מסתבר שהאנשים בעולם נחלקים לשתי קבוצות הנדמות כשוות בגודלן: אלו שאומרים לי "מה?? אתה לא נורמלי. איך אתה מוותר על כל הטוב שיש לך והולך להצטופף ולהזיע?" והקבוצה ההופכית האומרת "בנאדם, כל הכבוד. אני אשכרה מקנא ומת לעשות את זה גם".
אז למי להאמין? ואיפה אתם בעניין?
קצת רקע: אחרי 16 שנים בדיוק בגליל התחתון - שנים של שירת רועים, הפרחת השממה וטיפוח בית רחב ידיים עם גינת ירק, תרנגולות ומעשנה בחצר, אני הופך את הכל על הראש ועוזב. פרסמתי את ביתי למכירה ואני עוקר בעוד שבועיים מהגליל, נפטר מלא מעט מטלטלין, ועובר עם משפחתי לגור בדירה שכורה בצפון הישן של תל אביב.
באמת.
מה קרה לי ולמה, אתם שואלים. דווקא לך? זהו בהחלט סיפור לא פשוט ולא קצר, ויותר מעניין מהסיפור עצמו הוא התהליך שאני עצמי עברתי בדרך, והתובנות שיש לי על המהלך. ברשותכם:
- חלומות - הכל התחיל לפני 12 שנים, כאשר הנחנו את אבן הפינה לבית שלנו. בנינו בית יפה שאנו אוהבים מאוד גם היום, עם חללים גדולים, אור ואווירה כפרית. אבל אישתי אמרה לי אז: יום אחד הילדים יגדלו ויעזבו את הבית, ואנחנו נהיה בפנסיה. מה נעשה אז עם כל הבית הגדול הזה? וצחקנו ואמרנו שעוד מוקדם לדאוג אבל את הפנסיה בטח נעשה בתל אביב. והנה לפני שנה התעוררתי וגיליתי שאמנם אני עדיין לא בפנסיה אבל כבר התחלתי להתבגר, ואפילו שיער כבר אין לי. הבת הבכורה שלי כבר חגגה 18 ויוצאת לצבא והבן עולה בשנה הבאה לשמינית, והצעיר עולה לחטיבה. הבית מתרוקן מהר. חשבתי שאם יש לי חלומות על הפנסיה, למה אני צריך לחכות איתם עוד עשרים שנה? מי יודע מה יהיה אז? וכמו שאמרו חכמים לפני: לעולם תזכור שהיום הוא היום הראשון של שארית חייך. אז כן, אם יש לי חלומות ותקוות עדיף לעשות לגרום להם להתרחש היום ולא להמשיך לקוות רק כדי להתעורר יום אחד ולהביט לאחור בצער או בחרטה. תפרשו עוד היום כי זה אפשרי. ובכלל, העסק הזה של לבכות על העבר הוא בהחלט לא בשבילי. אז אם יש לכם חלומות, קטנים או גדולים, שיחכו לכם "יום אחד", אל תתנו להם, אל תתנו לכם, להמתין. אם אתם חולמים לקנות יאכטה ולצאת "לטיול הגדול מסביב לעולם", יום לאחר הפנסיה, אולי עדיף לעשות את זה כשכוחכם במותניכם ולא כשחלומותיכם מתפוגגים כטל הבוקר.
- איפה אני - אני גם לא מעט בדרכים. משרדי החברה שהקמתי הם בנתניה, כלומר שעה נסיעה לכל כיוון (כשאין פקקים. ויש). יש לי לקוחות והמון פגישות בתל אביב ובדיקה של הקילומטרז' ברכב הצביעה על 55 אלף ק"מ לשנה, בממוצע, כל שנה. שזה סוג של נהג מונית עצלן. אמנם אני מקפיד על יום או יומיים בשבוע להישאר בבית, אבל איכות החיים אינה נמדדת רק ביכולת לשבת בגינה בערב וליהנות מרוח גלילית חרישית. היא גם הזמן שאנו מכלים על נהיגה יקרה, מסוכנת ומיותרת. אני רוצה לחיות והזמן שלי במכונית הוא פשוט מרחב מחוץ לזמן. אני לא בתקשורת (לא אוהב לדבר בטלפון בנסיעה), אני שומע רדיו (88 FM) או פודקאסטים (טים פריס) אבל אני לא נוכח בשום מקום. אני רק נע או בדרך. ואיפה אני חי בינתיים? איפה הזמן שלי? דומני ששכחתי בשנים האחרונות שהזמן הוא המשאב החשוב ביותר שלנו, ועוד לא קם הממזר שיעצור אותו.
- חפצים - כשהתחלנו לחשוב ברצינות על מעבר לדירה במקום בית פרטי, התחלנו לחשוב גם על המשמעות הפיסית של השינוי. יש לי בית של 185 מ"ר, עם רהיטים משובבים (כולם יד שניה), עם שפע של "דברים יפים" שכולו צוברים במשך הזמן, ועם ארונות על ארונות של בגדים ונעליים. בכל זאת, משפחה. ויש גם מחסן ענק. המעבר חיבר אותנו אל הצורך לעומת העודף. התחלתי לעבור בין מדפי הארונות שלי ולמלא עשרות שקיות אשפה ענקיות של בגדים טובים לתרומה (מישהו רוצה שתי חליפות דנדשות של בגיר?) אני לא צריך את כל העודף הזה. אחר כך עוברים לספרים, לרהיטים, לכלי המטבח. והנה אתה מגלה שמעבר דירה שכזה הוא לא צמצום פיסי אלא הרחבה מנטלית. כי אתה צריך להיות מסוגל להיפרד. להיפרד מתיק הטיולים ההוא שאף פעם לא היה באמת נוח על הגב, מהפוייקה הנוספת, מהספרים שלא אהבת מעולם, מהרהיטים שלא יכנסו לדירה, ובעיקר: מהפנטזיה שהחפצים הללו מביאים לך אושר. כי הם לא. הם בסוף בעיקר טרחה ותחזוקה ואבק וחלל וכאב לב אם הם נשברים. אמר לי ידיד: "לעבור דירה זו עבודה על המידות". כי אתה צריך לדעת להסתפק ולצמצם ולבחור.
- קהילה - כאן כבר העסק הופך לא פשוט. אני גר ביישוב קהילתי. זה אומר שישנה קהילה של ממש, עם חברים והכרות וערבות הדדית ועזרה כשצריך וכל הדברים הנפלאים שאפשר לדמיין על קבוצת אנשים טובים שבאמת עוזרת. אבל קהילה גם נוטה להיות דומה, דומה מדי. האנשים דומים זה לזה, הדעות והאמונות והמנהגים ואורח החיים, כי כך טבענו: אנו נוטים להתחבר לדומים לנו. בקהילה יש כח רב אולם עלול להיות גם צמצום-מה. אני היום במקום בו אני רוצה לפתוח ולא להסגר, להכיר ולא למחזר, ליהנות מהחיבור הקהילתי (הדרוש לנו לנפש, לא פחות) אבל לא להקריב את השונה על חשבון המוכר והבטוח. המעבר לתל אביב הוא ויתור של ממש על קהילה אבל גם תקווה למעגלים אחרים ושונים, לריבוי של קהילות ולא לחד גוניות. וכן, גם במחיר של יותר בדידות עירונית. אולי אני זקוק קצת גם לזה.
- טבע - למעט התרנגולות, שבאו והלכו מהחצר שלי, הטבע בגליל קרוב יותר פיסית אבל לא שונה מהותית מהטבע הזמין לך בעיר. גדלתי בחיפה, עיר עם הרים, חורשות וים ואני עובר לתל אביב שים יש בה אך חורשות והרים אין בה. הכיף שלי היום הוא פעם שבוע לרוץ בשדות חרושים, אבל אני מאמין שהרגל דומה אוכל לשמר גם במרכז, בריצה על חוף הים או ביציאה אל מרחבים בלתי אורבניים. או פשוט יותר פעמים בשנה לגנוב יום ולטייל. יהיה לי גם יותר זמן. הטבע הוא חיוני לנפש ואפשר למצוא אותו גם בתל אביב, בים, בגלים. כבר אמרתי שהשנה אני רוצה להיות הרבה יותר בים. קדימה.
- לחות - מודה. במישור הזה אני עתיד להפסיד בענק.
- כדאיות כלכלית - זה כבר נושא אחר, רחב ועמוק ולא ראוי לשולי פוסט אחד, אבל אני מאמין שלגור בבית שבבעלותך, שעולה יותר משני מליון שקלים (2.4 אנו מבקשים, אם התעניינתם) הוא לא בהכרח צעד נבון כלכלית, והאלטרנטיבה של שכירות מצד אחד והשקעה מניבה מצד אחר, נשמעת לי אופציה לא רעה בכלל, במישור הכלכלי נטו. וגם יש לומר שזו עוד פרידה מנטלית, עוד צעד לקראת חוסן נפשי, במיוחד במדינה המקדשת את הבעלות על הנדל"ן. למדתי כי קירות ביתי יהיו יציבים מעל ראשי באותה המידה בין אם יהיו שלי, של הבנק או של המשכיר. אלו רק קירות, יפים ככל שיהיו. לעומת זאת, הביטחון האמיתי והשקט מפני הסערה הבאה אינו טמון בקירות או בבית בו אנו מתגוררים אלא בעוצמה ובעצמאות הכלכלית שלנו, וזו מושגת בדרכים אחרות לגמרי. בעיני, זוהי חלק מהאסטרטגיה להתמודדות עם פחדי העולם המודרני. ועוד על זה, בפעם אחרת.
מה אתם אומרים? השתגעתי או שיחקתי אותה?
עד שתחליטו, אני הולך לארוז (מישהו רוצה לול תרנגולות במבצע?)
