שלוש השאלות שאני שואל את עצמי כל יום מחדש

 

פעם אמרו שהחיים זה מה שקורה למרות התוכניות. היום אומרים שהחיים הם מה שקורה בין התוכניות. או אולי בין התוכניות של נטפליקס.

כאלו אנחנו: אנושיים. אנחנו זורמים. קמים וממשיכים ועובדים ועושים עוד ועוד מאותם הדברים שלא תמיד אנחנו אוהבים, אבל הם, מה לעשות, "מה שצריך" לעשות.

ואז, בוקר אחד אנו מתעוררים ומגלים שהשעון לא עצר לרגע מאז שנולדנו, ושעברו כבר המון שנים מאז הפעם האחרונה ששאגנו מרוב הנאה. שהימים שלנו הפכו לצפויים וחדגוניים, ואנו הולכים קדימה אבל נשארים במקום. או שאולי אנו מתקדמים אבל מרגישים דווקא בנסיגה, כי מאומה כבר לא מרגש או מסעיר. שהצבעים דהויים. זו הרי קללת האדם: "כי בזיעת אפיך תאכל לחם". האדם לעמל יולד, והעמל כמו שואב אותנו אל תוכו ואינו משאיר לנו מאומה מהחיים עצמם. הוא שוחק וחדגוני ואפור וכשלא נזהרים, הוא גדל ותופס לעצמו את כל הנפח והזמן שרק אפשר, מייבש בחדגוניותו כל טיפת לחלוחית של חיים. ימינו מתמלאים בעבודה, ולפעמים אנו חשים שמרוב עבודה לא נותר לנו מאומה לעצמנו. שום זמן, שום מרחב, שום חידוש. לאה גולדברג חתמה את תפילתה-תקוותה במילים הללו ממש: "לבל יהיה יומי עלי כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל". אבל לא רק העמל הוא אויב. נוסף על כל הצרות הבאות מהתנהלותנו שלנו, אנו נתקלים כמעט בכל יום גם באנשים נוראיים. בציניות, בגסות, באלימות, בזלזול. וגם בסכנות אמיתיות: תאונות דרכים, ומחלות ומיסים ותקלות וטעויות ובלבולים או סתם, לדפוק בטעות את האצבע הקטנה של הרגל בכורסה. לחיות זה לא פשוט.

כדי שלא ליפול למלכודות הללו, שאני כמו רובנו נופל בהן, אני משתדל לשאול את עצמי יום יום שלוש שאלות. לא תמיד התשובות מוצאות חן בעיני. לא תמיד אני זוכר לשאול אותן, אבל אני בהחלט משתדל. במיוחד כשאני נזכר בהערה שליוותה כל תעודה שלי מחדש: "יש לילד פוטנציאל, לא ממומש". לשמחתי מאז שהתחלתי לשאול אותן את עצמי, התשובות נעשות טובות יותר, בממוצע.

1. האם יצרתי/נתתי היום משהו?
2. האם הקדשתי מספיק זמן לחיים?
3. האם מה שמטריד אותי הוא בשליטתי?

המטרה: לקבל שלוש תשובות "כן".

ליצור ולתת הן פעולות הנותנות משהו לכם ומשהו לעולם. זו יכולה להיות, כפשוטו, נתינה של ממש: להתנדב, לתמוך, לעזור. זו יכולה להיות יצירה של ממש: לצייר, לבנות, לסרוג, לכתוב. לא משנה מה זה, אבל אני יודע שאם עשיתי משהו חדש, אם תרמתי לעולם, אם נוצר משהו: זכרון או משפט או טקסט – הרי שיש לכך ערך. שהוספתי לעולם משהו חדש. יצרתי מעט טוב. זו לא צריכה להיות יצירת מופת. לא תרומה של מיליונים. זה יכול להיות תרומה קטנה לנגן רחוב. וזה, אצלי לפחות, יכול להיות לכתוב מילים שאולי יפגשו מישהו. כך או אחרת: צרו. תנו. אתם מיד תרגישו חיים הרבה יותר.

השאלה השניה מחוברת לראשונה בעבותות, כי יצירה ונתינה הן פעולות שלא מתרחשות בתוך עמל אלא שיש להן מרחב עצמי שלהן. אבל מעבר להן, אפשר להקדיש לחיים עצמם עוד זמן. וגם פה, לא חייבים לחצות את האוקיינוס ביאכטה כדי לצאת לחופשה. אפשר וצריך לתת לחיים את המקום ואת הזמן, כל הזמן:  גם אם זה "רק" בישיבה במרפסת ולהביט אל הנוף או להקשיב לציפורים. לטייל בטבע באמצע השבוע. לגנוב גיחה קצרה לים. למשחק קאטן משפחתי. ליציאה זוגית בקטנה. כל מה שמרגיש לכם חי ונכון ולא רק עמל ושגרה. אל תוותרו על זה. כל יום. חיו מחדש בכל העוצמה.

השאלה השלישית היא הקשה מכולן, והלוואי והייתי עונה עליה "כן" ברוב הימים. האתגר הוא להבדיל בין דברים שהם בשליטתי (כמו האופי שלי, ההתנהגות שלי, ההרגלים שלי), לבין דברים שאינם בשליטתי (הלקוחות שלי, הנהגים בכביש, מזג האויר, הילדים הבוגרים שלי. הרשימה אינסופית). לכעוס או לדאוג או להיות מוטרד מדברים שאינם בשליטתנו לא מועיל במאומה, אלא מייצר לנו סבל, כי איננו שולטים בתוצאות. הלא רק את עצמנו אנו יכולים לשנות, וגם זה קשה מאוד. לכן, אם כבר להיות מוטרד ממשהו, אזי מעצמי. למשל, אם עניתי "לא" על שאלות ו ו 2, סידרתי לי סיבה להיות מוטרד, ולכן גם להשתדל להשתנות, כך שמחר אענה עליהן "כן". על שאר הדברים אני משתדל שלא לכעוס (זה לא תמיד מצליח לי. אני לא נזיר טיבטי). להיות קצת יותר סטואי. סנקה המליץ על כך לפני אלפיים שנה, והוא ידע בהחלט מה שהוא אומר..

אז מהי השורה התחתונה: ליצור, לחיות, ולא לתת לרעשי המציאות לטלטל אותנו.

תהיו לי בריאים,

דעאל

(צילום: אבישג שאר ישוב הנפלאה)

 

By Dael with 1 comment

איך לכתוב מיילים כמו אלוף, או, המיומנות הכי חשובה בהייטק שאף אחד לא בודק

בדרך כלל אני כותב פה על דיאטות ומחקרים או על "חלום לדויד" או על ביטקוין או על טרקים, או סתם משתף מחשבות שחלפו לי בראש. היום, בפעם הראשונה כמדומני, אני כותב על עבודה.

פוסט "מקצועי", אם תרצו.

אם תסלחו. 

כי השבוע, בין ראיון מועמד אחד למשנהו (היי, אני שוב מגייס), התחדדה לי מחשבה: את המיומנות הכי חשובה להצלחה בארגון, אני כמעט לא בודק.

אנשים רבים ראיינתי וגייסתי וניהלתי בעשרים ומשהו השנים האחרונות. ואם אני מתבונן לאחור ומחפש את המנבא הכי אמין להצלחה בתפקיד בעולמות ההייטק, הרי שברוב המקרים לא היתה זו מהירות הקליטה, זריזות האצבעות או אשפות טכנולוגית (אלו שמורים לכוכבים. אבל הם, בהגדרה, כוכבים). עבור רוב העובדים בארגון ההצלחה מורכבת, בראש ובראשונה, ממילים. היינו, מהיכולת להבין מילים, ועוד יותר: מהיכולת לחבר מילים למשפטים ולמיילים שמבינים אותם בקלות.

בקיצור, הרבה מאוד מההצלחה תלויה ביכולת הפשוטה: לכתוב טוב. לתקשר מרחוק.

למה?

כי מילים הן הדרך שלנו לארגן ולהבנות את המציאות, והמציאות מצידה אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית.

 Perception is reality אמר לי פעם הנס, בלגי גבוה וחיוור. הוא היה הבוס אבל לא עניינו אותו שום בעיות. עניינה אותו רק תפיסת המציאות שלהן. אם הלקוח מבין משהו כקריטי, הרי שזו בעיה קריטית, גם אם התקלה זניחה "אובייקטיבית". ואם הלקוח יכול לחיות בשלום עם בעיה קריטית, הרי שהיא אינה קריטית עוד. ההבדל בין שני המקרים הוא לא העובדות אלא תפיסתן, והתפיסה היא נגזרת של תרגום ותיווך המציאות. לפעמים בעל פה, אבל בדרך כלל, בכתב.

אז אם אתם מחפשים עבודה בהייטק, או אם אתם כבר מצאתם ורוצים *להצליח*, ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם היא: חדדו את העיפרון. הנה כך:

• לפני שאתם כותבים מייל: דעו מה אתם רוצים להגיד, ולמי. מי צריך לעשות משהו, ומי צריך רק לדעת. נשמע פשוט אבל קחו לכם רגע לפני ששלחתם לאובמה בקשה לציוד משרדי.  
• בכתיבתכם, תמיד, היו מאוד מנומסים ואדיבים (אימרו לעצמכם: היום אני לא ישראלי, אני בריטי). אל תנזפו, אל תחנכו, גם אם אתם כועסים לאללה. תחייכו ורק אז תכתבו.
• כתבו בשפה המארגנת את המציאות לתהליכים. למשל: שלום, זהו הרקע, וזוהי הבעיה, ואלו הן האפשרויות לפתרון הבעיה, וזוהי האפשרות המומלצת וסיבותיה, ולהלן תכנית הפעולה הנגזרת, בלוחות הזמנים המפורטים כאן, אנא אשרו. בברכה ותודה, ישראלה ישראלי. נשמע פשוט וטריוואלי אבל בחיים האמיתיים נדיר הוא למצוא מי שיודע/ת לכתוב מיילים כאלו. בחיי.
• כתבו משפטים שלמים, עם נושא ונשוא ומושא. פה זה לא ווטסאפ. זה עוד יותר חשוב בכותרת המייל. כיתבו בה משפט שלם, מכוון פעולה. 
• זכרו כי מייל הוא לעולם סיפור. יש לו התחלה ואמצע וסוף. הוא תמיד יתחיל ב: שלום X, (או Hi או Dear או כל מה שמתאים לכם ולארגון כפניית גוף נעימה ומנומסת). לאחר מכן יבוא מבנה ברור לוגית. לא קרעי מידע המסתמכים על שיחת הטלפון שהרגע עשיתם – כי את המייל אולי יקראו רק מחר, או בעוד שבועיים, ועד אז מה שברור כשמש היום כבר יתפוגג ויבלע בתהום השיכחה.
• ניוביז: אל תבהלו מכתיבה באנגלית. מי שיודע לכתוב מעולה בעברית, יגשר במהירות על הפער לאנגלית, אפילו עם אוצר מילים דל. אם תדעו מה אתם רוצים לומר, תצליחו למצוא את המילים גם בשפה אחרת. יש מספיק כלי בדיקה עצמית להבטיח כתיב ותחביר נכונים, וכדאי לתרגל זאת.
• כשאתם כותבים מייל, קחו את הזמן, גם אם יש לחץ בעבודה. אל תמהרו לשלוח. קיראו את המייל שלכם שוב ושפרו אותו עוד ועוד. סתתו והשחיזו והבריקו אותו עד שהוא יהיה פיקס. ממש ממש פיקס. הזמן שתשקיעו בכתיבה יחזור אליכם עשרת מונים: ברכישת המיומנות, ובאהבת הלקוח – שקרא והבין ואמר לעצמו: וואללה.
• אל תניחו ידע מוקדם, ומאידך אל תדמיינו שהקורא הוא אדיוט. הקו הזה הוא דק, אבל הוא קיים.
• שימרו בצד מיילים מעולים (שקיבלתם ושאתם רוצים להיות מסוגלים לכתוב כאלה). היפכו אותם למעין תבניות פרטיות שלכם. לטמפלייטים. הדגישו את המשפטים שתוכלו להעתיק למייל הבא שלכם (סבבה לגמרי להעתיק!).
• דעו שהלקוח שלכם חכם לפחות כמוכם. אז אל "תספרו לו סיפורים" אלא שקפו את המציאות באופן ברור וידידותי, והלקוח יחליט מה עמדתו מולה. אם נדע לעשות זאת היטב, גם אם יש בעיות קשות שאיננו יודעים לפתור, הלקוח יהיה מרוצה. כי הלקוח מרגיש שהכותב רואה את המציאות כמוהו. נמצא לצידו, נמצא איתו. וטיפ: הלקוח שלך הוא לא רק "קליינט" מארגון אחר. הוא גם הבוס שלך. והעמית שלך.
• קיראו שוב את התוצר הסופי: אתם רוצים מייל המתאר מציאות באופן קצר ותמציתי, ברור ומאורגן, מנומס ואפקטיבי, כך שכל הקורא אותו, יבין. כי אין דברים מסובכים, יש רק הסברים גרועים. טיפ: אם תתנו אותו לבן הזוג שלכם והוא יגיד "זה סינית", אז כנראה כדאי לחזור לשולחן העבודה לסבב שיפצורים.  
• סיימתם ממש? יופי. אם זהו מייל רגיש (חדשות רעות ללקוח, הרבה על הסף וכדומה): בידקו את עצמכם שוב עם ידיד או עמית: "קרא את זה בבקשה, תראה אם זה בסדר". תאמינו או לא, אבל למרות שכישורי הכתיבה שלי עצמי לא רעים, אני מוצא את עצמי עושה בדיקה שכזו עם השותף שלי פעמים רבות מאוד. אם מה שאני שולח חשוב דיו, אז כדאי בהחלט. כי לפעמים, מרוב שאנו מתאהבים בטיעון של עצמנו, אנו שוכחים את הסעיף המרכזי: לקרוא את המילים דרך עיני הקורא, ולא דרך עיניך שלך.
• בשאר הזמן: קיראו הרבה. הכוונה לספרים אמיתיים, לא רק כתוביות בנטפליקס. ואם אין לכם מה לקרוא, אז יש לי כמה ספרים להמליץ לכם 😊

*** 

מסכימים? חולקים? שתפו והגיבו.
ועד אז: תהיו לי בריאים, ובהצלחה רבה,

דעאל

By Dael with 2 comments