בשם השוויון וערכים יפים יוצרים פה מיטת סדום נוראה, שתפגע קודם כל בנשים, ומיד אחר כך בכולנו. והכל בשם הטוב והצדק.
בקצרה, החוק מחייב חברות גדולות (מעל 518 עובדים) לפרסם דוח שנתי פומבי על פערי השכר בחברה בין המינים בחתכים שונים. החוק גם מחייב כל מעסיק (גם אם יש בחברה רק שני תכנתים ושתי תכנתיות) לתת את האינפורמציה הזו לכל עובד לפי דרישתו, גם אם אין לחברה חובת פרסום פומבית. לכאורה התיקון לחוק מבטיח כי נשים יהנו מאותה רמת שכר בדיוק כמו לגברים. סבבה. נשמע נכון וצודק ומלא טוב. מה, לא?
ובכן, לא! זה הכי רחוק מצדק ומטוב ומאמת. זהו חוק שתוצאותיו עלולות להיות הרסניות לחברה ולהערכתי שום אשה לא תצא נשכרת ממנו, תרתי משמע.
למה ישנם הבדלי שכר בין נשים לגברים?
הטענה שבבסיס החוק אומרת שנשים זהות לגברים בכל, ולכן ההתפלגות אמורה להיות שווה בכל. כלומר היינו אמורים לראות את הגברים בכל המקצועות ואת הנשים בכל המקצועות ולמצוא שכר זהה בממוצע בין גברים ונשים. מכיוון שאיננו רואים שוויון בעיסוק ולא שוויון ביכולת ההשתכרות, הדרך הקלה והאוטומטית היא לצעוק: אפליה, אפליה. רוצה לומר, נשים מסכנות נופלות קורבן בידי בעלי עסקים אכזריים, המעדיפים להעסיק גברים ולכן אם באה אשה, הרי שמיד שכרה יהיה נמוך כי היא לא שווה כמו גבר. למעשה אומר התיקון לחוק שגברים ונשים הם זהים בתכונותיהם ורק הבדלי כוח גרמו להבדל בשכר ולכן נתקן זאת בחקיקה, אלא שהטענה הזו שגויה מיסודה.
- ראשית, דווקא יש הבדלים בין גברים לנשים בתכונות שלהם. מחיקה של ההבדל מעוותת את המציאות, מתגמלת את האנשים הגרועים ומענישה את הטובים.
- שנית, הבדלי השכר לא נובעים בגלל פערי כוח ושליטה אלא בעיקר בגלל בחירות לגיטימיות, חופשיות והעדפות אישיות של הצדדים בעסקה.
- ואחרון חביב, החוק הזה לא עוסק כלל בשוויון בהזדמנויות אלא בשוויון בתוצאות, וזה תמיד רע מאוד.
שוויון בהזדמנויות מול שוויון בתוצאות.
בעיני, הדרישה לשוויון בתוצאות היא היא מידת ומיטת סדום.
בסדום, כך מספרים לנו, היתה מיטה בגודל אחיד ואת האורחים קיצצו או מתחו כך שיתאימו למידותיה. זוהי עיקר הדרישה של שוויון בתוצאות: הפרט לא משנה, העדפותיו לא משנות, ובלבד שכולם יסיימו עם אותה תוצאה (שכר) בדיוק, ולא משנה המחיר בדרך. לעומת זאת, שוויון בהזדמנויות הוא בעיני ערך עליון בחברה פתוחה ודמוקרטית. חברה כמו שלנו רוצה להבטיח כי כל אדם, לא משנה מה מוצאו, צבעו, מקום מגוריו, דתו או נטייתו, יוכל ללמוד כל דבר ולעסוק בכל עיסוק, בתנאי פתיחה שווים ככל הניתן, ולפלס לעצמו את מקומו בעולם. לעתים, בעיקר בשל עוולות העבר, יש אוכלוסיות להן קשה יותר לממש את זכותם זו, כי המעסיק מעדיף שלא כדין אוכלוסיה אחרת. זה נכון בכל תחום. בתי ספר עלולים להעדיף ילדים מהעיר ולא מהפריפרייה. אוניברסיטאות עלולות להעדיף תלמידים מדת מסוימת לשם הדימוי. מעסיקים עלולים להעדיף עובדים בצבע שיער שטני ארוך (למשל אם הם מסעדנים). לכן המחוקק קבע תקנות וחוקים שונים למניעת אפליה. יפה. כי הערך העומד בבסיס מניעת האפליה הוא שלכולנו מגיע שוויון. וזה נכון. כולנו שווים בזכויותינו וצריכים להיות חופשיים לבחור בכל עיסוק שנרצה. להיות כבאית או צייר או מצילה או מהנדסת או רופא. הבחירה בידינו.
אבל ההנחה הטמונה בתיקון חוק שכר שווה היא שכולנו זהים. שאין הבדלים בין גברים לנשים ואסור שיהיה הבדל שכזה. אסור בחוק. ומה רוצים העובדים ומה רוצים המעסיקים לא רלוונטי אלא רק מה שמרשה לנו המחוקק לרצות. חוק העוסק בתוצאות ולא בהזדמנויות הוא חוק רע ומטופש.
האם יש הבדלים בין תכונות גברים לנשים
המדע והמחקר הפסיכולוגי אומרים שכן. חד משמעית. גברים הם אגרסיביים יותר, נוטים לקחת יותר סיכונים, יותר דומיננטיים ונשים יותר נוטות לרצות, נוטות לטיפול באחר, יותר נוטות להגיע להסכמות ועוד הבדלים רבים. אין הבדל אגב ברמת האינטיליגנציה בין המינים. אבל התיקון לחוק מניח שאין הבדלים (אחרת הבדלי השכר או לפחות חלקם היו תולדה של הבדלים בין המינים). הדרישה לשויון בתוצאות היא תולדה הכרחית של הכחשת ההבדלים. אז יאללה, זורם, נניח שאין הבדל בין המינים. אז בואו נעזוב שכר בחברות ונעבור לדבר על בתי הסוהר בארץ.
יש כ 13 אלף אסירים בישראל. שאלתם את עצמכם כמה מתוכם הן נשים? בטח תהיתם.
ובכן התשובה היא 200.
קראתם נכון.
יש בקושי מאתים אסירות בישראל אבל 13 אלף אסירים. חלקן באוכלוסיה, אגב, הוא קצת יותר מ 50%.
הכיצד?
הלא אם נשים וגברים שווים באופיים, היינו מצפים לראות חצי חצי בין יושבי בתי האסורים. ואולי באמת לגברים יש יותר נטיה לאלימות, או שזו מחשבה אסורה בעידן השווין המוחלט? (דרך אגב, גם אם לגברים יש יותר נטיה לאלימות זה עדיין לא מסביר דומיננטיות של 98.5% בבתי המאסר). מאידך, האם באמת אחוז הנשים העבריניות הוא אפסי או שיש כאן אי שוויון ואפליה (בחקירה, בתביעה, בשפיטה, במאסר, בשחרור)?
ואם באמת לגברים יש יותר נטיה לאגרסיביות ופשיעה, למה מומחי הפוליטיקלי קורקט פוסלים על הסף שלגברים גם יותר נטיה לתחרותיות, השגיות, ועוד כמה תכונות שדווקא מוערכות ומתוגמלות בשוק העבודה? (איש מכירות למשל צריך להיות יותר אגרסיבי, הישגי, תחרותי לעומת האדם המצוי. אנשי מכירות הם מובילי השכר ברוב הארגונים. לכן, אגב, רוב אנשי מכירות הם גברים).
לנשים יש גם הבדלים נוספים באופי, לשמחתנו דווקא. למשל נשים טובות יותר במתן טיפול ועזרה לאחר. בסבלנות. בהוראה. כך למשל בשנים האחרונות רוב בוגרי בתי הספר לרפואה הן נשים, והאחוז גדל משנה לשנה (ורפואה היא מקצוע נחשב, יוקרתי, מתגמל ועם השכלה בטופ. לא שמעתי על "הסללה" נגד נשים שם). לעומת זאת יש אכן מיעוט של נשים בפקולטות להנדסה. האם יתכן וזו בחירה עצמאית של הנשים או שהכל "מאבקי כוח ושליטה"? לכל אישה צריכה להיות הזכות להיות מהנדסת חומרים, תוכנה או חלל ולכל גבר הזכות להיות למשל עובד סוציאלי או גנן ילדים. אבל הרוב הולך אחר נטיית ליבו ולאו דווקא אחר המקום בו השכר הוא הגבוה ביותר. לכן שוויון בתוצאות הוא הרסני, כי הוא משטח את המציאות ומעקר את ההבדלים בין המינים, הבדלים שהם חלק מאיתנו. כן, בהחלט יש נשים יותר אגרסיביות, ויש גברים יותר עדינים. נטיה ממוצעת ברמת המין לכיוון תכונה זו או אחרת גם לא אומרת שיש פורמט תכונות "נכון" או "תקין" לגבר לעומת אשה. לא. לכל אחד יש סט תכונות שונה ואישי ונתון לבחירה. אבל זה כן אומר שבמבט על, כחברה, גברים ונשים בממוצע יבחרו עיסוקים אחרים ובתוך אותם עיסוקים, יפעלו בדרכים שונות, ושזה בסדר גמור. לעומת זאת כפיית שוויון בתוצאות הוא הרס חופש הפרט והקרבתו על מזבח הכחשת האמת וטשטוש הזהות.
האם שכר עבודה הוא בחירה חופשית של הצדדים?
שמעו סיפור על איך נקבע שכר עבודה והכיצד יתכן שעובדת תרוויח פחות מעובד מקביל למרות שכולם בסדר גמור:
- מפתחת יכולה להגיע לראיון ולבקש שכר נמוך יותר כי באותו הראיון היא גם מבקשת לצאת כל יום בארבע הביתה, ורוצה שיתחשבו בה יותר. טוב לשני הצדדים. זה דיל מקובל. במו אוזני שמעתי לא אחת.
- מפתחת יכולה לבקש בראיון שכר גבוה מאוד אבל להתפשר עליו בקלות כשתשמע לא. למה? אולי כי האופי שלה הוא פחות אגרסיבי ולכן המו"מ שלה פחות מוצלח לעומת עמית אחר.
- מפתחת יכולה להיות מרוצה בשכר פחות גבוה אולי כי היא ביקשה שלא ישלחו אותה לנסיעות עבודה בחו"ל. קורה הרבה.
- מפתחת יכולה להרוויח פחות ממקביל עם ותק זהה של שלוש שנים, אבל בגלל שהיא היתה בשמירת הריון + שנה בחופשת לידה, הרי שההתפתחות המקצועית שלה התעכבה יחסית לעמיתה שהתקדם וצבר יותר ניסיון בשלוש השנים האחרונות ולכן גם תוגמל כעת יותר.
- מפתחת אולי קיבלה פחות תוספת שנתית לשכר לעומת עמית אחר כי החליטה במהלך השנה האחרונה להישאר פחות במשרד אחרי שעות העבודה, כי יש לה ילדים והיא מעדיפה אותם על עוד שעות במשרד עבור בונוס השקעה לעומת עמיתה הרווק בן השלושים.
- מפתחת יכולה גם להיות מובילת השכר בחברה פשוט כי היא הכי טובה מכולם, ובפער. בחברה שלי היתה עובדת כזו במשך תשע השנים האחרונות, ברצף.
בכל המקרים הללו לשני הצדדים היה חופש מלא לבחור כיצד לפעול, ובהנחה שהמעסיק הוגן ורוצה לשמור אצלו עובדים מצטיינים (גברים ונשים כאחד), הוא מתגמל אותם בהתאם.
אבל עכשיו בא חוק השוויון ואומר לעזאזל ההתקדמות המקצועית, שעות העבודה, ההשקעה, ההצטיינות או ההעדרות. לעזאזל הכל: מעתה כולם יקבלו הכל אותו דבר (אלא אם כן אתה גבר כמובן. שם מותר לתגמל על בסיס תכונות אישיות, השקעה, מקצועיות וההתקדמות. אבל אם את אשה, מגיע לך כמו לממוצע האחרים שסביבך, גם אם את מעדיפה קריירה ביתית). זה רע.
בכלל דומני כי מחוקקי החוק מעולם לא הפעילו בעצמם עסק ובוודאי שלא עבדו בחברת הייטק כלשהי. משכורות העובדים היא סוד שמור ועניין אישי (יותר מהסוד כמה שילמת על כרטיס טיסה לעומת זה שיושב לידך על הטיסה). ועכשיו המחוקק רומס ארצה את השכר האישי, הדיסקרטי, ואומר לא, הכל יהיה פתוח לדרישת כל עובד. כאילו הבדלים בשכר קיימים רק בין גברים ונשים. לא. לעתים קרובות מאוד יש הבדלים עצומים בשכר בין שני עובדים באותו מין, באותו תפקיד ובאותו ותק. למה? מאלף ואחת סיבות: כי עכשיו יש צורך למצוא מישהו מהר בכל מחיר, כי הוא ביקש שכר נמוך מאוד, כי הוא ביקש שכר גבוה מאוד, כי יש מדיניות חדשה להנהלה שנכנסה אתמול, כי יש תקציב, כי אין תקציב. ובעיקר: כי זה מה שנסגר בסוף במשא ומתן מול העובד הספציפי ומול המנהל הספציפי. ואילו עתה החוק אומר למעסיק, כל מי שירצה, חשוף בפניו את הכל. גם אם אתה חברה קטנטנה. גם אם אתה חברה בינונית והכי קל בעולם זה לעשות 1+1 ולהסיק מי זה בדיוק "השכר הממוצע של מחלקת ההנדסה" שכוללת בדיוק 2 אנשים.
יאמר מעתה המעסיק הסביר לעצמו (או המעסיקה, אין הבדל בין המינים בעניין זה): למה לי כל הכאב ראש הזה? למה זה טוב? אם היום יש אצלי 20% נשים, אז מחר יהיו 100% גברים וחסל דוחות אפליה בין המינים. חסל דוחות המפרטים בדיוק כמה העובד האחר מרוויח.
שאלו את עצמכם: מי יפגע ראשון מהחוק הזה? הגברים או הנשים? הרי מישהו ישלם את המחיר על השכר העודף שנכפה כעת על השוק. סורי, אבל האשה מעולם לא היתה קטנה ו"מוחלשת" יותר. האיוולת מעולם לא היתה זועקת יותר לשמים.
כיצד *כן* אפשר לקדם שוויון בהזדמנויות?
אני מאמין כי במקום להתמקד באכיפה חסרת תועלת של שוויון בתוצאות, המצמצמת את חופש העיסוק, יש להתמקד בשוויון בהזדמנויות, הפותחת אותו. במקום להתמקד בחקיקה וצמצום המרחב, יש להתמקד בעשייה ובהרחבת האפשרויות. שכן אני מאמין שהרחבת האפשרויות תתן תועלת גבוהה יותר בתוצאות. למשל: עד היום היינו מוגבלים (תודעתית בעיקר) להגעה ולעבודה פיסית במשרד. והנה הקורונה הכריחה עסקים רבים לעבודה מרחוק, ופתאום עובדים גם עובדים מהפריפרייה יכולים להיות חלק מכוח העבודה (יותר שוויון בהזדמנויות). האפשרויות התרחבו. באופן דומה עבודה מהבית לנשים עובדות כבר אינה משהו חריג יחסית לעמיתיהן הגברים ולכן גם התוצאות יהיו דומות יותר, והפערים קטנים יותר.
המחוקק, אם ממש דחוף לו להתערב, יכול לעשות בדיוק את זה: להרחיב ולאפשר בכל מקום. למשל לאפשר למעסיקים להכיר בהוצאות העובדים הקשורות לעבודה מהבית. למשל לאפשר לאמהות ולעובדים להתקזז במס ולהכיר בהוצאות מעון או מטפלת. זה לבדו עשוי לפתוח אפשרויות שוויון בשכר לנשים רבות בלי שום שוט וסנקציות רעות, אלא רק עם כוחות השוק.
יש עוד רעיונות רבים לקידום שוויון, אבל המחוקק בחר בינתיים בדרך הקלה והפופוליסטית, שלצערנו, היא גם הדרך הלא יעילה והמזיקה.
ומה אתם חושבים?
הערה: אני במקרה גם גבר וגם מעסיק, אבל אני מאמין שהטיעונים שלי תקפים ללא קשר לכרומוזומים שלי. אשמח שיח מול הטיעונים, לא מול אומרם. רקאומר.
Image Creator: kmlmtz66 Credit: Getty Images