פעם אמרו שהחיים
זה מה שקורה למרות התוכניות. היום אומרים שהחיים הם מה שקורה בין התוכניות. או אולי
בין התוכניות של נטפליקס.
כאלו אנחנו: אנושיים.
אנחנו זורמים. קמים וממשיכים ועובדים ועושים עוד ועוד מאותם הדברים שלא תמיד אנחנו
אוהבים, אבל הם, מה לעשות, "מה שצריך" לעשות.
ואז, בוקר אחד אנו
מתעוררים ומגלים שהשעון לא עצר לרגע מאז שנולדנו, ושעברו כבר המון שנים מאז הפעם האחרונה
ששאגנו מרוב הנאה. שהימים שלנו הפכו לצפויים וחדגוניים, ואנו הולכים קדימה אבל נשארים
במקום. או שאולי אנו מתקדמים אבל מרגישים דווקא בנסיגה, כי מאומה כבר לא מרגש או
מסעיר. שהצבעים דהויים. זו הרי קללת האדם: "כי בזיעת אפיך תאכל לחם". האדם
לעמל יולד, והעמל כמו שואב אותנו אל תוכו ואינו משאיר לנו מאומה מהחיים עצמם. הוא
שוחק וחדגוני ואפור וכשלא נזהרים, הוא גדל ותופס לעצמו את כל הנפח והזמן שרק אפשר,
מייבש בחדגוניותו כל טיפת לחלוחית של חיים. ימינו מתמלאים בעבודה, ולפעמים אנו
חשים שמרוב עבודה לא נותר לנו מאומה לעצמנו. שום זמן, שום מרחב, שום חידוש. לאה
גולדברג חתמה את תפילתה-תקוותה במילים הללו ממש: "לבל יהיה יומי עלי כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי
הרגל". אבל לא
רק העמל הוא אויב. נוסף על כל הצרות הבאות מהתנהלותנו שלנו, אנו נתקלים כמעט בכל
יום גם באנשים נוראיים. בציניות, בגסות, באלימות, בזלזול. וגם בסכנות אמיתיות: תאונות
דרכים, ומחלות ומיסים ותקלות וטעויות ובלבולים או סתם, לדפוק בטעות את האצבע הקטנה
של הרגל בכורסה. לחיות זה לא פשוט.
כדי שלא ליפול
למלכודות הללו, שאני כמו רובנו נופל בהן, אני משתדל לשאול את עצמי יום יום
שלוש שאלות. לא תמיד התשובות מוצאות חן בעיני. לא תמיד אני זוכר לשאול אותן, אבל
אני בהחלט משתדל. במיוחד כשאני נזכר בהערה שליוותה כל תעודה שלי מחדש: "יש
לילד פוטנציאל, לא ממומש". לשמחתי מאז שהתחלתי לשאול אותן את עצמי, התשובות
נעשות טובות יותר, בממוצע.
- האם יצרתי/נתתי היום משהו?
- האם הקדשתי מספיק זמן לחיים?
- האם מה שמטריד אותי הוא בשליטתי?
המטרה: לקבל שלוש
תשובות "כן".
ליצור ולתת הן
פעולות הנותנות משהו לכם ומשהו לעולם. זו יכולה להיות, כפשוטו, נתינה של ממש:
להתנדב, לתמוך, לעזור. זו יכולה להיות יצירה של ממש:
לצייר, לבנות,
לסרוג, לכתוב. לא משנה מה זה, אבל אני יודע שאם עשיתי משהו חדש, אם תרמתי לעולם,
אם נוצר משהו: זכרון או משפט או טקסט – הרי שיש לכך ערך. שהוספתי
לעולם משהו חדש. יצרתי מעט טוב. זו לא צריכה להיות יצירת מופת. לא תרומה של
מיליונים. זה יכול להיות תרומה קטנה לנגן רחוב. וזה, אצלי לפחות, יכול להיות לכתוב
מילים שאולי יפגשו מישהו. כך או אחרת: צרו. תנו. אתם מיד תרגישו חיים הרבה יותר.
השאלה השניה
מחוברת לראשונה בעבותות, כי יצירה ונתינה הן פעולות שלא מתרחשות בתוך עמל אלא שיש להן
מרחב עצמי שלהן. אבל מעבר להן, אפשר להקדיש לחיים עצמם עוד זמן. וגם פה, לא חייבים
לחצות את האוקיינוס ביאכטה כדי לצאת לחופשה. אפשר וצריך לתת לחיים את המקום ואת
הזמן, כל הזמן: גם אם זה "רק" בישיבה
במרפסת ולהביט אל הנוף או להקשיב לציפורים. לטייל בטבע באמצע השבוע. לגנוב גיחה
קצרה לים. למשחק קאטן משפחתי. ליציאה זוגית בקטנה. כל מה שמרגיש לכם חי ונכון ולא רק
עמל ושגרה. אל תוותרו על זה. כל יום. חיו מחדש בכל העוצמה.
השאלה השלישית
היא הקשה מכולן, והלוואי והייתי עונה עליה "כן"
ברוב הימים. האתגר
הוא להבדיל בין דברים שהם בשליטתי (כמו האופי שלי, ההתנהגות שלי, ההרגלים שלי),
לבין דברים שאינם בשליטתי (הלקוחות שלי, הנהגים בכביש, מזג האויר, הילדים הבוגרים
שלי. הרשימה אינסופית). לכעוס או לדאוג או להיות מוטרד מדברים שאינם בשליטתנו לא
מועיל במאומה, אלא מייצר לנו סבל, כי איננו שולטים בתוצאות. הלא רק את עצמנו אנו
יכולים לשנות, וגם זה קשה מאוד. לכן, אם כבר להיות מוטרד ממשהו, אזי מעצמי. למשל,
אם עניתי "לא" על שאלות ו ו 2, סידרתי לי סיבה להיות מוטרד, ולכן גם להשתדל
להשתנות, כך שמחר אענה עליהן "כן". על שאר הדברים אני משתדל שלא לכעוס (זה
לא תמיד מצליח לי. אני לא נזיר טיבטי). להיות קצת יותר סטואי. סנקה המליץ על כך
לפני אלפיים שנה, והוא ידע בהחלט מה שהוא אומר..
אז מהי השורה התחתונה: ליצור, לחיות, ולא לתת לרעשי המציאות לטלטל אותנו.
תהיו לי בריאים,
דעאל
(צילום: אבישג שאר ישוב הנפלאה)