מחשבות כצייד לקט בנורבגיה - חלק שלישי + שנה טובה

(תזכורת: בספטמבר 2024 ביליתי שבוע בסדנת מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. הפוסט הראשון עסק במאמץ לאש, הפוסט השני בהתבוננות בפסולת. הפוסט הזה יעסוק בשפע. החלק הבא והאחרון יתכתב עם רוחניות, קהילה ועם האפשרויות לחוות וללמוד את כל זאת גם פה בארצנו, ואפשר!).

משך רוב שנות המין האנושי, לאיש לא היה רכוש. לא במובן המערבי, בכל אופן. לא קרקע בבעלות האדם, לא ארבע קירות פרטיים, לא משכורת או פנסיה ולא חפצים אינספור. חיים קדמוניים הם חיי נדודים, ומה שלא נכנס בתרמיל הגב, לא יכול להיות חלק מחיי האדם כי אחרת "הרכוש" מצמיד אותך למקום ומונע ממך תזוזה וחיים. בתרמילו של קדמון שכזה היו נמצא חפצים חיוניים בלבד (כלי עבודה, כלי צייד, אביזרי הדלקת אש) וסמלי כוח כמו קישוטים, מחרוזות וחפצים נדירים אחרים (ששימשו גם ככסף). הנה דוגמה נהדרת לארגז כלי עבודה קדמוני, מתוצרת לינקס. יש בו ערכת אש, להבים, כלי תפירה, ראשי חיצים, סכינים, פטריות יבשות (קריטי להדלקת אש), נרתיקים עשויי עור ועוד כמה תופינים. אבל לא רק רכוש לא היה לאבותינו, גם מקרר לארוחה הבאה לא היה. על האדם להשיג כמעט כל יום מזון חדש, ואת המזון שהשגנו בעמל רב, אם הוא מספיק ליותר מיום אחד, עדיין היתה חובה לשמר מפני מזג האוויר שלא יתקלקל, וגם להגן ולשמור עליו מפני העכברים, הדובים והציפורים שכולם ישמחו מאוד לשדוד את מזונו של האדם ברגע שיירדם. אוכל זמין 24 שעות ביממה הוא הרגל שרכשנו רק לאחרונה (ואכילה 24 שעות ביממה, אגב, היא אחד התוצרים ההרסניים של השפע הזה, המביא להשמנה ותחלואה).

בנורבגיה לא רעבנו, אבל לא היה מקרר הפתוח 24 שבע. למען האמת, לא היה מקרר כלל (והחמאה נחה על מדף). על כל פנים, הסדנה הזו כללה אוכל ולא התיימרנו לצוד או ללקט, אבל השפע של היער נמצא במרחק נגיעה, אז תגברנו.

ארוחות הבוקר היו ספרטניות למדי. שתי ביצים קשות לראש, חצי קילו חמאה (לכולם), וצנצנת גרנולה תוצרת בית, ללא סוכר ודגנים. למי שרוצה, גם תה מעשבים מהסביבה. אין יוגורט או חלב, אין לחם כמובן. מהיום השני הוספנו לתפריט גם בריז שליקטנו. הולך מעולה עם הגרנולה, באחריות. בארצנו השחונה והחמה, פירות יער אינן חזון נפרץ. פה בכרמל לא ראיתי מעודי בלובריז או קרמבריז או בלקבריז או הקלבריז (הידעתם שזה בעצם שמו של הקלברי פין??? רק השבוע ירד לי האסימון). אבל בנורבגיה, מה נאמר, אי אפשר ללכת ביער בלי לדרוך על כמה גרגרי יער שכאלה... על פי רוב את הבריז אוספים במלקטת נחמדה, שהיא כלי קיבול עם "שערות" מתכת העוברות בין הענפים ומסרקות בעדינות את הפירות הישר אל תוך הכלי. קרמבריז, אגב, גדלות ממש בגובה אפס, על מים ממש בשפת אגמים, ואותן נלקט אחת אחת. אבל עבורי, הבלובריז עדיפות (גם בצבע, גם בטעם). אדם יכול לבלות את עונת הקיץ ביער הנורבגי ולא למות מרעב, כי פירות היער מקיפים אותנו מכל עבר. אין בהן חלבון, ואין שומן, אז להספיק זה לא מספיק, אבל יש בהן בהחלט שפע של טעם.

ארוחות צהריים, ידענו מראש, לא נקבל, לכן כל אחד הביא "תגבורת" אישית בתרמילו. אני הבאתי קופסאות שימורים של כבד דג שיבוט, וגם נקניק. שני החברה השבדים הביאו לעצמם שניים וחצי קילו חמאה! "כל דבר עם עוד קצת חמאה, יותר טוב", הסבירו. ואכן, בארוחת הבוקר הם הוסיפו 100 גרם חמאה לקערית הגרנולה, עוד חופן בריז, ביצה, ושפכו על כל זה מים רותחים. מתקבלת מעין דייסה שמחזיקה אותך יממה לפחות...

חוץ מפירות יער, היער מספק גם שפע של פטריות. כילד שגדל על הכרמל חיכיתי כל שנה לחורף רק מסיבה אחת: לא היה משהו שאהבתי יותר מאשר ללכת לחפש אורניות ביערות הרטובים שליד אוניברסיטת חיפה. היה זה בילוי אחר הצהריים קר ומהנה ביותר. שילוב של מחפשים את המטמון, הרפתקה ומיסתורין. הזיכרון אולי מטעה אבל נדמה לי שתמיד מצאנו משהו וחזרנו עם שלל אורניות. אבא שלי התעקש שוב ושוב להכין מהן דווקא חביתות, ואלו יצאו רטובות ושחורות-צהובות, כך שאיש חוץ ממנו לא הסכים לגעת בהן, ואת עצמו הוא שכנע שזה טעים. לי די היה בחדוות החיפוש. אגב, בשנים האחרונות חזרתי לחפש פטריות ביערות הגליל, ולמדתי על התחום והן נפלאות (במיוחד נטופה עריבה, אחלה פטריה שבעולם. בקרוב החורף, תרשמו לפניכם).

והנה בשבוע הנורבגי מצאתי את עצמי שוב כילד. יש כה הרבה פטריות ביער הקיץ הנורבגי שזה בלתי נתפס כמעט. כמובן ששם, כמו כאן, חובה לדעת מה אתם עושים (ומלקטים). יש פטריות רעילות מאוד וחבל למות סתם על קולינריה. בגדול, וזה *לא* תחליף לשום הדרכה מסודרת ממישהו שמכיר, משפחת האורניות (ספוג מלמטה) הן בטוחות ברובן (אם כי יש כמה שיעשו כאב בטן אם לא יבושלו די זמן). פטריות יפות מדי ומושלמות תמיד מסוכנות (למה לא טעמו אותן התולעים?), מפטריות מחודדות (אפילו קצת) נתרחק תמיד, וכמובן גם מפטריות מפחידות (אדום לבן?) ופטריות עם "דפים" – למעט הסוגים שאתם יודעים בוודאות שהן ראויות וטובות (למשל הנטופה העריבה, או השנטרל באירופה). חשוב עוד: כל מדינה והפטריות שלה. יש דמיון רב, אבל תמיד תבדקו עם מישהו מקומי שמכיר באמת מה פה טוב ומה לא. תמיד. ועוד טיפ: פטריות יער תמיד תבשלו ולעולם לא תאכלו אותן חיות, אפילו אם אתם בטוחים ב 100% בזיהוי ובבטחון. עד כאן אזהרות כלליות לגבי ליקוט פטריות שטובות תמיד ובכל מקום. ספציפית בנורבגיה מעבר לידע האינסופי של לינקס, היה איתנו בחור שבדי שמגיל אפס מלקט פטריות ביער הסמוך, מה שהביא אותנו לבטחון גבוה מאוד. ליקטנו עשרה סוגים של פטריות מאכל לפחות. שנטרל חומות ושנטרל צהובות. פטריית "כבשה" (כי כך היא נראית) ופטריית "לחם צרפתי" (שאכן כך נראית), ופטריית הדרקון (כנ"ל) ועוד כמה. הקפצנו אותן עם חמאה מעל האש, ועשינו מבחני טעימה. היה נפלא. אין ספק שהחורף הקרוב אלך שוב ללקט כאן פטריות.

כך או אחרת, הליקוט מחדד את החוויה שהיער יכול להעניק שפע. ובכלל, חווית היער היתה שונה מכל יער שהכרתי עד כה, וכבר ביקרתי בכמה יערות בחיים.

למשל, את חיפוש הפטריות עשינו יחפים. משהו כמו שעתיים שלוש של הליכה ביער. אני לא מכיר הרבה אנשים שילכו יחפים שעתיים ביער ישראלי (בחורף או בקיץ).  משהו הרי ידקור אותנו, או קוץ שיתקע ברגל, או שניתקל באיזה ענף סורר, או סירפד. משהו אולי יציק. אבל כאן היער עטף אותנו, מילולית. הוא מכוסה בשמיכה עבה ורכה של טחב ואזוב ושרכים, ולמרות שגם זה הוא יער אורנים, ממש כמו אצלנו, הרי שהוא כולו מרוצף רוך וחיים. זה היתרון של שלג חצי שנה המרכך את כל הענפים שנפלו במהלך הקיץ, ושל גשם היורד כל העת בשאר החודשים, המעניק שפע לטבע. אצלנו לעומת זאת, יש "ארץ אשר הרריה נחושת". זה לא אומר שהחיבור אל הטבע, בכל הזדמנות, לא יכול להיות קרוב יותר, גם פה בארץ. היחפנות היא חלק מהבלתי-אמצעיות של הרגשת הסביבה. היא הפידבק המיידי של העולם אל הגוף שלנו, וכשיש הזדמנות, כן, גם בארץ, ההליכה יחפים תותיר אחריה זכרון של המקום, לא פחות מהמראות ומהצילומים. כדאי לנסות זאת. כדאי להרגיש בעצמכם.

נחזור רגע לחווית הליקוט. בקיץ אצלנו קשה הליקוט, אבל בחורף יש שפע של ירוקים מקומיים, ועוד מעט יהיה פה חורף.

התועלת של הליקוט היא יותר מאשר הקלוריות שמקבלים והרבה יותר מאשר השקלים שחוסכים במכולת. כי הליקוט מחייב התבוננות עמוקה בסביבה. הוא מכריח אותנו לצאת אל השדה ולשאוף את האוויר והריחות. הוא מחייב אותנו להכיר את הצומח, לדעת איך הצומח מתנהג (איפה הפטריות הללו אוהבות לגדול, ואיפה העצים שתחתיהם נמצא כל טוב), ולזכור מה היה לנו טעים ומה פחות. הליקוט מעודד אותנו לפתח יחסים אינטימיים וקרובים יותר עם העצים והשיחים והפרחים, ודרכם, עם ההווייה כולה.

מתי ליקטתם משהו בפעם האחרונה? האם אתם מתכננים ללקט לעצמכם משהו השנה?

בפוסט הבא, כאמור, נדבר על רוחניות, ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו.

ועד הפוסט הבא (בו, כאמור, נדבר על רוחניות ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו), נאחל לכולנו שנה טובה! שנה בה יתקיים בנו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" במלואו: שחיילנו הנמצאים עתה בלבנון ובעזה ובכל מקום שהם ביבשה באוויר ובים, יחזרו בריאים ושלמים ועטורי נצחון, ושנשוב ונחבק את בנותינו ובנינו החטופים עדיין בידי מרצחים, ונביא לקבר ישראל את מתינו, ונחזור להפריח את הגליל ולחיות ולשגשג בנגב. שנה שתעניק לנו מעט שלווה והרבה בטחון. שנה בה נתאושש, כאנשים פרטיים, כחברה וכאומה, ונחזור לחייך בכל לב, לשמוח ולפרוח.

שנה טובה יקירים, שנה טובה.

 

By Dael with No comments

כיצד הפכתי לצייד לקט בשלושה ימים והאם גם אתם יכולים?

אני יושב ללא תנועה כבר עשרים דקות והגוף מרגיש נוקשה וקפוא.
אני יושב על האדמה הקרה מתחת לעץ אלון גדול, גבי נשען על סלע. לשמאלי שיח נמוך. את רגלי מכסה אדרת מעור עיזים.
היה קר ושקט כמו שרק יער יכול להיות קר ושקט לפנות בוקר של תחילת החורף. היום עדיין לא התעורר ורק אור אפור חיוור החל להסתנן לאטו בין העצים.
והנה, עשרים מטרים מולי מציץ תן זהוב מבין האורנים. יוצא מהעצים והולך בדיוק לכיווני.
אני שוקע אל תוך הסלע, מצמצם את העיניים ועוצר את הנשימה. אני חלק מהטבע. אני חלק היער. התן לא יראה אותי.
התן מתקדם בקו ישר, נעצר לרגע חמישה מטרים מולי ומסתכל שמאלה וימינה ואז מביט ישירות עלי.
הוא לא רואה אותי.
הוא בוחר להמשיך לכיוון שלי בדיוק.
רק כשהוא במרחק נגיעת יד ממש, הוא פתאום קולט את האדם שיושב מטר וחצי ממנו, אותי, ומזנק במקום כמו חתול, מרוב תדהמה ופחד.
הוא מדלג חזרה אל השביל בריצה קלה. עוצר להתבונן בי ממרחק בטוח, ומסתלק בטפיפה קלה, מאוכזב מעצמו.

זה היה בבוקרו של היום השלישי בסדנה של בני אדמה. השעה היתה 05:30 בבוקר ואני הייתי ער והרגשתי חי כמו שרק תן זהוב יכול להרגיש בבוקרו של יום חורפי יפה.
את מיכה חנונה, המייסד של בני אדמה, והדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ לאינדיאני אמיתי, הכרתי לפני שנה, במסגרת ההכנות לכנס הפליאו הראשון למדע וקהילה. רק שתדעו, מיכה הוא הדבר האמיתי.

אז איך היה?
נתחיל מהשורה התחתונה: קורס המבוא של בני אדמה הוא נגיעה בדבר האמיתי. לא במיכה עצמו כמובן, אלא ברעיונות ובתפיסות, ובתחושות ומעט במיומנויות שמיכה אגר ולמד ומעביר עכשיו הלאה. אלו היו שלושה ימים ביערות בית שמש. בלי טלפון, בלי שעון, בלי צריך ובלי אבל. במקום לעבור על כל הדברים שעשינו בסדנה, אני בוחר כאן רק כמה דברים עליהם ארחיב מעט. וגם כל השאר היה נהדר, אבל את זה כבר תצטרכו לגלות בעצמכם.

השקט והתודעה 
להשתתף בסדנה של בני אדמה פירושה להתחבר אל הטבע, ואת הציניות יש להשאיר בבית או בתיק. מיכה מספר סיפורים על אידיאני זקן בשם זאב מתבודד ועל אחד בשם טום ועל מה שאפשר ואי אפשר לעשות כשמתחברים אל הטבע. אחד הדברים שמיכה לא קורא להם בשם אבל הם בהחלט נוכחים ונמצאים הוא mindfullness היינו היכולת של המוח שלנו להפסיק לעבד ולהתמקד במשימות אלא פשוט לקלוט את המציאות שסביבנו באופן מלא. זהו סוג של מדיטציה, ואני מצטער מראש אם המילים הללו מפחידות חלק מהקוראים וגורמות לכם לגחך או לעבור הלאה.
כדי להשיג mindfullness עם הטבע תרגלנו יחד ולחוד. אנו הרי תמיד מתמקדים: בטלוויזיה, בנהיגה, במטלה הבאה, במייל האחרון. כדי לנסות ולתרגל מיינדפולנס אפשר להושיט ידיים לפנים ולהתבונן על השטח שביניהן. לאט לאט להרחיק את הידיים לצדדים (כדאי להזיז את האצבעות כדי שהידיים לא ילכו לאיבוד) ועדיין לראות את כל התמונה על פני כל המרחב, אך לא את הפרטים. למשל, תנועה. למשל, תבניות של אור וצל ועוד. באופן דומה אפשר לתרגל את הרחבת השמיעה. להתחיל מהתמקדות בציפור או מישהו מדבר ולאט לאט להאזין לכל הסובב אותנו ולא לשום צליל ספציפי. וכך גם בריחות. וכך גם בתחושות הפיזיות: האדמה שתחת הרגליים, הרוח שעל הפנים, המתח של הבגדים על הגוף. ואז לתרגל את הכל יחד. לשבת בשקט ולנסות להרחיב את התמונה, את השמיעה, את התחושתיות. וכשהמוח מתמלא אינפורמציה מהטבע ומהווה אין לו פנאי (או כח עיבוד) להיות מוטרד במחשבות או תכנונים או דאגות. אתה פשוט שם, מוצף בטבע.
מתוך עשרים דקות תרגול הצלחתי למשך דקה אחת קטנה לחוות את השקט שאחרי הסערה, את השלווה שבאה כשהמוח שלנו מפסיק להיות מודע לעצמו ובמקום זאת, הופך להיות מודע לסביבתו. דקה ששווה את כל שלושת הימים, אם שאלתם אותי. זו שיטת מדיטציה יעילה ופשוטה ורק תרגול רציף שלה יאפשר לעבור מדקה פה ושם לעשר דקות ואפילו לחצי שעה.
מדיטציה, אני הולך לתת לך בראש בשנה הקרובה.

עמוד האש
כדי לשרוד בטבע אנו חייבים אש. האש היא ידידתו הקדומה של האדם והשליטה בה הבטיחה לנו חום והגנה, יצירת כלים והדיפת אויבים, אור ומחסה ממזג האוויר. העולם המודרני הרחיק מאיתנו את הצורך ליצור אש ואנו פשוט מדליקים אותה עם המצת האלקטרוני בכיריים או במקרה הקשה יותר, בשטח, עם חפיסת גפרורים. ועדיין, הדלקת אש לאדם הערום ביער היא קסם של ממש. זה נשמע אולי פשוט, אבל יש בזה משהו עמוק ומרגש, ואף אחד מתריסר האנשים שהיו איתי בסדנה, לא נותר אדיש.
לקחנו גרזנים, לקחנו סכיני גילוף, לקחנו משורים ויצאנו לשטח להדליק אש. מאפס.
העיקרון נשמע פשוט, הרי שמענו זאת כבר בגן: כדי להדליק אש יש לחכך עץ בעץ ואז לאט ובזהירות, לקחת את הגחל החם שנוצר, לשים במרכז צרור קש עטוף מחטים, והופל'ה יש אש. במציאות, העניין קשה הרבה יותר. בבקשה, תנסו. הסיכוי שתצליחו הוא זעום. כי הדרך עדינה ודורשת ניסיון וחכמה ורגישות וידע. ואת זה מיכה העביר לנו בסבלנות ואהבה אין קץ.
כשהצלחנו להדליק אש הפרצופים שלנו  היו של אושר מוחלט ואחד המשתתפים, אוחז זמורה בוערת בידיו, בירך בכוונה גדולה ובחיוך ענק "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, בורא מאורי האש".
בראנו אש. וזו תחושה מעצימה וראשונית לחלוטין.

האושר של נס האש 

אבן הראשה
אם אצטט את עצמי מהספר שלי (סורי), הרי שהאבן היא ידידתו הראשונה של האדם. היא אמנם אינה מכשכשת בזנב אך היא בויתה מאות אלפי שנים לפני הכלב. האבן היא ראשית הטכנולוגיה. היא זו שאפשרה לנו לעשות כלי יד ומקבות כדי להגיע אל מוח העצם הנחשק, היא אפשרה לנו להכין כלים וחודים כדי לצוד, להכין חיצים וחניתות ולפשוט עורות. ממנה הכנו גרזינים וכרתנו עצים ובנינו מחסות, חתכנו מלבושים ועיצבנו כלים. ובאופן מרתק, האבנים נותרו אותן אבנים והמומחיות כדי לסתתן נותרה אותה המומחיות. לקחת גוש צור ובכמה מכות מהירות לחלץ ממנו חודים וסכינים הוא דבר מדהים וכבר אמרו חכמים ממני שאין יפה מאשר לראות אומן בשעה שהוא עוסק באומנותו. לראות את מיכה מכה באבן ומפלח אותה בקלות ללהבים ולחודים, הוא מסוג הדברים הללו. וכשאתה מנסה זאת בעצמך, קשה שלא לראות לנגד עיניך את ראשית ההתפתחות האנושית. כיצד לקח הקוף הקדמון אבן והקיש בה על אבן אחרת והיה מרוצה מהתוצאה. ממש כמוני לפני כמה ימים, ופחות או יותר באותה רמת מומחיות.
חכמת הבראשית של הטכנולוגיה היא סיתות האבנים והצעד הראשון במסע הטכנולוגי שהעיף אותנו לירח.

אבן מדהימה, רק חבל שלא אני סיתתתי אותה...

הגשש החיוור
הייתי בשבוע השני של טירונות שריון והרס"פ הוריד אותנו לשטח. ירד מהשביל והצביע על עקבות נעליים שנותרו בחול המדברי. "עקבה של מה זה?" שאל בקול גדול.
אחרי שאיש לא ענה, הוא חייך ואמר בטון של רס"פ יודע כל "עקבה של פטורניק! אלו לא נעליים צבאיות".
בזה הסתכמה ההשכלה שלי בגששות ובהליכה אחר עקבות אבל כעת היתה לי חוויה מתקנת. לא הייתי נדרש לזה במיוחד אלמלא מיכה גרם לי להתחבר, גם לזה, מחדש. כי להבדיל מכל מה שאתם מדמיינים על גששות ("זה עקבה של דורבן וזו של נמייה"), מיכה מלמד גששות לגמרי אחרת. אנו עוצרים ליד עקבה ורק שואלים שאלות. מדוע היא דווקא כאן. איזה גודל של בעל חיים נראה לנו שהיא נושאת? האם זו עקבה קדמית או אחורית? האם אנו רואים בה שערות או ציפורניים? כמה אצבעות יש כאן? ועוד. ומיכה אינו מספק תשובות וגם כשממשיכים הלאה, לעקבה הבאה, איננו "פותרים את החידה" קודם לכן. שיטת הלימוד בה הוא מאמין היא שהתלמיד צריך לרצות ואז המורה יבוא. אם המורה יעניק את התשובות לתלמיד האדיש, הן יחליקו על אוזניו ולא יישארו ביניהן. אז תרגלנו קצת עקבות בעלי חיים ולאחר מכן עקבנו אחר עקבותיו של מיכה בשדה חרוש, וראינו את ההבדל בין הליכה לריצה ובין אבן שיצאה ממקומה לענף שנשבר. לקחנו מקל וסימנו עליו חריצים למדידת אורך הצעד וגודל כף הרגל ו"האפליקציה של הטבע" הראתה לנו את הכיוון ואת המרחק. היה מספיק קל כדי שנצליח ומספיק קשה כדי שנתאמץ.
דומני שגששות אינה משהו שאשתמש בו אי פעם, אבל יש בה הרבה חכמה כדי לדעת להתבונן, להקשיב, לראות יותר מאשר העין נותנת לנו. זה מאתגר וזה ממחיש עד כמה התרחקנו מהטבע, וכמה, הו כמה עוד יש לנו ללמוד.

צבוע

לא יודע

עדיין לא יודע

לקטות
טיפ של אלופים: אם תשבו פעם מתחת לעץ חרוב, תוכלו לאסוף מתחתיתו מאות חרובים ישנים שנשרו בעונות הקודמות. הישנים ביותר כבר מתפרקים לגמרי, ורק זרעים כתומים נותרים מהם. את הזרעים הללו קל מאוד לאסוף, ואם תבשלו אותם בסיר חצי שעה -שעה תקבלו מעין חומוסים של חרוב, שיחד עם לימון, שמן זית וכוסברה, יתנו לכם יופי של סלט והמון קלוריות. טוב לדעת אם תרעבו פעם בשטח. בעונה הנוכחית, של לפני גשמי החורף, קשה מאוד למצוא מזון בר לליקוט. אבל מצאנו לא רק זרעי חרוב וחרובים, גם קצת פירות אשחר, וקצת זרעי ינבוט, קצת גלעיני דומים, וגם את הפקעת העמילנית-מרירה של שעורת הבר. התחושה היא שיש שם מה לאכול בחוץ, אבל לו היינו רוצים לחיות שם, ולשגשג, היה עלינו גם לצוד. רק חיים אמיתיים בתנאי שדה ממחישים את החשיבות של הקלוריות, ושקלוריות קשה מאוד מאוד לקבל מזרעים של פירות בגודל כמה מילימטרים.
הלקטות גם ממחישה את העושר של הידע שהיה בעבר לכל אדם. אנו יודעים מי היה שקספיר ומה זה אפליקציות לאנדרואיד אבל אין לנו מושג אם הנבט הירוק הזה אכיל או לא, ומה יקרה אם נלעס בלוטי אלון. הידע הקדמוני הוא מקסים ואמיתי והלוואי והייתי יודע ממנו, ולו רק קצת יותר.

על העיוורון 
תרגלנו צעידה כמו אינדיאנים. בשקט, כאשר הרגל מרגישה את הקרקע לפני הצעד, והפנים מביטות לכל עבר אך לא למטה. עכשיו נעשה את זה יחפים. עכשיו בעיניים קשורות. ובלילה. היה זה תרגול מאתגר ומרתק. לצעוד בחשכה מוחלטת, ביער, יחפים, להישמר מעצים, שיחים וקוצים. לא ארחיב על כל התרגיל, אומר רק שללכת ביער במשך שעתיים וחצי בחשכה מוחלטת ויחפים, זה אתגר מנטלי, פיסי ותחושתי.
וכן, זה היה נהדר ומעשיר ומלמד.

אוכל ושינה 
ישנו תחת כיפת השמים, או יותר נכון, תחת צמרות האורנים. היה קר. אני שכבתי בשק השינה עם חולצה תרמית, חולצה קצרה, פליז קל, טייץ, מכנסיים, שמיכה, שק שינה, ופרוות עיזים שחיממה את כפות הרגליים. המעיל וכובע הצמר שימשו לי כרית. ישנתי עמוק והתנים ודורסי הלילה שרו לי במקהלה שיר ערש נוגה.
גם בגזרת האוכל לא התלוננתי. מיכה הביא ארגזים של מצרכים מצוינים: בלי סוף ירקות, שורשים ופירות, וגם אורז, שמן זית ותבלינים. אוכל צמחוני טרי ובריא, וכולנו בישלנו יחד על המדורה, ושטפנו כלים במים שדלינו מבאר, וסיפרנו סיפורים מסביב למדורה. אני הבאתי בנוסף מהבית גם כמה קופסאות של סרדינים בשמן זית וכמה חפיסות שוקולד מריר, והם נתנו לנו "בוסט" כך שלא חסרתי מאומה.

ומה עוד היה: קלענו חבלים של ממש מצמחים שקטפנו (חבל כזה שלא תצליחו לקרוע ושיוכל לשאת את משקלכם), למדנו לבנות מחסה ללילה מעצים וממחטי אורנים, למדנו על שפת הציפורים ועשינו תצפיות על קולן ושפתן כשהן קמות, כשהן אוכלות וכשהן מזהות טורף ומזיק. ערכנו תרגילי התבוננות, שמענו סיפורים והקשבנו לקולות. למדנו על הסתוות והסוואה, ייצרנו כלי עץ בשריפה, והרתחנו בהם מים, מים ששאבנו מבאר...

ובעיקר, היתה לי הזדמנות נדירה לצאת ממרוץ החיים ולפסוע היישר אל העולם האמיתי שהתקיים כאן עד לא מזמן. עולם בו אנשים היו מיומנים ועצמאיים, חזקים ושורדים, נחושים ומסוגלים.
שלושה ימים הם רק טעימה. הם רק זעיר שבזעיר. הם רק העירו את הדוב.
מיכה אמר לי פעם שאצל כל אחד מאיתנו יש דוב ישן.

והדוב שלי התחיל עכשיו לנהום.

************
כמה פרטים טכניים:
קורס המבוא הבא מתוכנן כרגע למרץ. לרישום כאן או אצל מיכה בטלפון: 052-8119858
יתכן שיפתח גם קורס מבוא נוסף, מיוחד לחברי הקהילה, כתלות בכמות הנרשמים, אז אם זה נשמע לכם מעניין, אנא כיתבו לי. בנוסף, יש גם קורס שנתי של בני אדמה (מדובר ביומיים או שלושה, פעם בחודש, במשך שנה שלמה), אולם הקורס של השנה הזו כבר החל והוא מלא ובכל מקרה קורס המבוא הוא חובה לפני הקורס השנתי. בסדר בסדר, החיים לפנינו.

************

אהבתם? הדליק אתכם? סקפטיים? מחשבות? גם הדוב שלכם מתחיל להתעורר? 

ספרו לנו בתגובות כאן ו/או בפייסבוק, ושתפו. אולי זה יעשה משהו, למישהו, מתישהו.

By מר קדמוני with 6 comments

אסטרטגיות ליקוט - מה אנו יכולים ללמוד מתרנגולות?

הדיירת

השבת התנדנדתי לי בשמש החורפית בגינה והתבוננתי על התרנגולות שלי מנקרות במרץ. שמח אצלי בחצר.
תזכורת - יש לי ארבע תרנגולות (אהממ... היו חמש אבל אחת הלכה לשחות עם הדגים).
מסתבר שלמרות שכולן לבנות ולכולן כרבולת אדומה (אלו מטילות מקצועיות ולא כמו הפרגיות המבולבלות שהיו לי בהתחלה), הרי שעדיין, כל אחת מהן נוהגת באסטרטגיית ליקוט שונה לגמרי בעת שהן משוחררות בחצר.
האחת, נקרא לה הכרבולתית, על שם כרבולתה הזקורה והבוהקת, מתמחה בחפירות. היא תופסת עמדה בגזרה עשירה בעלים ועשבים ומיד בוטשת בקרקע היטב ברגליה. אחר כך היא עושה שני צעדים קטנים לאחור, ומיד מנקרת בשמחה בקרקע הטרייה ומלאת החרקים שנחשפת לעיניה. וכך היא חוזרת על התהליך שוב ושוב, בדרך כלל נותרת לאורך זמן רב בגזרת-ליקוט קטנה. לא עושה רושם שהיא מתעייפת מהעניין.
חברתה, נקרא לה המרושלת, על שם כרבולתה שנוטה ליפול ולכסות את עינה השמאלית, עובדת אחרת לגמרי. מעולם לא ראיתי אותה גורפת עפר ברגליה, אלא היא מתרוצצת על פני כל החצר ומנקרת ללא הפסקה. מעט פה, מעט שם, אולי שם יש משהו טוב? אולי שם? וכך היא רגע בדשא, רגע באדמה, רגע בחצץ, ורגע מלשלשת דווקא במרפסת. דומה שבשום מקום היא אינה מרוצה.
שלישית היא האופורטוניסטית. גם היא אוהבת להסתובב, וגם היא יודעת לחפור ברגליה, אבל היא כל זמן דרוכה לראות מה קורה איתי. ברגע שאני, או אחד מבני ביתי, מגיע לחצר, היא מיד נכרכת אחרינו כחתול, וצועדת לכל אשר נלך, מצפה ומחכה, אולי משהו יבוא מאיתנו. שכן באמת, שאריות הסלט מארוחת הערב, שאריות הבשר מארוחת הצהרים או עור הדג - כולם הולכים אליהן והן טורפות את השומנים בשמחה ואת הירקות בצקצוקי מקור.
הרביעית היא הדיירת, על שם התרנגולות מהקומה הראשונה של "דירה להשכיר" ללאה גולדברג. ובאמת, גם היא, כמו הגיבורה הספרותית: כל כך שמנה שקשה לה ללכת. היא יושבת ליד הלול, מתחפרת קלות באדמה, נמצאת בקרבה תמידית למיכל התבואה ונראה שהיא מעדיפה שיביאו את האוכל אליה מאשר ללכת וללקט אותו סביב. גם היא טורחת ללקט מדי פעם אבל היא אינה רוקעת ברגליה ואינה רצה וכל התנהלותה אומרת אדישות ורוגע.
מעניין שאפשר לייחס תכונות אנושיות לעופות הלול הביתי: זו הנמרצת והנחושה, זו המפוזרת בעלת הפרעת הקשב, זו החנפנית והקרובה לצלחת וזו העצלנית והעייפה.
וחשבתי: מה יקרה אם אנו האנשים נלמד ונחקה את התרנגולות.
אז מה אתם אומרים, מכירים אנשים כאלה, או שזה רק אני?
ובכלל, עם איזו אסטרטגיית ליקוט הייתם אתם מזדהים?
(ועל אסטרטגיות צייד, נכתוב בפוסט אחר)

By מר קדמוני with 1 comment

לתפוס את החורף בזנב: סיור ליקוט עם אורי צ'יזיק

רגע לפני שהשדות מצהיבים,
רגע לפני שהקוצים דוקרים,
כשעוד ניתן לראות פה ושם כתמים אדומים של פרגים אחרונים,
כשהאדמה עדיין מעט רטובה וריחנית,
והפריחה הצהובה עדיין חיננית,
רגע לפני השממון הגדול של הקיץ,
לפני החום, היתושים והחמסין,
ברגע האחרון ממש,
רגע לפני שהקיץ פורץ בכל חרונו,
ברגע ההוא בדיוק,
הסתבר לי שנותרו עוד כמה עלים שאפשר ללקוט.
ואורי צ'יזיק הראה לי אותם.

אורי מאיר-צ'יזיק בצל אלת המסטיק

אחרי הפתיחה בחריזה (כזו עוד לא היתה לי כאן), נספר שלפני שבוע ביליתי את שישי בבוקר יחד עם בני הצעיר ועוד כמה משפחות בסיור-ליקוט בשדות הסמוכים לביתי, בהנחיית אורי מאיר-צ'יזיק. למי שלא שמע או מכיר, אורי הוא "מהטובים". הוא מומחה בליקוט ובהיסטוריה של המזון, כהגדרתו (ויש לו ספר: ליקווט צמחי בר למאכל), ומקדם נושא של תזונה מקומית וטבעית. כלומר, לאכול מה שגדל כאן ולא מה שלא טבעי למקום ולזמן. במובנים רבים מאוד, האידאולוגיה שלצ'יזיק ושלי קרובות מאוד. תוך כדי סיור קצת קשקשנו על דא והא והסכמנו שאנחנו קרובים. אורי טוען שיש לאכול מעט מאוד בשר ושזה מה שאכלו קדמונינו. אני סבור שאין לו שום הוכחות לטענות הזו חוץ ממשאלת לב, אבל הבדלים כאלה לעומת הקבעון התזונתי של שאר התזונאים/יות בארץ הן זוטות. בפועל, הוא ואני קרובים מאוד בתפיסותינו - שנינו הזמנו בשר כבש אורגני-גראס פד מאותו המגדל, ושנינו מחכים בקוצר רוח לבשר בקר גראס-פד מקומי (יהיה כזה! על כך אספר בקרוב. יש חדשות, אנשים).
הסיור של אורי מתנהל בקצב נינוח וחביב. הולכים עם הראש באדמה ועוצרים כל מטר ליד פרח אחר (למשל: "זו חרצית, אפשר לאכול את העלים הצעירים") או ליד קוץ (ברקנים ואחרים) ואורי מדגים איך הוא בוצע את גבעול המעוצה ואוכל את התוך, איך הוא מתגבר על הקוצים וכיצד אפשר לנצל את בלוטי האלון למאכל (לקלות במדורה). בסך הכל הסיור היה כשעתיים-שלוש שעות במהלכן התקדמנו בערך 200 מטר.
ובכל זאת, היה מחכים ומעניין, מעשיר ורלוונטי.
כי שכחנו עד כמה התנתקנו מהשורשים שלנו, פשוטו כמשמעו. וכבר כתבתי בעבר על מיומנויות קדמוניות שאיבדנו בדרך.
היכולת לסייר ללקט ולאכול היא לא רק נחמדה אלא גם מעשירה את עולמנו (צייד לקט יודע לזהות מאות צמחים שונים, שימושיהם ואופן הכנתם, ועוד מידע רב שאינו "אינציקלופדי" אבל יישומי ויעיל. אנו יודעים הרבה מאוד על דברים לא פרקטיים כמו מהו שורש 2, אבל מעט מדי על העולם האמיתי). ללקט פירושו לדעת לזהות, להשוות, להתאים ולשבוע. אין לי ספק שליקוט שכזה, המבוסס על עלים בעיקר, מצריך הרבה אנרגיה ומכניס לעומת זאת מעט מאוד אנרגיה וקלוריות, אבל המגוון התזונתי מעשיר מבחינת ויטמינים ומינרליים.
במהלך הדרך מצאנו שלד של פרה, מה שהכריח אותי להשתעשע קלות.

הנה אני בא, הנה אני בא

כפי שאתם רואים גם משחקים קדמוניים אפשר למצוא בשטח ולא אתפלא אם אבותינו שיחקו באותו המשחק ממש...

אורי העלה נקודה נוספת שלא הייתי מודע לה - על חשיבות המזון המקומי ועד כמה הנושא הזה פרוץ ומופקר בארץ. למשל שמן זית ודבש. שניהם מוצרים מקומיים, אבל גם מיובאים. ככלל, נעדיף לרכוש מזון מקומי כדרך לעודד חקלאות אותנטית מקומית וכחלק מתפיסה שנאכל מה שגדל במקום בו אנו חיים באופן טבעי. ובכן, שם מותג שמן הזית אינו מעיד כלל ועיקר על מקורו של שמן הזית. וואללה. שמן זית "גלילי" יתכן מאוד שמיוצר בספרד או ביוון. כך גם בדבש. כדי לבדוק את העניין לאשורו, התקשרתי הבוקר למכוורת יד מרדכי. כתוב על הצנצנת שהדבש "מיוצר ע"י מכוורת יד מרדכי". הטלפנית המנוסה בשירות הלקוחות אמרה לי מיד ש"יד מרדכי מעדיפים תמיד תוצרת מקומית ומשתמשים בה ככל הניתן". שאלתי מה זאת אומרת "ככל הניתן"? כמה אחוזים מהשמן שלהם או מהדבש שלהם (הם מייצרים גם וגם) מיוצר בארץ וכמה מיובא והאם יש לי דרך לדעת מה קניתי.
התשובה היא לא. אתם קונים "שמן זית יד מרדכי" ובעצם סביר מאוד שקניתם שמן זית מקטלוניה או טוסקנה ולא ידעתם שהוא כזה. הם לא מכחישים זאת, הם רק מטשטשים זאת.
כלומר, גם כאן הדרך עוברת באמצעות צרכנות אחראית וחכמה. כן, זה אולי עולה יותר, אבל נרצה לקנות שמן זית שכתוב עליו "תוצרת ישראלית" ולא רק שקוראים לו "השמן האסלי מהגליל", כי השם של המותג לא אומר כלום. זה רק צנצנת והגיע הזמן להסתכל בתוכה.

היה נחמד וטעים.
בסופו של יום אכלנו בשטח מרק ירקות שבושל במעוד מועד והילדים הוסיפו אליו שפע של צמחים שקטפנו בדרך.
חזרנו הביתה מרוצים ומחייכים.
תודה אורי.

ואתם, ליקטתם משהו השבוע או שזה רק אני?

By מר קדמוני with 11 comments