Wildling - הנעל הכי מינימליסטית שאתם (עוד) לא מכירים

זה קרה לפני כמה שבועות: חזרתי מהדואר עם חבילה גדולה. בפנים היו קופסאות ועל כל אחת מהן ציור לבן של שועל שודד (עם מסיכה והכל). חייכתי קלות. פתחתי את המכסה וגיליתי שהחיוך שלי מתרחב ונדבק לי לפנים. הן נחו שם, נעליים גבוהות אפורות עם שרוכים כתומים, עטופות בנייר מרשרש. הן נראו לי נהדרות. הרמתי את הנעל בשתי אצבעות. יאפ, קלה כנוצה. התבוננתי מקרוב על התפרים ועל הסוליה (משונה, חשבתי: היא חתוכה באמצע לכל אורכה). מעכתי את הנעליים, והן התכווצו בקלות לכדור זעיר. פיתלתי אותן כמגבת, גילגלתי אותן לכיוון ההפוך, והן שיתפו פעולה בשמחה. פתחתי את השרוכים. החלקתי את היד לתוכן. צמר מכל הכיוונים. נעים. 

בקופסה השנייה היו נעליים לבנות. חצאיות. עוד יותר קלות. מאוחר יותר הסתבר לי שהן בכלל עשויות מנייר.

הגיע הזמן למדוד ולספר איך הן מרגישות.

***

זקני צפת וזקנים בכלל זוכרים אולי שהבלוג הזה התחיל לפני יותר מ 13 שנים, אבל רק לפני עשר שנים (דצמבר 2009 ליתר דיוק) התחלתי לכתוב גם על הליכה יחפה. בדיוק קניתי את הזוג "היחף" הראשון שלי. היו אלו VibramFiveFingers ירוקות ונהדרות. הרגשתי בעננים – להרגיש את האדמה תחת הרגליים (ולקבל פרצופים משתאים מזרים). ומאז צללתי עוד ועוד לעולם היחף. אמנם מעולם לא הייתי רץ דגול אבל עולם ההליכה היחפה והנעליים המינימליסטיות התחיל אז את צעדיו הראשונים, תרתי משמע. זה התחיל בנעלי ספורט: לא רק Vibram אלא גם נייק, מרל, ניו באלנס - כולם התחילו לשחרר נעלי ספורט מינימליות. Vivobarefoot הבריטית הוקמה. השוק התפוצץ. שנתיים אחר כך, בשיטוט מקרי ברחובות לונדון נתקלתי בטעות באירוע קולקציית מינימלית. קניתי והתאהבתי. ננעלתי סופית. הנעליים המינימליות הפכו אצלי מתחביב ריצה פה ושם לנעלי יום יום. ואי אפשר היה ללכת חזרה. ללכת בלי שום תמיכה היתה חוויה משחררת, שבמשך הזמן חיזקה לי את קשת כף הרגל כל כך עד שהיום הפלטפוס המפורסם שלי, זה שבגללו הצבא תרם לי בזמנו מדרסים ייעודיים ביציקה, "הבריא" לגמרי. כן. 

אז למה נעלים מינימליות? בקצרה: כי זה נעים יותר, בריא בהרבה, וכיף מוחלט. וכדאי ללמוד לרוץ יחף, בהדרגה. באריכות: נעליים מינימליות צריכות ויכולות להעניק לנועל אותן כמה יתרונות:

1. גמישות ורכות. נעלים מינימליות דורשות שנרגיש את האדמה עליה אנו דורכים. במקום שהסוליה תהיה משטח קשיח שמנתק אותנו מהקרקע, היא יכולה וצריכה להיות הגנה על המבנה הטבעי של כף הרגל, ובכך לשמור על שרירי כף הרגל בריאים ויעילים.
2. מבנה נעל רחב מלפנים. אצבעות הרגלים שלנו שואפות להתפשט לצדדים ולתת לנו יציבות. שנים של נעלים צרות ו"אופנתיות" חנקו לנו את כף הרגל ועיוותו אותה עד שהאצבעות צמודות זו לזו או אפילו עולות זו על זו. נעל מינימלית טובה תחזיר אותנו לטבע.
3. אפס עקב. נעלים מינימליות דורשות zero drop  היינו שלא יהיה הבדל גובה בין שתי קצוות הנעל. דיוק כמו שהולכים יחף העקב וכרית כף הרגל נמצאים על אותו המישור (ההיפך המוחלט מנעלי עקב של נשים שהן צרה בריאותית). 
4. משקל קל. נעל מינימלית צריכה להיות קלה על הרגל. כמה שפחות משקל, יותר טוב. אנחנו לא אמורים להסתובב עם משקולות על הקרסוליים.
5. חוץ מכל אלו כדאי שהנעל גם תיראה טוב (סורי, אנחנו אופנתיים), תהיה עמידה במזג אוויר ותנאי שטח כך שלא תתפרק אחרי רגע (אחרת היינו הולכים עם גרביים). כדאי גם שלא תהיה יקרה מדי...
6. ואחרי כל הרשימה, הן צריכות להרגיש פשוט טוב על הרגל. נעלים מינימליות לא נוחות, יהיו... (הפתעה) – לא נוחות! אז תבחרו תמיד נעל סופר נוחה. ותמשיכו משם. 

את כל הטוב הזה מציעות הנעליים אותן הוצאתי מהאריזה. אלו נעלי השועל של רן ואנה - Wildling. רן הוא ישראלי, אנה ילידת גרמניה. יחד הם מגדלים שלושה ילדים ומייצרים בפורטוגל נעליים מינימליסטיות נהדרות. זהו מותג שעדיין לא עשה עלייה לארץ, אבל בגרמניה הוא כבר דבר של ממש. ועבדכם, כרגיל, שם נפשו בכפו ושם מנעלים זרים על כפות רגליו, רק כדי לחזור ולדווח איך היה. 

***

התחלתי עם TANUKI SUNA. זה שם הדגם של הנעלים הלבנות, החצאיות. הכנסתי את הרגליים, הידקתי את השרוכים, נעמדתי.

תחושה ראשונית משונה: הן מרגישות לי גדולות. אולי גדולות מדי? אני עושה צעד אבל הרגל דווקא מוחזקת היטב, אפילו שיש לאצבעות שפע מקום מלפנים. העקב לא "בורח". אני עושה צעד ימינה וצעד שמאלה, והנעל דבוקה לרגל. היא נעימה ורכה בצורה בלתי רגילה. אני מסתובב בבית ומרגיש את המרקם של השטיחים תחת הסוליה הדקה והגמישה. אני נעמד על קצות האצבעות, יורד לשפיפה, משחק עם כף הרגל, והנעל משתפת פעולה באופן מוחלט. 

אחרי כמה ימים של הליכה מרובת קילומטרים אני יכול להעיד שהן פשוט פינוק. הן מרגישות קצת כמו נעליים לסטודיו של מישהו שעוסק באומניות לחימה. רכות וגמישות מאוד, הסוליה המחורצת מאפשרת לרגל חופש שאף נעל שנעלתי עד כה לא אפשרה. גם הצבע הלבן והמראה הלבן-אפור נותן תחושה של איזה מאסטר זן יפני. הכי לא אני.

בשיחה עם רן הסתבר לי (כי פספסתי את האינפורמציה הזו באתר) שהן עשויות מחומר קליל ואוורירי מיוחד. (ספויילר מהראיון עם רן: "הבד עשוי 70 אחוז נייר מסורתי יפני שנקרא Washi , כמו זה במחיצות היפניות המפורסמות והקימונו, שמיוצר מצמח האבקה (Abaca) ומחוזק עם 30 אחוז פוליאסטר ממוחזר. לנעל תחושה של אוויר על כף הרגל ואנחנו היחידים בעולם שמייצרים נעל שעשויה 100 אחוז Washi".)

העובדה כי הן כה רחבות מלפנים נותנת תחושה ראשונית של "גדולות מדי". העובדה היא שהן לא גדולות מדי כי הנעל מוחזקת היטב. הרווח הגדול מלפנים נותן עוד מקום לאצבעות ומאפשר תחושה מאוד ראשונית ובלתי אמצעית עם הסביבה. רן אמר לי שאישית הוא מסתובב איתן ללא גרביים. לא ניסיתי. 

אה, וקוראים להן TANUKI שמסתבר שזה דביבון יפני. אחלה דביבון.

הזוג האחר נקרא איגואנה, וככה הן נראות.

זו הזדמנות טובה לספר כי אצל רן ואנה אין "דגם בכל מיני צבעים", אלא כל קומבינציה של צורה וצבע מקבלת שם משלה. האיגואנה שלי הן נעליים גבוהות, אפורות, עם שרוכים בכתום חיוור. לפי רן (והאתר) הן גם מבד עמיד למים. גם הן הרגישו לי במדידה הראשונית גדולות מדי.

יצאתי מהבית והלכתי לכנס. יום שלם על הרגליים עם הצעצוע החדש, והרבה הליכה (תתפלאו כמה הרבה הולכים עד למזנון וחזרה ביום כנסים). מבחינתי הן תפקדו כאילו הן היו שם תמיד. בלי שפשופים או חריקות. הן אמנם גבוהות אבל הרכות עדיין שם, והסוליה הגמישה מאפשרת לי לזהות רק מתחושת הרגליים איזה צורה יש ללבני האקרשטיין. הן נעימות והתחושה היא של רכות מעל הפנים המחוספסות של המציאות. הקרקע, הדשא, האספלט – את המרקמים השונים הנעל מעבירה בקלות. היא קלה. כיף, פשוט כיף ללכת איתן. מאז עברו עוד שבועיים בדרכים והנעל מתחברת. קל לנעול ולהסיר. תיפורים טובים ונקיים. 

הפנים עשוי צמר (הפנים כולו. הדפנות והלשון והתחתית. אין רפידה). מאוחר יותר גיליתי שזהו לא סתם צמר, אלא חלק מתפיסת הקיימות והאקולוגיה של רן ואנה. צמר מכבשים בפרויקט שימור סביבתי באי רוגן שבגרמניה. הן חמות במידה מתאימה לחורף החמים שלנו. הלכתי עם גרביים דקות ולא היה לי חם מדי. אמנם החורף הישראלי שלנו היה השנה בינתיים חם למדי והשנה השחונה לא איפשרה לי עדיין לדלג בין שלוליות ולא לאסוף בוץ אבל עד כה הנעל נותנת תמורה בעד האגרה.

האגרה? כ 90-120 דולר, תלוי בדגם (תזכורת: יש חובת 17% מע"מ לרכישות נעליים בחו"ל מעל 75$)

אספתי עוד קצת אינפורמציה, ישירות מרן. הנה כמה שאלות שלי, והתשובות של רן, ככתבן וכלשונן:

רן ואנה

ש. איך זה התחיל? 

אשתי ואני הכרנו לפני 15 שנים בערך ויחד סיימנו לימודים, אנה תואר במזרח תיכון וספרות אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ואני לימודי ספורט-תרפיה בוינגייט. יחד עברנו לחוף הכרמל להקים משפחה.  עם הילד השני, נולד גם חדר הכושר Homerun שהפעלנו במשך שנתיים והיה חלום חיי. לפני 7 שנים, עם התינוקת השלישית, הרגשנו שהבית עבור ילדינו עשוי להיות יותר נכון בגרמניה, ארץ הולדתה של אנה. בלב כבד מאד מכרנו את  Homerun ונפרדנו מקהילת חוף הכרמל, אותה למדנו לאהוב במשך 5 השנים שגרנו שם. 

את המעבר לגרמניה עשינו באפריל 2013, ככה שמזג האוויר עוד היה נוח והילדים שלנו, שהיו בארץ כמעט כל הזמן יחפים, המשיכו להסתובב ככה גם כאן. גם בעיר. 

עד שהגיע החורף. 

בארץ, גם בחורף, אפשר היה למצוא אותם במושב כרם מהר"ל רצים יחפים בשלוליות, אבל כאן זה היה סיפור אחר. אז קנינו נעליים, מינימליות כמובן, ופתאום ראינו איך צורת ההליכה והריצה שלהם משתנה. כאילו הביטחון שהיה להם בתנועה, נפגע. במיוחד הבן שלנו, שמעד כל צעד שני. אז אמרנו נעשה מעשה, נכין להם נעליים מעשה ידינו. אחרי קצת גישושים, למדנו כמה רחבה בעיית ההנעלה בקרב ילדים, ולא רק בקהילה המינימלית. כמעט כל הורה מספר שהילד/ה שלו שונא נעליים, כואב להם ובדר"כ המידה קטנה מדי. אז החלטנו שיאללה, הולכים על זה (תרתי משמע).

למרות מלא הסתייגויות מהסביבה ששטחו בפנינו טיעונים קבילים, כמו יחס מחיר/עלויות ייצור, שוק קטן, נגמר הגל של ההנעלה המינימלית, בטח בקרב ילדים וכו', נשארנו משוכנעים שנוכל להציע אופציה טובה יותר. ושיהיה בסדר :) ... יצרנו קשר עם מעצב נעליים ונסענו לפורטוגל לחפש מקום להכין את הפרוטוטייפ הראשון. 

המפעלים בפורטוגל מתגאים (בצדק) במסורת מפוארת של ייצור נעליים איכותיות (תחת תנאים הוגנים) ואנחנו רצינו לעשות נעל שהיא ההיפך הגמור מכל מה שהם מכירים ומתמחים בו (ללא תמיכה בכף הרגל, עשויה בד, ללא שום חיזוקים שיתנו לה צורה של נעל ועם סוליה פתוחה). מזלנו שלא חשבנו על זה בזמנו, אחרת לא היינו מעיזים :) 

אחרי שוטטות של שבוע, איתרע מזלנו והצלחנו למצוא את השותפים המתאימים, חלקם מלווים אותנו עד היום. אנחנו בקשר יומי, נפגשים באופן קבוע כל כמה זמן, ובפעם האחרונה שהם באו לבקר במחסן שלנו, הם אמרו משהו שנחרט על לוח ליבנו:

"שבאתם אלינו בפעם הראשונה לפני חמש שנים, לא היה לכם מושג מה זה נעל. עדיין אין לכם וזה היתרון הכי גדול שלכם". 

שווה לראות את הסרטון התדמית של wilding  על הביקור במפעל הייצור בפורטוגל. אחלה סרט. 

ספר קצת על החומרים?

אנחנו שמים דגש ענק על קיימות והחומרים בהם אנחנו משתמשים מהרגע שהתחלנו. לפני חמש שנים רצינו שהנעל תהיה טבעונית, כי חשבנו שחיות מרעה הורסות את הסביבה... עם השנים למדנו כמה זה לא נכון - הבעיה האמיתית חבויה בכל תחליפי העור והצמר, שהם בעצם ווריאציות של פלסטיק (במידה כזו או אחרת). עור לפחות מהווה תוצר לוואי, אבל לכשעצמו מפוצץ כימיקלים ועיבודים נוספים שהופכים אותו גם למוצר קשה לסביבה ולאדם. לצערנו הרב, עדיין לא מצאנו עור ממקור עדיף, או תחליף ראוי אחר. כותנה ממוחזרת או אורגנית, המפ, טנסל ופשתן טבעיים, הם החומרים העיקריים איתם אנחנו עובדים ויש עוד מלא התפתחויות בתחום, כמו זמש סינטטי עשוי 70 אחוז סוכר ו 30 אחוז פוליאסטר ממוחזר, שאמור להיות בשימוש בשנתיים הקרובות. הסוליה עשויה 50 אחוז גומי ממוחזר ושעם מפורטוגל. ישנם דגמים טבעוניים אבל לא רק.

הצמר שלנו מגיע מהאי רוגן בגרמניה, שם מתרוצצים זנים שאחרת היו נכחדים ואנחנו בעצם מקיימים יחד עם צמר באיכות ייחודית, גם פרוייקט שימור, עם אנשים אחראיים לסביבה ולכבשים. 

איך התפתח עיצוב הסוליה המפורקת לשניים. למה?

הסוליה היא הלב של הנעל. גם חבר'ה שהתנסו בנעליים מינימליות אחרות במשך שנים, נשבעים בחריץ הזה תחת כף הרגל. שעבדנו על העיצוב בהתחלה, רצינו סוליה שלא תגביל לשום כיוון. מכיוון העקב לבהונות זה קל יחסית וסוליה גמישה מציעה פתרון סביר, אבל הגמישות לצדדים נשארת די מוגבלת. לכן השסע בסוליה. אצל ילדים עם כף רגל שעדיין מתפתחת, העניין בא לידי ביטוי אפילו יותר. הסוליה מאפשרת לכף הרגל לקבל עוד כמה מ"מ כשהדבר נדרש. תחושת הקרקע מוגברת וישנם לא מעט מהאוכלוסייה המבוגרת שעברו לנעליים שלנו, כי מרגישים בטוחים יותר. כמו גם אלה עם קשיי ראייה שיכולים" לראות" יותר טוב דרך כפות הרגליים. היום הסוליה, יחד עם השועל במסיכה, הפכו לסימן המסחרי של החברה. 

(הערה של דעאל: באמת אני חושב שזו נעל שיכולה להיות מאוד מוצלחת לעיוורים ולבעלי לקות ראויה. גם יחסית לנעלים רכות אחרות, לפחות לתחושתי, אין כמוה לשדר במדויק את הקרקע. משהו). 

מה הקטע שאין את אותו דגם בצבעים שונים אלא כל דגם הוא גם צבע?

כן, כל דגם מקבל שם שבנוי מהעונה בא הוא יוצא, החומרים והצבעים ממנו הוא מורכב. יש שתי קולקציות בשנה - אביב קיץ וסתיו חורף. בכל קולקציה ישנם דגמים וסיפורים חדשים.  

לאן אתם רוצים לגדול?

אנחנו גדלים אורגנית ולא משקיעים בשום פרסום, מלבד תוכן ברשתות חברתיות ושיתופי פעולה שונים. למזלנו זכינו להכיר את האנשים הנכונים בזמן הנכון, בלעדיהם הכל היה עלול להיראות אחרת... אשתי שמנהלת את הכל, אומרת ש Wildling בעצם זה תקלה. שהתחלנו, המטרה היתה למכור מהבית כמה עשרות או מאות נעלי ילדים בחודש. אבל עם הזמן והדרישה, הצטרכנו להוסיף מידות לפעוטות וגם למבוגרים (18 עד 48) והיום אחרי חמש שנים בערך, עבור willding עובדים כ 130 אנשים שרוצים לעשות את הדברים אחרת. 

לאן עכשיו? 

חמש השנים האחרונות היו מבחינת תקופה די מבלבלת שגרמה לנו להבין מה גודל ההזדמנות שנפלה בחלקינו. הנעליים, חוץ מהחופש שמאפשרות לכל מי שמתנסה בהן, יהיו גם ואפילו יותר, אמצעי למטרה - אנחנו נמשיך להשתפר ובסופו של דבר נגיע גם לנעל מתכלה ולמערכת ייצור סגורה, בה אין בזבוז של חומרים, אבל המטרה של Wildling, כוכב הצפון שלנו, הוא להחזיר לסביבה. להיות חלק מהמאבק להבריא את הסביבה. שחומרי הגלם שכן נשתמש בהם, במקום שייקחו מהסביבה, יעזרו לשקם אותה דרך גידולים אחראיים שעובדים ברוטציות.  עד כמה שזה עלול להשמע פרדוקסלי, זה הכיוון שלא מעט חברות סטארטאפ לוקחות היום. מבינים שאי אפשר להמשיך לקחת בלי סוף ויחד עם זה גם, שכדי שפרויקט סביבתי באמת יצליח, הוא צריך להיות רווחי. גם סוג של מעגל. התעשייה תעזור לסביבה להשתקם במקום מה שהיה עד עכשיו. 

כאן הבנו גם כמה עיקרי התפקיד של חיות המרעה בעניין. במאמץ שלנו לדעת מאיפה כל חומר גלם מגיע, פגשנו מספר חקלאים, ומומחים בתחומי גידול שונים (ביניהם גם החבר'ה מהאי רוגן), רובם ככולם מסכימים שחיות מרעה הן היחידות שיכולות להבריא את הקרקע. בניגוד לדעה הרווחת ושאיתה התחלנו. למעשה יש איתנו בצוות, ביולוגית, ומומחה חקלאות התחדשותית (regenerative agriculture) שאמונים על בניה וחבירה לפרויקטים של החייאת הסביבה בגרמניה ובפורטוגל, ע"י תמיכה בגידולי המפ, שתילת עצים ושיתופי פעולה לשימור יערות השעם המפורסמים של פורטוגל. 

אנחנו גם מעודדים שימוש חוזר בנעליים ומציעים שירות תיקונים. ישנם לפחות 3 קבוצות בפייסבוק שמה הנעליים ממשיכות להימכר שוב ושוב (וימי חיסול כמו בלאק פריידי, הם משהו שלא ניקח בו חלק).

איך עובדת הלוגיסטיקה?

ווילדלינג עובדת ללא חנויות או משרדים והכל נעשה און ליין. גם בשני חדרי התצוגה בקלן וברלין אין מלאי, רק מספר זוגות למדידה והתנסות. הקניה נעשית באתר והנעליים נשלחות מהמחסן. זה מאפשר לנו להציג מחיר אטרקטיבי למרות ייצור באירופה, שמירה על שרשת ייצור אחראית וחומרים מהאיכות הכי גבוהה שיש. 

אנחנו שמחים ורוצים מאד להגיע לקהל בישראל, וישנו גרעין קטן שמכיר אותנו, אבל יחד עם זה, אנו מודעים לאתגרים של דואר ישראל והמכס. 

***

אז מה השורה התחתונה?

אותי באופן אישי הסיפור של רן ושל אנה מרגש בשני אופנים:

האחד, לראות יזמים חרוצים שמצליחים להפוך חזון למציאות ולהקים עסק משגשג ומרשים שמייצר פתרונות חדשניים תוך הקשבה לגוף ואחריות של ממש לסביבה. זה פשוט נפלא.

השני, לחוות מוצר מעולה, שנותן תשובה אמיתית לצורך שלנו לחיות בעולם מודרני, מבלי להקריב את הפיסיולוגיה של כפות הרגליים שלנו בתשוקה למודרניות ועיצוב. 

נעלי wildling עשו לי את זה. 

לגמרי.  

By Dael with 4 comments

The game changer - על שקרים, מניפולציות ופילים טבעוניים לבנים

אני מעריך שלאחרונה קיבלתם שיחת טלפון/ מייל/ ווטסאפ ממישהו מיקירכם שאומר: "שמע, מה אתה אומר על הסרט the game changer בנטפליקס? שינה לי את כל מה שחשבתי על תזונה". אם לא, הנה הטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=iSpglxHTJVM

לא, אין לי חוש שישי. פשוט איני יכול עוד להתחמק ממבול השאלות על הסרט הדוקומנטרי הטבעוני האחרון מבית היוצר של ג'יימס קמרון (כן, זה ההוא מהטיטאניק). והנה היום גם נטפליקס מצידה מנחשת ניחושים ודוחפת לי אותו כ"מומלצים בדיוק עבורך".  קיצר, לא היתה לי ברירה. אז התיישבתי בסלון, פיניתי לעצמי שעה וחצי ושרדתי כדי לספר לכם איך מנסים לערבב לנו את התודעה במיקס של שקרים ומניפולציות בחסות צידוק של אג'נדה טבעונית.

זהירות, זה ארוך.

תקציר עלילת הסרט

לוחם MMA ומדריך קרב מגע קטלני נפצע ברצועות ברכיו בזמן קרב. בעת החלמתו הממושכת בסלון ביתו הוא נתקל במחקר הטוען כי הגלדיאטורים היו צמחונים. הוא נדהם וחופר בנושא עד שהוא עובר תהליך התעוררות רוחנית שעיקרו מעבר לטבעונות. הוא מראיין שורת ספורטאי-על שעברו לתזונה טבעונית ומאז השתפרו הישגיהם (מרים משקולות, אצנית, איש-חזק, רוכבת אופניים, שחקן פוטבול), ידוענים (שוורצנגר), חוקרים ודיאטנים, המסבירים מדוע חלבון ומזון מהחי נחותים ומסוכנים לבריאות. הוא עורך צמד ניסויים ביזאריים על שלושה (!) שחקני NFL להוכחת סכנות המזון מהחי על זרימת הדם ועל הפעילות המינית. הוא מראיין ארכיאולוגים ומסיק כי היינו צמחונים ואיננו מותאמים לאכילת בשר. הוא עובר לסכנות השמדת חיות הבר וטיעונים עד כמה תזונה מהחי משמידה את כדור הארץ ותזונה צמחונית תפנה שטחי חקלאות בגודל אפריקה, לא פחות. מפה לשם הוא עצמו מנסה תזונה צמחונית וכמובן חווה התאוששות מופלאה וחסרת תקדים. לרוע המזל אביו עובר התקף לב "בגלל שאכל בשר" אלא שלמרבה המזל, בעידודו הטוב, גם האב עובר לטבעונות, כמו גם קבוצת כבאים חסונים, וכולם שבים ומרגישים נפלא. הידד. הנה מה טוב ומה נעים שבת חסות גם יחד. מסך.

אוקיי. אפשר לעצור כאן וללכת הביתה מרוצים. מי שבכל זאת רוצה קצת ממה שמסתתר מתחת לערימות הטוב הזה, הנה הביקורת שלי, אותה אפשר לחלק לשלוש קטגוריות: עבירות קלות, שקרים גסים ופילים לבנים. 

עבירות קלות

כשאנו יושבים לראות סרט דוקומנטרי אנו מניחים כי היוצרים מתיימרים לספר אמת. שהם מבקשים לחקור את המציאות ולהביא את מסקנותיהם מהמחקר אל הצופים. הלא זהו תפקידו של סרט דוקומנטרי. כמובן שתמיד, ובהגדרה, ליוצרי הסרט יש אג'נדה ותפיסת עולם ורעיון אותו הם מבקשים לממש בעזרת הסרט. איש אינו מגיע מהאו"ם, גם לא האו"ם. רק כמדומני שבסרט הזה, האג'נדה נפלה על הראש. אין בו מאומה מלבד אג'נדה. אין שום ניסיון, ולו למראית עין, ליצור תמונה מלאה או קרובה למלאה של המציאות. יש אג'נדה והכל מותר כדי לשרת את הגברת. לבחור חצאי משפטים, רסיסי מחקרים, מיני דגימות ואנקדוטות – הכל כדי לומר משהו החלטי ומוחלט וסופי. עיתונאי או יוצר עם טיפת הגינות היה מביא אולי גם חוקרים שחושבים אחרת, או איזשהו בדל הסתייגות ממי מהממצאים, או מספר לנו שיש גם דוגמאות הפוכות, או שיש משהו שאינו תחת קוצנזוס או משהו, ולו זעיר, שיגיד "היי, המציאות היא מורכבת". אבל לא כאן. כאן המציאות פשוטה ונהדרת: להיות טבעוני זה נהדר (לבריאות, להתאוששות, לכוח, למהירות, ללב, לזיקפות, לאיכות המים ולכדור הארץ) ולעומת זאת מזון מן החי הוא הרסני ומסוכן (לדם, לביצועים הספורטיביים, לביצועים המיניים, להתקפי לב, לקיימות כוכב הלכת ולעתיד חיות הבר).  

תכלס, הסרט הזה מחפש את האמת בערך כמו שהסרט "ג'נין" של מוחמד בכרי ניסה לשחזר נאמנה את אירועי "חומת מגן". בשני המקרים מדובר ביוצרים שהאג'נדה החברתית/דתית שלהם חזקה מכל טיעון ענייני. זו כמובן זכותם המלאה, אבל זו גם זכותם המלאה של הצופים לבחור אחרת עם השלט. ולזכור מה בדיוק רואים.

כדי לשרת את התפיסה השטחית, הפשטנית והלעתים-קרובות-מדי שקרית הזו, יוצרי הסרט עשו כמה תרגילים בתקשורת למתחילים, כמדגימים שהאמת עצמה מעניינת אותם כקליפת השום: בחירה של אתלטים צמחוניים (או צמחוניים למחצה, אם כי בסרט הם כולם מוצגים כטבעונים מוחלטים), וראיונות עימם כהוכחה לכך שאתלטים טבעוניים הם טובים יותר מאתלטים אוכלי כל. השיטה הזו מחזיקה לפחות 30% מנפח הסרט. המממ. שנעשה סטטיסטיקה על אחוז הטבעונים מכלל זוכי המדליות? שנעשה סטטיסטיקה על אחוז הטבעונים בקרב שחקני ה NFL, הטור דה פרנס, האיירון מן? ה NBA? שנעשה סטטיסטיקה על אחוז האתלטים הטבעוניים מתוך כלל האתלטים המקצוענים? (אני מנחש שהוא נמוך בהרבה מאחוז הטבעונים באוכלוסיה כולה - 2% להזכירכם). אולי נביא דווקא את מנצח איש הברזל בהוואי שהוא על אפס פחמימה? אולי את פרום, מנצח הטור דה פרנס, שגם הוא על אפס פחמימה?  באנקדוטות אפשר להתגושש כל היום.

התרגיל השני בקטגורית העבירות הקלות הוא בחירה בפינצטה לא רק אתלטים אלא גם מדענים וחוקרים. בעיקר (רק?) כאלו שבנו את הקריירה שלהם על ספרים שכתבו בזכות הצמחונות כמו ד"ר דין אורניש וד"ר וולט וויט מאוני' הארוורד. כתבתי על ההבלים שלהם לא אחת. הפיקנטריה בולטת וצורמת כ"כ כשמדברים על פליאו-אנתרופולוגים או מחקר היסטורי. שם, היכן שיש קונצנזוס מדעי של ממש (האדם הוא אוכל כל משחר בריאתו) מתעקשים להביא אקזמפלרים תמהוניים שטוענים שהשיניים שלנו הם של אוכלי עשב. יוצרי הסרט לא למדו שביסוס ואישוש לטיעון לא בא על ידי הסתרת דעות מנוגדות אלא על ידי התמודדות עימן, אבל אולי קשה מדי להתמודד עם טענות מבוססות, אז מסתירים. קל.

הקטגוריה השלישית של עבירות קלות היא טיעונים דביליים במיוחד. היוצרים יודעים שהצופים שלהם לא תמיד מתוחכמים, אז הם מציגים טיעונים שאינם בינם לבין המציאות ולא כלום, אבל הם נשמעים "הגיוניים". הנה למשל "האיש החזק כמו שור" אומר "ראיתם פעם שור שאוכל בשר". מסקנה, כדי להיות חזק כמו שור, יש לאכול כמו שור: עשב. אותו הטיעון בדיוק מגיע חצי שעה מאוחר יותר כאשר לוחם לשעבר של ה Navy, מעין הרקולס העובד כצייד של ציידים באפריקה ושעבר כמובן לטבעונות אומר: "תסתכל על גורילה. היא תקרע אותך לגזרים תוך שניות" והגורילה היא, כמובן, טבעונית (דרך אגב, היא לא). מסקנה מתבקשת: נהיה חזקים אם נאכל עלים.

בהקשר זה שווה לציין כי גם השור וגם הגורילה אוכלים ומעכלים עשב ועלים, היינו תאית. אנו בני האדם (כולל בני אדם המפנטזים שהם אוכלי עשב) לא יכולים לעכל תאית בכלל בכלל (נסו פעם לנשנש דשא או עלים מהאקליפטוס הקרוב). יותר מזה, גם לשור וגם לגורילה יש יכולת להתסיס את התאית בקיבה כך שבקטריות אוכלות אותה והופכות אותה לשומן (שזו הפסולת של הבקטריות) וכך האנרגיה שמקבל השור ומקבלת הגורילה היא תכלס דווקא שומן טהור! לנו לעומת זאת יש קיבה חומצית מאוד ולכן אין לנו תסיסה בקיבה בכלל. ולא, אין לנו יכולת לעכל תאית. מוזר לי שצריך לתת הסבר ביולוגי מתקדם כי להפריך טיעון ברמת גן ילדים, אבל זהו עידן התקשורת.

טיעון מטופש במיוחד אחר הוא "חלבון יד שניה". לפיו, אם אנו אוכלים חלבון מהחי אנו אוכלים פשוט חלבון משומש, יד שניה (טיעון המלווה בגרפיקה כמובן). כלומר בגלל שבצמחים יש חלבון ובגלל שאותו אוכלות הבהמות, הרי כשאנו אוכלים חיה אנו מקבלים חלבון משומש, ומי רוצה לאכול משהו משומש? הטיעון הזה כל כך מופרך שקשה להתייחס אליו. טיעון היד שניה חוזר בהמשך הסרט גם לגבי ויטמינים ומינרליים. גם הם, כך נטען, טובים יותר מהמקור הצומח ולא אחרי שכבר השתמשו בהם. 

עוד בעבירות קלות הוא ה cherry picking לנוחות טיעוני העורכים. לא רק בחוקרים ואתלטים הם חיפשו רק את אלו שיתמכו בדעתם, אלא בטיעונים עצמם. הנה דוגמא: גופנו לא מסוגל לייצר לא ויטמין C ולא ויטמין B12 ואת שניהם אנו מקבלים רק מהתזונה. ויטמין C מקבלים מצמחים. ויטמין B12 מקבלים רק מחיות. אבל הפלא ופלא: הראשון מוצג כטיעון "המוכיח" שאנו לכן חיות אוכלות עשב צמחוניות. השני מוצג אחרי דקה בדיוק כ"גם ככה לכולם חסר ויטמין B12 אז צריך תיסוף". סימון ביילס יכולה ללמוד כאן מהיוצרים איך לעשות פליק פלאק לוגי.

יש עוד דוגמאות למכביר אבל לא אכביד.

שקרים גסים

אוהו, כאן אנחנו נכנסים לממלכה מפוארת של שקרים ומניפולציות של יוצרי הסרט. תקצר היריעה מלאתר, להתייחס ולהוקיע את כולם. למירב המזל, בגלל שהסרט מזכיר כל כך הרבה מחקרים וציטוטים (כל אחד לשנייה וחצי, כדי להלום בצופה במטר עובדות שאין שום דרך להתמודד עימן), כל נושא הוא בעצם בהדגמה מופלאה של הגישה המניפולטיבית והשקרית. הנה כמה דוגמאות, ובוודאי שלא רשימה מלאה או ממצה. והערה מקדימה: אני לא מנסה להביא כאן מחקרים מנוגדים או סותרים. זה קל מדי וזה משעמם מדי, וזה גם לא חכמה: על כל מחקר בכל נושא אפשר להביא גם מחקר הפוך. תאמינו לי שיש, ובשפע, מחקרים רציניים של ממש, ולא רק יריד הבלים. מכל מקום, נתחיל. 

אפקט הדם: הקטע הקולנועי הכי משמעותי בסרט הוא ניסוי מבחנות הדם שמטרתו להוכיח כי בשר משפיע לרע על תפקוד הדם שלנו. המנחה בחר שלושה שחקני פוטבול חביבים ועשה איתם ניסוי זעיר, שתוצאותיו גרפיות ומצטלמות היטב: מי שאכל בוריטו צמחוני לארוחת הערב, משקע הדם שלו במבחנה היה צלול כאוויר הרי ירושלים. לעומתו שני האומללים שאכלו בוריטו בשרי, דמם במבחנה היה עכור כבוצה ומבשר רעות. מעבר לבלה בלה בלה הרגיל על משמעותו האפסית של ניסוי חד יומי, חד ארוחתי, בשלושה אנשים, הניסוי הזה הזכיר לי בעיקר את ניסוי האלקטרוליזה במים שחברות אוסמוזה הפוכה הפחידו בעזרתו אנשים: "הנה תראו איזה זבל ומתכות יש לכם במים". זה באמת נראה מפחיד לראות מתכת שחורה מתמצקת מתוך כוס המים שלך מעשה קסמים. אלא שדווקא המינרלים הם חלקים בריאים במים ואכן בית המשפט אסר לעשות הצגות כאלו לקונים מסנני מים תמימים. ניסוי מבחנות הדם הוא נוכלות דומה מאוד. מעבר לשאלה מה המשמעות הקלינית (אפס), עצם ההצגה היא כאילו יש משתנה בודד שמשפיע על הבריאות, הדם וההתאוששות, והוא כמות המזון מהחי בתזונה – ליתר דיוק בבוריטו האחרון שלך. לא משנה מה הגנטיקה שלך. לא משנה כמה ג'אנק אתה אוכל (השחקן פוטבול מתהדר בזה שהוא אוכל כנפיים מטוגנות של פופאיי כל יום). לא משנה כמה ישנת בלילה. לא משנה מה עוד אכלת. לא משנה אם אתה אתלט על או סתם אדם. בעצם לא משנה כלום: הבשר הוא הדמון, האויב, המפלצת. ההשתקה של כל השאר היא השקר הגדול מכולם. עצם היומרה לומר שיש מרכיב אחד בלבד בתזונה האנושית, שעצם העדרותו משפר את הבריאות היא בלתי נתפסת כמעט.

כן, אתה יושב על הכורסא ומכרסם פיצה ורואה את קארל לואיס זוכה בתשע מדליות אולימפיות ואומר וואללה, הוא טבעוני, אם גם אני אהיה טבעוני גם אני אזכה במדליות ובבריאות מדהימה. לא. זהו כשל לוגי. קארל לואיס הוא חריג גנטית. הוא נראה גם מהמיעוט המסוגל לשגשג על תזונה טבעונית. הוא לא אתה. גם לא ביום הכי טוב שלך וביום הכי רע שלו.

מחקרים. לאורך כל הסרט מוזכרים מדי פעם מחקרים שונים, וכותרות של מחקרים נוספים לרוב מבליחות לשנייה על המרקע ונעלמות. זו טכניקה מתוחכמת: נותנת תחושת אמינות ומאידך כמעט בלתי ניתנת להפרכה כי רק כותרת המאמרים נוצצת לרגע אך אין שום יכולת להתייחס אליהם ברצינות. היו שהתבוננו במחקרים המצוטטים ביתר סבלנות ממני וראו את השקרים בקלות. יש מחקרים שאינם מחקרים כלל אלא מאמרי דעה, יש מאמרים אמיתיים שעברו peer review  אלא שמהם מצוטטות רק המסקנות הטובות ליוצרים למשל "אין הבדל לספורטאים בין חלבון מהחי לחלבון מהצומח" אלא שאם קוראים את המאמר עצמו רואים כי הציטוט נכון אלא שאת המשך המאמר, הסתירו: "כקבוצה, לאתלטים צמחונים מסת שריר נמוכה יותר מאוכלי כל, וזה משפיע (לרעה) על ביצועיהם".

(https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/15212753 )

באופן דומה הם בוחרים מחקרים איזוטריים וזערוריים ומנפיקים מהם כותרות ענק. והנה, המחקר אליו מתייחס הסרט יותר מכל ומזכיר אותו מספר פעמים כהוכחה ניצחת ל"פגיעה של מזון מהחי על תפקוד כלי הדם" (ניסוי המבחנות שהוזכר לעיל). זה היה יכול להיות משעשע. בפועל מדובר במחקר שפורסם בכתב העת המכובד מאוד "ירחון מועצת האבוקדו של קליפורניה". הניסוי כלל 11 נסיינים ומומן ע"י מועצת האבוקדו כדי להראות ש... הפלא ופלא, אבוקדו הוא בריא לעומת המבורגר. כדי שלא נטעה, המילה אבוקדו מוזכרת 60 פעם ב 11 עמודיו. 

(https://pdfs.semanticscholar.org/ca14/45946e57fcac75f6c8a2df13868247f13fe5.pdf). השתכנעתי: אין ספק שיש כאן אקדח מעשן של ממש להוכחת נזקי המזון מהחי ולא הבל ושקר גס ומרושע המשתמש בציניות באי-הידיעה של הצופה ומציג תיאוריה שאין לה שום סימוכין במדע כאילו היא דברי אלוהים חיים. אפשר לעשות מזה סרט.

תזונת האדם הקדמון. כאן יש ערב רב של שקרים. האמת הפשוטה והברורה ושאינה במחלוקת אקדמית כלל, היא שהאדם היה והינו אוכל כל. בכל מקום, בכל זמן, משחר ההיסטוריה ועד היום, האדם הוא אוכל כל. בכל החברות, בכל אתרי האדם הקדמון בכל העולם יש שפע של עדויות חד משמעויות למיומנות מעולה בביתור בעלי חיים, לאכילה של כל דבר שזז (ובדגש על חיות גדולות ועתירות שומן), ואפילו לטכנולוגיה מעולה ייעודית למזון מהחי (למשל, במחקר חדש על ממצאי מערכת קסם, נתגלה כי כבר לפני 200 א' שנה תושביה הקדומים של ארצנו ידעו לייבש רגלי יחמורים כך שמוח העצם השומני יוכל להישמר ללא קירור גם חודשיים ימים. מדהים למדי). אבל כל זה נעלם מהסרט ובמקום זה הצופה ההדיוט מפותה לחשוב שעד לא מזמן חוקרים "טעו לחשוב" שאכלנו בשר אבל היום גילינו "בעזרת מיקרוספקופים" שזה לא נכון ושהאדם הקדמון, היפ היפ, הוריי, היה צמחוני מחמד. וכמובן השיניים שלנו מוכיחות שאנו "לא יכולים" לאכול בשר! כל זה הבל ורעות רוח ושקרים גסים ורעים.

אפקט המיניות. היה היה דוקטור אחד שכתב ספר שלם על המיניות העילית של הצמחונים. הוא עשה מזה קריירה. בניסוי נוסף בסרט אנו עוקבים אחר עוד שלושה שחקני פוטבול חסונים ויפים, והרופא מרכיב להם מכשיר על איבר המין כך שימדוד את איכות הזיקפות בעת שהם ישנים: לילה אחד אחרי ארוחת בוריטו צמחונית (תחליפי בשר היפר-מעובדים) ולילה אחר אחרי ארוחת בוריטו לא צמחונית. (מה יש להם ליוצרי הסרט מבוריטו? אה, נזכרתי, לאישתו של ג'יימס קמרון, המפיק, יש חברת מזון שזה מה שהיא מוכרת). ומה אתן יודעות, חברות, בשינה שאחרי ארוחה צמחונית היו לחברים יותר זיקפות. וואללה. אומר הגבר הממוצע בליבו: עד כאן. לאכול בשר ולא לדאוג ללב אני יודע, אבל את הזין אני לא יתן שידפקו לי. מהיום גם אני טבעוני ובטח חיי המין שלי מעתה יהיו כמו של שפן או לפחות כמו של שחקן פוטבול שחור טבעוני וענק. 

צר לי חברים אבל זה לא הפטנט. מעבר לעובדה שניסוי טלויזיוני של שלושה אנשים שלמים שווה ל*תחת* בכל מובן, הרי שבפועל מחקרים אמיתיים אומרים אחרת. וגם ברמה האנקדוטלית זה משעשע. אני אישית קיבלתי עשרות רבות של סיפורי אנשים שחוו ירידה תלולה בחשק המיני לאחר תקופה ממושכת בטבעונות.  חלק מהם פורסמו כאן. למעשה, אחת הסיבות העיקריות שאנשים עוברים בגללן לפליאו הוא תחושת אנרגיה נמוכה. פיסית ומינית – כך לפי דיווחים של מאות אנשים בטופס שאלון פתוח שקיים אצלי כבר מאז 2007. אבל היי, בסרט אמרו. לא. הם שיקרו.

אפקט לבבי. לא תתפלאו לגלות שהסרט חוזר על המנטרות הישנות והשחוקות של "שומן וכולסטרול" מסוכנים ללב ושומן רווי מסוכן וכל השיט המעייף הזה, שכבר באמת, אבל באמת אין לי כוח לכתוב עליו עוד ושהופכך שוב ושוב במחקרים קליניים. רק 13 שנים שאני כותב עליו. אפילו ועדת התזונה האמריקאית, זו שהמציאה בכלל את ההבל הזה של "כולסטרול בתזונה הוא מסוכן ללב" אפילו היא כבר 4 שנים מאז שחזרה בה ואמרה "cholesterol is not a nutrient for concern for over consumption" ובעברית: תאכלו כמה כולסטרול שתרצו בלי פחד. אין לזה שום קשר לרמות הכולסטרול שלכם בדם. הם משקרים, היוצרים, משקרים ממש. בריאות לבבית תושג על ידי הורדת רמת הסוכר בדם, על ידי הורדת כמות השומנים בדם (טריגליצרידים), על ידי העלאת רמת הכולסטרול HDL, על ידי הפחתת רמת הדלקתיות המערכתית. כל אלו יושגו אם תאכלו פחות סוכר (ודגנים, ופחמימות) ותאכלו יותר אוכל אמיתי ושומן רווי (זה וספורט הם הדרכים היחידות להעלאת רמת ה HDL, רקאומר). לא קשור לדמיונות החיות.

אפקט החקלאות. היוצרים, במיטב המסורת המניפולטיבית, סופרים כפי הנראה את כל גידולי החקלאות על הגלובוס כאילו כולם נעשים לטובת גידול חיות, ואם רק לא נאכל חיות נפנה שטח חקלאי בגודל אפריקה. האמת היא כמובן הפוכה. כמעט כל שדות החקלאות מיועדים בראש ובראשונה למזון האדם, וליתר דיוק: לטבעונים וחבריהם. גידול חקלאי המשמש כמזון למשק החי נוצר ברובו המוחלט משאריות חקלאות האדם. למשל שדות סויה, המהווים שטחים אדירים בעולם משמשים בראש ובראשונה למזון האדם ובעיקר לשמן (טבעוני). את הפסולת מתעשיית השמן שאיננו יכולים לצרוך, הופכים למזון בהמות. ניצול נהדר. כך גם בשדות החיטה והתירס. עכשיו מה נעים ונוח לומר שהשדות הללו בעצם משרתים *רק* את גידול הפרות ואוכלי החי הנוראיים המשמידים את כדור הארץ. בכלל, נראה כי שכחו להתייחס בסרט לעובדה כי כל השדות החקלאיים כולם מפקיעים את המערכת האקולוגית, משמידים את כל הצמחייה והורגים את כל החיות עליה, כדי לייצר מין צמח אחד ויחיד. וכמובן שעצם המספרים הנקובים בסרט הם מופרכים "כל המבורגר צורך 2300 ליטר מים", או, מעבר לאכילת תזונה צמחונית תחסוך "מיליון ליטר לאדם לשנה"!!!

ידי מורמות בייאוש מחוסר התוחלת להפריך כל נתון שכזה. אבל היי, אמרו אז אמרו.

פילים לבנים

שקרים הם רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא פילים. פילים לבנים הם אלו הנמצאים באמצע החדר, אבל בגלל שהם לבנים, אפשר להגיד שלא רואים אותם על רקע הקיר. אז מתעלמים. הנה יש פיל עצום אבל היוצרים מדלגים מעליו בקלילות. הוא לא שם. ואם הוא לא שם, הוא לא קיים. למשל:

סוכר ופחמימות. הטיעון כאילו הפסקת אכילת בשר היא התרופה לכל (למיניות, למהירות, להתאוששות) אין לה דבר וחצי דבר עם המציאות. אבל שקר היוצרים חמור הרבה יותר: כאשר מעודדים אנשים להפסיק ולאכול בשר ושומן, הם כמעט בהכרח יעברו לאכול יותר פחמימות. פשוט כי צריך לאכול *משהו*. אלא שאכילת תועפות של פחמימות השפעה רעה מאוד לה על כל מדדי הבריאות: השמנה, פרופיל השומנים בדם, דלקתיות ועוד (נחסוך לכם את המחקרים. מי שקורא אותי, מכיר). אבל הסוכר והפחמימות בכלל לא מוזכרים בסרט כאופציה בעייתית משהו, כמשהו להתחשב בו, כמשהו להיזהר מפניו. כי רק הבשר הוא אויב היוצרים. התעלול הזה הוא תמונת ראי לתעלול התקשורתי שעשתה בזמנו מיקי חיימוביץ' בקמפיין שלה נגד הבשר. כאן מספרים סיפור על הנזק בבשר וכמה הטבעונות תגרום להרגיש מעולה אבל מתעלמים מאפקט הפחמימות והסוכר הקטלני (פשוטו כמשמעו). מיקי חיימוביץ' הטבעונית עשתה כתבה נרחבת על נזקי הסוכר והפחמימות אבל הסתירה את המילה בשר כאופציה כלשהי (hhttp://www.kadmoni.com/2017/12/blog-post.htmll).

יש עוד פילים. למשל מה הסיפור של השומן. הטיעון הראשון בסרט הוא שספורטאים אוכלים חלבון מהחי על חשבון פחמימות, ולכן יהיו חסרות להם פחמימות (הדרושות לכאורה לטובת הספורט) ולכן הביצועים הספורטיביים של אוכלי הבשר הם ירודים (האמת הייתי צריך להכניס את הקטע הזה בקטגוריות עברות קלות בעוון טיעונים גרועים). הנקודה היא שכדי להמחיש את הטיעון הם מציגים גרפיקת "עוגה" ובה שני מרכיבים: חלבון ופחמימה: ככל שהאחד גדל, האחר קטן. הספורטאי כביכול מתלבט בין פחמימה לחלבון. אלא שבמציאות כמות החלבון הנדרשת לספורטאי דווקא ברורה (בהתאם לספורט) ואילו הפחמימות מתחרות בדר"כ מול כמות השומנים. בגרפים ובטיעונים של הסרט השומן נעדר כליל. תפקיד השומנים מוזכר רק כמקור רשע והתקפי לב. הוא לא חלק מהתזונה. שומן רע. רע. רע. שומן הוא מקסימום פיל לבן. 

אז מהי השורה התחתונה?

יוצרי הסרט, כך אני מאמין, משוכנעים שהם מפיצים טוב בעולם. יכול להיות שהם באמת אנשים טובים וראויים. אין לי ספק שהם מאמינים שמצפונם נקי וממורק. שבעזרת הסרט הם יעזרו לבריאות האנשים ולבריאות כוכב הלכת הכחלחל שלנו וגם לבריאות מצב חשבון הבנק שלהם. הכל אכן מטרות ראויות וטובות. במציאות, הם יצרו סרט שהינו סרט תעמולה במובן הרדוד ביותר. סרט שמבקש להשיג רק דבר אחד: להמיר את אמונתו של הצופה. לצורך כך הם לא בוחלים בשקרים ובמניפולציות, ברסיסי אמת ובשברי מחקרים, בכוחם של ידוענים ובגזירה שווה ספורטאי על לציבור האמריקאי המפוטם לעייפה.

אני חושב שמגיע לנו יותר.

אני חושב שראוי לדבר על התזונה שלנו לאור המדע.

אני חושב שנכון לדבר על האפקט הסביבתי של התזונה שלנו. על משק המים ומצב הקרקע וקיימות.

אנו חושב שנכון להתבונן לעובדות בעיניים, גם אם הן אינן נוחות. אבל אני לא חושב שנכון לשקר, לרמות ולהטעות רק כדי לשכנע עוד אנשים באמונתך.

מסכימים? לא מסכימים? כיתבו בתגובות או שתפו. מעניין לשמוע. 

***

למתעניינים, ביום חמישי שישי הבא, ה 7-8 לנובמבר, יתקיים בתל אביב כנס Metabolix על תזונה דלת פחמימות, והמיועד בראש ובראשונה לרופאים ולאנשי מקצוע.

https://metabolix.org.il/

הערה: אני לא ממארגני הכנס ואין לי כל אינטרס עסקי בו. אני רק מרצה אורח. בהתנדבות.
קיצר,
מגיע לנו ללמוד על מה אומר המדע, ולא מה אומרות כרזות התעמולה.
בואו לשמוע קצת מדע. זה יכול להיות הרבה יותר כיף.  

By Dael with 32 comments

הודו - רשומה #2 - טיפים על מסלול שימלה- קינור- ספיטי- מנאלי

אנו עדיין באמצע החודש המשפחתי השני שלנו בצפון הודו, אותו התחלנו בסוף יוני 2019 במסלול של שימלה -> קינור->  ספיטי עד מנאלי. בעיני זהו מסלול נפלא, מרתק ומאתגר ואחד המיוחדים גם בהודו וגם בכלל. שווה מאוד. הנה ההמלצות שלנו, לשימושכם.

כללי:

אנחנו משפחה בת חמישה מבוגרים (הצעיר בן 15, השאר בגילאי 20 וצפונה. הרבה צפונה במקרה שלי), כך שכל הנתונים להלן טובים למשפחה או לחמישה חברים...

• לינה: ככלל, לקחנו בכל מקום שני חדרים, אחד לזוג ואחד לשלושה. ההמלצות בהתאם. חיפשנו תמיד חדרים נקיים ונעימים וגם היה לנו חשוב שיהיה גם מקום לשבת יחד כמשפחה למשל מרפסת גדולה או חדר אירוח כללי. ככלל אצבע לינה שילמנו 2500 רופי ללילה (500 לאדם בממוצע). היו מקומות זולים יותר והיו יקרים הרבה יותר (בצ'נדרה טל לא יוצאים בפחות מ 1000 לאדם), אבל זה ממוצע לא רע. 
• אוכל: לחמישה מבוגרים אוכל כיד המלך יעלה עד 3000 רופי ליממה. 
• קור: בספיטי קר בלילה אבל לא נורא בכלל. מעיל טוב וכובע יספיקו. 
• זמן: פגשנו פה הרבה טיילים רעבים שעשו את ספיטי וקינור בחמישה או שישה ימים. קחו את הזמן. עשרה ימים זה המינימום כדי להנות מהמקום המופלא הזה. שווה לשמור על גמישות. אנחנו עשינו את העמקים ב 11 יום ובכיף אפשר היה גם בקצת יותר. 
• כיוון: אנחנו עשינו מקינור לספיטי וזה בעיני עדיף, כי הנופים הולכים ונעשים דרמטיים יותר, ומטפסים בהדרגה בגובה. 
• רכב וחברה: את הסיבוב בקינור וספיטי ארגן לנו נאזיר מחברת Relation Tours India (בהמלצת תום לנדאו!) הם היו בסדר גמור לאורך כל הדרך. כל יום (בו היתה קליטה) קיבלנו שיחת טלפון לבדוק אם הכל בסדר, קיבלנו רכב ברמה טובה, ועצות טובות. הנהג היה סאני, שקט ורגוע בעל שליטה מעולה ברכב. היינו מאוד מרוצים ממנו. לקחנו טיוטה אינובה שמספקת הרבה מרווח לחמישה ונוחות נסיעה. 4400 רופי ליום (כולל עלויות פרמיט ודלק). ג'יפ טאטה יעלה פחות ויהיה עם יתרונות במעברים הקשים של המים בהמשך אבל יהיה פחות נוח בשאר הזמן. טיפ: אל תסעו יותר מחמישה ברכב. זה לא שווה את זה. זהו טיול קשוח ויהיה סיוט לעשות אותו צפופים. טל' 918627835966

לפני ההתחלה, שלושה לילות בשימלה

אחרי לילה ראשון בדלהי להתאוששות קלה המשכנו לשימלה (רכבת עד צ'אנדריגר וממנה את "רכבת הצעצוע" עד שימלה). טיפ ראשון: כדאי לוותר על רכבת הצעצוע למרות שהיא מקבלת ציון גבוה ב Trip Advisor. הנסיעה לקחה כשש שעות והיא היתה אמנם עם נוף יפה אבל מייגעת ואיטית להפליא. את הנוף תראו גם מהאוטובוס אך הנסיעה תמשך פחות ממחצית הזמן. 

הגעתם לשימלה. לא לוותר עליה. זוהי היא עיר שמחה ותוססת, נקייה וצבעונית, שממש לא נראית כמו שאר הודו. יש בה בלי סוף תיירים, מקומיים בלבד (הזרים כמונו נדירים מאוד). יש ערב רב של בניה קולוניאלית, בתי עץ ובתי אבן, כנסיות ואינספור דוכנים, חנויות ודאהבות, והכל באווירה משונה וציורית. היא עיר הררית ותלולה ויש לקחת בחשבון הרבה הליכות. הלינה יחסית יקרה בשימלה, אולם המחירים מתמתנים ככל שמרחיקים ממרכז העיר. ישנו ב Dhanlaxmi Apartments במרחק 20 דקות הליכה נעימה, וזה היה בסדר גמור (מומלץ שם רק החדר עם המרפסת. השאר פחות). בשימלה נחמד ביותר להסתובב ברחוב הראשי, לאכול בדאבות מתחת, לעלות למקדש האנומן ובכלל. 

ספציפית: בית הקפה-מסעדה של קואופרטיב הקפה The Indian Coffee House שברחוב הראשי הוא זול להפליא, טעים ומרגיש כאילו עצר בזמן בשנות החמישים. הדאבה Milap שמול המדרגות שיורדות מהמול מצויינת וטעימה. 

סרהאן: משימלה יצאנו לסרהאן. הדרך נעימה וקלה יחסית. בדרך כדאי להצטייד בפירות (מנגו, משמשים ודובדבנים במחירים מצחיקים של 2-5 ש"ח לקילו). סרהאן כפר שאינו מצדיק בעיני את ההייפ. יש מקדש עתיק ולא מרתק במיוחד והכפר מנומנם. זוהי בעיקר עצירה בדרך ולא יעד כשלעצמו.  אם לחוצים בזמן אפשר בהחלט לוותר. 

לינה: אצל Heritage Guesthouse. הוא איש מקסים ולמעלה יש לו שני חדרים מפוארים++ במיוחד מול הנוף. פגשנו זוג שבחרו להשאר שם כמה ימים כי באמת החדר מפנק מאוד מאוד יחסית לכל דבר שפגשנו והאיש ואישתו מתוקים. 

צ'יטקול: לצ'יטקול מגיעים אחרי נסיעה לא קצרה. זהו סוף הדרך. כפרון מתפורר בסוף הואדי העצום והיפהפה המביט על הנהר ועל ההרים המושלגים. יפה יפה. בדרך עוברים את סאנגלה, הכפר הגדול של העמק (לנו הרגיש המקום טוב בעיקר לארוחת צהריים אך פחות נעים לשינה). בצ'יטקול שווה לשהות שני לילות כדי לעשות את הטיול ביער ממול ואת הטיולון לפסגה. יש שם קושי במציאת מקומות לינה טובים. עשיתי סיבוב בכל הכפר ורוב המקומות היו מדכאים למדי על גבול המדכאים מאוד. ישנו בסוף בזוסטל שהיה האופציה היחידה שהרגישה לנו נעים למרות שהוא יקר בהרבה (לכולנו עלה 4300 רופי)  אבל שם נקי, מסודר, ועם צוות הדרכה נעים. 

קאלפה: קאלפה היא כפר הררי מול פסגות מושלגות. בעלייה אל הכפר ביער המחטני התחושה היא של עיירה באלפים. לב הכפר הוא זעיר והמלונות משובצים בעיקר מעליו. אין משמעות למרחק מלב הכפר כי חוץ ממקדש אחד אין בכפר עצמו הרבה מה לעשות והדאבות מועטות. רוב האוכל הראוי תמצאו במלונות עצמם. עשינו מסלול הליכה קטן ונהדר בן שעה וקצת לאורך הכביש אל הכפר השכן Roghi. נוף נפלא ו"נקודת התאבדות" (כך נקרא הסיבוב). בכפר רוגהי לא תמצאו כלום אז אל תבנו שם על ארוחת צהריים. מה שכן, יש שם מקדש עץ קטן ומקסים. נשארנו בקאלפה שני לילות רגועים.

נאקו: וואו נאקו. הגענו אליה אחרי נסיעה מפרכת. במפגש של נהרות ספיטי וקינור תפס אותנו מבול אימים, וסלעים מפחידים החלו מדרדרים מראשי הצוקים. המתנו שעתיים וחצי על הגשר (הנקודה היחידה שהיתה בטוחה ממפולות) עד שהגשם נחלש והתחלנו לטפס לנאקו. מטיילים יום אחרינו נתקעו באותה נקודה והדרך נחסמה ל 32 שעות, אז ההמלצה היא לצאת לנאקו מוקדם ולא לסמוך על העובדה שהדרך תישאר פתוחה. הגשמים, אם ישנם, מתחילים בדר"כ בצהריים וכדאי לצלוח את הדרך קודם. 

נאקו הוא כפר מקסים, וליבו אגם קטן, שכבר שייך לנוף המדברי הקשוח של עמק ספיטי. כדאי לעלות לסטופה ולראות את הכפר מלמעלה. אפשר לעלות ברגל כמה שעות לתצפית על טיבט אבל אצלנו התעצלו. הלינה היתה אצל טאשי השוכן קרוב מאוד לגבול האגם. טאשי הוא איש חייכן ונעים, החדרים גדולים ונקיים ויש מרפסת גדולה וכיפית. זול וטעים היה אצל טאשי. 

דאהנקר (דרך טאבו): בדרך לדנקאהר עצרנו לארוחת צהריים בטאבו וביקור במקדש העתיק שם. שווה. לא להחמיץ את ציורי הקיר העתיקים בו. מאידך, אין שום סיבה נראית לעין להישאר לישון בטאבו.

דאנקהאר זה כבר סיפור אחר. זהו כפר שהתפתח סביב מנזר בסלע. כפר ציורי ויפהפה, ושווה מאוד לשהות בו שני לילות לפחות. היינו לילה אחד בלבד ודיעבד קצת התבאסנו מזה. לנו אצל טנזין המקסים, בפסגת הכפר, והיה זה אחד הלילות היותר מוצלחים בסיבוב כולו. למחרת עלינו בבוקר לאגם (כשעה עלייה). דאנקהאר הוא מקום שעצר בזמן. טנזין סיפר לנו: בחורף יש מינוס 40 מעלות, ושלג, ואין תיירים ואין מה לעשות. אז כל יום מתאספים בעשר בבוקר אצל מישהו אחר ומשחקים ומדברים ויש מי שאורגים שטיחים או סורגים. וזהו. החיים שלנו יפים". בדנקאהר גם עלינו לאגם. כשעה עלייה שווה בהחלט!
טנזין: 8988958703 tanzin0803@gmail.com

מוד:  מוד הוא כפר בקצה עמק פין. הכפר עצמו אינו יפה במיוחד אבל הדרך אליו מהממת בעוצמתה ושווה את הסיבוב. לילה אחד במוד יספיק בהחלט. ישנו ב Pin Parvati Hotel. התנאים היו בסדר גמור אבל האנשים והאוכל היו בינוניים מאוד. 

קאזה: לא יודע מה שמעתם על קאזה אבל לנו היא היתה עיירונת נהדרת וחביבה. קאזה מחולקת לשני איזורים – העתיקה והחדשה. כל החיים מתרחשים בעיר העתיקה (מזכיר קצת את מנאלי אבל צפוף ודחוק יותר) והעיר החדשה, שמעבר לגשר, היא רחבה ומשעממת. בקאזה העתיקה יש הרבה מאוד מסעדות ואפשרויות בכל הרמות. אחרי הרבה חיפושים מצאנו מלון חדש חדש שנפתח העונה. Hotel Palvey. המחירים היו יקרים יותר (2000 רופי לחדר) אבל התמורה היתה בהתאם ואני ממליץ באהבה. נקי, מים חמים, הכל. יאש, המנהל, ושאר הצוות ממש יצאו מגדרם להנעים לנו את השהות. נשארנו שני לילות נהדרים שם. יאש: 8988455734

סיבוב לנגזה- היקים – קומיק. למחרת לקחנו את הרכב ועלינו לסיבוב בכפרים הגבוהים (כולם מעל 4500 מטר ולא מגיעים לשם שום לוקאלים). לישון שם זו אפשרות למאוקלמים מיטבי-נשום, כי החמצן דליל, במיוחד בלילה. לנו סיבוב היום הספיק בהחלט. הנופים מכל המקומות מופלאים ושווים את העליה לגמרי. ליד לאנגזה חיפשנו (ומצאנו!) אמוניטים מאובנים. זה היה כיף מאוד לכל הגילאים. בקומיק, הכפר הגבוה בעולם המחובר בכביש סלול, אין מאומה למעט מנזר שנמר שלג מפוחלץ תלוי בכניסה אליו. כן. בהיקים שלחנו גלויות ממשרד הדואר הגבוה בעולם. גלויה + משלוח תעלה כשקל אחד. נחמד.

קי מונסטרי, הנחשב כגולת הכותרת של עמק ספיטי יפה בעיקר מבחוץ. הוא רק חצי שעה מקאזה ושווה לבקר בו באותו היום בו תעשו את סיבוב הכפרים או ביום ההגעה לקאזה. אל תשמרו את זה כמונו ליום הנסיעה לצ'אדרה טל, כי כדאי להגיע לצ'אנדרה טל מוקדם (גם כדי לבלות זמן באגם וגם כדי לחצות את הדרך לפני שהקרחונים מפשירים). 

צ'אנדרה טל:  אחרי נסיעה מפרכת מגיעים לאגם (יש 20 דקות הליכה מהחניון עד לאגם עצמו). מקום יפהפה. הלינה באוהלים בלבד והמחירים גבוהים. בין 800 ל 1500 רופי לאדם באוהל (תלוי ברמה של האוהל) כולל ארוחת ערב ותה. אנו לנו כולנו באוהל אחד ברמה גבוה ב 1000 רופי לאדם. נו שויין. 

את צ'אנרה טל כדאי לעזוב עם אור ראשון. אנחנו אשכרה הנענו וישבנו ברכב בחמש בבוקר. זו נסיעה ארוכה מאוד למנאלי ומרכיב האי-ודאות גבוה. לאחר מעבר ההרים נחסמה התנועה לכיוון אחד למשך 4 שעות כך שבסופו של דבר הנסיעה נמשכה 13 שעות... צאו מוקדם. 

מנאלי: אין מי של מכיר את מנאלי, וזהו מקום טוב להתאוששות אחרי הסיבוב. מנאלי, נעימה ומחויכת, ושפע של מקומות לינה, מסעדות וכל מה שצריך. ישנו ב Purima Guest house (שבתוכה יש את מסעדת ה little Italy) שהוא מקום זול יחסית, מטופח מאוד ונקי במיוחד (1000 רופי לחדר). המסעדה טעימה וזולה בהתאם.

ממליץ לעלות לראש הכפר. בבית האחרון בקצה מנאלי יש בית קפה עם נוף מהמם שנקרא Rocky’s Cafe. משם אפשר להמשיך בשביל דרך ההר עד לכפר השכן Goshan. בדרך חזרה לאורך הנהר תפס אותנו מבול ונמלטנו למאהל שנראה במבט ראשון חצי נטוש. בדיעבד הסתבר כפנינה שאי אפשר שלא להמליץ עליה. המקום מיועד ליוגה ונקרא Woods camp and dine  והוא כשני קילומטר מצפון למנאלי לאורך הנהר. אפשר לקחת לשם טוקטוק במאה רופי. הסיבה היא המסעדה שלהם. יש להם שף שעושה את האוכל הכי טעים שאכלנו בהודו, בפער. חזרנו לשם במיוחד והיה שווה מאוד.

ברשומה הבאה, אינשללה, קצת על האנשים, התרבות והאוכל.

בינתיים נמסטה + יאללה בי מהודו. 

By Dael with No comments

הודו – רשומה #1 – למה בכלל אני כאן

הן עמדו במגרש החניה ללא תזוזה כבר כמה שעות. בשורה ארוכה, ראשיהן כפופים בהמתנה ובהכנעה ופניהן לא נראות. לו התקרבת יכלת לראות תחת מעטה רבידי כסף כבדים את עיניהן המושפלות ארצה, מביטות אל הספל שכל אחת מהן אחזה בידה. ספל מלא יוגורט מעל צעיף לבן. 

בקצה השורה עמדה לבדה, במרכז מגרש החניה, ספה בודדת, עטוית שטיחים, ולמרגלותיה שורת תרמוסים צבעוניים. לצידה נחו שתי סלסלות מעלות עשן קטורת, וערמות פרחים. 

הכפר כולו עמד שם וחיכה בסבלנות אין קץ, בשקט מוחלט, ורק אנחנו, התיירים, מסתובבים ביניהם ולא מבינים מה בעצם אנחנו רואים. למי ולמה מחכים בעמידה באמצע ההרים, בכפר נידח וקטנטן בשם NAKO בעמק ספיטי, המרוחק כמה ימי נסיעה מטלטלים מהעיר הקרובה.

מוכר התה הסביר לנו. ישנם ארבעה מסדרים בבודהיזם הטיבטי (המפורסם ביניהם הוא זה שבראשו הדלאי למה) הגורו, ראש המסדר הדתי אליו הם משתייכים, שמקום מושבו הוא בכלל בחבל לדאק, עומד לעבור בכפר. השיירה שלו אמורה היתה להגיע באחת בצהריים. עכשיו ארבע והוא עדיין לא כאן, ולא יודעים בדיוק מתי יגיע, כי אין טלפונים או קליטה. אז מחכים. הוא ישהה בכפר עשר דקות לכל היותר. ישתה כוס תה, יברך, וימשיך הלאה במסעו. לכבודו כולם התלבשו במיטב המחלצות, צעיפים מסורתיים ובגדי חג. איש לא חיכה לתיירים בגסט-האוסים שבכפר, כי כולם היו במגרש החניה. התיירים יחכו, אבל לא הגורו. 

חשבתי שאצלנו בעולם האלקטורני, כבר אין לנו שום יכולת לחכות לכלום. 

זה היה לפני שבוע. אנחנו בהודו כבר שבועיים, וזו הפעם הראשונה שאני פותח את המחשב. לא היה בי שום צורך לכך עד כה, ולא היה שום חשק. למעשה הייתי בניתוק מכל תקשורת אלקטרונית לפחות עשרה ימים ברצף. שם בעמק ספיטי אין קליטה ובשום מקום שם אין אינטרנט. אבל היו שפע של נופי בראשית, קרחוני עד, פנים מחייכות, נזירים בגלימות בצבע דם, ומסורות מרתקות.

למה בכלל אני כאן.

זו לי הפעם החמישית בהודו. לראשונה הייתי כאן במסגרת נסיעת עבודה. חשבתי אז שהודו זה מקום שלעולם לא אחזור אליו. הרעש, ההמולה, העוני, היחפנים ברחובות – כולם עשו לי חשק לברוח רחוק ולעולם לא לחזור. לקח לי עשר שנים להתפכח, להעז לחזור לחוייה מתקנת ולראות לפתע את הודו האחרת. את הודו המקבלת, הסבלנית, הכפרית והציורית. את הודו היזמית והמשתנה, המסורתית והמחויכת. הודו היא הרבה יותר מעוד מקום על הגלובוס. היא גלובוס משל עצמו. 

מאז ביקרתי כאן כמה פעמים. ועכשיו אנחנו כאן בעוד חודש משפחתי. פעם שנייה כמשפחה, לחודש מלא. חשבתי לכתוב קצת על הודו, ועל המקומות ועל הסיבות שהחזירו אותנו לכאן, ויחזירו אותנו לכאן שוב. וגם טיפים ועצות, אבל אי אפשר הכל בפעם אחת. נתחיל.

המגוון – הודו היא סחרחרה של צבעים וריחות ואמונות. כל דבר נמצא פה באלף גוונים. לכל אל יש אינספור מקדשים, ויש לפחות 30 אלף אלים שונים, והאלים ממשיכים להתרבות. למשל סאני, הנהג שלנו בעשרת הימים האחרונים, מצטלב בכל תחילת נסיעה וצלב גדול תלוי ממראת הנהג שלו, אבל בכל מקדש הוא עוצר, ומדי פעם מניח תקרובת, ועולה לרגל פעם בשנה שנתיים להר שם מקום מושבו של שיווה. הכל מסתדר, הכל זורם יחד. הודו תיתן לך ארוחה מפוארת בת חמש מנות המוגשת על ידי מלצר מתוח בכפפות לבנות, והיא תיתן לך בדלת הסמוכה ארוחה טעימה לא פחות, מוגשת על ידי נער בכפכפים וחולצת אשפתות קרועה, שאין לו דבר מלבד חיוך בוהק. אני חושב שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד ולאפשר לעצמו קצת יותר גיוון בחיים.

המסורת – הודו היא מקום שמשתנה בקצב מעורר השתאות, והיא גם מקום שאינו משתנה כלל. בעמקים קינור וספיטי בהם הייתי בשבועיים האחרונים כל הבתים נראים בדיוק אותו הדבר. הבתים מטויחים לבן, ערמות קש על הגגות, משקופי החלונות צבועים מסגרת שחורה, והדלתות הפנימיות נמוכות מדי, כך שהן בדיוק בגובה כדי לדפוק לי את הראש ולראות כוכבים עשר פעמים לפחות. אמר לי טנזין, בעל בית הארחה זעיר (שלושה חדרים) בדהנקאר: שנתיים עבדתי בצי-סוחר וראיתי עולם. כל האנשים כל הזמן בטלפון. אפילו בארוחות הם מצלמים את הצלחת (והתפקע מצחוק). חזרתי לכאן, לכפר, ואין כאן  טלפונים ואין אינטרנט אבל הרבה יותר מהנה כאן. בחורף אין תיירים ויש מינוס 40 מעלות, והדרכים חסומות. אנחנו כל יום נפגשים אצל מישהו אחר באחד הבתים ויושבים ומדברים ומשחקים. חלק קצת אורגים שטיחים או סורגים משהו. זה נהדר, הוא אמר. חשבתי שמסורת זה משהו שאנו מוותרים עליו בקלות רבה מדי.

הקצב – בהודו הזמן זורם אחרת. אפשר להמתין ארבעים דקות לחביתה. אפשר גם שעה שעתיים. הבעלים יסביר בחיוך שזה תיכף יוצא. אתמול ירדנו ממעבר ההרים רונגטן שבין ספיטי למנאלי. הכביש נסחף מהגשמים וטרקטורים ונשים במכושים פילסו דרך חלופית בת נתיב אחד, תלול וסלעי. שוטר עם משרוקית הסדיר את התנועה ופתח את התנועה לאלו העולים במעלה ההר. אנחנו דווקא היינו צריכים לרדת. אחרי שעה ניגשתי אליו ושאלתי מתי הוא יפתח את התנועה לכיוון שלנו. הוא חייך ואמר עוד רבע שעה, והנהן בראשו לאישור. בסופו של דבר חיכינו שלוש שעות וחצי. איש בפקק הענק לא התעצבן. במקום זה אכלנו תירס קלוי על גחלים, בבסטה שרוכל זריז פתח במקום, וסלט עם חריף ולימון שמישהו אחר מכר מרכב אל רכב. חשבתי שבקצב החיים שלנו, הישראלים, אנחנו עוברים הרבה אבל לא מספיקים לראות הרבה.

הניתוק – אהוד בנאי כתב את זה כבר לפני שלושים ומשהו שנים במדויק: "חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו. אני בהודו, הוא אמר. וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?" בהודו מרגישים מוזר כי הכל שונה ותרצה או לא תרצה, אתה מתנתק. כן, יש פה המוני ישראלים, במיוחד למי שצועד ב"שביל החומוס", ובכל מקום כבר אפשר להזמין שקשוקה ו"Israeli Salad" (שהרבה פעמים זו רק ערימת עגבניות, מלפפונים ובצל אדום, אבל הרבה פעמים זה דווקא סלט פצצה). אבל מי שרוצה קצת שקט מהישראליות, ומהבחירות הבלתי אפשרויות הללו, ומהחדשות, ומהמבזקים, ומההפגנות ומהכעס ומהאיבה – הודו היא המקום הכי נפלא להרגיש בו מוזר.

האוכל – טעים, חריף וצורב, בטעמים חזקים ובריחות מוטרפים, ושונה ודומה כל פעם מחדש. כן, המטבח ההודי משופע פחמימות (בעיקר אורז), אבל גם שפע של שומנים טובים – גהי (חמאה מזוקקת) נשפך כמים על כל תבשיל כמעט, ויש גבינת פניר שהיא חלבון טעים וזול, ומהשילוש הזה (אורז, חמאה ופניר) המטבח ההודי מצליח לעשות אינספור גרסאות. אנשי הפליאו כמוני, אוכלים כאן יותר פחמימות מהרגיל, אבל גם את זה אפשר לנהל. לבקש סלט וחביתות מסאלה חריפות טעימות, ולא לשכוח לבקש את התה או הקפה בלי סוכר (אחרת אי אפשר לשתות את המתוק המתוק הזה), לבקש קמח חומוס במקום קמח רגיל (מאוד מקובל במטבח ההודי), ואפשר גם לזרום קצת עם המקום. זה לא יהרוג אתכם.

המשפחתיות – כבר קרוב ל 15 שנים אנחנו משתדלים כל קיץ לבלות זמן משפחתי משמעותי. בדרך כלל זה היה בחו"ל, כי רק שם אפשר באמת לכבות את העולם החיצון ולהתמודד עם המשפחה ברכב אחד, בחדר אחד (כשהם עוד היו קטנים), להחליט אילו שירים לשמוע, אילו משחקים לשחק, לשלוף קלפים ולהנות מהזמן המשפחתי שמעולם אין מספיק ממנו בשגרה. אלו חוויות שמאומה לא ישווה להן. זהו זמן יקר, נדיר, וככל שהילדים מתבגרים, הוא הולך ונעשה נדיר ויקר עוד יותר. הפעם הצלחנו להנדס את זה עוד פעם אחת. הגדולה מסיימת חמישה חודשים טיול אחרי צבא, אז הצטרפנו. ובהודו זה אפשרי גם כי הודו זולה. זולה מאוד. הכרטיסים לכאן כבר לא מאוד יקרים (500 דולר גג) ולמשפחה בת חמישה מבוגרים כמונו (מזל שיש עוד תיכוניסט אחד), תקציב של 100 דולר ליום מספיק מעל הראש ללינה לכולם במקומות טובים (סורי תרמילאים) ולארוחות טעימות כמה שרוצים. חודש בהודו יעלה לכם כמו עשרה ימים או שבוע באירופה ויעניק הרבה יותר בכל מובן. אל תוותרו על המשפחתיות שלכם.


בפוסט הבא המלצות על עמקי קינור וספיטי, וקצת עשה ואל תעשה.

אלו חלק מהסיבות שאנחנו בהודו. מזדהים? הייתם? אהבתם? שתפו והגיבו. בשמחה. 

בינתיים להתראות ממנאלי. חזרנו לשביל החומוס. 

By Dael with 4 comments

ממתק לחג: סיפור ההצלחה של יניב

אם יש משהו שאני אוהב, זה את הסיפורים שלכם. את החיבור המיידי, האמיתי לאיך התזונה הקדמונית משנה את החיים של אנשים. לפעמים זה סיפור ענק, לפעמים סיפור קטן. תמיד זה סיפור אנושי, אמיתי, נפלא.

לא מזמן קיבלתי את המייל להלן מיניב, וכמו תמיד הוא מילא אותי התרגשות, אבל גם האיר משהו שהרבה פעמים אנו מפספסים. מספרים לנו ש"אם תרוץ ותעשה הרבה ספורט, לא משנה מה תאכל". יניב מדגים לנו את ההיפך הגמור. "אם תאכל נכון, לא משנה כמה ספורט תעשה". ספורט זה נפלא. אני אישית מכור. אבל אם ניתן לגוף שלנו את התבנית התזונתית מעשירה ומתגמלת, הוא יחזיר לנו אהבה. עובד. 

בואו נקרא יחד.
***

הנה יניב (עד לא מזמן):

והנה הסיפור שלו, בלשונו (לא נגעתי):

אז מה הסיפור שלי ומה הוא שונה מאחרים?

אני כבר כמעט עשור רץ למרחקים ארוכים, חמישיות, עשיריות, מרוצי לילה, חצאי מרתוני, שליחים ולאחרונה אף מרתון מלא ראשון. הרבה לפני הפליאו אני רץ, רוכב וזז.

לפני שלוש שנים בערך עבדתי בסטרטאפ , חוטף כריך פה ושם , מצמצם בשינה, מבלה על ההגה שעות ארוכות בפקקים ובעיקר משמין כהרגלי. לא משנה כמה ניסיתי לצמצם את התזונה או להתאמן יותר ברצינות לא סייע לי לרדת ולו גרם אחד במשקל.

באחת ההזדמנויות יצא לי להתקל בספר "הסוד הקדמוני" בגרסת האודיו והחלפתי למשך 10 שעות את הפלילסט של הריצה שלי מהמוזיקה לספר.

בהתחלה הייתי סקפטי, לא חתכתי מיידית את הלחם אבל התחלתי להרגיש שמשהו פה פשוט עובד נכון.

התוצאות הגיעו מהר מכפי שציפיתי, כל שבוע נתן את אותותיו והקילוגרמים צנחו,

עם הזמן למדתי עוד תובנה חשובה : עכשיו שאני רגיש יותר לתחושת הרעב והשובע סוף סוף אני יכול להרגיש אם מאכל מסויים טוב או רע עבורי, גם מאכלים או פירות ש"כשרים" לפליאו יוצאים אצלי מהתפריט אם אחרי כמה שעות אני מרגיש שיצאתי מהאיזון. ומנגד גם דברים שהם "לא פליאו" אני מרשה לעצמי מידי פעם במידה והגוף שלי לא מגיב להם בסערת אינסולין.

ואז פתאום פייסבוק דואג להזכיר לי את מי שהייתי לפני שנתיים , רץ וגורר 30 קילוגרמים העודפים .

***

והנה יניב עכשיו:

חג שבועות שמח, ותודה רבה ליניב!!!

By Dael with 1 comment

המדע והאומנות של הביס המושלם. ממש ככה.

גדלתי בלי חוש קולינרי. אין לי אף ליינות ואף פעם לא נקשתי באבטיחים.

המשפט הנפלא הזה נכתב ממש עלי, והוא מתמצת היטב את נקודת הפתיחה במסע הפרטי שלי למסתרי עולם פליאו. אבל לא אני כתבתי את המשפט הזה. אלו המילים הפותחות של "לא ספר בישול" הנהדר שכתב אסף אביר. 

ושאתם חייבים לקרוא.

כשהתחלתי לכתוב ולחיות לפי עקרונות פליאו והתזונה הקדמונית, לפני יותר מעשור, היה גם הזמן בו התחלתי לשרוף סירים ומחבתות. לא רק שלא ידעתי אז לנקוש באבטיחים, לא היה לי כל מושג על נבכי המטבח. לכל יותר הכנתי פה ושם ביצה קשה, וגם היא היתה בדרך כלל מתפוצצת עוד בסיר, מעשה שטן. אלא שהשינוי התזונתי חייב אותי לקחת אחריות ולחגור סינר רק כדי לדחוף לתנור נתח אסאדו וכמה ירקות ואחר כך להתפעל שזה יצא איכשהו טעים. לאט לאט למדתי. בעיקר מניסוי וטעיה, הרבה מנות תפלות והרבה טעויות שממשיכות וקורות לי עד היום (לצערי הן מצטלמות פחות טוב).

מאז שפרסמתי את "הסוד הקדמוני" ועד היום לא עובר שבוע בו איני מקבל מייל מקורא נאמן שאומר "תשמע, השבת החלטתי, בפעם הראשונה, להכין אסאדו. בחיים לא הכנתי כלום. אני מת מפחד שזה לא יצליח. מה לעשות". #כיאיןישבתבליאסאדו. לעומתם, מיילים שאני מקבל מנשים בענייני עצות תזונה מציינים בדרך כלל דאגה מכמות השומן, לא מאיכות הבישול של הכותבת.

כאלו אנחנו. גברים, בהכללה גסה, יודעים פחות מדי לבשל. ואם הם כבר למדו לבשל משהו במקרה, כמוני, אז הם נדבקים לאותו מתכון או שניים ומתפעלים מעצמם שוב ושוב בכל פעם שהם משחזרים את ההצלחה. הסביבה כבר אומרת נמאס לנו, אבל הם ממשיכים להתרגש מהצלחתם, כילדים מול סביבון.

אל תוך העולם הזה הפציע הספר של אביר.

כשמו, אין זה ספר בישול. לפחות לא ספר צילומי מתכונים או תפריטים שכולנו מכירים. אין בו ולו צילום אחד. זהו ספר על הסוד שמאחורי הכיריים והתנור במטבח. נא לא להבהל. אמרתי לאביר שלדעתי זהו פשוט ספר בישול לגברים. (סורי ליידיז, אני מבטיח שגם אתן תהנו ממנו, כמו שאתן גם נהנות מסרט אקשן טוב או מגבר שעושה שטויות. וגם יש מצב שהגבר שלכם יתחיל ללבוש סינר באופן קבוע אחרי הקריאה, אז בכלל).

הקסם של אביר הוא לפצח את המטבח, לפרק אותו ואז להפוך אותו למשהו נגיש, ברור, עם עקרונות הפעלה, שיטות הצלחה, ואחלה כיף שבעולם. אולי עד היום ציר עצמות נשמע לכם כמו משהו שמבשלים רק במרתפי משחקי הכס. אחרי הקריאה אפשר להבין איך להכין ציר שכזה בקלות, למה הוא טעים, מה יעשה אותו יותר טעים, ומתי נדע שהוא מוכן. כך גם נדע את השיטות, הטיפים והשטיקים לתבשיל, צלי, לביצה ולסטייק. 

כמו מורה טוב, אביר מלמד כללים ולא מטביע בפרטים. הוא נותן הוראות לא בגרמים אלא לפי העין ומלמד אותנו לסמוך על עצמנו, כי על מי אפשר לסמוך אחרת? למשל במתכון להכנות ירקות צלויים הוא מציע לגבי המלח: "מפזרים בנדיבות רבה, ואז עוד קצת".

באופן נוח למדי הספר מחולק לשבעה פרקים ובאופן נוח עוד יותר, כולם בני מילה אחת בלבד: טעם, מלח, מים, צבע, ביצה, רוטב ובשר. הממ. בכל פרק אביר כותב הסברים ברורים, כמה מתכונים מייצגים מרחבי העולם המדגימים את הטכניקה, בדרך כלל לדברים שטוב לדעת להכין ושאם נדע אותם, נלמד גם לסמוך על עצמנו. למשל ציר עוף, מתכון בשם "הבסיס לכל תבשילי הקדירה בעולם", מתכון לפשטידת תרד, איך מכינים מלח בטעמים ועוד ועוד (לא ספרתי אבל יש משהו כמו 50 מתכונים). בין לבין יש איורים נהדרים הממחישים את המילים, ונותנים כלים של ממש ביד הקורא/ת. 

הוא גם מצחיק האיש הזה. "אני זוכר את הקרמל הראשון שלי. הייתי בן שלוש או ארבע, קטן מספיק לסגוד לאחותי וגדול מספיק לחטוף ממנה מכות".

זהו לא ספר שמנסה להתאים את עצמו לז'אנר כלשהו. הוא לא פליאו (יש הרבה מתכונים עם קמח וסוכר). הוא לא צמחוני (יש הרבה עם חיות). הוא לא כשר (יש מתכון למרק לובסטרים). הוא לא תמיד פרקטי (יש מתכון לקרפצ'יו נייר טואלט של ארז קומורובסקי). אבל הוא בהחלט ספר שכל אחד ואחת ימצאו בהם את עצמם, כי החשיבות שלו אינה במתכונים אלא באופן בו הם מוסברים ומונגשים. המתכון הטיפוסי בו ממש מתעקש להסביר איך אפשר לשנות, להגמיש ולשפר אותו לפי העדפותיכם הקולינריות או הדתיות. אם תקראו אותו ותרגישו "אוי אבל אין לי בדיוק 20 ג' סודה לשתייה"  סימן שפיספסתם את העיקר והוא להבין מה בדיוק סודה לשתייה עושה, ואיך ומה ההבדל אם שמים ממנה או לא כשמבשלים חומוס. 

בפינת ההפתעות: אם תבשלו קטניות במי עדן (!) יקח לכם חצי זמן בישול. רוצים לדעת למה? אין ברירה, תקראו. גם חובבי הפליאו יגלו המון מידע נרחב בפרק על הבשר (מהיכן הוא בא, איך הוא מגודל, מתי הוא נשחט ואיך בדיוק הוא מגיע לצלחת). אמנם סוף הפרק על הבשר ("דילמת הפשע, או למה אני לא טבעוני") אינו טוב כמו כל שאר הספר אלא הוא מעין כתב התנצלות, אבל היי, הרי צריך היה לשמור משהו לביקורת. 

את הבקורת הזו אני כותב לא בגלל אלא למרות שאני מכיר את אסף אביר לא רע. הוא היה העורך שלי בכתיבת "ביטקוין והעתיד הכלכלי שלך" ולכן היו לנו כמה חודשים בהם עבדנו צמוד צמוד. או אז גיליתי שהוא איש חכם באופן מעצבן ויסודי באופן מעורר השתאות. "לא ספר בישול" הוא התוצאה של כמה שנות מחקר של אביר, וכדרכו הוא לא הותיר אבן שלא הרים ובדק וחפר (הוא עבד בהתנדבות כשוליה אצל מאיר אדוני במטבח רק כדי להיות בטוח בטכניקות). את הידע הזה הוא זיקק וצמצם (ככה אומרים?) אל תוך 270 עמודים + אינדקס שימושי עב כרס.

שורה תחתונה:

"לא ספר בישול" יהיה תוספת נפלאה למטבח שלכם. וחוץ מזה יש לו גם עטיפה יפהפיה. 

By Dael with No comments