בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)
הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח
הדברים להלן עלולים לעצבן מאוד לא מעט אנשים, ועלולים לפגוע רגשית באנשים רבים אחרים, ובהגדרה הם חוטאים בחטא ההכללה. מזה למעלה מעשר שנים אני כותב את "מר קדמוני", ואני נזהר בכבודם של אחרים שאינם מסכימים עם דעתי, אבל לעתים יש לחדד את הקצוות. אז סליחה לנפגעים ולכועסים, בהם ידידי וידידותי הרופאים. אנא נשמו עמוק ואולי תצליחו לראות משהו חיובי ומלמד גם מתוך הכעס. ואם לא, אז אני מצטער. תתמודדו.
הדברים להלן כתובים בלשון זכר מטעמי נוחות אבל מתייחסים לחולות ולרופאות באותה המידה בדיוק. וגם עמכן הסליחה כאמור.
אין לראות בדברים להלן, ובכל מה שנכתב כאן אי פעם, שום עצה רפואית. האחריות על בריאותכם היא בידיכם הטובות בלבד.
הפוסט ארוך, אבל חשוב.
הרופא מוריד את המשקפיים לקצה האף ושולח אליך
מבט שטוח מעברו של השולחן. מה שאני שומע ממך מאוד מדאיג אותי, הוא אומר, מאוד
מדאיג. אם תמשיך לאכול ככה, אז תדע שכל המחקר מצביע על כך שאתה תכפיל את הסיכון
שלך למוות מתחלואה לבבית ותחלואה בכלל! המחקר הגדול בעולם על פני עשרים שנה, עשרים
שנה (!), מצא חד משמעית שאכילת שומן רווי מגבירה את הסיכוי להתקף לב. אתה בטוח
שאתה רוצה לאכול כך על בסיס איזה בלוג שקראת? אני רופא כבר עשרים שנה, ואומר לך
שכל המחקר אומר את ההיפך מהשטות הזו. לא חבל על החיים שלך?
*לא חבל באמת?*
בשורות הבאות אני רוצה לטעון שברוב המקרים, הרופא
שלך לא מבין מהחיים שלו בתזונה. ממש כלום. ההמלצות שהוא נותן לך בעניין הזה
טובות ומבוססות בדיוק כמו העצות של סבתא שלך, של מוכר הרוגעלך בפינה, של טוקבקיסט
בפייסבוק או של בלוגר תורן, כמוני. לכולם יש דעה וכולם יכולים להיות צודקים או
טועים באותה המידה. השאלה היא האם לרופא יש יתרון עליהם. אם כן, מהו, ואם לא, למה.
מה רופאים רוצים?
זה קל. הרופא רוצה שנהיה בריאים. הם מעדיפים לא
לראות אתכם אף פעם, בדיוק כפי שאתם מעדיפים שלא לראות אותם ולא להזדקק לשרותיהם
לעולם. הם ואנחנו מעדיפים את עצמנו בריאים, מחייכים ומדלגים באושר בשדות התות
הנצחיים. אבל הרופאים, להבדיל מאיתנו, גם חתמו על שבועת היפוקרטס, ולכן הלכו ללמוד
רפואה משך שנים ארוכות. הם גם מחויבים, מקצועית ורגשית, להבריא אותנו. כלומר, הרופאים
מתבוננים במציאות במטרה לתקן אותה, זה המנדט שלהם בדיוק. אבל הרצון הטוב הזה לעתים
עלול להתגלות כטוב מדי וכחיבוק דוב. דוב מאוד. בואו נראה:
החיפוש אחר הפתרון (חייב להיות פתרון)
משך לימודיהם ועל פני עבודתם הקלינית הרופאים
לומדים כי יש תרופות למחלות. יש חיסון לאדמת, יש אנטיביוטיקה לדלקת ריאות, יש
ניתוח לתיקון ברכיים ויש טישו לנזלת. כל מחלה, והתרופה שלה. כל בעיה, והפרוצדורה
המטיבה עבורה. אפילו עבור מחלות חשוכות מרפא יש כמעט תמיד *משהו*. להקלת
לכאבים, להפחתת הסימפטומים, לדחיית הקץ. משהו.
ואכן העולם הרפואי התקדם בצעדי ענק בחמישים
השנים האחרונות. מתרופות סופר משוכללות, ניתוחים היפר מורכבים ועזרים שעד אתמול
נראו כמדע בדיוני טהור. המוות הולך ומתרחק מאיתנו והרפואה דוחקת את רגליו באמצעות פיתוח
אינספור תרופות ופתרונות יצירתיים ויעילים להפליא. הרופא שלך למד דרך העולם, דרך
הניסיון ודרך הפרופסיה שיש פתרונות, שאפשר לתקן, שאפשר לכוון, שהניסיון עובד,
שהמחקר עובד. רופאים רגילים לתת תרופות כי להם מותר לחלק מרשמים וכי תרופות עובדות
היטב. אבל למי שמחזיק ביד פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר.
ועכשיו אתה בא ומסרב לתרופת הפלא להורדת
הכולסטרול אלא רוצה לעשות את זה "באמצעות תזונה" ועוד של מערות. נו
באמת. התגובה תהיה: תפסיק. קח כדור ירוק קטן וזה יעשה את העבודה. זו תגובה
אוטומטית ואפשר להבין אותה. לא חייבים לקבל אותה.
החיפוש אחר המלצה (חייבת להיות המלצה)
אנחנו באים לרופא כי כואב לנו. כי רע לנו. כי
אנחנו מחפשים פתרון. וגם אם אין פתרון, אנחנו מחפשים לדעת מה זה. למה זה קרה לי.
מה אפשר לעשות עם זה. כדאי ניתוח או להמתין?כדאי לחתוך?הרופא אינו פסיכולוג והוא לא יושב על הכיסא כדי להנהן בהבנה אלא כדי לומר
דברים ברורים, קלים או קשים, אבל לומר. מאידך, אנו לא מצפים מהרופא שלנו לומר
"אני לא יודע" או "זה מסוג הדברים שסבתא שלך ידעה טוב ממני".
לא רק שאנחנו לא מצפים לשמוע את זה, הרופא לא מצפה זאת מעצמו. העמדה המובנית של
הכח והידע והחלוק והניאון הלבן – כולם יוצרים את התפיסה כי שני הצדדים מחכים לחלקם
בעסקה:לשאול ולתת תשובה. להשמיע ולשמוע. אבל גם כאשר אין לרופא די
ידע בנושא, למשל האם בריא או לא בריא לאכול שמן קוקוס או משמין או לא משמין לאכול
חמאה או סטייק, הצורך המיידי של הפונה הוא לשאול והצורך המיידי של הרופא הוא להשיב
כמיטב יכולתו ע"ב הידע שלו. תרשים הזרימה אינו ממשיך ל"זה מסוג הדברים
שאין לי לגביהם שום ידע עדיף על שלך". זה פשוט מחוץ לפרוטוקול, גם אם זו האמת
לאמיתה. כדאי לזכור את זה.
אמון מוחלט במוסדות ובפרוטוקול
רפואה היא מקצוע היררכי. כלומר מקצוע בו יש
משמעות רבה לותק, לתואר ולתפקיד (זה לא מתרחש למשל בעולם יזמות ההייטק, בו ילד
צעיר יכול להיות שווה מליונים). בעולם הרפואה ההנחה היא שהותיקים טובים יותר
מהצעירים, ועל הצעירים לקבל את הדין ללא עוררין. כאשר משהו נקבע, הוא נקבע במסמרות
של זהב. הרופאים לומדים מיומם הראשון בפקולטה שהם חייבים לסמוך על המערכת. שהתרופה
על המדף נבדקה כראוי, שהפרוצדורה בטוחה, שהנחיות משרד הבריאות נבדקו, נוסו והוכחו.
כי אם הם לא יאמינו בזה, תהיה אנדרלמוסיה ונחזור לרפואת אליל, שאמנים ולמרפא
קהילתי עטור נוצות.
אבל הבעיה היא שהמוסדות לא תמיד יודעים, ולא תמיד בודקים,
ובודאי שלא תמיד מוכיחים את ההמלצות שלהם. הנה למשל המלצות פירמידת הבריאות. כבר
40 שנה הם מדיניות רשמית של רוב מדינות העולם. הם חלק חובה מתכנית הלימודים במדינת
ישראל, בגן, ביסודי ובתיכון, בהכתבת משרד הבריאות ומשרד החינוך. אבל עכשיו נשיא
איגוד הלב העולמי ואחד הקרדיולוגים המשפיעים ביותר אומר שזה שקר מוחלט. ועדת
התזונה הפדרלית האמריקאית קבעה לא מזמן ש"אין סיבה להגביל את הכולסטרולבתזונה". שוב, זה ההיפך המוחלט ממה שהם עצמם אמרו כל השנים וההיפך המוחלט ממה
שרוב הרופאים יגידו לכם גם היום. הסיבה היא שהמדיניות ההיא מעולם לא היתה מבוססת
על מחקרים, ולא על שום ניסוי קליני, אלא על פוליטיקה עגומה (מי שרוצה להרחיב מוזמןלקרוא אונליין את הפרק הנוגע בדבר מהספר שלי). וכשכבר בדקו, גילו שזה הפוך. אבל
הרופאים מחויבים להאמין לרופאים אחרים ולמוסדות ולכן היו עיוורים לניסיון האנושי,
לפרקטיקה של ההמונים ולשכל הישר. לרשום לעצמי פתק:קצת סקפטיות זה בריא
מאוד.
חוסר ידע
אנחנו שואלים בעצת הרופא כי שני הצדדים מאמינים
כי לרופא יש ידע נוסף ומומחיות שנרכשה בשנים של לימוד. אבל אנו נוטים לשאול את
הרופא, והוא נוטה לענות, גם על נושאים אותם לא למד מעולם. תזונה היא אחד מהם.
רופאים לומדים שבע שנים לפחות, רק כדי להגיע לרמת הבסיס של רופא כללי MD.
ועוד שנים רבות אחר כך במומחיות ותת מומחיות. אבל תזונה היא לא מחלה ולא תרופה ולא
פרוצדורה אז לומדים קצת ביולוגיה וקצת מחקרים או תיאוריות על תפקיד השומן ותפקיד
הפחמימות ודברים בסגנון. זהו. הם לא יודעים כלום. התסריט הסביר הוא שרופא המשפחה
שלך למד קורס אחד לפני עשרים שנה והופ, הנה הפך הוא למומחה תזונה – קצת מטעם עצמו,
קצת מטעמך והרבה מטעם הממסד.
אפילו רופאים שמתמחים בענייני מזון ועיכול לעתים
אינם מכירים אלא את התרופות הקשורות לתחלואה הספציפית. לפני חצי שנה, לאחר אחת
ההרצאות שלי, ניגש אלי אדם בשנות השישים לחייו. שלום הוא אמר לי. ותודה רבה. שינית
לי את החיים. מה קרה, שאלתי. אני רופא, הוא ענה. מנהל מחלקה, פרופסור. כל חיי
סבלתי מתסמונת מעי רגיז. הלכתי לכל הגסטרולוגים הטובים בארץ. חלקם ידידים שלי. אין
אבן שלא הפכתי ומאומה לא עזר. עד שניסיתי לאכול לפי הספר שלך, ואתה לא מאמין. אלו
היו שלושת השבועות הראשונים בחיי ללא שלשול. זה לא יאומן, הוסיף. הוא רופא, זה נכון,
וידידיו רופאים, גם זה נכון, אבל הם לא תמיד יודעים.
לתקן או למנוע
רפואה, מעצם הגדרתה, היא מלאכה של תיקון. לרפא
חולי, לתת מזור, להקל על הכאב. אבל הרפואה מעולם לא היתה מדע של מניעת החולי
מלכתחילה. מבחינת הרופאים, המחלה "מופיעה" ואז יש לרפא אותה אבל מדוע היא
צצה, זה כבר עניין אחר לגמרי. למשל, אם אתה אורתופד אתה עשוי להיות מומחה ברפואת
ספורט, ולדעת כיצד יש לטפל ב Tennis
Elbowאבל זה לא עושה אותך מומחה של אופן האימונים שימנעו
פציעה שכזו. אם אתה אונקולוג, אתה מומחה בטיפולי סרטן מותאמים אישית, אבל לא יודע
מאומה על כיצד ניתן למזער את הסיכוי להופעת הסרטן. יש מצב שאיש אינו יודע זאת. אם
אתה קרדיולוג אתה עשוי להיות מומחה בצינתורים והחלפת שסתומים אבל לא תדע מדוע יש
התקף לב אצל פלוני ולא אצל אלמוני. ה"למה" הופך לממלכת הניחושים,
המיתוסים וההשערות, לא לפרוצדורה רפואית, והיומרה לדעת למה משהו קרה, חורגת
מהפרקטיקה הרפואית, ולכן גם יעילה פחות. רופאים טובים מאוד בלתקן, טובים הרבה פחות
בלמנוע, כי הניחוש של מקור הבעיה, של הסיבה והמסובב, הוא רק ניחוש. ושלו טוב בדיוק
כמו שלכם.
חטא ההיבריס
עד לפני כמה שנים, הדבר החמור ביותר והלא-מנומס
ביותר שיכולת לומר לרופא שלך, רגע אחרי בשורת האיוב, הוא: דוקטור, נראה לי שאני
רוצה לשמוע second opinion
לפני שאני מחליט. היום לשמחתי כבר רופאים מקבלים בהבנה ואף באהבה את חובת המטופל
לשמוע עוד דעות, גם אם הן לא דומות לדעות שלהם. ויש רופאים מקסימים שאפילו מעודדים
זאת. אבל גם זאת, רק אם תשמע בעצת רופא אחר. זה טבעי, אבל זה גם מסוכן. האחריות על
הבריאות שלכם, קוראי היקרים, היא שלכם, ושלכם בלבד. לא של הרופא, לא של עמיתו.
שלכם. דעתו חשובה ועשויה להציל את חייכם, אבל היא דעתו, לא דעתכם. ההטייה המקצועית הזו גורמת לרופאים
לזלזל בדעות שאינן מגיעות ארוזות עם חלוק, סטטוסקופ ודיפלומה. מה באת עכשיו עם הסוכרת
שלך והרעיונות המשונים על דיאטה של מערות. נו באמת. דעה נוספת ששמעתם מהסבתא
התמניה שלכם היא בכלל לא רלוונטית בעיניו (יא חביבי, תן לתינוקת סמנה! אמרה סבתה
של אישתי כשנולדה לנו ביתנו הבכורה. אמרה, וידעה מה היא אומרת).
הביולוגיה אינה ידועה
כאשר טייס קרב מתיישב בקוקפיט הוא לעולם יחזיק
בידו השמאלית בד"ח, שזו מן חוברת קטנה המפרטת סדר פעולות נדרש לפני המראה.
כן, גם אם הוא עשה זאת אלף פעם בעבר, הוא חייב לעבוד לפי הפרוטוקול ולא לסמוך על
הזיכרון או הניסיון, אחרת הוא עלול להתרסק ולמות. כאשר הרופא מתיישב מולך הוא
פעמים רבות מרגיש כמו טייס קרב בקוקפיט (ואני מכיר רופא אחד שהוא גם וגם). יש
פרוטוקול שנכתב על ידי טובים ורבים לפני והוא עובד נהדר וממנו אין לשנות. העניין
הוא שאנחנו גוף ביולוגי ולא מכונות מעשה ידי אדם.
ביולוגיה היא יצור חמקמק ומוזר
וההבנה שלנו את המציאות משתנה כל הזמן ומתפתחת. זה לא מטוס שאדם בנה ויודע את כל
מגרעותיו ויכולותיו. זה אדם ואנחנו רק מתחילים להבין קצת מהמנגנונים ומהיכולות של הגוף
האנושי. אבל הרופאים לעתים מתנהלים כאילו הכל כבר ידוע, נחקר ואומת ומדובר באמת
צרופה. ברור שכולסטרול גבוה יוצר התקפי לב. ברור שמזונות אנטי-אוקסידנטים טובים
ללב. ברור שחמאה זה משמין. ברור שפעילות גופנית זה טוב. ברור וברור וברור. אבל לא,
הכל לא באמת ברור. הפרוטוקול לא תמיד נכון. אמר פעם שמעון פרס כשתחת המיקרוסקופ
אנו מגלים עולמות גדולים ורחבים יותר מאשר עולמות הכוכבים שמגלים בטלסקופ. זה עלול
מעט לתסכל, העובדה שלא הכל ידוע ולא הכל ברור, אבל זה גם אומר שיתכן וישנם פתרונות
שלא מתנהלים לפי הספר. קצת צניעות לא הזיקה לאיש.
קשר אינו סיבה – אחרון חביב
בדרך כלל תרופות מקבלות אישור רק לאחר ניסוי
קליני המוכיח את ההשפעה שלהם במציאות. רפואה ומדע מתקדמים על ידי גיבוש תיאוריות
שלאחריהן יש ניסויים המאששים או מפריכים את התיאוריות. ניסוי הוא שינוי מבוקר של
גורם אחד בין שתי קבוצות (ניסוי ובקורת) והשארת כל הגורמים האחרים זהים וללא
שינוי. כך ניתן למדוד האם הגורם הבודד יצר שינוי ומשפיע. בעברית: האם התרופה
עובדת. בניסויים איכותיים מדובר על ניסוי סמיות כפולה (double blind) שמשמעו שהן
הרופא והן המטופל לא יודעים אם הם בקבוצת הביקורת או קבוצת הניסוי על מנת לשלול כל
השפעה פסיכולוגית אלא השפעת התרופה שבניסוי בלבד. ניסוי קליני הוא התערבות במציאות
כדי להוכיח סיבה ותוצאה (למשל: גלינו כי נטילת תרופה -> הורדת חום). לעומתו
ניסוי תצפיתי הוא רק התבוננות במציאות כדי למצוא קשרים (למשל: בבדיקת המון בדיקות
דם לאורך שנים גילו במחקר האחיות כי יותר הורמון אסטרוגן בדם -> פחות התקפי
לב). אולם, מציאת קשר אינו הוכחת סיבתיות למרות שאנו נוטים לייחס זאת.
במדע
התזונה, לרוע המזל, יש בעיקר תיאוריות, הרבה מחקר תצפיתי, וכמעט ואין כלל ניסויים
קליניים. הסיבה היא פרקטית:קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות ניסוי קליני
בתזונה. אנו הרי לא כולאים אנשים ומאכילים 100 מהם במזון א' ו100 אחרים במזון ב'
כקבוצת ביקורת. אפשר לעשות את זה רק לעכברים, וגם את זה אנונימוס כבר לא מרשים.
אצל אנשים אפשר לעשות ניסוי תצפיתי המסתמך על זכרונם המופלג. למשל (אמיתי): ספר לי
מה בדיוק אכלת בארבע השנים האחרונות, בממוצע. ואז נגלה שסיפרת שאכלת 0.91
המבורגרים בממוצע בחודש בארבע השנים האחרונות, ושאנשים כאלה יותר מועדים להתקפי לב
ב 0.032 אחוזים. ואז נכריז שהמבורגר מסוכן ללב, וגם נחדד את מסקנתנו שמתוך
ההמבורגר כולו (שכלל לחמניה, בצל, פרוסת עגבניה חמוצים, קציצה, קולה, צ'יפס ורוטב
אלף האיים) הגורם הקריטי להתקף הלב הוא השומן הרווי שבתוך הקציצה שבתוך הלחמניה
שבתוך המגש והוא הוא הורג אותך. זו כמובן שטות עצומה, לוגית ומחקרית כי במקרה הטוב
גילינו קשר, ובהגדרה לא הוכחנו סיבה. זה לא מפריע לכותרות המחקרים והעיתונים.
אם אתם חושבים שרופאים לא עשו ועושים כאלה
טעויות, אתם חיים בסרט. הנה דוגמה ממחקר ארבע האחיות, אולי המחקר המצוטט ביותר
בהיסטוריה בענייני תזונה ושכל אגדות השומן הרווי מסוכן ובשר מסרטן, כולם היו בניו.
זוכרים שמצאו כי יותר אסטרוגן -> פחות התקפי לב?יופי. על בסיס הממצא
הזה במשך למעלה מעשרים שנה נתנו בכל העולם לכל הנשים בגיל המעבר טיפול הורמונלי של
כדורי אסטרוגן כדרך לצמצום התקפי הלב. מיליוני נשים. עשרות שנים. רק שבסוף עשו גם
ניסוי קליני, והוא דווקא הוכיח את ההיפך:נטילת תוסף אסטרוגן
מעלה את שכיחות התקפי הלב. ממש כך. פדיחה.
על בסיס מחקר האחיות ומחקרי תצפית דומים אחרים
ביססו רשויות הבריאות, ואחריהם הרופאים, את הטענה כי שומן רווי מסוכן, שדגנים
מלאים בריאים, ששמן סויה בריא ועוד ועוד אגדות שאין בינם לבין מחקר קליני ולא
כלום. גם רופאים מומחים, ואולי בעיקר רופאים מומחים, נפלו בפח הזה. והם ממשיכים
ליפול בו כברווזים. זוכרים את החדשות הטובות והמסעירות מפי נשיא איגוד הלב העולמי
לפני כמה שורות?הוא מציג מחקר תצפיתי ענק שערך, שכאמור הפריך את
תיאורית השומן רווי מסוכן (נמצא קשר הפוך בין צריכת שומן רווי להתקפי לב כך שודאי
לא ניתן לטעון ששומן רווי גורם להתקפי לב). אבל באותה נשימה הוא אומר שנמצא
כי "פירות טובים ללב". הלו דוקטור, כבר שכחת? זה מחקר תצפיתי ולכן אתה
רק יכול להצביע על קשרים ובוודאי יש להסתייג מאוד מסיבתיות! איפה המקצועיות של
אותו פרופסור נערץ (הוא באמת נערץ בעולם הקרדיולוגיה)?קל לערבב אותנו,
האנשים הפשוטים. שומן א' זה מסוכן ושומן ב' זה בריא. הרבה פירות זה טוב או הרבה
פירות זה רע. מי יודע. זה לא משנה כלל אם הדעה היא "בעד" או
"נגד" שומן, אם היא נובעת ממחקר תצפיתי, זו סתם אמירה ואתם יכולים
להמשיך לישון. הוא מצא רק קשר, רק כיוון לקראת מחקר, אבל בודאי שלא הוכיח שום
סיבה.
הערה לגיקים:מחקר תצפיתי כאמור לא יכול לבסס סיבה ותוצאה בין
גורמים, אלא רק לזהות קשרים ביניהם. אולם מחקר תצפיתי בהחלט יכול להפריך סיבות
ותיאוריות. שכן אם לא נמצא קשר בין א' ל ב', קשה מאוד עד בלתי אפשרי לטעון ש א'
גורם לב'. במקרה שלנו, נמצא כי ככל שאוכלים יותר שומן רווי יש פחות התקפי לב, אז
לא ניתן עוד לטעון ששומן רווי גורם להתקפי לב. מאידך, לא ניתן גם לטעון כי שומן
רווי מגן מפני התקפי לב אלא רק שיש קשר חיובי בין השניים, וקשר, כאמור בפעם האלף,
אינו סיבה. אבל גם אם לא עקבתם אחרי הלוגיקה, לא אסון.
שווה מאוד לראות! וידאו המערער את אמות הסיפים של פירמידת הבריאות הקלוקלת
השורה התחתונה
אם אתה רופא: היה צנוע בענייני תזונה והרחב את
הידע שלך. מניעה תהיה יעילה ובטוחה עשרות מונים מכל ריפוי.
אם אתה חולה:לך לרופא כדי לטפל
בבעיה והקשב לו היטב אך אל תסתנוור מסמכות. אל תחשוש לחפש בעצמך את מקור הבעיה.
הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון אבל ביום רביעי האחרון עמדתי עם אבא שלי וחיכינו שזה יגמר.
היה לי קר באף ובאצבעות הרגליים וגם כשהחזקתי ביד של אבא שלי, לא הרגשתי שום חום בא משם. עמדנו שנינו מרעידים והבטנו בשני קברים פתוחים. קברים שעוד רגע יתמלאו בבני משפחתו. אחותו ובעלה.
הקברנים נחפזו בעבודתם ואחד מהם קרא בקול גדול פסוקים שהסתירו את היבבות שנשמעו מהקהל. חברו השלים את המלאכה, הניח קוביות בטון ועליהן גרף מעט אדמה. עוד מראש הכין טרקטור שתי תלוליות גבוהות מאדמת חמרה אדומה וערימה גדולה של אתי חפירה חיכתה למבקשים לעשות חסד אחרון עם ההולכים.
היו עוד דיבורים והספדים ליד חלקת הקבר אבל אני כבר לא הקשבתי.
כשהמוות עוצר, הוא לוקח את האנשים. כשהמוות מגיע, הוא לא יכול לגעת בזיכרונות. אבל אני לא יכולתי להביא את עצמי לחשוב על הזיכרונות שלי מההולכים. במקום זה, חשבתי על עצמי, אשתי והילדים.
חשבתי על פריז, אליה אנו נוסעים כזוג בשבוע הבא.
חזרתי לגיל עשר, אל הדירונת הריקה של סבא שלי, בשכונת שמואל הנביא בירושלים, אליה היינו נוסעים מדי קיץ, לשבועיים של חופשה. זה היה הכי קרוב למלון שנסענו כמשפחה אי פעם. היינו שישה ואני ישנתי במיטה מתקפלת אדומה במסדרון. זה היה עדיף על לישון ראש זנב עם אחותי בחדר השני. מדי יום חרשנו את ירושלים ובלענו אותה בעיניים משתאות. היינו הולכים שוב ושוב בסמטאות העיר העתיקה, שותים תה בשוק מוכרי הכותנה, אוכלים כנאפה אצל ג'אפר ליד שער שכם, ומתקררים בצינת בור המים שמתחת לכנסייה הקופטית. לפעמים הייתי משחק למטה עם הילדים של השכונה ואני החיפאי הרגשתי לגמרי תייר ליד הירושלמים שבכלל קראו לגוגואים, אוג'ואים. הלכנו לגבעת התחמושת ואבא חפר על מלחמות. בערבים עשינו פיקניק בטיילת ארמון הנציב או הליכה לילית בעמק המצלבה. כך מדי שנה.
כשהמראות התערפלו נזכרתי בטרקים בנפאל שעשיתי עם הילדים ועל החודש ההוא בצפון הודו לפני שנה וחצי.
בטלפון עקצצו לי התמונות מהטיול האחרון בנגב לפני חודשיים ואת תחושת הזיעה והכיף שבטיולי השבת לים.
במקום של עצב ובכי ומוות אני ריחפתי במטוסים וחלמתי חופשות.
אבא שלי נתן לי להחזיק לו את הנעליים. הקהל נעמד בשני טורים ואבא עבר ביניהם יחף.
בתיה וטוביה היו אלופי העולם ביצירת זיכרונות, חוויות וחופשות. לא היה שבוע בו לא טיילו, בארץ ובכל פינה על הגלובוס. לא היה כמוהם למשפחתיות ולקשר רב דורי. לא היו להם מתחרים בנתינה, ביוזמה ובהתנדבות. הבטתי בשורת העומדים ובאבי, אחותו ובנות דודתי ההולכים בתווך, והבנתי שהבנות, שאיבדו באבחה אחת את שני הוריהם, נותרו גם עם מטען עצום של חוויות וזיכרונות.
מה יזכרו ילדי שלי?
חזרתי הביתה והדפסתי לוח שנה, לקחתי עט והתחלתי לסמן. אם זה לא ביומן זה לא קורה.
אמא שלי מספרת שיום אחד חזרתי מהגן ואמרתי שאני רוצה להיות כבאי. האגדה ממשיכה ומספרת שאבא שלי הבטיח לי בו במקום שאם רק ארצה, אוכל להיות לא רק כבאי אלא אפילו שוטר! פירגן לי בענק.
חלומותיהם של ילדים הם פשוטים וברי השגה. לגדול, לצמוח, להיות כמו אמא או אבא או לנסוע במשאית אדומה וגדולה עם צופר. אחר כך, כשעלינו ליסודי, החלומות כבר גדלו מעט. קנינו בזוקה ושם הבטיחו לנו שעד גיל 21 נגיע לירח.
לא קרה.
ועדיין, גם היום יש לי חלומות. אני בטוח שגם לכם.
לפעמים הם קטנים ואפורים אבל לעתים קרובות הם נוצצים ומרגשים, הלא זהו טבעם של חלומות. יש מי שחולמת לבקר בכל פלאי תבל ולישון במלונות יוקרה ויש מי שחולם לעבור משכירות בקופסת גפרורים לבעלות על דירת פנטהאוז צופה לים בת"א. יש מי שחולמת לעשות מסע קניות בלי חשבון, אחרת חולמת להקים חברת סטארטאפ ולעשות אקזיט של מיליונים ושלישי חולם לפרוש בגיל ארבעים ולגור על החוף בברזיל עם אהובה אקזוטית.
האם אתם יודעים מהם החלומות שלכם?
לפני שאתם עונים, הנה טיפ קטן. השאלה החשובה היא לא מהם חלומותיכם, אלא עד כמה הם אמיתיים, מה הסיכוי שהם יתגשמו, ועד כמה זה תלוי בכם. גם בלי מחקר מעמיק אפשר לדעת שאצל רוב האנשים החלומות נשארים אך החיים חולפים. החלומות הם גדולים, ערטילאיים, וגורמים לנו לבהות באוויר ולחייך לעצמנו, אבל על פי רוב הם אינם גורמים לנו לפעולה. יותר מכך: עם השנים החלומות נוטים להיות רחוקים יותר ויותר והופכים ממראה חד של יום בהיר לתמונה מטושטשת בערפל של דמיונות.
הסיבה לטשטוש היא שישנו פער גדל והולך בין החלום לבין שברו. ישנו מרחק עצום בין הפנטזיה לבין היכולת לבנות תכנית שתגרום לה להתממש. חלומות ותכניות נראים כשני עולמות שונים ורחוקים מאוד זה מזה. התכנית אמנם נולדת מתוך החלום אולם היא לא מצליחה להדביק את הקצב וממילא התכנית ננטשת ונזנחת עוד לפני שהבשילה. למשל, אם אני חולם לרכוש דירת פאר בחמישה מיליון שקלים אבל גר בשכירות ויש לי הון של מאה אלף, איזה תכנית לעזאזל תגרום לי להגשים את החלום? לכן אנשים מפרידים בין חלומותיהם לבין תכניותיהם. רוצה לומר: "תעזוב אותי באמ'שך מתכניות לא ראליות ותן להמשיך להזיל ריר על הפנטזיה של עצמי כעשיר בלונדיני עם קוביות בבטן / סקסית בביקיני על יאכטה פרטית משלי" (מחק את המיותר).
אבל אולי ביסוד הדברים אין פער כה גדול בין חלומותיכם לבין היכולת לממש אותם? כדי לגלות אם זה אפשרי, כדאי לשאול את עצמנו שלוש שאלות: האם אלו באמת החלומות שלנו, האם החלום יעניק לנו את האושר המובטח, ומהו החלום המסתתר מאחורי החלום?
האם אלו החלומות שלכם?
אנו רואים את עצמנו כיצורים נבונים, עצמאיים, ומבקשי חופש. מתוך המציאות בה אנו חיים מבליחים מחשבות ודמיונות על עתיד אחר, זוהר ובוהק יותר. לא מעט פעמים החלום הוא כלל לא החלום שלנו, אלא של התרבות בה אנו חיים, של בן או בת הזוג, של ההורים שלנו או של מה שהיינו פעם. חבר טוב שלי חלם במשך עשרות שנים להיות שופט. הוא עו"ד מוכשר, איש אמת וצדק, הוא הגון ויסודי ויש בו את כל התכונות הנדרשות לשופט, אבל קצת לפני שהגיש את מועמדותו, שוחחנו ושאלתי למה בכלל הוא רוצה להיות שופט. הוא הסתכל לי בעיניים, שתה עוד שלוק גדול מהבירה שעמדה בינינו, ואמר לי "אני לא באמת יודע". כל חייו הוא נסע ברכבת שעברה בין התחנות של "לעשות את הדבר הנכון". הוא רצה שההורים יהיו גאים, שהאשה תהיה מרוצה, אבל באמת באמת באמת, הוא אף פעם לא רצה את האחריות הכבדה של שפיטה, את היכולת לפרוש רק בגיל 70 ואת חוסר היכולת לשבת בפאב עם חברים "כי זה לא מכובד לשופט". ברגע אחד של התפכחות מתוך שתייה, הוא גילה כי החלום הגדול מעולם לא היה באמת שלו. שאלו את עצמכם האם החלומות שלכם הם שלכם בעומק לבכם, בצורה אותנטית ואמיתית או צל והדהוד של ציפיות סביבתכם או אולי ציפיותיכם שלכם מעצמכם? אולי הגיעה השעה לעדכן את החלום?
האם החלום יעניק לנו את האושר המובטח ?
החלום מביא אותנו לתחושה של אושר עד שאנו מקיצים מההזיה עם חיוך דבילי. בחלום הרי מתגשמים כל התנאים, ואנו מאמינים כי אז, ורק אז, יעלמו כל צרותינו, כל הלחצים יתפוגגו, ובו בזמן תעלה תחושה פנימית עילאית של שמחה. תהיה לי דירת גג משלי, במקום הכי טוב. יהיה לי את הגוף המושלם שתמיד קינאתי בו. תהיה לי את המכונית הכי מהירה, חדשה ונוצצת. יהיו לי את הבגדים הכי מדהימים והמגפיים הכי גבוהות. וכן הלאה. הבעיה היא שברוב המקרים, מאחורי הפנטזיות הנעימות הללו לא מסתתר שום אושר. נניח שהשגת את המכונית המדהימה ההיא (חונה לי אחת כזו בדיוק ברחוב, דרך אגב). אין ספק שזה ימלא אותך שמחה. אחר כך תצטרך למלא לה דלק, שהיא שותה בכמויות וזה מבאס. אחר כך נער טיפש יעבור ברחוב ויחרוץ בה עם מפתח ויכאב לך הלב ותתעצבן. אחר כך משהו יתקלקל, ותסע למוסך כמה פעמים עד שיבינו מה זה, ותשרוף זמן ועצבים. אחר כך תגלה שנחתך לה הערך לחצי. באמצע יהיו ערסים שינסו לעשות מולך רייסים ברמזור, ושוטר שיתעקש לתת לך קנס על מהירות זניחה רק כי הוא לא אהב את הפוזה. זה לא מיוחד למכוניות. כל החפצים לא מביאים לנו אושר לאורך זמן. כמו סוכר, הגורם לקפיצת אנרגיה מהירה ואז לנפילה, כך גם "דברים יפים" יגרמו לעליה חדה ומהירה במפלס האושר, רק כדי לקבל ירידה תלולה יותר ביום המחרת. כל מי שנשבר לו מסך הטלפון החדש למחרת יום הקנייה מכיר את ההרגשה היטב היטב. (מודה).
אז אם החלומות שלכם בנויים על חפצים, על רכוש, על פעולות רכישה, יתכן מאוד והם חלומות עקרים, שלא יעניקו לכם לא שלוות נפש ולא הנאה לאורך זמן. הם רק דימויים נוצצים ויקרים, אך לא הדבר האמיתי. אם החלומות שלכם כאלה, הגיע הזמן לעצב אותם מחדש.
מהו החלום המסתתר מאחורי החלום?
אבל נניח שאתם עדיין חולמים על חפצים, מה לעשות. על גוף מושלם, על אקזיט, על הנוף שיהיה לכם ממגדלי אקירוב. בסדר, אבל למה אתם חולמים את החלום הזה דווקא? אפשר לומר כי ישנן שתי סיבות. האחת היא מציאות אפורה והאחרת היא תקווה ורודה. ראשית, החלום הוא הכי רחוק מהמציאות, הכי מסעיר, יפה ונהדר ולכן ככל שהמציאות שלנו לוחצת, כך נברח לחלום מתוק יותר. מתקשים כלכלית? נחלום על עושר טראמפי. מתקשים למצוא דייט? נחלום על זוגיות עם בר רפאלי. You name it. לעומת החלום כמשקל נגד ללחצי היומיום, הרי שהחלום הוא גם תקווה למשהו אמיתי. יש אנשים שחולמים על הון עצום (שישיגו בירושה, בשוד בנק או באקזיט) אבל ששואלים אותם, בסדר, בסדר, נניח שיש לך את ההון. מה אז? למה את רוצה להיות עשירה? והתשובה לפעמים היא "כדי שאוכל לעזוב את העבודה המעצבנת שלי" או "כדי שאוכל לטייל לדרום אמריקה חצי שנה, שתמיד רציתי ולא יכלתי" או "כי בתור עשירה יהיה לי קל למצוא בן זוג נורמלי ולא להתפשר". והנה מגלים שחלום הר הכסף אינו מעלה ואינו משנה מאומה. הוא רק מקפצה, הסוואה, מדרגה, בדרך המנטלית אל החלום האמיתי, שלמרבה ההפתעה לא דורש סכומים דמיוניים או כסף כלל. אפשר הרי לעזוב את העבודה גם מבלי להתעשר. אפשר גם לעשות טיול לדרום אמריקה ואפילו למצוא זוגיות. החלום שמאחורי החלום, לכן, הוא הוא הדבר האמיתי. המציאות היא זו שמקשה עלינו לראות את הדרך ומטשטשת את התקוות והחלומות שלנו בעיגולי ענק שאינם ברי השגה.
בחנו את עצמכם, מהי התקווה הנעוצה מאחורי חלומכם? אתם עשויים לגלות כי החלום הגדול הוא בלון ריק ומיותר, ולמעשה מה שאתם רוצים הוא משהו פשוט בהרבה: לקרוא יותר. ללכת כל יום לים. למצוא בעצמי אנרגיה לעשות ספורט. למצוא אהבה. למצוא שלווה.
אם תדעו להגדיר את החלום שלכם כך, הרי שעשיתם צעד ענק. החלום יהיה הרבה יותר קטן, אבל הרבה יותר אמיתי וככזה הוא יוכל למלא באושר. ובעיקר, יהיה זה חלום שתמיד, אבל תמיד, יוכל להפוך למציאות. זו כבר רק שאלה של החלטה, לא של הון, גורל או מזל. חלום אמיתי הוא כזה שאפשר לבנות תכנית ממשית כדי להשיג אותו. חלום שיהפוך לכם לכוכב צפון או למצפן בדרככם ולא חלום שיערפל את החלטותיכם בענן של תקוות כוזבות.
יש לנו את הכח ויש בנו את היכולת לעצב את חלומותינו ולממש את חיינו מולם.
תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים מזכירה לנו כי חיי האדם הם רגעיים וחולפים: "אדם...משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף".
מאז ומתמיד ידענו כי חיי האדם יעלמו ויגוזו כעננים ברוח, כאבק דרכים, כחלומות האתמול.
אבל אם נדע לבחור את חלומותינו, נוכל לעצב את חיינו ולהעניק להם משמעות.
בין היתר ראיתי פרסומת של תנובה למשקה חלבון חדש שלהם בשם GO. לא הייתי מספר על העניין כי מוצרים מיותרים המופיעים על מסך הטלויזיה במסווה בריאות אינם המצאה חדשה. יש הרי את "דגני פיטנס", חטיפי בריאות "Nature valley", "קראינצ'ים" לסלט ושאר חטיפים, נוטלה ועוד ועוד המצאות המספרות לכם נפלאות אבל מוסיפות סוכר ומפחיתות את הבריאות. ובכל זאת, ההמצאה החדשה של תנובה צדה את עיני כי היא מיועדת לספורטאים וכי היא משקרת ועושה מניפולציה רגשית של ממש.
למי שהחמיץ את הפרסומת הנה תקציר העלילה:
הסרטון נפתח בסדרת תמונות בהן רואים גברים (שהם כמובן קהל המטרה למשקאות חלבון) עושים פעילות ספורטיבית. רוכב אופני הרים מיוזע במעלה ההר, גבר מתעורר מוקדם ורץ בגשם שוטף, היפסטר מתנשף בהרמת משקולות מול מאמנת חיננית. כולם מתאמצים. החלק השני הוא סדרת תמונות שלהם אוכלים לאחר האימון. האחד אוכל לבדו מטבח שימורי טונה היישר מהקופסה (מסכן), האחר מוציא קופסת אוכל מהמקרר (לא בטוח שהיא טרייה) והשלישי אוכל ירקות וביצה בסוף הרכיבה. ואז יורד מהשמיים, משתלשל ממסוק, הקריין מלאכי חזקיה, לבוש לבן וזוהר בנוגה רך (התלוצצות של התסריטאי שהפך את מלאכי למלאך של ממש), והוא נוזף ברוכב: "מה, אתה אוכל ביצה?! למה בעולב? קח תנובה GO!". מלאכי זורק לו את הבקבוקון המושלם ועף לדרכו. כולם מחייכים. והכתובית המנצחת "חלבון מושלם לסוף האימון".
כמו בקורס פרסומאים שנה א', בואו נלמד ביחד שיעור במניפולציה וננתח מסרים סמויים, גלויים ושקרים בקמפיין של תנובה:
אוכל אמיתי זה "עולב"
גם טונה וגם ביצה קשה הם מזונות מדהימים. הביצה היא בין מזונות העל שלי והיא אוצרת בחובה את כל מה שנדרש לגדל חיים. הטונה גדלה חופשיה במים קרים ועמוקים, ניזונה מהמיטב שיש לעולם הים להציע, ועשירה בחלבון ושומנים טובים. אבל מה, שניהם מזונות פשוטים מאוד. מהירים מאוד. בלי זוהר, יוקרה או ברק. אלו מזונות שרווקים (וגם נשואים) אוכלים קר ומהר כדי לשבוע, לקבל אנרגיה ולחייך. אבל פרסומאי תנובה לא בעניין של הבריאות שלכם והשובע שלכם אלא בעניין הדימוי שלכם, ואולי גם בעניין של להעליב אתכם. אכלת ביצה? זה מגעיל, זה עלוב. אכלת טונה? זה מסריח, זה פטתי. אבל אם שתית כוס סוכר קטנה ויקרה? הו, זה כבר יוקרתי, נוצץ ועדכני. ובדרך נס כלשהי אולי גם יעזור לך להשיג את מטרותיך. אז הם לא מתביישים לעלוב בצופים ולומר "מי שאוכל אוכל אמיתי הוא פתטי". אבל לא. משקה ה GO של תנובה לא יעזור לכם להשיג מאומה. הוא לא אוכל אמיתי, אלא ריכוז של סוכר, תוספי טעם והנדסת מזון כדי לשכנע אתכם שכדאי לכם לשתות את זה. סליחה, אבל בעיני דווקא לשתות GO זה העולב האמיתי... אבל אני לא פרסומאי.
בנינו לך חלבון מושלם
השורה התחתונה של הסרטון חושפת את השקר היסודי. "חלבון מושלם". ישבו המהנדסים והתאימו לכם את הפתרון המושלם. אז זהו, שלא. אין דבר כזה חלבון מושלם, ובטח שהחלבון שמציעה לכם תנובה בבקבוקון אינו כזה. ראשית, כבר אמרנו שהוא עשיר בסוכר. בקבוקון של 250 מ"ל, שזה לא יותר מכוס וטיפה, יש שווה ערך לשלוש -ארבע כפיות סוכר. זה המון. השומן לעומת זאת, מדוד בקפידה ל 2%, כדי שתשאר רזה כביכול, והחלבון הוא אכן כמו בפרסום, רב. 16 ג' לבקבוק. הקומבינה הזו לא מביאה לכם שום ישועות. היא עשירה בחלב, שאינו מוצלח לרבים מהאוכלוסיה הרגישים ללקטוז או קזאין. היא עשירה מאוד בסוכר, שרע לכולם באותה המידה, והיא לא כוללת עוד חומצות אמינו שאפשר לקבל למי שכבר מתעקש להוסיף חלבון משקית. אבל כן כוללת טעמים כמו וניל או קפה, כדי שבכל זאת נחשוב שמדובר באבקת חלבון כלשהי... [הערה: אבקות חלבון אינן רע מוחלט. הן כמובן אינן בגדר מזון קדמוני, אולם עשויות להיות פתרון זמני למי שרוצה להשיג מטרות ספיצפיות. יש אבקות טובות יותר ויש טובות פחות (מלאות סוכר וכו'), וקצרה כאן היריעה מלפרט את היתרונות והחסרונות של כל סוג ומין, אבל אין ספק שגם אם נשים בחדר אחד את כל מאות סוגי אבקות החלבון הקיימות בשוק, משקה תנובה יהיה מועמד רציני להתחרות עם הגרועות שבהן].
אתה הרי מתאמץ, אז מגיע לך להתפנק
הסרטון הזה מדבר לגברים בשנות השלושים-ארבעים ולהם בלבד. הם המתאמצים. הם אלו שרוצים חלבון. עבורם הכניסו לסרטון את השוט של הבלונדינית המתכופפת מעל מרים המשקולות, אליהם מדברים בלשון זכר, והם האומללים שאוכלים את ארוחתם לאחר האימון לבד, במטבח ריק, בעמידה, בלי צלחת. הם חייבים אישה שתושיע אותם, או איזה מלאך. מזל שאלוהי הרייטניג והקופירייטינג רואה אותך גם כשאתה לבד ודואג להזכיר לך ש"אסור לך להיות בעולב". תהיה בפוזה של גבר גבר ותרגיש גבר גבר. אבל היי, בסוף תשאר לבד במטבח, דרך אגב, רק עם בקבוק של GO. כמו כל הפרסומאים מאז ומעולם הם מוכרים דימוי ותחושה. התחושה שמגיע לך פינוק, שנולדת כדי לעופף בהליקופטר מתנדנד על כבל, ולא נולדת כדי לאכול "רק" ביצה בסוף העליה. כדי להיות גבר אתה חייב לרכוש משהו עם אריזה נוצצת והבטחות סרק ולא מוצר יסוד בלי אריזה כלל ובלי שום הבטחות, אבל עם היסטוריה של מיליוני שנים.
אז אם יש לכם חברים שהחליטו לשתות את משקה החלבון החדש של תנובה, אולי תשאלו אותם בעדינות "למה בעולב?"
אכול נכון: בשר וירקות, אגוזים, זרעים ופירות. צרוך מעט מוצרי עמילן ואל תצרוך סוכר. אכול די מזון כך שיספיק לאימונים אך לא לצבירת שומן. תרגל והתאמן ביסודות הרמת משקולות חופשית: הגבהה לירך, הגבהה לחזה, כריעה, דחיקה והנפה. למד לשלוט בתרגילי היסוד של התעמלות הקרקע: עליות מתח, כפיפות מרפקים ובטן, טיפוס חבל ועמידת ידים. התאמן בגלגול, שפגאט, אחיזות ועמידות כוח. רוץ, חתור, רכב על אופניים וכו' – עשה זאת מהר וחזק. בצע אימונים בשילוב אלמנטים מכל התחומים האלו, כיד הדמיון הטובה עליך, חמש או שש פעמים בשבוע. השגרה היא האויב. השאר את אימונים קצרים ואינטנסיביים. למד ותרגל ענפי ספורט חדשים באופן קבוע.
_
השימוש במידע המסופק באתר הינו על אחריות המשתמש בלבד