הוא לא זרק אותי במכה אלא נפרד ממני בהדרגה, לאט לאט. כנראה הוא לא רצה לשבור לי את הלב, בטח לא כשאני באמצע טרק, עמוק בהרים של גיאורגיה. בהתחלה זה היה רק סדק. אפשר היה להמשיך אבל הרגשתי שזה כבר לא עובד כמו פעם.
אחרי יום, הסדק הפך לשבר וכבר היה ברור שאני והוא כבר לא.
אחר הצהריים, חצי מסך היה לבן. למחרת בבוקר הטלפון מת סופית.
כל זה היה שבוע בדיוק לפני שחזרתי לארץ, וכך נותרתי שבוע שלם חסר טלפון. בלי ווטסאפים, בלי עדכוני פייסבוק, בלי מיילים של עבודה, בלי שיחות דחופות מלקוחות ובלי שיחות מנשמע מחברים. עברו הרבה שנים מאז שהייתי לאחרונה בלי טלפון בכלל וכבר שכחתי את התחושה. אבל היי, שרדתי כדי לספר איך היה.
רמז: אחלה. כדאי לנסות.
נתחיל בהתחלה: יצאנו לאחד עשר יום בגיאורגיה. הגדולה בדיוק השתחררה מצה"ל, השני בדיוק עומד להתגייס והשלישי בחופש גדול ומשעמם, ככה שיצא מתאים בול. ידענו שאנחנו רוצים שוב יעד המשלב טרקים, כי טיולים ארוכים רגליים בהרים עושים לנו טוב. יש משהו במרחבים, בנופים, ביערות הענק ובקרחוני העד הממלא את הנפש שלווה. גיאורגיה קרובה (שעתיים טיסה), זולה ויפה ויש בה טרקים שמתאימים, אז אמרנו יאללה, זזים.
- יחד: עשרה ימים ויותר זה זמן משמעותי וארוך להיות רק בחיק המשפחה. בשגרה אנחנו לא באמת נמצאים יחד. כל אחד קם בשעה אחרת, הולך לעבודה במקום אחר, נע במרחב הבית בזמנים אחרים ובחדרים אחרים. והנה אנחנו קמים יחד, אוכלים יחד, הולכים יחד, ואפילו ישנים יחד בחדר משפחה בגסט האוסים שמצאנו אי שם בהרים. יום ועוד יום ועוד יום, יחד. רק אני והמשפחה. זה לא רק קל להיות 24*7 כולם יחד. להיות בקשר זה גם לכעוס לפעמים, וגם לצחוק, ולשחק קלפים בערב, ולשחק "ארץ עיר" בהליכה ארוכה או לנחש את הדמות. אלו רגעי חסד, כי אין לנו את ההזדמנויות הללו בשגרה, בטח כאשר הילדים כבר גדולים. היחד הזה הוא חמצן נקי לנשימה לא פחות מפסגות ההרים.
- הליכה: בגיאורגיה העליות רצחניות והירידות תלולות לא פחות. מקלות הליכה הן אביזר חובה. הלכנו הרבה. ימים של 16-19 קילומטר, שמונה שעות הליכה במישור, במעלה ובמורד. באחד הימים עלינו יותר מ 1100 מטר בגובה. מתוך 11 יום, שישה ימים טירקנו בהרים נטו. כבר עשיתי טרקים ארוכים בהרבה, למשל Around Annapurna בנפאל של 12 ימי הליכה, אבל כאן הטרק היה קשוח, וההליכה קשה ומאתגרת . ועדיין, יש משהו חשוב ומתגמל בלסיים יום הליכה, מותשים וכואבים (הוי האצבעות) ולהתבונן לאחור בסיפוק. לפעמים בבוקר לחלק מהחבורה אין חשק או אין כוח, אבל בכל זאת מעמיסים את התרמיל על הגב ויוצאים לדרך. זה טוב יותר מכל אימון, אפקטיבי לא רק לשרירים אלא גם לרוח ולנשמה. קדימה, לכו.
- אוכל: כשאתה בחופשה אתה לא אוכל כמו בבית. אין לך את המטבח שלך והמצרכים שלך וכמובן שיש גם את הכיף בלטעום מהעולם האחר אליו יצאנו. הבעיה היחידה שגיאורגיה היא מדינה שהמונע שלה פועל על קמח ומים. פורי, הוא הלחם הגרוזיני, משמש כבסיס של ממש לתזונה המקומית. בהתאמה, לגברים יש כרס חיטה מכובדת ומצב השיניים לא מזהיר. אבל אנחנו מטיילים ולכן מקבלים בגסט האוסים בעיקר פורי, חצ'אפורי (תכלס לחם אפוי עם גבינה מלוחה), תפוחי אדמה, עגבניה ומלפפון שלמים. וסכין לחתוך אותם. לא ממש פליאו... ובכל זאת, לא מתתי ברעב. גם כי בכל זאת אכלתי חצ'אפורי (המלצה: הגרסה הממולאת בסירפד, גבינה והרבה חמאה!) וגם כי יש עוד אפשרויות שאפשר לבקש, ולפעמים לשלם אקסטרה. דגי פורל נהדרים וזולים מאוד, תבשילים שונים (הרבה חצילים), ביצים במגוון צורות, גבינות קשות (כולן דומות), ועוד. כשקונים מצרכים לבד, אין שום בעיה. כשמטרקים, צריך להתפשר וגם להביא מראש תגבור כמו נקניק, אגוזים וכדומה. חלק מהמחיר.
- קור: בעמק טרוסו, אי שם בצפון גיאורגיה ולא רחוק מקזבגי, ישנו עמק מקסים ובו נביעות מינרליים. באחד מהם נוצר מעיין סודה. זהו מעיין מי קרחונים שמבבסיסו מבעבעות בועות גזים, וכך מקבלים מי סודה חינם מהטבע, במחיר של ריח גופרית קל. מכל מקום, אלו מים קרים. מאוד. 4-6 מעלות להערכתי. כמובן שאי אפשר היה לוותר על ההזדמנות וקפצנו פנימה. בארץ מקבלים חשיפה לקור עם הרבה שקיות קרח שמפשירות מהר מאוד. בטיול בהרים, מים קרים זה בונוס חינם.
- מחיר: גיאורגיה זולה מאוד. דג שלם במסעדה יעלה כ 7 לארי שהם כעשרה שקלים. נסיעה באוטובוס תעלה כ 75 אגורות. לינת לילה למשפחה בדירת Airbnb גדולה משופצת, מפונפנת ומעוצבת במקום הכי טוב בטביליסי הבירה, תעלה כ 300 ש"ח. ואפשר למצוא גם במאה. טיסה לשם תעלה 200-300 דולר, וזריזים ימצאו דילים גם במאה בלבד. הילדים קראו לזה עולם 2.5. לא עולם שלישי, אבל גם לא לגמרי אירופה.
- החיים הפשוטים: כשאתה בהרי הקווקז, מתארח בבתי המקומיים, אתה מעריך את סוד הצמצום. החשמל יקר ונדיר. משתמשים במעט נורות, חלשות, וגם הן, רק בשעות החשיכה, וכשיש חשמל. לא תמיד היה. כדי לבשל או לחמם, חוטבים עצים. בכל כפר, אין בישול על חשמל או גז אלא על תנורי עצים בלבד. ומי שרוצה להרחיב את הבית, יתכבד ויקציע את הקורות שכרת ויבנה מהם מרפסת. ובאמת היא יוצאת עקומה, בהתאמה. בין לבין הילדים משחקים בחצר בכלי עבודה ואחד, בן ארבע, מנסה להשחיז גרזן ואז גורר אותו אחריו בבוץ, בדרכו להאכיל את החזירים. אנחנו באים מעולם של שפע אינסופי ובל יתואר. של חיבוריות מתמדת לעולם עשיר ודינמי. ואילו בהרים פוגשים את הקצה השני של סקאלה. את המעט והמועט. כזה שחי בדיוק כמו לפני מאות שנים, במקום עצמו, על קו הרעב, על קו הקור, על המדרון התלול שנותר מאחור מול המודרנה והקידמה. עבורנו זו היתה חופשה מאתגרת, עבורם אלו חיים קשוחים וקשים. הביקור בעמקים הללו, מכניס לפרופורציה.
- ניתוק: כשהמסך כבה, ויחד איתו המצב רוח שלי, אשתי אמרה לי: אז הוא נשבר ואתה לא זמין. מה זה משנה, הרי מי שחשוב לך באמת נמצא ממש כאן. צודקת. כשאין לך טלפון לברוח אליו בערב, זה שם את החוויה על סטרואידים. לא הייתי מחובר בכלל. גם לא התחברתי עם המייל לאחד מהטלפונים האחרים. פשוט נשארתי מחוץ לגריד. שמתי שעון יד כמו פעם כדי לדעת מה השעה (הפתעה, אפשר לראות את השעה בשעון ולא רק במסך הטלפון. עובד גם כן!). אם ההרים מעניקים שקט, אז העובדה שאין לך שום צורך לשלוח תמונה בווטסאפ, שום סטטוס בפייסבוק, שום מייל ושום תשובה לאיש, משחררת באופן יסודי ומשמעותי. לקח לי יומיים להרגיש את זה, אבל בסוף זה הגיע והזדחל אל המוח. כשהכנסתי אתמול את הטלפון לתיקון כאן בארץ, הרגשתי לרגע צביטה קטנה בלב. אולי היה עדיף להישאר ככה עוד קצת, תהיתי לעצמי.
ואתמול חזרתי לשגרה. תיקנתי את הטלפון, עניתי למיילים וקפצתי על סחרחרת החיים. בכל זאת אני מקווה שהניתוק עוד יחזיק קצת קצת מעמד ושהשקט לא יתאדה מיד עם אד הבוקר.
אחרי הכל, לכולנו מגיע קצת שקט.
לא ככה?
4 הערות קוראים:
אם כבר אותנטיות אז למה "גאורגיה"? תגיד "גרוזיה".
נשמע שהיה לכם כיף של טיול, ממש עושה חשק...
לפי ההתרשמות שלך, האם ניתן לעשות בגיאורגיה גם טיול קצת פחות קרבי כלומר עם הליכות של עד 10 ק"מ ביום? האם זה יכול להתאים לטיול "טרק לייט" של משפחה עם ילדים בגילאי בי"ס יסודי?
תודה
אורן
הי אנונימי. כן, אפשר לעשות סבגיאורגיה גם טיולים פחות מאתגרים, ופוגשים הרבה מטיילים כאלו גם. זה מחייב יותר נסיעה בג'יפים לנקודות תצפית ושילוב של מסלולים קצרים יותר. זה לא יהיה "טרק" במובן של נדידה ממקום למקום יום אחר יום, אבל זה בהחלט יכול להיות נחמד.
למה שש וחצי? ספרתי שבע סיבות.
הוסף רשומת תגובה