מחשבות כצייד-לקט בנורבגיה – חלק שני - התבוננות חלופית על צריכה

(תזכורת: בספטמבר 24 חזרתי משבוע של מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. בפוסט הראשון כתבתי על החוויה ועל משמעות הנחישות בהדלקת האש. בחלק השני, הזה, נכתוב על הצד הפחות מרגש של המציאות: השאריות).

אנו חים בעולם מערבי. לא יוצא יום בו איננו מרוקנים את פח הזבל, כ 30 ליטר בממוצע, אל הפח העירוני. על פי רוב, פעמיים ביום. המשרד להגנת הסביבה מעריך כי כל אחד מאיתנו מייצר כ 1.8 קילו אשפה ביום. למשפחה ממוצעת זה למעלה משבעה קילו ביום, כל יום. זה 2.5 טון בשנה למשפחה. תחשבו לבד כמה זה יוצא על פני חיים שלמים. והנה בנורבגיה ביער, שהינו 11 אנשים במשך שמונה ימים במקום אחד, ויחד ייצרנו פחות משבעה קילו פסולת במשך השבוע כולו (כלומר התמלא פח אחד, לא גדול במיוחד. מכיוון שצריך לנסוע כדי לזרוק את הזבל, ואיש לא נסע, יכלתי לראות זאת במו עיני). אומר שוב: פח אשפה אחד ל11 מבוגרים במשך יותר משבוע שלם, זה בערך 5% מקצב ייצור האשפה הרגיל של כל אחד מאיתנו (למעט לינקס, שזה הסטנדרט שלה, אני מניח).

לאן הכל נעלם, או במילים אחרות: מהי פסולת? הנה כמה התבוננויות.

דוגמא ראשונה - הדג

בסככה הגדולה, זו המשמשת גם כבית מלאכה, גם כמחסן עורות וגם כמטבח, הכינה לנו לינקס ארגזי מזון. ארגז ליום, ארגז ליום, ובכל ארגז חיכו לנו המצרכים לארוחת הערב. רוצה לומר: מה שיש בארגז, זה מה שיש לאכול. בארגז הראשון היו בצלים, לפתות, גזרים, מיני ירוקים, וגם דג. היה זה פורל. ורוד, עצום כסלמון וטרי טרי, שהגיע מחווה סמוכה. כל האוכל, אגב, היה כזה: טרי, מקומי, אורגני ופליאו (!): ללא עיבוד. ללא סוכר. ללא קמח. קדמוני. הידד. נחזור לדג, שזימן לכולנו הזדמנות להשתתף במבצע "עור דגיגון" וללמד אותנו פרק בקיימות וניצולת. זוכרים שסיפרתי שפילחנו אבני צור לחודים? ובכן, מיד לאחר מכן עברנו למבצע דגיגון. כל אחד הביא איתו את האבנים שייצר, ויחד התנסינו בשימוש בהן בפועל. את הדג פילטנו: פתחנו לאורך ביטנו וסנפיריו עם סכין שכזו, העשויה פלח אבן, ועם אבן אחרת, קהה ולא חדה דווקא, הסרנו את העור בשלמותו.

מפילה הדג הכנו ארוחה משובחת, אבל עוד קודם לכן חזרנו אל העור וקירצפנו אותו עוד באבן עד שלא נותר עליו זכר לבשר ושומן, ומצידו האחר – עד שלא נותרו עליו קשקשים. השרינו את יריעת עור הדג בסיר גדול מלא מים פושרים שקודם לכן הורתחה בהם קליפת ערבה. Say what? שמעתם נכון. מבשלים קליפת עץ במים (אפשר כמעט כל קליפה. הן מלאות בטאנינים וחשובות לריכוך ועיבוד העור), ואחרי שהמים מתקררים (ונעשים חומים) מכניסים אליהם את עור הדג. יש להשרות אותו בדלי לפחות ארבעה ימים, ולא לשכוח לבחוש מדי פעם... ומקבלים עור דג מהמם ומוכן לעיבוד. את העור מייבשים על חבל, ואז מורחים אותו בשמן, ומתחילים לעסות, ללוש ולפרק אותו כדי לתת לעור גמישות (שלא "יישבר"). זה לוקח קצת זמן ומאמץ. כשעה של עיסוי אינטנסיבי של עור הדג, ואז, מעשה ניסים, מקבלים יריעת עור איכותית, חסרת ריח (כלומר עם ריח נעים של עור "רגיל"), ויפה בצורה בלתי רגילה. חילקנו את היריעה בינינו ואני עם השארית שקיבלתי, הכנתי בבית אחרי שחזרתי ארנק קטן, נהדר וחמוד מעור של דג. עור שבכל מצב ובכל עולם אחר, הייתי זורק בלי לחשוב פעמיים.

את אידרת הדג, אגב, ואת ראש הדג, שמנו בקדירה, אליה התווספו גם שאריות ראשי הלפתות והגזרים, מים ושפע חמאה, והופ, אל מעל המדורה. אחרי כמה שעות זה היה כבר ציר הדגים, תוספת לאורחה. ציר שהחזיק מעמד, דרך נס, כל השבוע כולו. כל יום הוסיפו לו עוד קצת שאריות ירקות, ועוד קצת חמאה, ועוד מים, והוא רק העמיק עוד בטעמיו והעצמות שהיו בו התמוססו איכשהו ונותר מהכל רק נזיד (עשיר בעיניים, כתוספת לאמיצים).

בדיעבד, מכל הדג לא נותרה כל פסולת למעט המעיים והזימים, וגם הם לא הלכו לאשפה אלא למאכל התרנגולות.

 

דוגמא שניה – החבל

הביטו בתמונה. אנו רואים בה את לינקס ולפניה כדור צמר בהיר מעשה ידייה. הצמר נראה (ומרגיש) איכותי מאוד. האם תוכלו, ילדים, לנחש ממה עשוי הצמר?

ועתה הביטו בתמונת המחט הדקה, ובעיקר בחוט הדקיק הנמשך ממנה. זהו חוט חזק כפלדה. ממה הוא עשוי לדעתכם? רמז: גם הוא עשוי פסולת.

 

דוגמא שלישית – עצמות ועצים

בתמונה רואים ערימת עצמות ביער. בסמוך לחווה אל תוך היער יש מקום משונה קצת, בו משליכים עצמות שנותרו או אפילו שלדים שלמים של חיות שניצודו או חיות משק שהלכו לעולמן. גיא העצמות היבשות הללו היה מגרש המשחקים שלנו. שוטטנו בו, וכל אחד בחר לו כמה עצמות נחמדות למראה וטובות לעיניים 😊. כי העצמות אינן רק מה שנותר מהחיה המתה, הן גם חומר גלם היכול לשמש למגוון שימושים וצרכים: קרסים, כפתורים, מחטים וסכינים, וכל דבר שאפשר לדמיין להכין מחומר גלם עמיד. דמיינו, ועשינו. הנה עשיתי לי את המחט, ועשיתי עוד מתלה מגבות, מגולגולת חביבה של מוס.

 

בעולם קדמוני, כל דבר הוא משאב.

יש לך דג? תאכל אותו, תאכיל את החיות עם שאריותיו, תפור מעורו בגדים, הכן מעצמותיו נזידים. הדג לא ניצוד ונאכל רק כדי להכין סושי מפונפן מדופן הבטן. הוא ניצוד ונאכל ומעובד וכל כולו לתועלת הקהילה כולה.

הכנת אסאדו לשבת? אל תזרוק את העצמות. ייבש אותן ואולי תוכל להכין משהו שישמח אותך. אם את האסאדו קיבלתם ישירות מהקצב, אולי הוא יסכים לתת לכם את הגידים. אם תייבשו אותם, תגלו שהם מתפרקים ל"שערות" ותוכלו להכין מהם את החוט הדקיק הלבן ההוא מהתמונה. חוט שכל מנתח היה שמח להשתמש בו.

 את במקלחת בסוף היום והסתרקת? ודאי נותרו שערות על המברשת (זה ספציפית לא קרה לי כבר שנים, אגב. מיתרונות הקרחת). מהשיער הזה אפשר להכין יופי של צמר לסריגה. כן כן. כדור הצמר הבהיר בתמונה הוא תוצרת עצמית, ישירות מהקרקפת של לינקס.

אם התמלאתם תחושת קבס, אולי זה בגלל שהתרגלנו להתבונן בעולם כמקום עם שפע אינסופי, וכל מה שחורג מהתבנית הוא פסולת מגעילה, הלא לכאורה אין מחירים לשלם. לינקס למעשה מציעה לנו: התבוננו בעולם אחרת. הפסולת של היום יכולה להיות המשאב של מחר. השלם יכול להיות גדול מסכום חלקיו. הנה, משאריות עצי ההסקה גילפתי לי כף נהדרת. וביום האחרון, ממש בדרך הביתה, נאלצתי לקלוע לי זריז חבל מקליפות עץ, ואיתו קשרתי את האוהל למוצ'ילה. אין דבר שלא יכול לשרת אותנו, אם רק נלמד להתבונן, אם רק נלמד להקשיב למה שהטבע מציע לנו. הניצול הנכון והמלא משאיר אותנו בקומה אחת עם הטבע. אנחנו מפסיקים לייצר כמויות אינספויות של זבל ועוברים לייצר תועלת. זה לא שנעבור ל"אפס אשפה", אבל מעבר לתועלת הסביבתית, יש פה התקדמות פנימית, לפחות עבורי: אנחנו לא (רק) מפונקים, אלא אנו מתבוננים, עושים, משתמשים בשלם. (אגב, כתבתי רבות על הנושא הזה של nose to tail במזון קדמוני. על פי רוב החלקים אותם אנו זורקים הם דווקא הבריאים והמתגמלים ביותר: הכבד, מוח העצמות, אברי פנים וכדומה. התבוננות שונה מביאה לתועלת ובריאות). 

ועד לפוסט הבא (אני רואה שיש לי עוד הרבה מה לכתוב. על ליקוט, על פטריות, על הקהילה ועל המסע הרוחני שהטבע והעבר מאפשרים לנו), ובינתיים ספרו: מהי הפסולת שאתם משתמשים בה, ואיש לא מאמין.  

אשתדל להמשיך,

דעאל

By Dael with No comments

הודו – רשומה #1 – למה בכלל אני כאן

הן עמדו במגרש החניה ללא תזוזה כבר כמה שעות. בשורה ארוכה, ראשיהן כפופים בהמתנה ובהכנעה ופניהן לא נראות. לו התקרבת יכלת לראות תחת מעטה רבידי כסף כבדים את עיניהן המושפלות ארצה, מביטות אל הספל שכל אחת מהן אחזה בידה. ספל מלא יוגורט מעל צעיף לבן. 

בקצה השורה עמדה לבדה, במרכז מגרש החניה, ספה בודדת, עטוית שטיחים, ולמרגלותיה שורת תרמוסים צבעוניים. לצידה נחו שתי סלסלות מעלות עשן קטורת, וערמות פרחים. 

הכפר כולו עמד שם וחיכה בסבלנות אין קץ, בשקט מוחלט, ורק אנחנו, התיירים, מסתובבים ביניהם ולא מבינים מה בעצם אנחנו רואים. למי ולמה מחכים בעמידה באמצע ההרים, בכפר נידח וקטנטן בשם NAKO בעמק ספיטי, המרוחק כמה ימי נסיעה מטלטלים מהעיר הקרובה.

מוכר התה הסביר לנו. ישנם ארבעה מסדרים בבודהיזם הטיבטי (המפורסם ביניהם הוא זה שבראשו הדלאי למה) הגורו, ראש המסדר הדתי אליו הם משתייכים, שמקום מושבו הוא בכלל בחבל לדאק, עומד לעבור בכפר. השיירה שלו אמורה היתה להגיע באחת בצהריים. עכשיו ארבע והוא עדיין לא כאן, ולא יודעים בדיוק מתי יגיע, כי אין טלפונים או קליטה. אז מחכים. הוא ישהה בכפר עשר דקות לכל היותר. ישתה כוס תה, יברך, וימשיך הלאה במסעו. לכבודו כולם התלבשו במיטב המחלצות, צעיפים מסורתיים ובגדי חג. איש לא חיכה לתיירים בגסט-האוסים שבכפר, כי כולם היו במגרש החניה. התיירים יחכו, אבל לא הגורו. 

חשבתי שאצלנו בעולם האלקטורני, כבר אין לנו שום יכולת לחכות לכלום. 

זה היה לפני שבוע. אנחנו בהודו כבר שבועיים, וזו הפעם הראשונה שאני פותח את המחשב. לא היה בי שום צורך לכך עד כה, ולא היה שום חשק. למעשה הייתי בניתוק מכל תקשורת אלקטרונית לפחות עשרה ימים ברצף. שם בעמק ספיטי אין קליטה ובשום מקום שם אין אינטרנט. אבל היו שפע של נופי בראשית, קרחוני עד, פנים מחייכות, נזירים בגלימות בצבע דם, ומסורות מרתקות.

למה בכלל אני כאן.

זו לי הפעם החמישית בהודו. לראשונה הייתי כאן במסגרת נסיעת עבודה. חשבתי אז שהודו זה מקום שלעולם לא אחזור אליו. הרעש, ההמולה, העוני, היחפנים ברחובות – כולם עשו לי חשק לברוח רחוק ולעולם לא לחזור. לקח לי עשר שנים להתפכח, להעז לחזור לחוייה מתקנת ולראות לפתע את הודו האחרת. את הודו המקבלת, הסבלנית, הכפרית והציורית. את הודו היזמית והמשתנה, המסורתית והמחויכת. הודו היא הרבה יותר מעוד מקום על הגלובוס. היא גלובוס משל עצמו. 

מאז ביקרתי כאן כמה פעמים. ועכשיו אנחנו כאן בעוד חודש משפחתי. פעם שנייה כמשפחה, לחודש מלא. חשבתי לכתוב קצת על הודו, ועל המקומות ועל הסיבות שהחזירו אותנו לכאן, ויחזירו אותנו לכאן שוב. וגם טיפים ועצות, אבל אי אפשר הכל בפעם אחת. נתחיל.

המגוון – הודו היא סחרחרה של צבעים וריחות ואמונות. כל דבר נמצא פה באלף גוונים. לכל אל יש אינספור מקדשים, ויש לפחות 30 אלף אלים שונים, והאלים ממשיכים להתרבות. למשל סאני, הנהג שלנו בעשרת הימים האחרונים, מצטלב בכל תחילת נסיעה וצלב גדול תלוי ממראת הנהג שלו, אבל בכל מקדש הוא עוצר, ומדי פעם מניח תקרובת, ועולה לרגל פעם בשנה שנתיים להר שם מקום מושבו של שיווה. הכל מסתדר, הכל זורם יחד. הודו תיתן לך ארוחה מפוארת בת חמש מנות המוגשת על ידי מלצר מתוח בכפפות לבנות, והיא תיתן לך בדלת הסמוכה ארוחה טעימה לא פחות, מוגשת על ידי נער בכפכפים וחולצת אשפתות קרועה, שאין לו דבר מלבד חיוך בוהק. אני חושב שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד ולאפשר לעצמו קצת יותר גיוון בחיים.

המסורת – הודו היא מקום שמשתנה בקצב מעורר השתאות, והיא גם מקום שאינו משתנה כלל. בעמקים קינור וספיטי בהם הייתי בשבועיים האחרונים כל הבתים נראים בדיוק אותו הדבר. הבתים מטויחים לבן, ערמות קש על הגגות, משקופי החלונות צבועים מסגרת שחורה, והדלתות הפנימיות נמוכות מדי, כך שהן בדיוק בגובה כדי לדפוק לי את הראש ולראות כוכבים עשר פעמים לפחות. אמר לי טנזין, בעל בית הארחה זעיר (שלושה חדרים) בדהנקאר: שנתיים עבדתי בצי-סוחר וראיתי עולם. כל האנשים כל הזמן בטלפון. אפילו בארוחות הם מצלמים את הצלחת (והתפקע מצחוק). חזרתי לכאן, לכפר, ואין כאן  טלפונים ואין אינטרנט אבל הרבה יותר מהנה כאן. בחורף אין תיירים ויש מינוס 40 מעלות, והדרכים חסומות. אנחנו כל יום נפגשים אצל מישהו אחר באחד הבתים ויושבים ומדברים ומשחקים. חלק קצת אורגים שטיחים או סורגים משהו. זה נהדר, הוא אמר. חשבתי שמסורת זה משהו שאנו מוותרים עליו בקלות רבה מדי.

הקצב – בהודו הזמן זורם אחרת. אפשר להמתין ארבעים דקות לחביתה. אפשר גם שעה שעתיים. הבעלים יסביר בחיוך שזה תיכף יוצא. אתמול ירדנו ממעבר ההרים רונגטן שבין ספיטי למנאלי. הכביש נסחף מהגשמים וטרקטורים ונשים במכושים פילסו דרך חלופית בת נתיב אחד, תלול וסלעי. שוטר עם משרוקית הסדיר את התנועה ופתח את התנועה לאלו העולים במעלה ההר. אנחנו דווקא היינו צריכים לרדת. אחרי שעה ניגשתי אליו ושאלתי מתי הוא יפתח את התנועה לכיוון שלנו. הוא חייך ואמר עוד רבע שעה, והנהן בראשו לאישור. בסופו של דבר חיכינו שלוש שעות וחצי. איש בפקק הענק לא התעצבן. במקום זה אכלנו תירס קלוי על גחלים, בבסטה שרוכל זריז פתח במקום, וסלט עם חריף ולימון שמישהו אחר מכר מרכב אל רכב. חשבתי שבקצב החיים שלנו, הישראלים, אנחנו עוברים הרבה אבל לא מספיקים לראות הרבה.

הניתוק – אהוד בנאי כתב את זה כבר לפני שלושים ומשהו שנים במדויק: "חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו. אני בהודו, הוא אמר. וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?" בהודו מרגישים מוזר כי הכל שונה ותרצה או לא תרצה, אתה מתנתק. כן, יש פה המוני ישראלים, במיוחד למי שצועד ב"שביל החומוס", ובכל מקום כבר אפשר להזמין שקשוקה ו"Israeli Salad" (שהרבה פעמים זו רק ערימת עגבניות, מלפפונים ובצל אדום, אבל הרבה פעמים זה דווקא סלט פצצה). אבל מי שרוצה קצת שקט מהישראליות, ומהבחירות הבלתי אפשרויות הללו, ומהחדשות, ומהמבזקים, ומההפגנות ומהכעס ומהאיבה – הודו היא המקום הכי נפלא להרגיש בו מוזר.

האוכל – טעים, חריף וצורב, בטעמים חזקים ובריחות מוטרפים, ושונה ודומה כל פעם מחדש. כן, המטבח ההודי משופע פחמימות (בעיקר אורז), אבל גם שפע של שומנים טובים – גהי (חמאה מזוקקת) נשפך כמים על כל תבשיל כמעט, ויש גבינת פניר שהיא חלבון טעים וזול, ומהשילוש הזה (אורז, חמאה ופניר) המטבח ההודי מצליח לעשות אינספור גרסאות. אנשי הפליאו כמוני, אוכלים כאן יותר פחמימות מהרגיל, אבל גם את זה אפשר לנהל. לבקש סלט וחביתות מסאלה חריפות טעימות, ולא לשכוח לבקש את התה או הקפה בלי סוכר (אחרת אי אפשר לשתות את המתוק המתוק הזה), לבקש קמח חומוס במקום קמח רגיל (מאוד מקובל במטבח ההודי), ואפשר גם לזרום קצת עם המקום. זה לא יהרוג אתכם.

המשפחתיות – כבר קרוב ל 15 שנים אנחנו משתדלים כל קיץ לבלות זמן משפחתי משמעותי. בדרך כלל זה היה בחו"ל, כי רק שם אפשר באמת לכבות את העולם החיצון ולהתמודד עם המשפחה ברכב אחד, בחדר אחד (כשהם עוד היו קטנים), להחליט אילו שירים לשמוע, אילו משחקים לשחק, לשלוף קלפים ולהנות מהזמן המשפחתי שמעולם אין מספיק ממנו בשגרה. אלו חוויות שמאומה לא ישווה להן. זהו זמן יקר, נדיר, וככל שהילדים מתבגרים, הוא הולך ונעשה נדיר ויקר עוד יותר. הפעם הצלחנו להנדס את זה עוד פעם אחת. הגדולה מסיימת חמישה חודשים טיול אחרי צבא, אז הצטרפנו. ובהודו זה אפשרי גם כי הודו זולה. זולה מאוד. הכרטיסים לכאן כבר לא מאוד יקרים (500 דולר גג) ולמשפחה בת חמישה מבוגרים כמונו (מזל שיש עוד תיכוניסט אחד), תקציב של 100 דולר ליום מספיק מעל הראש ללינה לכולם במקומות טובים (סורי תרמילאים) ולארוחות טעימות כמה שרוצים. חודש בהודו יעלה לכם כמו עשרה ימים או שבוע באירופה ויעניק הרבה יותר בכל מובן. אל תוותרו על המשפחתיות שלכם.


בפוסט הבא המלצות על עמקי קינור וספיטי, וקצת עשה ואל תעשה.

אלו חלק מהסיבות שאנחנו בהודו. מזדהים? הייתם? אהבתם? שתפו והגיבו. בשמחה. 

בינתיים להתראות ממנאלי. חזרנו לשביל החומוס. 

By Dael with 4 comments

שש סיבות וחצי למה גיאורגיה עשתה לי טוב בלב (וקצת על סוד הניתוק)

הוא לא זרק אותי במכה אלא נפרד ממני בהדרגה, לאט לאט. כנראה הוא לא רצה לשבור לי את הלב, בטח לא כשאני באמצע טרק, עמוק בהרים של גיאורגיה. בהתחלה זה היה רק סדק. אפשר היה להמשיך אבל הרגשתי שזה כבר לא עובד כמו פעם.

אחרי יום, הסדק הפך לשבר וכבר היה ברור שאני והוא כבר לא.

אחר הצהריים, חצי מסך היה לבן. למחרת בבוקר הטלפון מת סופית. 

כל זה היה שבוע בדיוק לפני שחזרתי לארץ, וכך נותרתי שבוע שלם חסר טלפון. בלי ווטסאפים, בלי עדכוני פייסבוק, בלי מיילים של עבודה, בלי שיחות דחופות מלקוחות ובלי שיחות מנשמע מחברים. עברו הרבה שנים מאז שהייתי לאחרונה בלי טלפון בכלל וכבר שכחתי את התחושה. אבל היי, שרדתי כדי לספר איך היה.

רמז: אחלה. כדאי לנסות. 

נתחיל בהתחלה: יצאנו לאחד עשר יום בגיאורגיה. הגדולה בדיוק השתחררה מצה"ל, השני בדיוק עומד להתגייס והשלישי בחופש גדול ומשעמם, ככה שיצא מתאים בול. ידענו שאנחנו רוצים שוב יעד המשלב טרקים, כי טיולים ארוכים רגליים בהרים עושים לנו טוב. יש משהו במרחבים, בנופים, ביערות הענק ובקרחוני העד הממלא את הנפש שלווה. גיאורגיה קרובה (שעתיים טיסה), זולה ויפה ויש בה טרקים שמתאימים, אז אמרנו יאללה, זזים.

• יחד: עשרה ימים ויותר זה זמן משמעותי וארוך להיות רק בחיק המשפחה. בשגרה אנחנו לא באמת נמצאים יחד. כל אחד קם בשעה אחרת, הולך לעבודה במקום אחר, נע במרחב הבית בזמנים אחרים ובחדרים אחרים. והנה אנחנו קמים יחד, אוכלים יחד, הולכים יחד, ואפילו ישנים יחד בחדר משפחה בגסט האוסים שמצאנו אי שם בהרים. יום ועוד יום ועוד יום, יחד. רק אני והמשפחה. זה לא רק קל להיות 24*7 כולם יחד. להיות בקשר זה גם לכעוס לפעמים, וגם לצחוק, ולשחק קלפים בערב, ולשחק "ארץ עיר" בהליכה ארוכה או לנחש את הדמות. אלו רגעי חסד, כי אין לנו את ההזדמנויות הללו בשגרה, בטח כאשר הילדים כבר גדולים. היחד הזה הוא חמצן נקי לנשימה לא פחות מפסגות ההרים. 
• הליכה: בגיאורגיה העליות רצחניות והירידות תלולות לא פחות. מקלות הליכה הן אביזר חובה. הלכנו הרבה. ימים של 16-19 קילומטר, שמונה שעות הליכה במישור, במעלה ובמורד. באחד הימים עלינו יותר מ 1100 מטר בגובה. מתוך 11 יום, שישה ימים טירקנו בהרים נטו. כבר עשיתי טרקים ארוכים בהרבה, למשל Around Annapurna בנפאל של 12 ימי הליכה, אבל כאן הטרק היה קשוח, וההליכה קשה ומאתגרת . ועדיין, יש משהו חשוב ומתגמל בלסיים יום הליכה, מותשים וכואבים (הוי האצבעות) ולהתבונן לאחור בסיפוק. לפעמים בבוקר לחלק מהחבורה אין חשק או אין כוח, אבל בכל זאת מעמיסים את התרמיל על הגב ויוצאים לדרך. זה טוב יותר מכל אימון, אפקטיבי לא רק לשרירים אלא גם לרוח ולנשמה. קדימה, לכו. 
• אוכל:  כשאתה בחופשה אתה לא אוכל כמו בבית. אין לך את המטבח שלך והמצרכים שלך וכמובן שיש גם את הכיף בלטעום מהעולם האחר אליו יצאנו. הבעיה היחידה שגיאורגיה היא מדינה שהמונע שלה פועל על קמח ומים. פורי, הוא הלחם הגרוזיני, משמש כבסיס של ממש לתזונה המקומית. בהתאמה, לגברים יש כרס חיטה מכובדת ומצב השיניים לא מזהיר. אבל אנחנו מטיילים ולכן מקבלים בגסט האוסים בעיקר פורי, חצ'אפורי (תכלס לחם אפוי עם גבינה מלוחה), תפוחי אדמה, עגבניה ומלפפון שלמים. וסכין לחתוך אותם. לא ממש פליאו... ובכל זאת, לא מתתי ברעב. גם כי בכל זאת אכלתי חצ'אפורי (המלצה: הגרסה הממולאת בסירפד, גבינה והרבה חמאה!) וגם כי יש עוד אפשרויות שאפשר לבקש, ולפעמים לשלם אקסטרה. דגי פורל נהדרים וזולים מאוד, תבשילים שונים (הרבה חצילים), ביצים במגוון צורות, גבינות קשות (כולן דומות), ועוד. כשקונים מצרכים לבד, אין שום בעיה. כשמטרקים, צריך להתפשר וגם להביא מראש תגבור כמו נקניק, אגוזים וכדומה. חלק מהמחיר. 

• קור:  בעמק טרוסו, אי שם בצפון גיאורגיה ולא רחוק מקזבגי, ישנו עמק מקסים ובו נביעות מינרליים. באחד מהם נוצר מעיין סודה. זהו מעיין מי קרחונים שמבבסיסו מבעבעות בועות גזים, וכך מקבלים מי סודה חינם מהטבע, במחיר של ריח גופרית קל. מכל מקום, אלו מים קרים. מאוד. 4-6 מעלות להערכתי. כמובן שאי אפשר היה לוותר על ההזדמנות וקפצנו פנימה. בארץ מקבלים חשיפה לקור עם הרבה שקיות קרח שמפשירות מהר מאוד. בטיול בהרים, מים קרים זה בונוס חינם.
• מחיר: גיאורגיה זולה מאוד. דג שלם במסעדה יעלה כ 7 לארי שהם כעשרה שקלים. נסיעה באוטובוס תעלה כ 75 אגורות. לינת לילה למשפחה בדירת Airbnb גדולה משופצת, מפונפנת ומעוצבת במקום הכי טוב בטביליסי הבירה, תעלה כ 300 ש"ח. ואפשר למצוא גם במאה. טיסה לשם תעלה 200-300 דולר, וזריזים ימצאו דילים גם במאה בלבד. הילדים קראו לזה עולם 2.5. לא עולם שלישי, אבל גם לא לגמרי אירופה. 
• החיים הפשוטים: כשאתה בהרי הקווקז, מתארח בבתי המקומיים, אתה מעריך את סוד הצמצום. החשמל יקר ונדיר. משתמשים במעט נורות, חלשות, וגם הן, רק בשעות החשיכה, וכשיש חשמל. לא תמיד היה. כדי לבשל או לחמם, חוטבים עצים. בכל כפר, אין בישול על חשמל או גז אלא על תנורי עצים בלבד. ומי שרוצה להרחיב את הבית, יתכבד ויקציע את הקורות שכרת ויבנה מהם מרפסת. ובאמת היא יוצאת עקומה, בהתאמה. בין לבין הילדים משחקים בחצר בכלי עבודה ואחד, בן ארבע, מנסה להשחיז גרזן ואז גורר אותו אחריו בבוץ, בדרכו להאכיל את החזירים. אנחנו באים מעולם של שפע אינסופי ובל יתואר. של חיבוריות מתמדת לעולם עשיר ודינמי. ואילו בהרים פוגשים את הקצה השני של סקאלה. את המעט והמועט. כזה שחי בדיוק כמו לפני מאות שנים, במקום עצמו, על קו הרעב, על קו הקור, על המדרון התלול שנותר מאחור מול המודרנה והקידמה. עבורנו זו היתה חופשה מאתגרת, עבורם אלו חיים קשוחים וקשים. הביקור בעמקים הללו, מכניס לפרופורציה. 
• ניתוק: כשהמסך כבה, ויחד איתו המצב רוח שלי, אשתי אמרה לי: אז הוא נשבר ואתה לא זמין. מה זה משנה, הרי מי שחשוב לך באמת נמצא ממש כאן. צודקת. כשאין לך טלפון לברוח אליו בערב, זה שם את החוויה על סטרואידים. לא הייתי מחובר בכלל. גם לא התחברתי עם המייל לאחד מהטלפונים האחרים. פשוט נשארתי מחוץ לגריד. שמתי שעון יד כמו פעם כדי לדעת מה השעה (הפתעה, אפשר לראות את השעה בשעון ולא רק במסך הטלפון. עובד גם כן!). אם ההרים מעניקים שקט, אז העובדה שאין לך שום צורך לשלוח תמונה בווטסאפ, שום סטטוס בפייסבוק, שום מייל ושום תשובה לאיש, משחררת באופן יסודי ומשמעותי. לקח לי יומיים להרגיש את זה, אבל בסוף זה הגיע והזדחל אל המוח. כשהכנסתי אתמול את הטלפון לתיקון כאן בארץ, הרגשתי לרגע צביטה קטנה בלב. אולי היה עדיף להישאר ככה עוד קצת, תהיתי לעצמי.

ואתמול חזרתי לשגרה. תיקנתי את הטלפון, עניתי למיילים וקפצתי על סחרחרת החיים. בכל זאת אני מקווה שהניתוק עוד יחזיק קצת קצת מעמד ושהשקט לא יתאדה מיד עם אד הבוקר. 

אחרי הכל, לכולנו מגיע קצת שקט.

לא ככה?

By Dael with 4 comments

פליאו בהודו - הכיצד?! *רשמי מסע*

לפני כמה שבועות ארזתי מוצ'ילה קטנה, נשקתי לשלום לאישה ולילדים, ותפסתי רכבת לשדה התעופה. בשרוול המטוס פגשתי את אחי, הצעיר ממני בעשור, ואת אבא שלי, המבוגר ממני בכמה כאלו ויחד המראנו להודו.
פעם ראשונה שלהם, פעם רביעית שלי.
היו אלה שבועיים וקצת של זמן אבות ובנים (או יותר נכון, אב ובניו), ברחבי רג'אסטן. ככה סתם, באמצע החיים. לראות את הצבעים, לנשום את הריחות, לחוות את הטירוף והיופי והצפיפות וההמולה, לישון בגסט האוסים, לבקר במבצרים מתפוררים וטירות קסומות, לקנות מכנסיים בכמה רופי, ולא פחות חשוב: לאכול טוב.
אם שאלתם אז נחתנו בדלהי משם לטאג' מאהל, משם לג'ייפור, משם לפושקר, משם לג'ייסלמר, משם לג'ודפור, משם לאודייפור והופ, טיסה הביתה משם. לא תכננתי לכתוב כאן על מסלולים מומלצים, מבצרים חשובים, אנשים חייכנים או מקדשים שווים. יש אנשים היודעים וכותבים טוב ממני על כל הדברים האלה. חשבתי לכתוב הפעם על האוכל. רק על האוכל. ועוד יותר: על פליאו בהודו.
קוראים לי דעאל ואני פליאו כבר עשור אבל בשבועיים בהודו הייתי גם אני צמחוני.
והנה, שרדתי כדי לספר.
זה לא קרה במקרה. הודו היא מעוז הצמחונות העולמי. חלקים נרחבים מאוד באוכלוסייה הם צמחונים, ולמרות יחסי הציבור של זב"ח, אין בה טבעונים, או כמעט ואין, כי כולם משתמשים בשומן מהחי (גהי, שהיא חמאה מזוקקת). מכיוון שאחי ואבי מקפידים ממני על ענייני כשרות, הטיול היה בסימן "טעים לאללה אבל צמחוני לא פחות".

בקר נחשב למקודש בהודו ולכן לא תמצאו כמעט בשר בקר ברחבי המדינה (כן בגואה, שהיתה קולוניה פורטוגזית ונותרה מחויבת לעברה ובעיקר לתיירים, וכך גם בעוד מקומות פה ושם. אבל בגדול, אין בקר למאכל בהודו). בכל מקום ניתן למצוא בשר עז (muton), וכמובן עופות. אלו לא נחשבים "בשר". דגים הם לא ממש חלק מהמטבח ההודי אז אל תבנו עליהם. 

דומה כי רוב המדינה (יותר ממיליארד אנשים) הוא צמחוני או חצימחוני, כלומר כזה המבסס את תזונתו על הצומח ועל חלבון המגיע בעיקר מגבינה, וקצת עוף ועז פה ושם.

בכל מסעדה ניתן למצוא מנות שהן צמחוניות לחלוטין, ומכיוון שבהודו מדובר בעניין דתי ולא רק בהעדפה קולינרית, הם מייחסים לכך בחשיבות רבה. בכל עיר מסעדות רבות הן pure veg ובהן לא יגישו ביצים ובוודאי שלא בשר או עוף.

מה?!

אז מה יש לאכול שם אם עושים פליאו צמחוני, תמהתם? או, בוא נדבר על זה

המטבח ההודי הוא טעים וחריף ומשגע, ועמוס בתבלינים ומנות קטנות, ומוכן טרי טרי ללקוח. וגם זול להפליא. שלוש ארוחות ביום במסעדות טעימות (ומקומיות), יעלו למטייל הסביר כ 50 שקלים (ותיכף יקפצו עלי כמה טיילים מנוסים וישבעו באימם שהם אוכלים ב20 שקלים ליום. בסדר). אז כן, זה נהדר ושווה לבד את הטיול כולו. ובכל זאת, הנה כמה כללים שיעזרו לכם לצלוח את הטיול הבא שלכם בהודו, בצורה מעט פליאוליתית יותר...

להשתחרר
ברוכים הבאים להודו. חייכו, נשמו עמוק, קחו את הזמן. אם תהיו בלחץ, לא תצליחו להתחבר. זה נכון לשעון, זה נכון לקצב הכללי, זה נכון גם לחרדות תזונתיות. אז אני ממליץ לא לשכוח שאתם בחופשה.
שנית, זיכרו כי הודו היא ארץ ענייה. אל תצפו שאת המאכלים שלכם יכינו תמיד מגהי אלא יהיה שימוש נרחב בשמנים צמחיים זולים. בדיוק כמו במסעדות בארץ. למרות זאת, אפשר לבקש, אפשר לשאול. ההודים הם עם חייכן וסובלני, וכל בקשה שתבקשו לעולם תיתקל בתשובה: yes, possibol (השיבוש המקומי של possible)
שלישית, איכלו במסעדות מקומיות ולא באלו המיועדות לתיירים. במסעדות רבות יש "קומת גג עם נוף" שהיא אותה מסעדה אבל עם סכו"ם, נוף ומחירים כפולים. בקומת הקרקע לעומת זאת, תהיה יותר תחלופה של מקומיים, האוכל יהיה טעים יותר והסיכוי שלכם להנות מהארוחה גדל פלאים. ותרו על הנוף והתרכזו בצלחת.
רביעית, ככלל, אנשים שאוכלים פליאו, משתדלים להמעיט בפחמימות מיותרות. זוהי לא תזונה קטוגנית המשתדלת לשמור על אפס פחמימות אלא תזונה קדמונית - רחבה ועשירה - אולם הנמנעת מעודף פחמימות מיותר הגורם לצבירת שומן. אבל גם כשאנו בחופשה לא נרצה לאכול פחמימות מיותרות, להרגיש כבד או לסבול מהעיכול. מאידך, אנו רוצים לחוות את התפריט המקומי. לאכול אוכל הודי אמיתי. וכן, אפשר לשלב בין השניים. אפשר בהחלט לוודא כי הפחמימות שכן תאכלו יהיו טובות ככל הניתן, ולא מזיקות, מכבידות או רעילות. יש אוכל הודי מועט בפחמימות. באמת שיש.
וטיפ אחרון: תציצו בצלחת. אם נכנסתם למסעדה, תביטו מה מגישים שם. אילו מנות נראות לכם טוב, אילו פחות. אני תמיד שאלתי את הסועדים מה טעים ועל מה הם ממליצים. איכשהו בהודו זה עובד טוב. כולם מחייכים ומנדבים מידע ועצות. בכל פעם ניסיתי גם משהו שאיני מכיר, בעיקר אם הוא כבר נראה טוב אצל מישהו אחר בצלחת...

אפשר גם בלי הבצק:
אין כמעט ארוחה הודית שלא יוגשו בה צ'אפטי, רוטי או נאן, או שלושתם. אלו סוגים שונים של פיתות קטנות ופשוטות, העשויות מקמח חיטה (לעתים מלא, לעתים רגיל) ומשמשות את ההודים כדי "לתפוס" את המאכלים (אוכלים בידיים בלבד) וסתם כדי לנשנש. את הארוחות שלנו הזמנו ללא צ'אפטי, ללא רוטי וללא נאן, ועדיין היה משביע ומצוין (למרות שברוב המקרים, הם הגיעו לשולחן בכל מקרה). אם אתם בהודו וחייבים לפחות לטעום פעם אחת כדי להבין במה מדובר, אמליץ על butter nan וכשמו כן הוא - מאפה הטובע בחמאה.
לעומת זאת, יש במטבח ההודי מאפים רבים שאינם עשויים כלל מקמח חיטה אלא מקמח חומוס. למשל פאפאד - שהוא מין מאפה דקיק ופריך המשובץ בפלפל חריף ועשוי מקמח חומוס ומצטרף לארוחה סטנדרטית. מאכל פופולרי יותר הוא הדוסה מסאלה - מעין פנקייק דקיק ופריך, המשמש כמעטפת למילוי תפוחי אדמה או גבינה (או שניהם). טעים. הדוסה מגיע עם קערית של נוזל קוקוס טחון ללא סוכר. בומבה.

אבל לא בלי אורז
אי אפשר לתאר את המטבח ההודי ללא אורז. זהו הבסיס האמיתי לתזונה והוא בא בשלל צבעים וטעמים. החל מאורז לבן ופשוט, דרך Jeera rice שהוא אורז עם זרעי כמון שלמים ומטוגנים (ממליץ לנסות בבית), וכלה באורז עם ירקות, הנקרא Vegtable Briani. אורז הוא בטוח לאכילה אבל כאמור עם הרבה פחמימות יחסית. אכלתי הרבה אורז בהודו , במיוחד כזה בא עם המון המון המון ירקות ותבשילים, והרגשתי טוב עם זה. זכרתי את סעיף אחד.

תה
דומה כי צ'אי הוא הבסיס לתזונה של ההודים. בכל פינת רחוב יעמוד נער יחף וימכור תה בכוסות זעירות (ואם תרצו כמה כוסות, כדי לקחת take away, ישפוך המוכר את התה לשקית סנדוויץ'. ממש כאילו קניתם דגים). התה הוא על בסיס חלב והוא חם וטעים ונהדר ועולה פרוטות ממש (משהו כמו שקל לכוס. לפעמים פחות). הבעיה היא שברירת המחדל היא תה עם המון סוכר. אבל אין זו גזירת גורל. בכל מקום בו עצרנו לשתות תה (לפחות 5 פעמים ביום), פשוט מבקשים ללא סוכר. הם מרימים גבה אבל יכינו לכם תה מצוין וטעים וחופשי מממתיקים. הקפידו להזמין תה בלי סוכר ותוכלו לשתות ממנו כמה שתרצו.

ביצים
בדרכנו מערבה עלינו על הרכבת מפושקר לג'ייסלמאר, וזו עושה את מסלולה במשך עשר שעות ארוכות. יום שלם על הפסים. באחת הערים עצרה הרכבת כדי לשאוף אוויר ולחלץ את עצמותיה, וירדתי גם אני לרציף לכמה דקות, והנה איש נחמד עם עגלה, מכין חביתות. מיד הזמנתי לנו כמה חביתות, שהגיעו חריפות ועוקצות (עם מסאלה, פלפל ירוק חריף ובצל), ומגולגלות בתוך נייר עיתון. ביצים הם יופי של ארוחה קלה וטעימה, בכל מקום ישמחו להכין לכם את "אומלט הבית", עם או בלי עיתון. יופי של פליאו.

טאלי Thali
מגש ובמרכזו תלולית אורז וסביבו פזורות קעריות קטנות ובהן כל טוב: פניר, תבשילי ירקות, קוקוס, סלט, חמוצים, יוגורט ועוד. דבר אינו קבוע - כל מקום והטאלי שלו, כל טאלי והשגעונות שלה. במקומות רבים הטאלי הוא re-fill כלומר ימלאו עוד מכל שתבקשו, עד שתשבעו. זה על פי רוב הקומבינציה הזולה ביותר בסביבה. ותרו על השדרוג ל special Thali כי בדר"כ זה פשוט עוד קינוח ועוד סוג לחם. אבל תשאלו, לפעמים זה עוד סוגי תבשילים, אז כדאי.

מוצרי חלב: פניר ויוגורט
בהודו לא תמצאו שלל גבינות. למעשה, שוחרי הגבינות עלולים להתאכז. בהודו נמצא על פי  רוב רק שני סוגי גבינות: פניר ויוגורט. שניהם מיוצרים מקומית ולא מגיעים ממותג מרכזי. כל חנות והפניר שלה, כל גסט האוס והיוגורט שלו. פניר היא גבינה המזכירה מעט גבינת חלומי: היא נוקשה ואינה מתפרקת בבישול אלא שומרת על צורתה ומרקמה ולכן טובה מאוד לתבשילים. היא עשירה מאוד בחלבון וממש אפשר להרגיש את החלבון על הלשון.  היוגורט עבה וטרי ומאוד משמח. יוגורט הוא יופי של ארוחת בוקר בהודו, עם כוס תה לא צריך הרבה יותר.

שאר ירקות
אם חשקה נפשכם באוכל אמיתי ודל פחמימות, יש הרבה מאוד אפשרויות במטבח ההודי. ככלל, יש אינספור תבשילים המבוססים על ירקות, הרבה תבלינים ועם/בלי גבינת פניר ביניהם. הנה כמה מהכוכבים שלי:

• כאן בארץ הכרובית מככבת רק בחורף. בהודו הכרוביות זעירות ומשמשות בסיס לאינספור תבשילים כל השנה. בכרובית אין פחמימות כמעט כלל והיא מצוינת חריפה ברוטב קוקוס ועגבניות או סתם כך, במסגרת Vegetable Masala שהיא קערת ירקות מאודים וחריפים שיש בכל מקום, ובכל ארוחה (שלי).
• במטבח ההודי לא ראיתי חסות אבל יש הרבה מאוד תרד. אחת המנות האהובות עלי היא Palak Paneer שהוא תרד טרי טחון המבושל יחד עם גבינת פניר. 
• חצילים. תבשילי החצילים של ההודים לא דומים לסלט חצילים המרוקאי או לחצילים על האש שאנו מכינים כל שישי. לא יודע איך הם עושים את הקסם, אבל זה פשוט טעים. הרבה שום זה כנראה מכנה משותף אוניברסלי לחצילים.
• קטניות ירוקות ויבשות. כמו הרבה תרבויות עניות, גם בהודו יש שימוש נרחב בקטניות. אם בקטניות יבשות (כאמור בחומוס, בקמח חומוס ודומיו), ואם בקטניות טריות כמו שעועית ירוקה, לוביה ואחרים. יש הרבה מאוד תבשילי קטניות, והם משתנים לפי העונה ולפי הגיאוגרפיה. אני כמובן מעדיף את הטריות והירוקות. בג'ייסלמאר אכלנו תבשיל "שעועית ירוקה" שכלל אינה שעועית אלא מעין חוטים דקים של ירוק. טעים וחריף ומפתיע. לנסות. 

(בג'ייסלמאר) מישהו יודע איך קוראים לזה?

חצילים, וגם פיסטוקים מעולים במטבח ההודי, וגם אפונת גינה.

מימין, דוסה מסאלה. במרכז: פאלאק פניר, veg cyurry ושאהי פניר. משמאל - נאן. לא לגעת. 

למות כמה שזה טעים

קוקוס ופירות
קוקוס הוא קדמוני לעילא, זול מאוד בהודו, ואפשר לקנות בכל פינה תמורת שקלים בודדים ראש קוקוס מקולף ומיובש שלם. זה יופי של נשנוש, משביע וטעים ועמיד בדרכים. יש כמובן גם קוקוס טרי ואין כמוהו לאנרגיה. קוקוס הוא לא הפרי היחיד באזור:. כל גיחה לשוק מכה את העיניים בבוהק מסנוור של צבעים. המון סוגי שורשים, פירות וירקות. כן, אני יודע שיש המזהירים שלא לאכול ירקות ופירות טריים. אני חושב שהסכנה מועטת, במיוחד אם מקלפים ובודאי שלא אוכלים מכל מיני סחיטת מיץ ברחוב, שזה מתכון בדוק לכשלון תברואתי.

פתאום באמצע הרחוב הפוסט

ממה להיזהר:

• תפוחי אדמה הם זולים בהודו ולכן מאוד בסיסיים בתפריט. Aloo הם תפוחי אדמה. אם אתם לא בטוחים, תשאלו אם המנה מבוססת Aloo. יש סיכוי סביר שהמלצר יחייך בנימוס ויעשה תנועה לא ברורה עם הראש עד שילך ויקרא למישהו שיכול לקבל החלטה. בינתיים יקח זמן. קחו את הזמן, כבר אמרתי?
• מטוגנים. ההודים אוהבים כל מיני מטוגני רחוב. כיסונים חלולים הממולאים בירקות ובתפוחי אדמה, סירות בצק, לביבות ומעין "ספנג'ות", הלא הן הסופגניות של התימנים. כולם נמכרים בכל מקום, מטוגנים לעייפה בשמן עמוק ולא יעשו לכם מאומה חיובי למעט צרבת ועודף אומגה 6. עזבו. 
• כמובן שיש להזהר מסוכר וממיני קינוחים (גולב ג'אמון ואחרים) שהם צורות שונות של סוכר ומאוד מזכירים את הממתקים של הערבים. מתוקים מאוד, עמוסים בניחוחות מי ורדים, שקדים ודבש. לא נגעתי. בחיי.
• מסעדות של תיירים. יותר יקר, פחות טעים, יותר סיכוי לקלקל את הבטן.

הוא יושב על השולחן ומטגן... קלאסה

להודו עוד אחזור שוב ושוב.
היא זולה, צבעונית, וממלאת את הנפש במפגש הבלתי אפשרי שבין השלווה לבין ההמולה.

מה אהבתם לאכול בהודו? למה אתם מתגעגעים?
ספרו בתגובות, שתפו וטקבקו.

דעאל

***
התמונות הטובות באמת צולמו ע"י אחי, הצלם המוכשר עומר שלו. את הפחות מוצלחות, אני צילמתי.

By מר קדמוני with 6 comments

שבעה לקחים מהוואי שעשויים לשנות לכם את החיים

הוואי,

 הצד השני של העולם, בערך 20 אלף קילומטרים מערבה מתל אביב. בקטנה. האמת היא שאי אפשר להגיע לשם במקרה, וצריך הרבה סבלנות ונחישות כדי לצלוח 12 שעות טיסה לניו יורק ואז עוד 12 שעות רצופות, עד להונללו והאיים הקסומים, הרי הגעש, הגלים והגלשנים...

רצה הגורל והזדמנתי לעשרה ימים בהוואי (רוצה לומר: לאשתי היה כנס מקצועי שם ולי היתה נסיעה מתוכננת לארה"ב בעניינים אחרים, כך קרה שכל הכוכבים הסתדרו בשורה עד שנחתנו במדינה הכי רחוקה, ויש אומרים הכי יפה, של ארצות הברית, אי שם בלב האוקיינוס השקט).

מטיולים ומחופשות נותרים חוויות וזכרונות. אני מקווה שגם כמה לקחים ומסקנות. הנה הן לפניכם:

לחיות את החיים, בלי תירוצים

ירדנו לחוף. שחינו, שנרקלנו והחלפנו נפנופי סנפיר עם צבי הים והליוויתנים. וכשחזרנו לשבת על החוף פגשנו תחת העץ שלושה חברים מקומיים שניגנו לעצמם ושרו שירי מולדת. צרובי שמש, חייכנים כפייתיים, מקועקעים ומאירי פנים. קוראים לי אקונה, אמר לי הזמר שבחבורה. אקונה כמו אקונה-מטטה שאלתי? לא, רק אקונה הוא ענה.  נולדתי כאן הוא אמר, אבל שמונה שנים ארוכות גרתי ב LA. הייתי מתופף בלהקה, הוא מספר, אבל עכשיו חזרתי הביתה. אין כמו הוואי, זוהי הרי ה Aloha state. הכי טוב בעולם כאן. לא, הם לא יודעים בדיוק איפה זה ישראל אבל הם יודעים שהכנסייה נוסעת לשם כל שנה. אולי יצטרפו פעם. בכל בוקר הוא עובד שעה אחת ב"עבודה קלה" ואז יורד לים עם הגיטרה והבירה והקרח והחברים. אתמול היתה יופי של רוח ואנשים נהדרים הוא אמר לי. אואמו מנגן בס. את הבס הוא בנה מדלי צבע ישן מפלסטיק, מקל מטאטא קצר, וחוט ניילון שמתוח ביניהם, אפס עלות אבל הוא מנגן עליו ברצינות גמורה ועוצר את הנגינה רק כדי לשתות משהו מהפחית או כדי לצחוק בקול רם. החבר השלישי פורט להפליא על יוקללה זעיר. יחד הם צוחקים, נהנים מהרוח הנעימה ותמיד על החוף, ומעבירים את הזמן בלי דאגות, כך נראה, ובלי חרטות.

הם חיים את החיים על אחד החופים היפים בעולם. כמעט ולא עובדים, רק חיים. לא מנסים לחסוך, לא מנסים לצבור בגדים חדשים או ריהוט או טלפון חכם. לא צריך את כל זה כשאתה יודע לשמוח מהמציאות שסביבך.

הלוואי ואלמד מזה משהו. אפילו 10% אני לוקח.

בעיני, להיות פליאו באמת, זה להצליח לחיות את החיים השמחים והטובים באמת.

יאללה, אתם באים לים?

(הפעילו את הרמקולים ותרשו לעצמכם 4 דקות של נחת קוסמית)

Aloha State

מי לא זוכר את עצמו שר בגן:

"אצלנו בחצר, בצל עצי הזית

 באים בדרך כלל, המון אורחים לקיץ

לכל אחד מהם שפה משלו,

ודרך משלו להגיד שלום.

קיי מהוואי אומר אלוהה

טניה מבריטניה אומרת הלו

כל מי שבא אלינו הביתה

יש לו שלום משלו.

(היו כמובן גם את יאן מיוון, צ'ין מסין, גיל מברזיל וקוקו ממרוקו. ת'כלס, אין על נעמי שמר)

מדינת הוואי היא המדינה ה 50 בדגל האמריקאי, רק לא מזמן הצטרפה. ואלוהה היא ברכת השלום בשפה המקומית (השפה משופעת בקולות הבאים כמו בה', א', ט', ק', מ', נ', W' ו...זהו נראה לי. לא שמעתי או קראתי בשלטים עוד עיצורים או תנועות. כך יוצא שכל השמות והמקומות הם צירוף של הנ"ל. למשל קוואי או אואהו, קמההמהה וכו'). ואכן, אלוהה כתוב בכל מקום: על לוחיות הרישוי של המכוניות, על שלטי הקבלה בשדה, ובכלל, בפי האנשים: This is the aloha state. אבל מה שמיוחד הוא שאלוהה אינה רק מילת שלום אלא גם חיוך גדול, ודומה שהוא ניתן שלא כמו החיוך האדיב-תמיד האמריקאי, אלא ממקום הרבה יותר עמוק ופנימי. אלוהה.

ובכלל, המושג Aloha state לעניות דעתי אינו מתייחס בכלל למדינה אלא למצב. כי המילה state אמנם מתארת מדינה אבל היא גם מצב נפשי. וכאן בהוואי אנשים נמצאים ב aloha state היינו במוד מחשבה ורגש של שלום ושמחה וקבלת פנים. וכן, זה לגמרי אותנטי, אם אתם ספקנים. טסתי אלפים רבים של מייליים בחיי, ומעולם לא ראיתי דיילים כל כך שמחים, חייכניים וצחקנים כמו אנשי חברת התעופה Hawaiian airlines. ניסינו לדמיין כמה זמן הם היו מחזיקים עם הלבביות והשמחה הזו אם היו שמים אותם במטוס של "טיסת השוקולד"? זה הם או שאלו אנחנו? אבל אין כל ספק כי בהוואי הלבביות והשמחה כלפי האדם היא משהו מאוד עמוק ולא עניין של חינוך לאדיבות או שירות. עוד דוגמא: במהלך החופש קפצנו לעשות אימון במכון קרוספיט סמוך, והחברים הקיפו אותנו במעגל ואמרו אלוהה. וגם זה, ממקום לגמרי פשוט ולא תיירותי. הם באמת כאלה. ואני, עצבני שכמוני, מסתכל על הפרצופים המחייכים ועל היכולת שלהם להסביר פנים ולשמוח ולחייך ואומר לעצמי: מתי אני אוכל להיות באמת באלוהה סטייט. הלוואי ואצליח.

אלוהה חברים, נסו לומר אלוהה, או לפחות: להרגיש אלוהה.

זה הרבה יותר קדמוני וזה הרבה יותר נכון לנפש שלנו.

בנות הוואי – לא מה שפינטזתם

לפני כמאה וחמישים שנה ידידו הטוב של וינסנט ואן גוך, הצייר הצרפתי פול גוגן, הפליג לפולינזיה ושהה שם שנתיים ימים. הוא חזר לפריז והדהים את עולם התרבות הצרפתי בציורים מלאי צבע חזק, המתארים עולם קסום ומופלא, ובו נערות שחומות עור נעות בין עצים ושיחים ירוקים ופרחים צהובים ולבנים עטויים בשערן. לפולינזיות אותן פגש גוגן היה שיער שחור ומבריק, חלק וגולש, פנים סגלגלות ועיניים שחורות כפחם. עד היום ציוריו של גוגן הם הגלויות היפות ביותר של הוואי.

יש רק בעיה אחת קטנה: זה לא דומה כלל למה שקורה בהוואי היום. נכון, יש עדיין פרחים צהובים ולבנים לשיער לרוב הבנות, והשיער הנפוץ הוא שחור מעל לעיני שקד שחורות. אולם מאומה לא נותר מהרומנטיקה ההיא. בנות הוואי שאני ראיתי הן עצומות בגודלן. כפי שבציוריו של גוגן כולן יפות וחושניות, כך כעת כולן, לא נעים לומר, שמנות. מאוד שמנות. מאוד מאוד שמנות. בלי שום פרופורציה לשיעור ההשמנה בקרב תושבי הוואי הלבנים. זהו לא מחקר סטטיסטי, זוהי תמונה ברורה המשתקפת בכל אשר תפנה ברחבי האיים.

זה פשוט הסטנדרט החדש :אם אתה מקומי (ממוצא הוואי, קל לזהות את תווי הפנים הייחודים), אתה שמן מאוד.

הנערות ענקיות, הנשים עצומות, הגברים אדירי כרס. פעמים רבות הייתי בארצות הברית וכתבתי לא אחת על מכת ההשמנה המערבית, אבל דומני כי בני ובנות הוואי "המקוריים" הם המגזר "הגדול" ביותר של אמריקה (כמדינה בין מדינות ארה"ב, הוואי נמצאת דווקא באמצע הסקלה מבחינת שכיחות ההשמנה, אבל טוב מראה עיניים מנתונים סטטיסטיים יבשים). גנטיקאים אולי יסבירו זאת בחוסר התאמה גנטית. בני המערב עברו מאות שנים של הסתגלות לתפריט עשיר יחסית בפחמימות, לעומת בני הוואי שניזונו מדגים, סרטנים, חזירים, פירות וקוקוסים. והנה בא המכבש האמריקאי וסלל דרכים מהירות עם חמישה נתיבים שבכל צומת ניצבת רשת מזון מהיר וכוסות ענק של מיץ מתוק. רבים מהם כבר לא יכולים להכנס לקאנו שהביא אותם למקום מלכתחילה.

עד כדי כך שהמידה העצומה הזו הפכה לנורמה.

ובכלל, דומני השמנת יתר קיצונית היא non-issue. יש לזה יתרון אחד: לנשים ולנערות נח הרבה יותר עם הגוף שלהן ואין עניינים של "לא נעים". ראינו לא מעט נערות בגיל תיכון, מסתובבות בעיר החוף עם מכנסונים וחזיית ביקיני, ולא מפריע להן כלל שהן שמנות מאוד מאוד (לא סתם מלאות או שמנמנות אלא שמנות-שלא-רואים-בארץ). הן היו שמחות ומאושרות ומרגישות נח עם עצמן ועם גופן, שזה מצוין כשלעצמו, אבל בו בזמן גם צובט בלב. כי כאשר כולם כאלו, ברור שאין עניין של בושה או חריגות בהשמנת יתר. אבל כתייר אתה תופס את הראש ושואל את עצמך, מה לעזאזל קרה לאנשים במדינה הזו ואיך אפשר לעצור את ההדרדרות.

והנה עוד דוגמה למקובלות ולנורמטיביות של ההשמנה הקיצונית בהוואי: בדיוק כשהיינו באי הגדול התקיימה בעיר הילו*, אליפות העולם בהולה.

*אנקדוטת ידע כללי: העיר הילו היא העיר הגשומה ביותר בארה"ב ואחת הגשומות בעולם כולו – שישה מטר (!) של גשם ניתכים שם בשנה. אבל רק 60 קילומטרים משם, בצידו המערבי של האי, בו יש חופים מדהימים, לא יורד גשם כמעט כלל. נסענו עשר דקות – והנה מדרונות ירוקי-עד של יער טרופי וגשם זלעפות. נהיגה של עשר דקות חזרה: והופ, שמש ושדות מצהיבים סטייל רמת הגולן בקיץ. כבר אמרנו – הטבע שם משוגע לחלוטין*

עבור בני הוואי אליפות ההולה, הריקוד המסורתי, היא סוג של אולימפידה והיא נמשכת ארבעה ימים. מגיעים אנשים מכל העולם וזה משודר חי בטלויזיה במשך שעות על שעות. עניין גדול. גם שם, חלק מכובד מהרקדנים והרקדניות הם שמנים מאוד. לא כולם, אבל אולי זה חלק מהקטע. ממש אולימפידה במשקל כבד.

נופי הוואי נותרו מדהימים ועוצרי נשימה, אולם האוכלוסיה הפכה להיות עגולה וחולה. וזה עצוב מאוד.

גן העדן האבוד מתגלה כמלכודת דבש קטלנית.

מקדמיה ללא מקדמיה וקוקוס ללא קוקוס

על שלושה גידולים חקלאיים מבוססת גאוותה של הוואי: על עצי הקוקוס שלה, על אגוזי המקדמיה המפורסמים שבה ועל פולי הקפה האיכותיים (Kona Coffee). ואכן, בכל אשר תפנה תמצא אגוזי מקדמיה. אינספור חוות מקדמיה, ושלטי מקדמיה ודוכני מקדמיה, ועוגות מקדמיה, ומה לא. בכל פינה (פשוטו כמשמעו) תוכלו לקנות אגוזי מקדמיה מצופים בשוקולד לבן, או מצופים בשוקולד מריר, מצופים בווסאבי, מצופים בתערובת "ביסלי בצל" שכזו, מצופים בדבש, בשקית או בקופסת שימורים, בוואקום או בפלסטיק, עם אריזה מבריקה ונוצצת. אגוז המקדמיה כמו מבטיח לקונה הבטחה בריאותית גדולה אולם הוא מסתתר תמיד תחת מעטה כבד של דרעק. בבדיקה מקרוב תגלה שגם אם מוותרים על האגוזים המצופים סוכר למינהו, הרי שגם המתובלים "רגיל" נאפים עם שמן תירס ועם מונוסודיום לשדרוג הטעם. אבל לעומת השפע המקדמי הארוז והתעשייתי, לא תמצאו אגוזי מקדמיה "סתם", טריים, לא קלויים ולא מתובלים, או פשוט בתפזורת. אין. אני עשרה ימים בהוואי, מת לנשנש קצת מקדמיה ואין. בכל מקום מטעי מקדמיה עד שהעין מתעייפת, ואין אגוזים נחמדים. בשדה התעופה מכרו עשרה אגוזי מקדמיה טבעיים על קליפתם, כשעשוע פיצוח לתיירים, בחמישה דולר...

באופן דומה קשה למצוא במרכולים חלב קוקוס או מי קוקוס שהם 100%. יש, אבל מי אתם חושבים קונה את זה כשאפשר לקנות כוס סודה ענקית בהרבה פחות? רק בשבילי שעובר שם פעם בחיים, לא ממש כדאי להם להחזיק את זה על המדף.

מסקנה: גם אם יש לך משאבי בריאות נפלאים, קל מאוד להפוך אותם למשהו תעשייתי, חולה ואבוד.

החזרה למוצרי אוכל אמיתיים היא בלתי נמנעת והיא תתרחש. היא כבר קורית מול עיננו כאן בארץ, והיא תקרה יותר ויותר גם בשאר המערב, כי לא צריך להיות עם תואר שלישי בביולוגיה כדי להבין שלאכול אגוזי מקדמיה מצופים שמן תעשייתי וסוכר זה לא בריא, לא משנה מהי ההבטחה המתנוססת על האריזה. לא צריך אריזה. לא צריך עיבוד. צריך רק לנצל טוב יותר את מה שהארץ יודעת להוציא עבורנו.

ועד שהממסד יחליט על כך, אנחנו צריכים לגרום לכך להתרחש דרך הבחירות הצרכניות שלנו. לקנות אוכל מקומי, לקנות אוכל אמיתי. לבשל, לא להפשיר.

האיזון העדין של השרשרת הביולוגית. 

כולנו רקמה אנושית אחת, חיה.

ואם אחד מאיתנו, ילך מעמנו, משהו מת, בנו.

זה בדיוק מה שקרה בהוואי.

ידע כללי: הוואי היא שרשרת איים געשיים שנולדו מן הים. כדור הארץ יוקד וקודח והאיים נוצרים בזה אחר זה מקרקעית האוקיינוס על ידי רצף אינסופי של התפרצויות געשיוות שכל פעם מגביהה את גובה ההר במעט עד שהוא עובר את גובה פני הים והופ, אי חדש נולד. ההתפרצויות הן סביב הסדק שבין הלוחות הטקטונים ובגלל שהלוחות זזים זה כלפי זה כבר מליוני שנים, גם איי הוואי נולדים בזה אחר זה, ממש בטור עורפי. והנה, גם ממש כעת, במרחק לא רב מה"האי הגדול", כבר נוצר בקרקעית האוקיינוס האי הבא בתור, וכבר העניקו לו שם, לרך הנולד (שהוא למעשה הר געש כועס ורותח). עוד כמה שנים יפרוץ גם הוא את הגלים, בתערובת של אש ולבה, גופרית ואבק געשי ובסופו של דבר, לשמחת כולם אפשר יהיה להקים עוד כפרי נופש ועוד חופים לגלישת גלים ולממכר אגוזי מקדמיה מצופים שוקולד לבן...

אז הוואי התחילה כהרי געש עצבניים, חשופים מכל אדמה או צמחייה, המכילים רק שדות אינסופיים של לבה רותחת ועפר רעיל. והנה לאורך מליוני שנים האיים הפכו לגן עדן אנדמי. חופים מדהימים, זרעים שנישאו ברוח או על ידי ציפורים נודדות השכילו להטמע באדמה שהחלה להווצר ע"י תהליכי בליה, והאיים שגשגו. לפני 1000 שנים בסך הכל, גם האדם הגיע, וגילה את גן העדן האבוד: המשופע בשוניות עשירות, מפלי מים מתוקים, דגה, פירות וציפורים. כגופים שהתרוממו מהים עד אז האיים היו חסרי כל יונקים אבל סירותיהם של הפולינזים הקדומים הכילו גם עכברים וחולדות כנוסעים סמויים, וגם חזירים ותרנגולות כנוסעים מן המניין. אלו ואלו הצליחו להתרבות ולשגשג ועמם גם כמה חתולים סוררים שהפכו בר, חרקים וזוחלים פולשים. וככל שהגיעו עוד עוברי אורח לעולם המבודד הזה, כך המערכת האקולוגית הלכה והשתנתה, הלכה ונפגעה. למשל, כתגובת נגד למכת העכברים, שחררו הבריטים ברחבי האי כמה נמיות. ואלו התרבו לעשרות ומאות אלפים באין מתחרים כמובן ואכלו את ביצי הציפורים, חלקן נדירות מאוד, אשר התרגלו לחיים חסרי סכנה מטורפים. פרפרים נדירים נעלמו, זני עצים הוכחדו בגלל בניה ובגלל התיישבות ובגלל מינים פולשים, שוניות נהרסו והדגה דולדלה עד לקו אדום. כמו בכל מקום אליו הגיע האדם, המערכת האקולוגית היא הראשונה לשלם את המחיר בלתי הפיך אולם היא האחרונה אותה אנו רואים נפגעת.

בכל מקום בעולם עקבות האדם ההרסניות ניכרות. באדמות עמק יזרעאל, במפלס הכנרת, ובהכחדת נמר מדבר יהודה. אבל בהוואי המרחק בזמן בין הופעת האדם והיונקים על האי הוא כה קצר, והמערכת האקולוגית היתה כה ערומה מיונקים, עד שניתן לראות במו עיננו ממש את האפקט ההרסני של הקידמה.

פעם פעם, מזמן מזמן, כל כדור הארץ שלנו היה גן עדן קסום ואבוד, ובמחיר בלתי נמנע של התפשטות ושגשוג, הוא שילם ומשלם את המחיר באדמה, במשאבים, בצמחים ובחיות – כולם נעלמים אט אט כדי להאכיל את המפלצת הרעבה מכולם: אותנו.

צב ים ירוק במים צלולים צלולים

עוצמת הטבע הפראי

כל טיול, כל יציאה לטבע, גם אם זה ליום טיול בכרמל כהורה מלווה בטיול בית ספר, מעוררת בנו את הענק הישן שבפנים. את האדם הקדמון שמורשתו הביולוגית זורמת בנו. אנו יוצאים אל הטבע וחיוך מתפשט על פנינו והנפש מתרחבת ואנחנו אומרים לעצמנו בסוף היום: כן, אנחנו צריכים לעשות את זה הרבה יותר.

לא במקרה אורח החיים של הפליאו מקדש את היציאה את הטבע, את הטיול השבועי, גם אם זה רק בחורשה הקטנה שליד הבית או בפארק או הליכה לאורך חוף הים, לשמוע את הגלים ולראות את השקיעה.

המיתולוגיה המקומית של הוואי מחברת בין האל קאמאפואה, שהפך לדג, לבין PELE, אלת האש והלבה הקדומה של הוואי, ששערותיה השחורות הן נחלי הלבה הזורמים במדרונות. בכל אשר תביט בהוואי אפשר לראות עדיין את פלה ואת קאמפואה השולט בים, עדיין מתקוטטים ורבים ביניהם. הטבע זה עתה נולד ונוצר. יחסית לאדמות כדור הארץ, זוהי אדמה צעירה מאוד, ממש תינוקת, ואיננו מכירים קרקע כה צעירה כמעט בשום מקום אחר אלא במקומות געשיים (כמו בגלאפגוס, באיים הקנאריים ועוד). משטחי לבה אינסופיים שנראים כאילו עוד לפני דקותיים הם זרמו במדרונות עד שנשפכו והרתיחו את מי הים, יוצרים עוד חוף ועוד מפרץ. יערות גשם צפופים, תבליט קרקע בלתי אפשרי, הר געש פעיל שלבה עדיין זורמת מקודקודו אל הים, חופי ענק צלולים, עצי קוקוס כפופי רוחות, שוניות-עד מלאות בעלי חיים, וכמובן, גלי הענק של החוף הצפוני. כולם משאירים בך רגש של התפעלות. וואו. זה מדהים.

כאשר נפגשים עם טבע במלוא עוצמתו, תחושת ההתמלאות הפנימית מעלה הילוך.

אבל לא תמיד צריך לנסוע עד הוואי כדי להרגיש כך. לעתים, דווקא מראה שדה כלניות פורח במישור החוף הדרומי עושה לי את זה. או מפל קטן ונסתר ברמת הגולן, מישורי צין או הרי אילת. כי במדינה קטנה כמו שלנו, הטבע נמצא כמעט תמיד די קרוב אלינו, אבל אנחנו אלו הבוחרים להיות ולחיות רחוק ממנו. ברוב המקרים אנו רחוקים מהטבע 360 ימים מתוך 365 ימים בשנה, ובחמישה ימים אנו מטיילים קצת ומסמנים V על התחברות לטבע.

אז נכון שיש מקומות בעולם שהם אדירי הוד וטבע, ויש אצלנו בעיקר מקומות צנועים ופשוטים, אך אלו ואלו יכולים לדבר אלינו ישירות ללב ולגרום לנו להרגיש, ולו לרגע קט, חלק מהסביבה הטבעית של העולם הזה.

בואו נתחבר לטבע, כמה שרק אפשר.

הים הגלי והמוח האנושי

הלכתי ללמוד לגלוש, כי אם לא בהוואי אז איפה. היה לי הכל: חולצת גלישה וגלשן שמחובר לרגל, גלים גבוהים  וחול קסום. הייתי בטוח שאצא מהמים עם שיזוף מושלם, שיער בלונדיני שרוף משמש, קוביות בבטן וחיוך לבן של מיליון דולר.

כמעט.

יצאתי אחרי כמה שעות אדום ועייף ומותש. אבל מחייך.

יש משהו קוסמי בים סביב סביב. האוקיינוס הוא עורק החיים המשמעותי ביותר הקובע את קצב פעימות ליבה של הוואי. הים מקיף אותך: בצידו האחד של האי הוא שקט ורגוע, ובצידו השני הוא סוער ומסוכן. והחופים לעתים נעימים ורכים ולבנים ובפעמים אחרות הם משוננים ובזלתיים שחורים משחור ונדמים כשוחרי רע. האוקיינוס העמוק הזה מפגיש אותך במרחק זעיר מהחוף עם ליווייתנים ודולפינים וצבי ים ענקיים - ירוקים ואפורים – שכולם מופתעים, כך נדמה לי, לפגוש יבשה באמצע האוקיינוס.

מי שגולש גלים יודע היטב שהשהייה בתוך המים היא חוויה מיוחדת. לא סתם כתב דני סנדרסון את "רק אני והגלשן שלי". בחופי הים התיכון זו יכולה להיות חוויה כיפית אבל כשאתה עובר את אותו מרחק מהחוף אבל באוקיינוס אמיתי, זוהי כבר חוויה של בדידות וגם של mindfulness כלומר אתה צריך להבין איפה אתה במרחב, איך הים מתנהג במרחב הזה, ואיך אתה מרגיש עם זה ועם הגל החדש שאתה מנסה לרכב עליו. המוח מתנתק מכל פעילות אחרת. אין מחשבות אחרות כמו אלו העשויות לעלות בזמן אימוני ריצה. אין תחרות כמו באימוני עצימות. יש איזשהי רמה של ספיגה והטמעות. אני והגלשן שלי והגל "שלי" והרצון לחבר את הכל לחוויה אחת גדולה.

אנשים שיוצאים לים באופן קבוע, למשל מלחים או חותרי קייאק או קאנו, מספרים כולם על תחושות דומות. יש ענק אדיר שאנו חוצים אותו, שטים עליו ומכבדים אותו, והוא לעתים מחייך אלינו ולעתים מזעיף לנו פנים בגליו ובסערותיו, אבל כאשר הכעס וההנאה מתחברים, או אז ישנה חוויה שאינה דומה לשום חוויה יבשתית אחרת.

אני מחשיב את עצמי לחיית יבשה לחלוטין, ולפני עשרים וחמש שנים חתמתי ויתור על קורס חובלים בדיוק מהסיבה הזו. הרגיש לי מתנדנד מידי הים הזה. אחרי עשרה ימים של מים עמוקים הבנתי שבכל זאת יש משהו עמוק מאוד במים הללו ושכנראה הם חסרים לי בחיים.

הקיץ הזה אני מתכונן להיות הרבה יותר בים. עמוק בים.

ואתם?

חג חירות שמח יקירים

דעאל

By Dael with 3 comments