אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

חמש דרכים להוסיף שמחה לחיים שלכם

כאילו לא די לנו עם עונת הבחירות המעלה תוגה בלב כל איש, כאילו לא נמאס לנו מדעא"ש ומהחדשות המעיקות על פתחנו, הנה בא גם סרטון טיסת השוקולד כדי להזכיר לנו איפה אנו חיים ולקבל עוד חיזוק לתחושת הנאחס הכללית.
אז לכבוד חודש אדר (משנכנס אדר, מרבים בשמחה, כך אמרו) חשבתי שכדאי להזכיר לעצמי שכדאי מאוד להיות יותר שמח. והנה חמשה דרכים יעילות לשיפור מצב הרוח:

1. צאו לשחק
יש לי ידיד בן שישים שכבר ארבעים שנה ברציפות הוא משחק כדורגל שלוש פעמים בשבוע. ברביעי, בשישי ובשבת. הוא לא מחמיץ את המשחק עם החברים בעבור שום הון שבעולם, וחדשות לבקרים אני פוגש אותו והוא חבול, ומרפקיו מדממים אחרי עוד מפגש אלים עם האספלט. אבל כשאני שואל אותו: "קובי, שוב התכסחת על הדשא" הוא מספר בחיוך ענק על השינויים בהרכב ועל העובדה שהוא מרוצה שהם ניצחו למרות שהפועל שוב הפסידה. הוא נהנה מכל רגע ולא מתכוון להפסיק.
משחר האדם, שיחקנו. קופי גורילות, גורי אריות, וגם בני אדם קטנים - כולם משחקים גם אם לא למדו מעולם לעשות זאת. בבסיסו, המשחק הוא התנסות בסביבה בטוחה לרכישת מיומנויות פיסיות ואינטלקטואליות. אתה לומד לחדד את קשר יד-עין במשחקי כדור, את תהליכי החשיבה במשחקי קופסה, את האינטראקציה החברתית (בכל משחק כמעט), כמו גם את יצר התחרות, הנצחון, הדיאלוג והיכולת להפסיד (לא שזה קרה לי פעם).
מה שמעניין במשחקים הוא שעולם המשחק וחוקיו הופך לעולם כולו בעת המשחק. מה שמחוץ למגרש, לא קיים. היישות שלנו והקשב שלנו מתרכזים רק במטרה, בשחקנים, בחוקים, בנצחון. ההדחקה של עולם המציאות לטובת עולם הדמיון המשחקי הוא נכס אמיתי. לא סתם ילדים נהנים לבנות בקוביות, לעצב ארמונות בחול או לשחק בקאובואים. המשחק הופך למציאות חדשה, זוהרת יותר, מרגשת יותר, מסעירה יותר. והמציאות האמיתית, הלוחצת והדואגת והמוגבלת, נותרת מאחור. המשחק לכן אינו רק דרך להעביר את הזמן או לשפר את המיומנות שלכם בכדור נוצה, אלא דרך להפוך יום קשה ליום שמח, להפוך לחץ לרוגע, להפוך חוסר זמן לעודף זמן.
משחקים הם גם הזדמנות מצוינת לפעול ולזוז, ובכך להרוויח עוד תגמול לתחושה החיובית. אם אתם משחקים משחק פיסי - קבוצתי או אישי, יש היי גדול באנרגיה המתפרצת, בהזעה, בפעילות, באנדורפינים המשתחררים. אתם גם משפרים את הכושר הגופני, את הקורדינאציה, את הריכוז והסבולת, וגם נהנים כל הדרך אל הגול.
בקיצור, צאו לשחק, כי (עכשיו) נעים שם בחוץ.
וגם סתם לשחק בחלוקי נחל יכול להיות נפלא

2. תתכנסו עם המשפחה
משפחה יכולה להיות מקור לנחת ולשמחה, אבל גם מקור לא אכזב למתח ולחץ. סופרים רבים עשו מהאפשרות האחרונה קריירה. אני בוחר באפשרות הראשונה.
לשחק עם הילדים. לשבת יחד סביב ארוחת ערב רגילה. לטייל ביחד. לשמוע את הילד מנגן ולצקצק מרוב נחת. יש הרבה אפשרויות בהן המשפחה הגרעינית, וגם המשפחה המורחבת, עשויות להיות מקור לכח ולשמחה. החכמה היא לא להתעורר יום אחד, נגיד בעוד ארבעים שנה, ולגלות שלא עשינו את זה מספיק.
אמרה נדושה ביותר היא שאיש עוד לא התחרט על ערש דווי על כך שלא היה די זמן במשרד. אבל אנשים רבים התחרטו על כך שהחמיצו את ילדיהם מתבגרים.
בסופו של יום, מדובר בסדרי עדיפויות, ואם תשימו את השמחה והאושר שלכם במקום גבוה בסולם, תגלו שפתאום דברים רבים מחייכים אליכם בחזרה. שווה לנסות.

3. פתחו תחביב
לפני שלוש שנים החליט גיסי לבנות במו ידיו גיטרה חשמלית. הוא תמיד אהב לנגן אבל ג'וק הבנייה נכנס והוא התחיל לנגר וללמוד כיצד ואיך בונים את גיטרת חלומותיו. הוא אדם עסוק, עו"ד, עם שישה ילדים (!), אבל מרגע שנחה עליו הרוח, הוא התמלא אנרגיה חדשה. הוא משוטט במחסני עצים כדי למצוא את החתיכה המושלמת לגוף או לצוואר. הוא מבלה שעות בעיצוב ובתכנון ובניסור ובהקצעה ובשיוף ובצביעה ובכיוון של הגיטרות שיוצאות תחת ידיו. הוא עדיין עובד במשרה מלאה אבל התחביב שלו ממלא את ימיו אושר ואת לילותיו בנסורת.
אבל ביננו, לא כל אחד צריך תחביב כה מורכב. כי אצלי למשל, המקסימום שאני יכול להגיע ביצירת כלי נגינה זה תוף מרים, וגם זה רק אם מישהו יסדר את המצילות מראש. אבל יש לי לא מעט תחביבים אחרים, ואני ממליץ גם לכם לטפח כמה. זה יכול להיות גם תחביב קטן וטוב. אישתי למשל למדה לסרוג לפני שנתיים שלוש ומאז סריגת צעיפים הפכה למשהו שממלא אותה נחת. זה יכול להיות נגינה, או צילום, או עריכה, או כל דבר אחר שקשורה בו יצירה ויצירתיות. כן, גם ספורט זה תחביב, אבל אם אתם צופים בספורט בטלוויזיה זה אינו מחליף תחביב אמיתי המקדם אתכם, הדורש מכם יכולת ואילתור ומחשבה ובעיקר- יצירתיות.
כמו המשחק גם התחביב יעניק לכם חופש ומפלט מהיומיום אל המחוזות הפרטיים שלכם. אל המקום בו אתם קובעים את הקצב ואת הזמן ואת ההתקדמות. אני מאמין כי תחביב עושה אותנו אנשים טובים יותר.


לייזר לויד, בלוזיסט חרדי, בוחן לראשונה את הגיטרה של גיסי, ומתעלף מעונג

  4. צאו לחופשה
אתמול היתה לי ישיבת עבודה עם מנהל IT בכיר באחד מארגוני התכנה הגדולים בארץ. הוא בחור שמח ולבבי אבל הוא השתעל ונראה עייף במיוחד. מה קרה, שאלתי. שמע, הוא אמר, אין לי רגע. אני יודע שאני צריך לצאת לחופש אבל אני לא מסוגל. אני לוקח את העבודה הביתה, ועובד מסביב לשעון ועד שסוף סוף אמרתי לעצמי שבעשירי אני אקח לי יום חופשה וכבר סימנתי את זה ביומן, אז אחרי שעתיים התקשרה אלי המזכירה של המנכ"ל ואמרה לי שיש פגישות חשובות באותו יום. אז ביטלתי את החופש. נו, מילא.
זה סיפור קטן. אחד ממיליונים אחרים. אני לא מדבר על חופשה זוהרת ומנצנצת אלא על חופשה קטנה. כזו שמגיעה לכם מבחינת ימי החופשה הרגילים. עבודה בעומס קבוע וגבוה אינה טובה לנפש, לא לבריאות וודאי וודאי שאינה מועילה למצב הרוח.
אם הנשיא אובמה יוצא לחופש, אמרתי לו, אני מניח שגם אתה יכול.
לא יודע אם זה שכנע מישהו אבל אותי כבר מזמן לא צריך להתאמץ כדי לשכנע לצאת לחופשה. כן, אני עצמאי וכל זה אבל נולדנו יצורים חופשיים. העבודה וההרגל השכיחו מאיתנו את העובדה הזו. ורק כשאנחנו חופשיים אנחנו יכולים להיות מאושרים באמת. תחשבו גם חיות לעומת טבע. צאו לטבע.

5. תאכלו שוקולד (אבל לא בטיסות)
אחרי מופע האימים של האחיות מציון בטיסת ישראייר, אי אפשר היה שלא להרהר אם הגורם היה האלכוהול או שמא דווקא השוקולד...
כי שוקולד איכותי, מריר כהלכה, יעשה נפלאות לא רק למצב הרוח שלכם, אלא גם לבריאות הלבבית, לאנרגיה ולבלוטות הטעם. כשאנחנו אומרים "שוקולד מריר" מתכוונים לאופציות שהן 80% מוצקי קקאו ויותר. הוא כולל אנטי-אוקסידנטים חזקים והשומן של הקקאו הוא טוב במיוחד (בעיקר שומן חד-בלתי רווי, בדומה לשמן אבוקדו).
יש אנשים רבים שנשבעים ביקר להם שרק שוקולד עושה להם טוב, אבל הרבה פעמים מדובר באנשים שמתבלבים בין שוקולד אמיתי מקקאו לבין מקלות הסוכר הצבעוניים שבטעות קוראים להם גם שוקולד, שמוכרים אותם במטוסים ושאנשים נטרפים על דעתם בגללם.


כך או אחרת,
חודש אדר שמח
ותהיו לי שמחים ובריאים
דעאל

By מר קדמוני with 6 comments

חזרתי רעב מסן פרנסיסקו, אז הכנתי קצת אוכל לשבת




הי חברים וחברות,
מצטער שהיה קצת שקט כאן לאחרונה. הייתי זקוק לחופש וקליפורניה, על נופיה ואנשיה, הפליאה לפנק אותי. אבל כבר חזרתי וכבר אין לי ג'ט לג, וכבר נעשתי שוב רעב, אז הנה כמה מתכון נחמד שאילתרתי היום.

וייסבראטן אסיאתי
נתח וייסבראטן, טרי, יפה ומבריק (זה נתח קצת גדול כ2 ק"ג אבל גם נתח של קילו -קילו וחצי יעשה עבודה מצוינת)
בצל גדול
חמש שיני שום
חצי צרור עלי סלרי
חצי צרור כוסברה קצוצה
קצת פלפל חריף אדום
סנטימטר וחצי של שורש ג'ינג'ר טרי
שתי פטריות פורטבלו

במחבת ממיסים שומן בקר (או שמן זית, או שמן קוקוס), ומטגנים את הבצל. מוסיפים את השום, ואח"כ את הפטריות והסלרי ומאדים יחד כעשרים דקות. מוסיפים כוסברה ואת הפלפל החריף וכוס מים (או ציר בקר או עוף, אם יש). מתבלים בפלפל שחור ומלח.
את נתח הבקר חורצים לעומק, בסכין חדה, לכל אורכו. מורחים את הנתח מבחוץ ומבפנים בשמן זית, וממלאים את הנתח בחצי מהתערובת. קושרים היטב בחוט קשירה.
את שאר התערובת מורחים היטב על הנתח מכל צדדיו ומכניסים בתבנית לתנור חם (220 מעלות) לרבע שעה. מנמיכים את האש ל 180 מעלות ואופים עוד כארבעים דקות. משתמשים במדחום  בשר כדי לוודא שהחום בפנים הנתח לא עולה על 70 מעלות. מוציאים ונותנים לו לנוח לפחות רבע שעה לפני שיורדים עליו ולא משאירים ממנו זכר.

ובתמונות, לעצלנים:




נו, איך העדשה החדשה של המצלמה?


עוף במנגולד וחומוס
מתכון שפעם ראיתי באינטרנט ועשיתי מהזכרון (אמש היה מבצע של 25% הנחה בעדן טבע מרקט על הבשר והעופות ללא אנטיביוטיקה, אז היתה הזדמנות לקנות עוף שאפשר לאכול, כי עופות "רגילים" אנו לא קונים). וכך עשיתי:

ארבע כרעיים מפורקים לשניים
בצל
ארבע שיני שום
צרור עלי מנגולד
חצי צרור כוסברה
כוס חומוס (מבושל או קפוא או מקופסא)

קוצצים ומאדים את הבצל עם השום היטב. מוסיפים את הכרעיים ומטגנים כעשר דקות, שיקבלו קצת צבע. מוסיפים את המנגולד הקצוץ, את הכוסברה ואת החומוס. מוסיפים שפע פלפל שחור, כורכום, מלח, מכסים ומבשלים שעה. פשוטטטט. אפשר לסחוט פנימה לימון לפני הסוף שנותן קיק קטן לעסק.


והעמדתי גם סיר מרק, כי בכל זאת, חורף...

שתהיה שבת שלום ומנוחה, ובתיאבון!

By מר קדמוני with 3 comments

כיצד ומתי אמריקה תציל אותנו? (דיווח מהשטח!)

"ברוך הבא לאמריקה ידידי"
כך אמר לי בחיוך חסר שיניים כרטיסן אדיב בסטריפ של ווגאס כששאלתי אותו איפה צריך לרדת. האמת שהוא היה די רחוק ממני - הכרס שלו התייצבה בינו לביני, מבטיחה כי גם אם ירצה לתת לי חיבוק משום מה, הוא לא יוכל. למזלי, הוא גם לא תכנן את זה.
אמריקה היא כנראה לא השטן הגדול שמדברים עליו בדעא"ש, אבל היא בוודאי גדולה מאוד: גדולה בשטחה, גדולה במספר אזרחיה, גדולה בעוצמתה הכלכלית והצבאית, אבל גם עצומה בהיקף המותניים הממוצע של תושביה. לא צריך מחקר בשביל זה, מספיק לשבת חצי שעה בסטראבאקס ולהתבונן בעוברים ושבים ברחוב ההומה-תמיד בווגאס. כבר כתבתי פעם שהשמנים של אמריקה זה לא השמנים שלנו. לא בשכיחות ולא באיכות. אצלנו יש, אבל כאן זה כל אדם שני: צעירים וצעירות, בני נוער, היפסטרים מזוקנים, ערסים-שחושבים-שהם-ראפרים, קשישים ונסיכות מזדקנות - דומה כי קללת ההשמנה הקיצונית נוחתת על כולם במידה שווה. הם שוכרים קלנועיות כדי להתנייד. בידם האחת ינהגו ובידם האחרת לעולם תהיה כוס שתיה ענקית, ממותקת, עם קש. והם עצומים. זוכרים?

לאס ווגאס היא אב הטיפוס של כל מה שרע באמריקה. היא גדולה מהחיים. יש בה את המופעים הכי מדהימים, המלונות הכי מפוארים וגם הכי מיותרים, המזרקות הכי גדולות ולצידן האמנים הכי פטאתים (מישהו מחפש חקיין של אלביס?), האורות הכי נוצצים והחשפניות הכי עסוקות (כך שמעתי). ובכל הדבר העצום הזה לא תמצאו דבר אמיתי אחד. אפילו את תחושת המדבר יוצרים האתרים מחדש מסלעי פלסטיק צבועי אדום חמרה. השמיים בקזינו יהיו לעולם מצויריים והזכיה בעשרה סנט תצלצל במטבעות שאינם קיימים. ובכל ווגאס לא תמצאו עשרה גרם של מזון אמיתי. כלומר, בוודאי שתוכל לקנות מושב במסעדה מסתובבת, עם שף מפורסם, ועם תפריט אולטרה סגול והיפר מודרני, אבל לא תוכל לעצור בחנות ולקנות אוכל אמיתי. הכל יהיה תמיד מהיר, מעובד, גדול, קרקסי, מוגזם, מיותר. הכל כדי לשרת את הכלכלה ואת הצרכנות ללא גבול של התייר המזדמן.
ווגאס משרתת היטב את האתוס האמריקאי: תן לי להנות מהחיים, אבל תשאיר את זה דל שומן, כי אני לא רוצה התקפי לב.

למוצא הישר של משהו אמיתי ינתן פרס אותו יוכל להמיר לז'יטונים בקזינו הקרוב
ומווגאס טסתי הבוקר לסן פרנסיסקו.
מה אומר לכם: גשר שער הזהב יפה כמו בסרט, והאווזים אכן שטים בין הסירות. אבל לגמרי במקרה, בחנות המזון הראשונה אליה נכנסתי כדי לקנות משהו לפיקניק מול הגשר (לא אכלנו מהבוקר והרעב כבר הגיע), היה לי קשה להחליט מה לקנות. אינספור סוגים ומינים של אוכל אמיתי, ורק של אוכל אמיתי. כל סוגי הירקות, השורשים, הפטריות שעולים על דעתכם. חטיפי אצות, קימצ'י תוצרת בית, דגים ים מעושנים ומאודים, סלמון פראי, בשר אורגני ועוד ועוד. שום דבר מעובד לא עבר את הפתח. ואחר כך ראיתי שזה לא חריג, וכל מקום שני מתגאה בכותרות ענק של "אורגני".

ללא חשש לאס ווגאס

לעומת ווגאס ההמונית והתעשייתית, בסן פרנססיקו הצביעו ברגליים בחזרה אל העבר, אל הטבע, אל הפשטות. מורשת וודסטוק מעולם לא היתה נוכחת יותר (אבל אני מודה שהקטע עם הפרחים בשיער כבר פחות חזק). סן פרנסיסקו תמיד היתה החזית של הקידמה האמריקאית. לא רק פייסבוק, גוגל ואלף ואחת חברות אחרות התפתחו בעמק, אלא גם רוח החלוציות והחדשנות, עטופות היטב ברגש של אותנטיות ומקוריות. לעומת ערים אחרות וממהרות, החוף המערבי נושם עמוק ומשתדל להיות רגוע, ולמחזר, ולא לעשן, וגם: לחזור ולבשל.

כי בתנועת המטוטלת הגדולה של ההיסטוריה, אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת האפס.
נקודת האפס היא הנקודה הגבוהה ביותר שהאינרציה, כח ההתמד, אפשר למטוטלת להגיע אליו. ועכשיו המטוטלת עצרה לרגע קל, ואולי אולי אולי היא תתחיל בקרוב מאוד את מסעה חזרה, אל הכוון ההפוך. אחרי 40 שנה של שטיפת מוח עצומה, ציבורית, של קידוש המזון התעשייתי (כדי להקל על החיים, כדי לאפשר לנשים לעבוד, כדי למכור מיקרוגלים, כדי "לקלוע לטעם" הצרכני, כדי "לעודד את התעשייה" וכדומה), הנה זו פעם ראשונה שנדמה שמבצבץ סיכוי לאלטרנטיבה העתיקה, הטבעית, האותנטית, של אוכל אמיתי, ממצרכים אמיתיים, שגידלו אנשים אמיתיים.

כל בר דעת מבין כי המלצות התזונה של הממשל האמריקאי של ארבעים השנים האחרונות נכשלו כשלון עצום, וכל מי שביקר פעם באמריקה רואה זאת בכל העצב. הכשלון הזה מהדהד בכל אשר תפנה, ורק הטריות והרעננות שנושבים לעתים מסן פרנססיקו מפיחים ברוח העייפה מעט אנרגיה.
בחודש הבא, כך אומרים, ישתנו סוף כל סוף ההמלצות הגרועות של הממשל, והטירוף יעצר. אולי. "פתאום" יגלו האמריקאיים שלאכול שומן זה לא רע ושלאכול סוכר זה רע מאוד. שלאכול אוכל מעובד יהרוג אותם ולא יעשה אותם שמחים יותר, ושלאכול אוכל אמיתי יעשה אותם מאושרים יותר ולא רעבים יותר.
אתם קולטים? ארבעים שנה הממשל שלנו מעתיק כל דבר מהאמריקאיים, כולל את המלצות התזונה הנוראיות שלהם, ואולי יש סיכוי שזה ישתנה בקרוב, ושהרופאים (והתזונאיות) יודו בפה מלא כי טעו והטעו. לא טוב לאכול דל שומן. לא מסוכן לאכול כולסטרול. כן מסוכן לאכול המון פחמימות. מסוכן לאכול אוכל מעובד. בטוח לאכול אוכל אמיתי.

ואולי אני אופטימי מדי (אבל היי, אם לא הייתי אופטימי לא הייתי כותב את הבלוג הזה כבר יותר משמונה שנים).
ככה מרגישה אופטימיות זהירה
בעזרתכם, אולי שר הבריאות הבא יתעורר גם? (הערה: כתבתי את המכתב הגלוי הזה לשר הבריאות כבר לפני חמש שנים, ובינתיים לא זז כלום, אבל אני אופטימי. אני רק משנה את שם השר כל כמה שנים. מעניין איך יקראו לבא בתור).

ביחד אתכם, רק ביחד אתכם, לא נאפשר לארצנו הקטנטונת להפוך ללאס ווגאס. אם כבר, עדיף להפוך אותה לסן פרנסיסקו (לא נראה לי בעיה. כבר יש לנו ים, והרים, ופלצנים לרוב).

כי ביחד, נוכל לשנות את המציאות!

(עוד שבוע אני חוזר ובינתיים הגיבו, שתפו וספרו לחבריכם)

By מר קדמוני with 3 comments

מי אני, איך נפטרתי מ-16 ק"ג וכיצד נעלמו כל המחלות, תופעות ומיחושים משונים


הי דעאל,
שמי שרונה ואני מורה העובדת בכמה וכמה משרות הוראה. במשך שנים התעסקתי עם המשקל שעלה וירד כמו מטוטלת והפך את חיי כל פעם מחדש. במשך שנים גם התמודדתי עם מיגרנות איומות ונוראיות שאיימו להרוס את שגרת-יומי, שגרמו לי להפסדים של ימי עבודה ושבועות של ריתוק למיטה תוך שימוש רב בכדורים שלא תמיד עזרו. מיגרנה היתה סיוט חיי ולאף רופא ורופאה לא היה מזור חוץ מתרופות חזקות מאוד בעלות תופעות לוואי לא נעימות ככל וכלל. גם ביקורים בבתי חולים ובדיקות שונות ומשונות לא עזרו. מרפאים המכונים 'אלטרנטיבים' לא הושיעו וגזלו את מעותיי הדחוקות, כבר השלמתי עם חיים של כאב כרוני בלתי-נסבל והשמנה שלא תיעלם לעולם.
כל חיפושי אחר מזור עלו בתוהו. בנוסף לסבל המיגרנות, לא היה מנוס מלהודות – אני מכורה לפחמימות. כתבה מקרית הובילה אותי לספר 'בטן של חיטה' בינואר 2014 ומאז יצאתי למסע של גילוי על האוכל, על עצמי, על הפוליטיקה שעומדת מאחורי המזון ועל הדרך להבריא בדרך שאף רופא לא סיפר לי עליה.
גיליתי את הפליאו!
במהרה רכשתי כל ספר שיצא בנושא והתחלתי ללמוד את הנושא באדיקות.
לאחר שבועיים של אבל ומחשבות של 'מה אני אוכל'? 'איך חיים בלי לחם....וגם בלי עוגות'? 'אז מה אוכלים במקום? 'ומה אני אבשל עכשיו'? 'ואיך מתחילים'? – החלטתי שאני לא מוותרת והתחלתי להפחית את הגלוטן והסוכר כדי לראות איך אגיב. פחדתי לעשות הכל מהר כי בראש שלי היתה תפישה שזה קיצוני ושצריך לעשות דברים בצורה הדרגתית. ולמה חשבתי שהדיאטה קיצונית? מכיוון שבגיל ההתבגרות, בעקבות קשיים שונים, החלטתי שאני צמחונית שלא אוכלת יותר בשר. למה? ככה! בלי שום הסבר הגיוני נמנעתי מבשר במשך ארבע שנים קריטיות של גיל ההתבגרות. תקצר היריעה מלספר על כל הצרות שקרו לי בעקבות כך: עייפות, השמנה, נשירת שיער, עצבנות וכך החלה ההתמכרות לפחמימות ומילדה רזה הפכתי לנערה שמנמונת. החל מחול-שדים של הרזיה/השמנה והתמודדות עם ההשלכות של תזונה לא מזינה. הבעיה, שלא היתה לי שום דרך להבין את זה, שום מידע אמיתי שיסביר לי שהגוף שלי רגיש לגלוטן ושום מידע איך לשנות. הצמחונות היתה קיצונית וגם הדיאטה שעשיתי אחר כך בשומרי-משקל, עשר שנים אחרי הצמחונות, גם היתה קיצונית. נכון, ירדתי במשקל אבל הגעתי לתת-תזונה וכל המשקל עלה אחרך כך בחזרה ויותר. בנוסף, הברזל בדם היה כל כך נמוך שהרופאה בקופת חולים פשוט נבהלה.
טוב, לאחר שבוע של הימנעות מגלוטן, שבוע ללא שום תסמיני גמילה, מצאתי את עצמי משפשפת את עיניי – זאת אני? לאן נעלמה העייפות הידועה? מהיכן כל האנרגיות האלו? מה זה הצחוק המתגלגל הזה? הרי לא היה יום שבו לא נצמדתי למיטה בעייפות בלתי-מוגבלת. כל יום סיימתי יום-עבודה כמו סמרטוט... קמתי בבוקר עייפה ונרגנית וכך הייתי כל היום. התלמידים באותו יום לא הבינו למה אני מלאת אנרגיות וקצת מתישה אותם...הבנתי שהגעתי למקום הנכון. גם הריכוז היה בשמים.
לאחר שהבהרתי לכל הסובבים אותי שחיטה, דגנים, סוכר, משקאות קלים, עוגות ושאר אויבים לא נכנסים יותר לפי – הבנתי שאין דרך חזרה. ביום ההולדת של אמא שלי, 17 לינואר, אף עוגה מושלמת שאמא מכינה לא היתה שם בשבילי עוד – אני הייתי נחושה ולא נתתי לאף אחד להסיט אותי מהמטרה.
אחרי הק"ג הראשון שירד מהר ואחריו עוד אחד ועוד אחד – הצבע חזר ללחיי, הפנים החלו להתכווץ, הבטן ירדה, האנרגיה היתה בשמים התחלתי לשים לב לעוד תופעות שונות ומשונות שנעלמו:

  • ריפלוקס -  תופעה מעצבנת שבה מיצי קיבה עולים בחזרה וגורמים לשיעול בלתי נסבל. הייתי נחנקת באמצע הדיבור והרבה פעמים מול כיתה..לא נעים. 
  • כאבי פרקים – כפות הרגליים היו זקוקות קבוע למדרסים. לא יכולתי לפעמים לדרוך עליהן שלא לדבר על לקנות נעליים פשוטות וזולות. הכל היה חייב להיות אורתופדי ויקר. גם הברכיים כאבו והיה קשה לבצע תרגילים בשיעורי ספורט. 
  • כאבי שרירים – כל שינוי מזג אוויר גרר בעקבותיו כאבי-שרירים איומים בעיקר בגב. מזגן היה גורם לי לחרדה – ידעתי שאח"כ ייחלו כאבים ואם אין לידי כדור מוסקול – הלך עליי. 
  • תסמונת קדם וסתית – בוא נגדיר את זה ככה, בנס לא הסתבכתי עם אף אחד. עצבנות, עייפות, חולשה ועוד היו מנת חלקי כל חודש וחודש מגיל צעיר. אז לא הכל נעלם אבל הופחת משמעותית והיום אפשר לתפקד בלא להרגיש סוג של נכות חודשית מעיקה.  
  • בעיות עיכול – הקיבה הפסיקה להיות רגישה וכן..מביך אמנם לספר אבל גם הגזים נעלמו, תודה לאל על חסדים קטנים... חחח
  • סטרס – לחץ, עקה ועוד הגדרות לא יכולות להסביר את התחושה המוזרה בחזה שבה האדם מרגיש שהוא חייב למהר ולמהר כי אחרת מה? מה יקרה? היום, הסטרס נעלם לחלוטין למעט לחץ חיובי שבתור בני אדם אנו זקוקים לו כדי להתקיים. 
  • רעב – לא היה רגע שבו הרגשתי צורך להפסיק לאכול. לא הרגשתי את השובע מגיע אלא רק את תחושת המלאות וההתפוצצות. לאחר שעה או שעתיים הרגשתי שוב רעב ומעגלי-האכילה לא נשברו. הייתי עוברת ליד מאפיה ומפנה את מבטי כדי לא להתפתות. היום, אין רעב קיצוני אלא רק רעב אמיתי של גוף שהתרגל לאכול מה שנכון לו, בזמן המתאים וללא האבסה וללא בקרה. מאפים גורמים לי לתיעוב ואני לא מאמינה שקראתי להם פעם אוכל. 
  • מצבי רוח – הגלוטן גורם למֹח להתמכרות. את זה כבר הבנתם אבל הגלוטן משפיע גם על מצבי הרוח של האדם. עצבנות, עצב, תחושת דיכאון ועוד נעלמו לבלי-שוב. (אמן). ד"ר דייויס תיאר בספרו קשת של תופעות התנהגותיות הקשורות לתזונה לא בריאה. פתאום שאלתי את עצמי, האם מה שהיה עד עכשיו בעצם זה לא באמת אני? האוכל משפיע לא רק על המשקל אלא על הצורה שבה אנו תופשים את עצמנו, על האוטונומיה שלנו להחליט מי אנחנו, מה משפיע עלינו בדיוק כמו ללכת לטיפול פסיכולוגי רק בלי להוציא כל כך הרבה כסף.
  • מיגרנות – נעלמו כמעט לחלוטין כולל ההתקפים הקשים. מדי פעם, בהשפעת מזג אוויר שרבי יש קצת כאבי ראש אבל בהחלט לא כאלו שמרתקים אותי למיטה ואין ימי עבודה מופסדים בעקבותיהם. 
  • שינה – השתפרה פלאים, נרדמת מהר ובעיקר שכחתי מה זה לישון צהריים!!! אין עייפות מעיקה ואין נרגנות עקב חוסר-שינה.
  • בעיות חניכיים – אז הרופא אמר שמעולם (אני כבר 15 שנים אצלו) הוא לא ראה את החניכיים שלי במצב כל כך טוב. אין דלקת, אין נסיגה וכמעט שאין אבנית. ובאמת שאני מקפידה כל חצי שנה לבקר אצלו לביקורת וטיפול. הללויה.  

כיום אני רגועה, רזה יותר, חזקה פיזית כמו שלא הייתי בחיים, מתאמנת בחדר כושר, אנרגטית, מרוכזת וממוקדת מטרה, וגם פתחתי קבוצה קטנה לחבריי הקרובים שבהם אני מנחה אותם איך להתחיל שינוי. התמונות שפרסמתי בפייסבוק עשו את שלהם ופנו אליי אנשים שלא הכרתי אישית. אמרתי לעצמי שאם קרה לי משהו טוב כל כך, אז למה לשמור אותו בסוד? המסע עדיין לא הסתיים ואני לא מוטרדת מהמשקל שקצת נתקע, אני אומרת לעצמי שאני בריאה וזה מה שהכי חשוב בחיים. התחלתי גם לבשל וביקשתי מאמי להכין לי מאכלים עתירי-שומן כמו שאכלו פעם – מח, לשון, מרק עצמות ועוד מאכלים מסורתיים שעברו במשפחתי. ישבתי עם סבתא וביררתי איתה מה הם אכלו אז כשהם חיו בעיראק הרחוקה. כל מה שהיא תיארה זה בעצם הפליאו – אוכל לא מעובד, טרי, ללא הנדסה גנטית, ללא חומרי-הדברה, פירות וירקות בעונה והכל היה מוכן כל יום כי לא היו מקררים. לא זרקו את האיברים הפנימיים ולא אכלו סטייקים – רק בישול איטי ואיכותי.
הרווחתי בריאות. הרווחתי את החיים שלי בחזרה.
הטעם שלי באוכל השתפר והמודעות העצמית שלי עלתה. אני לא מתביישת בגופי ולא מסתירה יותר את הבטן ואת הבושה בעודף-המשקל. וכמה שלא נספר לעצמנו שאנחנו אוהבים את עצמנו, וזה נכון, השמנה היא לא דבר נעים ואפשר ויש דרך להיפטר מעודף משקל בדרך בריאה, איכותית ומהנה.
רק בריאות!
שרונה




**********
תודה על השיתוף שרונה!
תרגישו חופשי לפרגן לשרונה בלייק ענקי או (גם) בתגובות כאן, וכמובן גם לשלוח לי את הסיפור שלכם. 
יחד אנו בדרך הנכונה לעשות כאן שינוי אמיתי.
שבת שלום,
דעאל

By מר קדמוני with 10 comments

לאיזו מפלגה היה מצביע האדם הקדמון? ולאיזו אתם...

(אני טקסט פוליטי)
עוד שישה שבועות, כך אומרים, תהיינה שוב בחירות. איני יודע איך אתם מרגישים מול העניין, אבל אני חש מחנק קל בגרון, אני מריח משבי אוויר עם ריח מעופש ובעיקר סובל מבחילה קלה ופעילות מעיים נמרצת. אני חושש שאני לא היחיד כאן שמרגיש ככה.
אז חשבתי לעצמי, לו הייתי חוזר אחורה במנהרת הזמן, או מפליג לקצה העולם אל אותם שבטים נדחים, ומראיין את תושבי המערות והיערות, הקרחונים והסוואנות - לאיזה מפלגה היו מצביעים? אילו תשובות הייתי מקבל?
כדי לקצר לכם את התהליכים, ולחסוך לכם את מחיר הכרטיס, את ההרפתקאה ואת עלות המתורגמן, החלטתי לבצע ראיון פוליטי עם איש העבר. אולם, לא שאלתי על המפלגות הספציפיות שמתחרות כאן אצלנו. ראשית, כי רובנו לא מצביעים למפלגות (כך אומרים הסקרים) אלא מצביעים לאנשים, והאנשים, אעפס, זה כבר סיפור יותר קשה כאן. אני חושש שאף אחד או אחת מראשי המפלגות הנוכחיים שלנו לא היה צולח את ועדת הקבלה של שום צ'יף מקומי, בשום מקום: זה נכלולי וזה למלמ (לא מזיק, לא מועיל), זו הפכפכה וזו קולנית, זה מתייפייף וזה מתחסד, זה מחזיק קופת שרצים וזה אוכל קופת שרצים, זה שומע קולות וזה משמיע נהמות. בקיצור, טוב לנו גם בלי הפנים והשמות. מעבר לכך, אמנם אנו מאמינים ששמות מנהיגינו נישאים ומוכרים בכל מקום, בכל פה ובכל עם, אבל בכל זאת - אולי עדיין לא שמעו בערבות סיביר עדיין על מועמד זה או אחר שלנו? לכן נשתדל להתייחס לעניין הרעיוני בלבד. בואו נדון לרגע בשוק הרעיונות.
גילוי נאות לפני שמתחילים: אני לא באמת ראיינתי אף בן שבט זולו וגם לא שום אינואיט או נווד מונגולי. המקסימום שהגעתי אליו היה תימנייה זקנה, וגם היא לא שמעה כל כך טוב. הדברים להלן הם הפרשנות האישית שלי, וגם אותי היא לא לגמרי מחייבת.

הולכים להצביע  (קרדיט)

חירות - הערך המרכזי, החשוב ביותר והבסיסי ביותר אצל כל תרבות קדמונית הוא החירות, החופש. אנחנו, המערביים, רגילים לחיות במסגרות. כך מאורגנים חיינו. יש לנו משכנתא. יש לנו התחייבויות בעבודה. צריך להביא את הילדים ל"מסגרת" עד שעה מסויימת בכל בוקר. צריך לשרת במילואים. צריך לשלם מיסים. יש לנו ועד בעבודה ויש לנו ועד בית ויש לנו ועדת הורים ואפילו ועדת קישוט. אנו כה שקועים בתוך תרבות החובות וההתחייבויות הללו עד שקשה לנו לראות שישנה אפשרות אחרת. שישנן תרבויות המקדשות את חירות הפרט. בה "המערכת", הסביבה, המדינה, הממשל, השלטון, אינו מעורב כמעט כלל בחיי היחיד. קח שבט קדמוני שכזה, הוא הרי לא ראה מעולם את מוסדות השלטון. הוא לא יודע שיש מפלגות בכלל. ובטח ובטח שהוא לא חש "חובה" להצביע. כי הוא אינו מכיר חובות או התחייבויות. הוא לא מצפה שיתנו לו קצבה אבל גם לא מוכן לשלם מיסים. הוא חופשי, ובעיקר, נפשו חופשייה. הוא ירצה להצביע (רק אם ממש יתחשק לו), למפלגה שתשמר את המהות הזו ולא לזו שתצמצם את חופש הפרט למען מטרות אחרות, ולא משנה מה אלו תהינה.

עצמאות - הצייד לקט חי את חייו סביב הצורך לשרוד. לא משנה מה קורה סביב - עונות שחונות או עונות ברוכות - האדם צריך להמשיך ולאכול, להמשיך ולהתקיים, להביא מזון ובטחון לעצמו, לילדיו, למשפחתו ולשבטו. הצייד והמלקטת הם עצמאיים מלידה. איש לא ישלם להם את משכורתם אם יתבטלו. איש לא ידאג להם. לבדם הם בעולם. חירותם, וקיומם כולו, מונחים על כתפיהם בלבד. כן, ישנה ערבות הדדית, וישנה אחריות של כל אחד מחברי השבט אל השבט כולו (כולם משתתפים במאמץ. זה בצייד וזו בליקוט, זה בהכנת חיצים וזו בשמירה על הילדים שאימותיהם מלקטות ועוד). אבל כולם עצמאיים. הילדים גדלים לעצמאות מרגע בו הם מסוגלים ללכת בעצמם. הם מצפים מהמסגרת שתאפשר להם את העצמאות הזו ולא תחנוק אותם בחוקים ובתקנות, בסובסידיות ובהוראות שעה. מקום בו האדם הבודד יכול ליזום ולהצליח, הוא מקום בו יכול ידידינו הקדמוני לשגשג ולהתרבות. מפלגות שמסרסות את העצמאות, את תחושת המסוגלות ואת היוזמה הן מפלגות המתנערות מטבענו ומכפיפות את עצמן לסדר מדומה שסופו להתפרק.

גמישות - אנו חיים בעולם תחת אשליה של יציבות. אנחנו רוצים ומצפים שהמחר יתנהג כמו האתמול. שתהיה יציבות בכל מקום: יציבות מחירים, יציבות פוליטית, יציבות עסקית, יציבות בריאותית. אבל המציאות טופחת על פנינו השכם והערב ומגלה לנו שאנו שבירים ואין מאומה יציב יותר מאשר השינוי עצמו. בעולם הקדום או הפראי המצב היה כאוטי עשרות מונים: רגע אחד אתה טורף, במשנהו אתה נטרף. רגע אחד יש שפע ומזון ורגע אחר, רק בצורת ומחסור. בעולם שכזה גדל המין האנושי ואליו הוא השכיל להתאים את עצמו. לכן יש לנו יכולת נדירה של גמישות: מחשבתית, תנועתית, תזונתית. אבל ככל שהעולם המודרני כבש את השממה, אנו אנשי המערב השבע, התרגלנו להיות פחות גמישים ויותר תלויים. יותר מקובעים. באופן דומה יש מפלגות המבטיחות יציבות (כי זה מה שכולם רוצים), אבל היציבות הזו לעולם באה על חשבון יוזמה, עצמאות וחירות. האדם הקדמוני ירצה יציבות, אבל יודע בו בזמן כי הוא מסוגל להתמודד עם שינוי כי יש בו את הגמישות, את יכולת ההתאמה. ידידי הצייד לקט יבקש לעצמו מפלגות המתאימות את עצמן למציאות (ולא מכפיפות את המציאות לרעיונות, אמונות ויישויות), ומאפשרות לאזרחים להיות גמישים בהתאמה.

פשטות - לכאורה, מאוד נחמד שיש לי מחשב נייד, טלפון נייד, טבלט, לטלפון קווי, מדפסת, פקס, טלווזיה, ועוד מיליון חפצים, ספרים, רהיטים, בגדים, כלי מטבח ומה לא. אבל באמת באמת באמת, רובם מיותרים ואינם מביאים לי אושר, וודאי לא עושר. אני גדלתי על תרבות הצריכה המערבית, והיא לשה ועצבה אותי, ובדרך גם שדדה אותי, בעל כורחי. אותי ואת כל אשר סביבי. לעומתי הצייד לקט הוא עני בחפצים אך עשיר בליבו. אין לו אלא את חניתו בידו, את אזורו למתניו ואת לבבו בחזהו. יש לו מעט מאוד, באופן אובייקטיבי, אך הרבה מאוד באופן אמיתי, כי הוא אינו חסר דבר. את זה לא אני אמרתי אלא עשרות מחקרים על תרבויות של ציידים לקטים. נזכרתי בזה שוב בשבת האחרונה כשקראתי (שוב) בספרו האלמותי של עזריאל קרליבך "הודו". שם מספר ההודי כי שמע שבאמריקה כולם רעבים: רעבים לעוד משכורת, רעבים לקניית עוד רכב, לעוד חדרים בבית ולעוד ועוד חפצים. האמנם יכול להיות שבאמריקה האנשים אומללים כל כך, תוהה ההודי היחפן... אל הרעב האינסופי והמכלה הזה מציעות לנו המפלגות את מרכולתן, ובה נוכל לקנות יותר, נוכל לרכוש עוד ועוד וייבנו לנו עוד ועוד קניונים כדי שנוכל לכלות את כספנו במקום לצבור אותו, כי מי שצובר הון הוא רשע. הצייד לקט יבחר במפלגה שאינה מעודדת לצרוך אלא לחסוך. שמעודדת פשטות ולא רהב. שמסתפקת במועט. אבל אני לא בטוח שיש כאלו מחוץ לעולם הדימיון.

טבע - אחרי שישים שנה כבר כמעט וסיימנו להלביש את כל ארצנו שלמת בטון ומלט, כך שורר אלתרמן. כבר כמה זמן שאין כאן שבטי ציידים לקטים, לא במדרונות הכרמל ולא בואדיות נחל עמוד. גם חיות הבר נעלמו ונכחדו (ורק שפני הסלע עושים כאן קמבאק מטורף כי אין להם טורף ואף פקח לא די אמיץ כדי לדללם). הטבע הולך ונעלם, ומה שנותר בשמורות הטבע, גם הוא הולך ומתחסל, אם על ידי קו צינור אילת אשקלון שהטביע את השמורה באילת במיליוני ליטרים של נפט, ואם על ידי בנייה וסיפוח וכיבוש ההר. הטבע לא גר כאן יותר. אנחנו כבר יצאנו מהטבע ורק בסופי שבוע או באירועים מיוחדים אנו חוזרים אליו לגיחה קצרה, אבל את האדם הקדמוני הטבע הקיף כל ימיו ולילותיו, ואם הוא היה בוחר מפלגה, היה הוא מבקש מי שישמור על סביבתו, על זהותו, על הדבר האמיתי שבו הוא חי ושלא יסולק מגן העדן. כמו ששרה ג'וני מיטצ'ל: הם סללו את גן העדן רק כדי להקים עליו מגרש חניה.

גבולות הארץ - הרי הטרשים, מישורי העד, ערבות העמקים - כולם היו ביתו של הצייד לקט. הוא נע בהם ובתוכם ללא גבולות, ללא גדרות, ללא מעצורים, אבל גם עם חיכוך מתמיד מול שבטים אחרים. לא במקרה הם מכונים ציידים-לוחמים בפי רבות מהתרבויות העתיקות. מאוחר יותר הגיעו המדינות, והחברות, והסכסוכים, והמלחמות, וההסכמים, והצבאות המקצועיים. ואז הגיעה שנת 48, ואז הגיעה שנת 67, ואז 73, ואז ואז ואז. ובעולם הצר והמצומצם שלנו הכל קם ונופל על גבולות הארץ ועל מי רוצה יותר ומי רוצה פחות ומי בעד לסלק ערבים ומי בעד לסלק יהודים. וכולם כמובן בעד שלום עולמי, אבל לכל אחד יש דרך אחרת להגיע אליו. יושב על הגבעה ממול ומתבונן צייד לקט והוא לא יודע את נפשו מרוב תמיהה. מי האנשים המשונים האלה שחושבים שהמציאות מתחילה ונגמרת בגיאוגרפיה או גדר. הצייד לקט מבין היטב שהעולם הנאיבי שלו כבר לא קיים, ושאת מלחמות השבטים החליפו מלחמות דת ומלחמות בין חברות ומדינות. הוא היה שמח שיהיה שלום אבל יודע שמעולם לא היה עבורו מצב כזה. הוא לוחם שיודע שאין לו את הלוקסוס להתעייף ולהרים ידיים. במובן זה דיוני גבולות הארץ שלנו, שנראים לחלק מאיתנו הדבר הכי חשוב בפוליטיקה, הם דבר משעמם למדי לדידו של הצייד לקט. יהיה מרחב, יופי. לא יהיה מרחב, נסתדר. יהיה שלום, יופי. תהיה מלחמה, נסתדר. אבל אני לא מכיר אף מפלגה שאומרת לו את זה.

הכאן והעכשיו - אנחנו עם עתיק, יחסית, והמורשת וההיסטוריה והעבר משחקים אצלנו תפקיד עצום. ועוד יותר מתפיסת העבר, מהלך עלינו קסם העתיד. יש ההולכים שבי אחר חזון הנביאים, ויש הרואים חזיונות משיחיים, יש רבים בעלי תחזיות אפוקלופטיות ויש החוזים בכוכבים. כולם עסוקים ומספרים לנו על המחר, על העתיד, על הזוהר הצפוני. אבל מעטים מדברים על העכשיו, על הכאן, על ההווה. חייו של הצייד לקט הם בהווה. כי מי שאין לו נכסים, ואין לו התחייבויות, ושליטתו במציאות נמוכה מאוד עד לא קיימת, אין לו סיבה להיות מוטרד מהמחר ולא ללכת שבי בחלומות אחר העתיד. המפלגה אשר מדברת על ההווה, על המציאות, על העכשיו ולא על האוטופיה ועל המרחקים שאחרי ההרים שאחרי החושך, היא מפלגה המדברת בשפתו של הקדמון. נכון, לפעמים צריך חזון כדי לראות ולעצב את העתיד, אבל הרבה פעמים אנחנו נוטים להקריב את ההווה עבור חזיונות העתיד. אני סבור שזוהי פרקטיקה שמעט ציידים לקטים יסכימו לה.

אלוהים - הצייד-לקט חי את הטבע ובתוכו היו אתגריו וקשייו, אלוהיו ותקוותיו. הוא עבד את העצים או את האבנים או את החיות או את הרוחות הגדולות של הצפון והדרום. אמונתו של אב לא חייבה את הבן, ואתרי הקדושה של השבט האחד לא עניינו את השבט האחר. הוא נע ונד במרחבים הפיסיים של רוחות השמים, אך גם במרחבים הפנימיים של רוחות הנפש. איש לא חייב אותו לומר מילים. איש לא כפה עליו טקסים. אבל הוא עשה במלוא ההתלהבות גם את ריקוד הגשם, גם את צביעת הפנים, וגם את טקסי החניכה. כי כך למד אותם מסבו וסבתו וכי כך חש חלק ממורשתו, משבטו, מזהותו. הוא לא עשה זאת כי הוא חייב, כי כבר אמרנו שאין לו חובות ומחוייבויות. הוא עשה זאת כי כך רצה לפניו. לאלוהים שלו לא היה שם, ואולי היה לו שם, אבל הוא לא היה אלוהים של מפלגה, ולא היתה מפלגה שהיא מייצגת את אלוהים.

אז מה נותר לנו מכל זה?
האם יש מפלגה כלשהי שידידינו הצייד-לקט היה מצביע עבורה או שהוא פשוט יצא ביום הבחירות לטיול, יהנה מהשמש (כי חורף אין כאן), ויתן למשוגעים לריב ביניהם?
 לא יודע.
מה שבטוח זה שאני לא מתלהב מהאפשרויות שלי. 

ומה אתכם? רוצים לדבר על זה?

By מר קדמוני with 6 comments