אם הייתם שואלים אותי לפני שנה "תגיד, מה הסיכוי שיהיה לך אופנוע" הייתי אומר שהתחלקתם על השכל.
למרות זאת, תמיד
אהבתי אופנועים. אהבתי מרחוק, ולעצמי, אבל אהבתי.
והנה, לפני כחצי
שנה, קצת אחרי גיל חמישים, נתתי ללב סוף סוף להחליט. נרשמתי ללימודי רכיבה על
אופנוע. עברתי טסט, ובחודשים האחרונים אני בעלים גאה של הונדה CB500X אדום
וחמוד ביותר. אין לי פרספקטיבה עדיין, ויש לי פחות מאלפיים קילומטר, אבל מסקנות
אישיות מהתקופה האחרונה כבר יש לי בהחלט:
- מיומנות חדשה. אין גיל מבוגר
מדי ללמוד משהו חדש. כלומר, אולי יש גיל כזה, אבל אני בהחלט לא נמצא בו
ומקווה לדחות אותו כמה שאפשר. ללמוד לרכב על אופנוע הוא להרגיש צעיר לא בגלל
הפוזה (למרות שזה נחמד) אלא בגלל שאתה אשכרה לומד
ומטמיע מיומנות חדשה. המוח שלך חייב להישאר צעיר וגמיש עד שידע מתוך שינה להחליף
הילוכים (דרושים יד ורגל), לבלום (דרושים היד והרגל הנגדיות), להאיץ, לנתח
פניה, לעצור בלי ליפול, לשלוט, לכוון, ולהגיע בשלום. מתי למדתם מיומנות חדשה
בפעם האחרונה?
- מבחן החיים: באתר
משרד התחבורה כתוב שדרושים מינימום 15 שיעורים להוצאת רישיון על אופנוע (לרכב,
אגב, דרושים לפחות 28 שיעורים. למה?
אין לי
מושג. לדעתי האישית באופנוע דרושים *יותר* שיעורים. הוא כלי מסוכן יותר
ודורש רמת מיומנות והבנת כביש גבוהה בהרבה). לפני שהתחלתי חשבתי ש'חת שתיים אגיע
לטסט. אופניים אני הלא כבר מכיר. אבל הופה, גיליתי שרכיבה היא יותר מורכבת
ממה שדמיינתי. נדרשו לי יותר מ 30 שיעורים (לא מצטער עליהם כלל). עברתי טסט
ראשון אבל היה ברור לי שעדיין אין לי באמת מושג בנהיגת אופנוע. בית הספר
לנהיגה הרי מכין אותך לטסט, לא לחיים. ולא, לעשות סלאלום במגרש זה לא קונץ
גדול, וגם לא לנסוע 20 דקות בשיירה. זה כל הסיפור של הטסט. אל תתנו לאף גוף
חיצוני להחליט על המוכנות שלכם. אתם יודעים טוב יותר ממשרד הרישוי שאתם לא יודעים
לנהוג, גם אם כבר קיבלתם רישיון.
- הכשרה פרטית: יש
בארץ לא מעט אפשרויות ללימוד נהיגה למי שכבר יש לו רישיון. אופנוען מאומן,
פרו-ריידינג, מאמנים פרטיים: כולם שמו לעצמם מטרה ללמד את
הרוכבים לרכב, והשוק הפרטי ממלא פה צורך שהמדינה נכשלה מלעשות (כי כאמור הטסטים
לא רלוונטיים ליכולת הרכיבה). כי רק לכאורה למדת נהיגה. במציאות, לא למדת
כלום. למשל: ביום הראשון שלי עם האופנוע, יצאתי לסיבוב קטן. אני עוד בתוך החניה
של הבניין, עצרתי ליד המחסום, עוד רגע והוא מתרומם והנה ארכב לי אל החופש. אפילו
שהייתי במהירות של 5 קמ"ש ועצרתי לאט, ובחניון, נפלתי כמו טמבל עם האופנוע
הצידה. כמה מביך. למה אתם שואלים. גם אני שאלתי. אחר כך, כשעשיתי קורס רכיבה,
למדתי את הלמה (במקרה הזה: אם עוצרים בחוזקה עם הבלם הקדמי והכידון מעט מוטה,
האופנוע יפול. קל. רק שבלימודי הנהיגה איש לא אמר לי את זה אף פעם). עשיתי
קורס נהיגה פרטי (עם חן אביוב) אבל יש כאמור כמה אפשרויות. כולן, כך שמעתי,
מצוינות. קורס רכיבה הוא MUST, בטח בארץ שלנו, המסוכסכת. התחלנו
מהבסיס: איך לשבת על האופנוע. כאילו דא.
אבל איך תדע אם לא למדת קודם. בתכלס, אני לא יודע כלום. כמה חודשים של רכיבה
חידדו לי את הפער שיש, ושיהיה לי בכל העתיד הנראה לעין, בכל הקשור למיומנות
רכיבה. כן לקחתי כבר כמה השתלמויות, וכל פעם שאני עולה על המושב אני אומר
לעצמי: אתה יוצא ללמוד, חביבי.
- הנהגים האחרים: כולנו מצקצקים
על מצב הנהיגה בארץ, אבל רק כשאתה על אופנוע אתה גם רואה למה. אם לא מנסים
לדרוס אותך בכוונה, מנסים לדרוס אותך על ידי אדישות כי רואים משחק כדורגל בטלפון
(בחיי). אני, אגב, החלטתי בינתיים לא לחבר את הטלפון לכידון. אני שם את
הטלפון בתיק, כדי להישאר 100% בכביש. ואם אני צריך להגיע לאנשהו, אני מסתכל
קודם במפה איך מגיעים (שמעתם פעם על דבר שכזה?). זה בטח יעבור לי מתישהו אבל
אופנוע הוא דרך טובה לחדד לך את הריכוז. כי אם אתה לא מרוכז, אתה לא קיים.
- אחריות:
באופנוע
האחריות היא שלך. רק שלך. זה נכון תמיד בחיים אבל על המושב התחושה הזו
מתעצמת. אחריות על איכות ציוד ההגנה, ושרכסת את הקסדה, ובדקת לחץ אוויר
בצמיגים, ולא נדחפת כמו אידיוט, ושמרת מרחק, ונסעת במהירות המתאימה לכביש
וליכולת שלך ולחוקים, ולקחת בחשבון שהנהג בנתיב המקביל אולי לא מרוכז- כן,
אתה לוקח אחריות גם על ההתנהגות של האחרים, כי אין מרווח טעות. וזה בסדר, אלו
חוקי המשחק. רצית אופנוע, קח בחשבון שאינך יכול לבוא בטענות לאיש. אופנוע
מתרגל לך את האחריות כי לעולם אין לך את החופש לבהות או לנדוד במחשבות. זה
קורה לי בנהיגה ברכב, זה לעולם, אני מקווה, לא יקרה לי על המושב.
- פוליטיקה:
וואללה, עד
היום לא הבנתי עד כמה מצב הרוכבים בכביש ומול הרשויות הוא אומלל. הידעתם
שרשויות מקומיות צובעות מעברי חציה וסימוני כביש בצבע שמן מסוכן, למרות שיש
תחליפים בטוחים ולמרות שכבר מבקר המדינה נדרש לכך (בחורף, טיפה גשם ורוכבים
מחליקים על זה גם במהירות אפסית. סכנת נפשות)? הידעתם שמחזירי אור שמים
לפעמים הפוך, מה שיכול להרוג צמיג (ורוכב)
ברגע? הידעתם
שנתיבי תחבורה ציבורית, ברובם, סגורים לאופנועים (מה ההיגיון? אופנועים
הרי לא יעכבו את התחבצ, יורידו עומס מהנהגים בכביש, ויצמצמו חיכוך בינם לבין קופסאות
הפח בנות ארבע הגלגלים). יש הרבה מה לשפר בתחום. אז אדוני (או גבירתי) שר
התחבורה הבא, מי שלא תהיה, אולי תתעסק קצת באופנועים?
מה אתה
אומר?
- ציוד:
בעולם
האופנועים, כך נדמה לי, האהבות הן עוצמתיות אך קצרות. אנשים מתאהבים לרגע ואז
עוברים לדבר הבא. יום אחד הם ברכיבת מסלול, קונים חליפה באלפי שקלים רק כדי לגלות
אחרי שבוע שזה בעצם לא הדבר שלהם או שהיא לוחצת, או שפשוט אין להם מקום בארון
לתלות אותה. לזה בדיוק נולד לוח יד שניה, והוא מלא כל טוב לעולם האופנועים,
וצריך רק סבלנות, ותוכלו למצוא כל דבר, בחצי המחיר או פחות. קניתי יד שניה
כבר כמה דברים ואני מבסוט מהם. ואם יעבור לי מהם, מה הבעיה, אמכור.
- מיומנות טכנית. כבר בתור נער
קראתי את זן ואומנות אחזקת האופנוע (ממליץ, אם מישהו פספס איכשהו עד כה). אופנוע
דורש ממך הבנה טכנית וקצת מיומנות. דורש הבנה כי בלי שתבין פיזיקה, לעולם לא
תדע למה נפלת. אם לא תבדוק לחץ אויר, אולי לא תגיע. אם אין לך מפתח פתוח, איך
תקבע מחדש את המראה שהשתחררה מהנפילה (אל תשאלו איך אני יודע). אני מת על מכונות
ואופנוע זו מכונה שאין בינך לבינה הרבה מרחק. רק מושב קטן. האופנוע יחבר אתכם
אל המכונה שבכם. In a good way, I mean.
- תחביב של מבוגרים. אל תכעסו
עלי, אבל כשאני מתבונן בקבוצות הרוכבים שפגשתי, ובקבוצות הפייסבוק שאני עכשיו
חבר בהן, אני רואה הרבה אנשים בגילי. עם קרחת במקום רעמה. אני פלוס מינוס
עשור הוא הגיל של חלק ניכר מהרוכבים (לא, אני לא חושב שזה הגיל הממוצע של שליחי
וולט). אבל יש משהו באופנוע כבד שעבור חלק ניכר מהרוכבים הוא רק תחביב. יש להם
רכב ויש להם אופנוע לסוף השבוע. הם בגיל שיש להם תקציב לזה, וטיולי אופנועים בחו"ל
הפכו לעסק נרחב. אז אם אתה אופנוען, יש מצב טוב שאתה גבר מבוגר ומבוסס
כלכלית. זה הרי תחביב יקר (לא האופנוע יקר כמו הביטוח, והטיפולים, והציוד,
והעוד ציוד שחייבים, והעוד ציוד שרוצים, והעוד רק קצת ציוד כי יש במבצע בלאק
פריידי נו לא נקנה?). נשמע לי שבמובן זה הגעתי לשלב מתאים בחיים.
- קהילות:
לא יודע, איכשהו
בתמיד בתקשורת ובקולנוע חבורות אופנוענים צבועות בשחור לבן: וסט עור שחור עם הדפס
מלאכי הגיהנום בלבן. אולי גם בנדנות והרבה רעש וניקל. וגם קצת מכות. במציאות קהילות
הרכיבה שפגשתי רחוקות מכך מאוד. יש קהילות נפלאות, רבות ומגוונות. יש כל סוף
שבוע טיולים מאורגנים (רובם המוחלט – ללא כל תשלום), פשוט של חבורות שרוכבות
יחד אל השקיעה (יותר נכון, אל השקיעה אבל דרך הסיבובים). יש קבוצות מהירות ויש
קבוצות רגועות, יש קבוצות לשטח ויש קבוצות לכביש. יש קבוצות להונדה ויש
קבוצות דוקאטי. יש לקרנפים גדולים ויש לצרצרים קטנים. וכל האנרגיה הזו פועלת
בהתנדבות והמנוסים חונכים צעירים. אני עצמי נמצא בקבוצת ווטסאפ ובה רוכבי שטח
ותיקים מעבירים הדרכות של ממש לגורים כמוני. ככה סתם, כי הם אנשים טובים (אני
עוד לא עברתי הדרכת מתחילים לשטח. במקום זה נכנסתי לבד, ותנחשו מה? החלקתי
בבוץ. אחריות, כבר אמרתי). בשבוע שעבר רכבתי לטיול כבישים לכרמל ולמוחרקה "בעקבות
נביאים" וגם שם, הכל היה בטוב של חבורת
אנשים שחולקת תחביב ומעניקה הדדית. זה נהדר. וזה לגמרי משאיר אותי כאן.
ואולי במקום כל המילים יכלתי פשוט לצטט את דני סנדרסון:
"אך נועה לא רצתה מילה אחת לשמוע
שאין בה זוג צמיגים, טנק דלק ומנוע.
רק עם אופנוע!"
סעו בשלום
חברים, תהיו זהירים, ותחייכו בקסדה (הרי אף אחד לא רואה את זה חוץ מכם).
שמח שהצטרפתי
אליכם,
דעאל
