אם אתם מתכננים להגיע לשבוע הספר, וזוממים לקנות ספר אחד או יותר, אך עדיין מתלבטים מה, אז הנה, נגמרה ההתלבטות: ומי באש – לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים הוא הספר שאתם רוצים השנה.
קודם כל זה
הספר עם העטיפה הכי טובה שראיתי מזמן, אבל העטיפה היא רק ההתחלה. ברמת התוכן זהו אחד
מספרי העיון הכי מרגשים שקראתי זה שנים רבות. לא פחות.
על העטיפה צילום
מהמם בעוצמתו. בלב המלחמה והתופת, לאונרד כהן שר לקבוצת חיילים במדבר. עיניו עצומות
והוא מתכוון כבתפילה. לעומתו, בהיר ומואר, הכל מסביב מאובק, צבאי, עייף. כמו עיני
הקהל כולו, גם עיני שלי נמשכות כמו מעצמן אל כהן. אל מתי כספי הצעיר המלווה אותו
בגיטרה, אל הנגמשים שברקע, הממסגרים צהוב מדברי בוהק ומסמא, התוחם משולש של אור
שכמו יורד על הזמר מלמעלה. למעמד יש אנרגיה של התגלות, של התעלות, של עולם אחר.
ובאמת היה זה עולם
אחר. עולם שפרידמן מאפשר לנו הצצה אליו.
את מתי פרידמן
לא הכרתי עד יום חמישי האחרון. הגעתי לחתום על ספרים בדוכן שבוע הספר של כנרת
זמורה ביתן. מתי חתם בדוכן הסמוך. כשהגיע הלקוח הראשון גיליתי שאין לי עט. מתי אמר
בבקשה ונתן לי את העט שלו. אחרי חמש דקות כבר הספקתי לאבד אותה, ומתי חייך ושלף עט
נוסף. בחור מאורגן, מתי. מפה לשם, קשקשנו קצת. אמרתי ששמעתי דברים טובים על הספר
שלו, אבל לא קראתי עדיין. אמרתי שאני קונה. כמו קוסם מתי שלף עט שלישי, וכתב לי
הקדשה.
אתמול, שבת
בבוקר, התחלתי לקרוא.
אחרי שעתיים
וחצי, כוס קפה וכמה טישיו לניגוב הדמעות, סגרתי את הספר ונשמתי עמוק.
ספר עיון שמרגש
כל כך לא פוגשים הרבה.
ספרי עיון זה ז'אנר שאני אוהב. כל כך אוהב שכתבתי שניים כאלו בעצמי. על פי רוב, ספר עיון או מנסה לתת לך כלים כדי לשנות את חייך לטובה (עזרה עצמית למשל), או מנסה ללמד אותך משהו על העולם הסובב אותך (ספרי היסטוריה, פסיכולגיה, ביוגרפיות וכו), וכל הטווח שבאמצע. אבל מעטים הם ספרי העיון שמטרתם העקרית היא לגרום לך קודם כל להרגיש. תובנות על העולם דרך סיפורים ורגשות הן בדרך כלל המומחיות של ספרי פרוזה, לא של ספרי עיון. והנה, "ומי באש" הוא ספר עיון שגם מספר סיפור נפלא וגם מצליח לרגש. ההופעות שערך לאונרד כהן לחיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים הן אפיזודה קטנטנה ושולית בתולדותינו. כמה שבועות בהם הסתובב זמר קנדי בן 39 בחזית ושר לחיילים שחזרו היישר מהתופת. אירוע שכמעט ונשכח, שלא נכתב עליו דבר. נותר רק שביל קלוש בנתיב ההיסטוריה. כמה פירורי לחם שנשארו מאחור, עקבות רדודים באדמה קשה. כמו גשש אינדיאני פרידמן הצליח להוציא מהמעט את הסיפור המלא. ואת החורים וההעדר הוא ממלא בפרשנות במובן הטוב של המילה. הוא לא מנסה למכור משהו שאין. הוא לא אומר "כך היה". הוא אומר "כנראה" ו"אולי" והוא מציע לנו להתבונן על האדם הפרטי ועל האירועים הגדולים בו זמני. הוא מספר את סיפורם של הבודדים, ומשם אנו חווים את הסיפור של הדור ושל התקופה ושל המלחמה. דרך הפריזמה של היהדות, ויום הכיפורים והתפילות אנו מרגישים את הכאב ואת השבר וגם לא מעט על התקופה והתרבות. זוהי כתיבה מעמיקה, עדינה, חכמה ורגישה.
אינני זוכר אף
ספר עיון אחר שסגרתי אותו כשאני דומע.
אבל זה קרה לי
אתמול.
ואני ממליץ שזה
יקרה גם לכם.
