וודסטוק של זיעה או למה אני אוהב את משחקי קרוספיט?

מי שאיכשהו נרדם בשמירה ולא בעניינים נספר שברגעים אלה ממש מתרחשים להם בקליפורניה משחקי קרוספיט 2011. מדובר באירוע שגדל משנה לשנה בקצב מעורר השתאות, והשנה Reebok נותנים את החסות וכל האירוע נראה ומרגיש כמו מיליון דולר לפחות.

32 מתמודדים (בגברים), כנ"ל נשים, ועוד תחרות masters היינו מבוגרים, הן לגברים והן לנשים ותחרויות קבוצתיות, במשך שלושה ימים: שישי-שבת-ראשון, והיום הוא יום התחרויות האחרון. הסלוגן של התחרויות הוא the fittest on earth כלומר המשחקים במטרה לזהות ולהכתיר את האדם בעל הכושר הגופני הטוב בתבל, לפחות על פי הגדרות הכושר של קרוספיט, כלומר המשחקים מנסים לאתר את האדם בעל היכולת הוורסטילית ביותר, זה שיכול (או יכולה) להתמודד עם כל משימה אתלטית ברמה גבוהה יותר יחסית לאחרים.

המשחקים נראים משונים מאוד למי שלא מכיר את הרעיון של קרוספיט וההחלטה להתסמך עליהם בהכתרה עם התואר המפוצץ מלווה לא אחת בהרמת גבה. "אוקיי, אז הוא בחור סוס, אבל הוא לא הכי אתלטי שיש בעולם" היא טענה נפוצה. אז הנה כמה סיבות למה אני חושב שמשחקי קרוספיט הם הדבר הכי קרוב בימינו ל"דבר האמיתי".

1. מהירות, כח, הספק. זהו השילוש הקדוש של המשחקים, כפי שאני מבין אותם. כל התחרויות כמעט, וודאי שכולם יחד, יוצרות תמונה שמעריכה את האתלטים על פני שלושת הצירים הללו: מהירות, כח והספק. (ציר נוסף ופחות עיקרי בעיני הוא ציר המיומנות או הטכניקה, אבל עליו נדבר עוד מעט). כמעט כל המקצים, למעט מקצי המיומנות, הם מבוססי זמן. המהירת לכן היא פקטור מהותי ביכולת לסיים שחייה או ריצה בזמן מהיר יותר מאחרים. אבל להבדיל מתחרויות מהירות גרידא (כמו תחרות ריצה) כאן משלבים את יכולת יצירת הספק גבוה בזמן קצר. לעשות 20 חזרות של כפיפות בטן עמוקות או חזרות מרובות של טיפוס על חבל, הרמת משקולות וכדומה אינם בוחנות רק את מימד הכח (אדם חזק יותר יוכל להרים יותר משקל, אבל אדם עם הספק גבוה יותר יוכל להרים משקל נמוך יותר, יותר חזרות בזמן נתון). בתחרויות "רגילות" רק ברכיבת אופניים ובחתירה אפשר למדוד את ההספק בצורה מדויקת. משחקי קרוספיט בודקים אותו באופן הישן והטוב: מי שמגיע ראשון.
2. מיומנות: לראשונה במשחקי קרוספיט יש תחרויות וניקוד המבוסס על טכניקה של המשתתפים. למשל מרחק מקסימום בהליכת ידיים. אתה יכול להיות חזק עד מחר אבל אם אין לך שווי משקל וטכניקה, לא תקבל ניקוד כאן. שילוב המיומנויות הוא צעד נכון בהפיכת ספורטאי קרוספיט לנרחבים, גמישים וכמפגינים יותר מיצוי של הפוטנציאל הגופני שלהם.
3. תהליך הסינון: לקליפורניה הגיעו השמנת של הקצפת של האתלטים. תהליך הסינון והמיון התחיל בבית בתחרות פתוחה לכל אחד, דרך משחקים איזוריים ועד לגמר הגדול. כל אחד מהאתלטים המתחרים לא נפל מהירח אלא הראה כבר יכולת מרשימה בדרך. רק להגיע לאירוע כמתחרה הוא כבר כבוד גדול.
4. חוסר היכולת להתכונן ספציפית. זה אולי הדבר במשחקי קרוספיט. לאף אחד אין מושג ירוק מה הולך לקרות שם. לא לצופים ולא למתחרים. זה אומר שהמנצח הוא זה שהפגין את סך הכישורים המתאימים ביותר למקצים שהתרחשו, אבל תיאורטית לפחות, יכול להיות שפשוט לאחדים יש יותר מזל מאחרים. אולי ג'ייסון קליפה פחות טוב בשחייה מבלייר מוריסון ומה לעשות, במשחקים האלה יש גם מקצה המשלב שחייה (200 מטר בים). בקיצור, ככל שהאתלט מפתח יותר יכולות נרחבות, כך גדלים סיכוייו לנצח.
5. אווירה. זה לא כדורגל וזה לא כדורסל, זה גם לא אולימפיאדה. אין פה קבוצות אהודות במיוחד ואין פה את השקט המנומס של האתלטיקה הקלה. יש כאן אנרגיות, אי-פורמליות, קהל שמרגיש ומתנהג כמו בוודסטוק של הספורטאים, בחורות בחזיות ספורט וקוקיות שמניפות 70 קילו מעל לראש 20 פעם רצוף ובלי כל הטררם והטכסים והתלבושות המיוחדות של האולימפיאדה. זה משחקים של הצ'כונה, אבל צ'כונה שנותנת בראש גם לאתלטים מהשורה הראשונה בעולם!
6. כריס ספילר ואנני סקמוטו. שתי אגדות קרופסיט אמיתיות. כריס הוא בחור קטן (60 קילו ביום טוב) שלמרות נתוני הפתיחה הנמוכים שלו (תרתי משמע) מתחרה כבר שנים ברמה הגבוהה ביותר, עם סיבולת מדהימה, כח עצום וחיוך של ווינר. ואנני, אחת המבוגרות שבחבורה, כבר בת 35, חזקה כמו טרקטור ונחושה כפלדה. לראות אותם מתחרים נגד כל הילדים החזקים והמוכשרים זה פשוט כיף גדול.

ולמה אתם אוהבים את משחקי קרוספיט?

ספרו לנו!

By מר קדמוני with 6 comments

רטטוי שוויצרי בשידור חי

כשאני משחק קלפי רביעיות עם הבן הצעיר שלי (כיתה א'), הוא בדרך כלל מנצח, הממזר.

הוא אוהב במיוחד את רביעיות החיות, ושם אחת הקטגוריות היא "חיות משק" ובה נמצא סוס ועז, כבש ופרה, וקטגוריה אחות היא "חיות בית" ושם יש חתול וכלב ועוד שתי חיות שאני לא זוכר (אולי גם תוכי ודג?), אבל בטוח שלא נמצאת שם החיה הבאה. הביטו היטב, ילדים, בתמונה שלהן. האם תוכלו לנחש איזו חיה מסתתרת בתמונה?

צילמתי אותה הבוקר, בקו 2 בחשמלית של ציריך. חוץ מתספורת גרועה ופנים חרושות אומללות, הבחור הסתיר סוד בכובע שלו. סוד שהציץ בהתחלה ואח"כ הרגיש בטחון ויצא לטיול.

הנה כאן:

אתם רואים נכון. זו מן קוויה עם זנב או יותר מדויק עכבר גדול למדי עם זנב עבה וארוך, בצבעי שחור לבן, שחי לו בנחת בקפוצ'ון של הבחור, והסתובב מדי פעם על הפדחת והעורף וברח חזרה לכובע כל פעם שהחשמלית עצרה או מישהו הטיל עליו צל קרוב מדי.

מערכת היחסים הסימביוטית הזו הביאה אותי להרהר לגבי מהות היחסים בין בני אדם לחיות הבית שלהם. ובכלל, מהות המושג "חיות בית", מתי הוא הופיע, לאיזה צורך וכיצד הדברים האלה השתנו, ולאור מראות הבוקר, הם כנראה עדיין משתנים.

אצל ציידים לקטים אין חיות בית. יש חיות אותם צדים או אוכלים או בורחים או נזהרים מהן, אבל אין חיות בית. חיות בית מחייבות קביעות במקום אחד, אי-נדודים, יציבות, חקלאות (כדי להאכיל את החיות), ומיכון מסוים (למשל, כדי לחלוב את הפרות או לחבוץ את החלב). אני מניח שחיות ראשונות שימשו פשוט לבשר, שיותר פשוט לגדל בחצר מאשר לרדוף אחריו כל פעם, אבל הזמינות הזו מחייבת התארגנות לוגיסטית כמו אספקת אוכל ושתיה לחיות. האדם מוותר על נדודיו ועל הספונטניות ומחליף אותם ביציבות ומשמעת, בסדר ובתהליכים.

כך למשל, כל בעל פרה יודע שחייבים לחלוב פרה כל יום, או שהיא סובלת מאוד. אפילו ההלכה היהודית מתירה לחלוב בשבת, משום צער בעלי חיים.

אם כך נראה לי כי הבחירה בחיות היתה מאז ומעולם בחירה בחיי שעבוד. מאותו הרגע שהאדם מכניס את החיה לביתו (או לחצרו), הוא לוקח על עצמו את האחריות לטפל ולזון אותה, וזה דבר שאינו נעשה יום-כן יום-לא אלא מכאן ואילך באופן רציף ומוחלט. מכיר את זה כל מי שהיה לו פעם כלב. אתה חייב לצאת איתו לטיול בוקר וערב, וטרינר, אוכל, ומה לא. בחירה בכלב היא בחירה מוחלטת ללא פשרות. היא מתגמלת מאוד והכלב מחזיר אהבה (או לפחות אמור לעשות את זה), אבל היא גם ויתור על חופש מסוים. ודאי שעל חי נדודים או ציידים לקטים.

אני לא יודע איך בדיוק להתייחס לעכבר שבכובע - האם הוא צד לו את הבחור או שמא ההיפך הוא הנכון, אבל ודאי שמערכת היחסים בינהם בנויה על אמון הדדי ועל מילוי צורך הדדי. זה מספק לו כובע ומזון, והקטן מספק איזושהי נחת מוזרה.

האם יש לכם חיית מחמד או חיית משק?

מה דעתכם על עכבר בכובע?

By מר קדמוני with 13 comments

עשר עצות להתמודדות עם פציעות

קיבלתי השבוע שתי שאלות דומות מאוד:

הראשונה מבחור לפני גיוס שעבר תאונת אופנוע וכולו כואב ודואב עדיין והוא די מתחרפן מזה שהוא לא יכול להתאמן.
"מה לעשות" הוא שואל. השאלה השניה לפניכם:

שלום דעאל, אני בן 39 + 4 ילדים ומתאמן כבר שנים במגוון ענפים - קראטה, ריצה, אופניים, אימוני כוח בח. כושר וכו'.. כושר זה משהו מאוד בסיס אצלי בחיים. העניין הוא כזה: אני אחרי ניתוח מיניסקוס לאור עומס אימונים בעיקר ריצות. הסיבה העיקרית היא שרצתי הרבה מאוד ותחושת הסיבולת שלי היתה מצויינת (גם אחרי 10 עליות הרגשתי שאני יכול לתת עוד..). בדיעבד מסתבר שהמפרקים והגומיות לא היו ערוכים לזה ופשוט הגזמתי מעט.

אני בעיקרון בן אדם שמאוד אוהב אימוני כוח ועצימות גבוהה וקל לי יותר בהם. דווקא אימוני סיבולת לטווח ארוך יותר קשים לי ופחות טבעיים ולכן בחרתי "דווקא" לנסות לשפר בהם. הגעתי לתוצאות יפות בריצות למשל 43 דקות ב 10 ק"מ (אני 90 קילו, 185 ולא במבנה גוף של אתיופי) באימונים כמובן שנהניתי יותר מהאינטרוולים ועליות מאתגרות שדרשו כוח עד שכאמור נפצעתי.

השאלה היא לגבי קרוספיט לאחר פציעה. בגלל העצימות הגבוהה של האימונים והמשקל הנוסף הנדרש במכשירים, מה המשמעות לגבי פציעות ספורט וספציפית לגבי חזרה לאימונים מסוג זה למי שכבר נפצע פעם אחת ולא רוצה עוד פעם? אני מאוד מעוניין להמשיך להתאמן עד גיל 80 וחוסר האימונים בשנה האחרונה חסר לי מאוד.

האמת שנתתי פעם רעיונות לאימון בפציעה: הנה תזכורת לחלק הראשון והנה לחלק השני. בשניהם נתתי רעיונות לאימונים ספציפיים, שיכולים להתאים לפצועים ופצועות, אבל הנה כמה כללים מעט יותר רחבים וכלליים. שימו לב טוב טוב שהרשימה להלן לא מחליפה את השכל הישר שלכם ואת חובתכם לעצמכם להתייעץ עם אנשי מקצוע ולהתייחס לעצמכם בכבוד הראוי.

1. תקשיבו לפציעה. פציעות הן חלק אינטגרלי מהחיים. לפעמים אנחנו לא נזהרים ודופקים את האצבע הקטנה של הרגל באיזה כסא. לפעמים אנחנו פשוט מחליקים או נופלים. לפעמים יש תאונות, לפעמים הגוף לא עומד בעומס - קצר או מתמשך. בכל מקרה, כל מי שעוסק בפעילות גופנית באופן קבוע חשוף יותר לפציעות מאשר מי שנשאר במיטה כל היום (למעט פצעי לחץ, שהאחרון יותר מועד לקבל). זה חלק מהחיים. לפעמים זו דרכו של הגוף לאותת לנו שמשהו באורח החיים שלנו לא בסדר. רצים כרוניים רבים נפצעים תדיר אבל מסרבים "לשמוע" את צעקת הגוף שאומר: "חבר, אתה הורג אותי". לאחרים זה קורה מעודף ישיבה או מעבודה טיפשית בתנוחה לא נכונה עם משקולות. בכל מקרה, הריפוי מתחיל בהקשבה והפנמה. תשאלו את עצמכם "למה נפצעתי" ותשתדלו לתת תשובה ישרה. המכתב למעלה, לדוגמא, מדגים מישהו שבהחלט למד!

2. תנוחו. זה לא קל כמו שזה נשמע. כמובן שבימים הראשונים לאחר פציעה אין ברירה ומתחילים באי-פעילות, אבל אני מדבר על מנוחה גם לאחר שאתם חוזרים לפעילות. אחד הדברים שאנו מתמחים בהם הוא לא לנוח מספיק בין אימונים. קרוספיט הוא פרוטוקול תובעני ואגרסיבי בעל תוצאות נהדרות, אבל לאחר פציעה חייבים לתת לגוף לנוח, והרבה. לפעמים לוקח לגוף 6 ימים להתאושש מאימון חזק. תנו לו את המנוחה הזו. השרירים שלכם צריכים להבנות וזה שתדחקו אותם לפינה, לא יעזור לכם ולהם.

3. תלכו ותרוצו יחפים. לא בבת אחת, לא בנפח גבוה, אבל רבות מפציעות גב תחתון, ברכיים ומפרקים נובעות ממכניקה לקויה בריצה, וזו מתעצמת מריצה המבוססת על נחיתת-עקב. תקנו לכם זוג ויבראם מוזרות וחביבות או שפשוט תנסו בדרך הזולה והיעילה - יחפים באמת. השרירים בכף הרגל יתחזקו, התנוחה תשתפר והמכניקה הבסיסית של התנועה שלכם תהיה יעילה יותר.

4. תחתרו. מכונת חתירה היא פתרון מבריק ומעולה ליצירת אימונים המשלבים כח וסבולת תוך עומס מינימלי על המפרקים. אולי אתם זוכרים את הסיפור של דור, שאחרי פציעה קשה בצה"ל גילה את קרוספיט ואת ספורט החתירה והשתקם באופן מופלא. מי שחדש בעניין אולי עשוי למצוא את הטיפים הבאים לחתירה שריכזתי יעילים.

5. תשחו. זו העונה עכשיו. פשוט, רטוב וקל. לגבי אופניים אני אמביוולנטי. מחד, אופניים לא יוצרים עומס על המפרקים אבל מאידך, באופניים בכלל ובאופני כביש בפרט, יש פוטנציאל גבוה לפציעות "פשוטות" ואכזריות כמו תאונות דרכים, נפילות והחלקות. תרכבו על אופניים (בנפח משמעותי) בעיקר אם אתם בעניין של ספורט סבולת, וגם אז, אני הייתי ממליץ על אימוני אינטרוולים או מהירות ולא על נפח.

6. תלמדו טכניקה במשקולות ותעבדו לאט. תרגילי משקולות של גוף מלא (דדליפט, סקוואט) הם מעולים לשיקום. העניין הוא שיש פיתוי גדול "לרוץ" ולהתחיל להרים או לדחוק משקלים גבוהים יותר מיכולת הגוף. עבודה הדרגתית, עקבית וקשה תייצר לכם גוף פלדה ומפרקי ברזל, אבל המפתח הוא ביצוע טכניקה מושלמת ועליה הדרגתית בעומס תוך מנוחה בין האימונים.

7. תוותרו על הנפות אולימפיות או על תנועות מורכבות, וודאי שלא לעשות אותם בחזרות גבוהות. (חכו עם איזבל עד שתהיו בריאים או שתהיו ג'וש אוורט).

8. אל תוותרו ללב שלכם. זה שהכתף/ברך שלכם פצועה וכואבת, זה לא אומר שהלב שלכם צריך לנוח יחד איתה. תאתגרו את עצמכם בפעילות אינטנסיבית ועצימה שאינה מפעילה בחזרות גבוהות את האיזור. למשל טבאטה. אתם יכולים לעשות טבאטה בוריאציות שונות כמו קפיצות חבל, שכיבות שמיכה, מתח, סקוואטים, אגרוף בשק, חתירה, ריצה ומה לא. תתאימו את מרכיבי אימון הטבאטה לפציעה שלכם. התוצאה תהיה שיפור ואימון הסבולת בלי לגרום להחרפה בפציעה.

9. תטפלו ותתייעצו. דברו עם רופא ספורט. מסאג'ים מאיש מקצוע יכולים לעשות פלאים. אמבטיות קרח מחדשות את הרקמות ואמנם הן יכולות להיות סבל רציני אבל גם דרך מדהימה לאושש איזור פגוע, בעיקר ברכיים. נכתוב פעם על איך עושים אמבטיות קרח ואולי גם נדגים (ברררר).

10. תקשיבו שוב. אחרי שבוע-שבועיים אימונים תעשו הערכת מצב מול הראי. אני כואב יותר או פחות? אני מרגיש טוב יותר או פחות? טווח התנועה שלי גדל או הצטמצם? אם התשובה מנוגדת מהציפיות שלכם, תעצרו ותבחנו שוב את הנחות היסוד של האימונים.

רעיונות נוספים, מישהו?

By מר קדמוני with 1 comment

האם אתם מכירים את עצמכם??

נתחיל בתזכורת: לא מזמן כתבתי לכם בקשה: ספרו לי את הסיפורים שלכם. עד עכשיו קיבלתי מעט מיילים בנושא וחלקם יפורסם בקרוב, אז הנה אני מזכיר שנית: אנא תזיזו את הישבן ואת היד הרושמת ותשתפו בחוויה שלכם. מיליונים שם בחוץ מחכים לשמוע (טוב, אולי לא מיליונים, אבל בטוח יותר משניים).

מעניין לעניין באותו עניין, הנה אבחנה שיש לי בנושא המעבר מתזונה מערבית קלוקלת לתזונה קדמונית ובריאה.

עד היום, כידוע לכם, דיברתי באופן אישי עם מאות אנשים על אורח החיים והתזונה שלהם. אנשים רבים מתלהבים ומתחברים לרעיון של לחזור למזון טבעי ופשוט, בסיסי ולא מעובד, טעים וטרי, ללא הדגנים והמזון התעשייתי. יחד עם זאת, 99.9% מהאנשים עמם שוחחתי בנידון פטרו את הסוגיה באחד משני האופנים הבאים:

1. "שמע, זה נשמע מאוד הגיוני, אבל אני מכור(ה) ללחם, אז אין מצב שזה יעבוד". או

2. "שמע, זה נשמע מאוד הגיוני, אבל בת'כלס, אני גם ככה לא אוכל(ת) כמעט בכלל לחם וקמח".

זה די מדהים, אני יודע, אבל בהן צדק אני מבטיח לכם שתמיד, אבל תמיד, אני שומע את אחד משני המשפטים האלה. באופן מפתיע דווקא המשפט השני הוא הנאמר ברוב המקרים, ולרוב על ידי נשים. נראה שלגברים קל יותר להודות בהתמכרויות שלהם (למזון, לא לפורנו).

המשפטים האלה על פי רוב אינם מייצגים את המציאות, אלא את תפיסת המציאות. אנשים משוכנעים שהם מכירים את עצמם היטב. הם בטוחים במאת האחוזים שהם מוכרחים לחם כדי להרגיש טוב ולחיות, או, אלטרנטיבית, הם "יודעים" שגם ככה הם כמעט ולא אוכלים לחם. מה שיפה בכל העניין הזה של הבטחון העצמי הוא שעל פי רוב לאנשים אין מושג ירוק מה טוב להם ואפילו לא מה הם אוכלים ביום יום. נדמה להם שהם יודעים, אבל הם לא באמת יודעים.

אז איך אני יודע את זה, תשאלו, פשוט: מניסיון בשטח.

הנה סיפור מאתמול. יש לי קרובת משפחה בשנות הארבעים לחייה שהחליטה לפני שבוע+ להתחיל בתזונה קדמונית (מחיאות כפיים ופרגון, חברים). לאחרונה היא הרגישה רע, מחלות ואנגינות אין-קץ, חולשה וחוסר אנרגיה אז היא אמרה לעצמה, יאללה, אולי סוף סוף ננסה לחודש את השיטה של דעאל... חשבה, החליטה ועברה לעשות מעשה. התקשרה, ביקשה רעיונות לרשימת קניות, ביקשה מתכונים והופ, לעסק. אבל כמו כל האחרים, גם היא אמרה לי, "רק שתדע לך שגם ככה אני לא אוכלת בכלל לחם, אז זה לא נראה לי שינוי מהותי בתפריט שלי, אבל בכל זאת ננסה. רק כי אני אוהבת אותך". (בכל זאת, קרובת משפחה).

והנה אמש, אחרי שהיא בסך הכל שבוע בתוך העניין, היא התקשרה אלי לספר חוויות ותובנות עד כה.

היא פתחה ואמרה:

"תדע לך שאני בהלם. אני פשוט בהלם. לא הכרתי את עצמי. לא העלתי על דעתי עד כמה הרבה אני אוכלת בין הארוחות. פתאום אני מבינה שהייתי "גונבת" חופן קורנפלקס בכל פעם שהייתי שמה לאחד הילדים קורנפלקס בקערה (יש לה חמישה אז זה די הרבה חופני קורנפלקס), שהייתי "גונבת" פלח כל פעם שאני חותכת לילדים פרי, שאני רגילה "לרדת" על שורה של וופלים, כל פעם עם הקפה, ואני שותה כמה כוסות ביום. ועכשיו פתאום אני צריכה לחשוב על הדברים, להיות מודעת. עכשיו כל פעם נעצרת לי היד בדרך לקופסה ואני אומרת לעצמי "ד' את שוב גונבת". ובכלל לא ידעתי שאני כזו. אני? גנבת? אני? אוכלת כל שעה משהו? לא יאומן, אבל מסתבר שהייתי כזו".

מעניין באמת אבל לא ממש מפתיע.

כאשר עוברים לתזונה "אמיתית" עוברים גם למודעות גבוהה יותר לגבי מה מכניסים לפה ומתי, ולגבי מה מחליטים שלא להכניס. אני לא מדבר על מודעות של "ספירת נקודות" או רעב, אלא על מודעות לאיכות של האוכל ולא לכמותו. לא צריך להיות רעבים ולא מוגבלים, אבל צריך להיות מודעים למה אוכלים.

אני חושב שגם אם הניסוי העצמי של קרובת המשפחה שלי ייעצר עכשיו, כבר הוא היה שווה לגמרי מבחינתה!

ואולי גם אתם רוצים לנסות שינוי? אולי כבר עשיתם? אולי תספרו לנו מה קרה בדרך?

By מר קדמוני with 8 comments

חצי מרוקאי בתנור

כבר כתבתי כאן כמה פעמים על מה אוכלים אצלנו בשבת זו או אחרת. אז השבת היו אצלנו אורחים, והשקענו מעט יותר מהרגיל, ועדיין שמרנו על אוכל פשוט, טעים, טרי ובריא. אז הנה כמה מהדברים שהכנו (רשימה חלקית, וחדי העין ופילי הזכרון ישימו לב שחלק מהדברים חוזרים אצלנו משבת לשבת בנוסחים שונים או שאני חוזר על אותו מתכון שוב, אבל צ'מעו, בסוף אנחנו מכינים אוכל שאנחנו אוהבים).

נתחיל בסיפור. אתמול בבוקר, יום שישי, קמתי רק כדי לגלות שהמקרר שלנו שבק חיים בלילה וכל הפריזר הפשיר, ושלושה קילו פרגיות שהיו במקרר החמיצו והלכו בדרך כל בשר, לפח. אחרי שהתאוששנו מהתדהמה ומהעצבים, ואחרי שהעברנו אחר כבוד את כל תכולת המקרר למקרר של חברים (מזל שיש חברים), ואחרי שישבתי על הטלפון שעתיים כדי להצליח למצוא טכנאי מקררים שלא מפונק מדי (כלומר, מוכן לעבוד ביום שישי ובהתראה של מעכשיו לעכשיו), אז אחרי כל זה, התחלנו להכין את השבת, אחרי קניות חוזרות נדרשות.

אז התחלתי את הבישולים לשבת דווקא עם הפתעה. מצאתי איכשהו בפריזר כרובית קפואה חתוכה לפרחים. האמת שבחיים אני לא קונה את זה, אבל איכשהו היה לנו. כנראה שאמא של אישתי (ראה להלן) הביאה פעם. בגלל שהפריזר הפשיר, היתה לי כרובית מחכה לעבודה. אז פשוט שמתי אותה בתבנית, פינקתי בהרבה שמן זית ושמתי ה-מ-ו-ן פלפל שחור גרוס וקצת מלח גס והופ לגריל לחצי שעה או פחות, ובסוף בסוף, את זה היללו האורחים הכי הרבה. לך תבין.

קדירה. הפעם הזמנתי מהקצב שלי נתח של שלושה קילו אסאדו. אסאדו הוא נתח שומני ומתאים מאוד לבישול קדירה ארוך. ביקשתי נתח שיש בו הרבה בשר (שימו לב, יש נתחים שיש בהם בעיקר שומן ואז אין מה לאכול), מנוסר לקוביות גדולות (מנוסר - כי יש עצמות שיש לנסר). קיבלתי אכן חתיכה חתיכית, וזרקתי את הנתחים לקדירה יחד עם שני תפוחי אדמה קטנים. את הבשר עיסיתי עם הרבה שמן זית, הרבה חרדל, כף דבש, המון פלפל שחור וקורנית טריה (טימין). נותנים "מכת חום" של 20 דקות ואז על חום נמוך עוד שעתיים שלוש. לא נותר ממנו פירור.

פרגיות בקוקוס ולימון. מנה סוף. פשוטה, מרשימה, מעולה. אובייקטיבית כמובן. את הפרגיות אני מבקש מהקצב שינקה ויסיר את העור. לעסק: במחבת רחבה וגדולה מטגנים שום קצוץ במעט שמן קוקוס. מוסיפים קופסת חלב קוקוס, כף אבקת קארי וסוחטים קלות חצי לימון פנימה, ומבשלים בזה את הפרגיות עשרים דקות בערך. חותכים בצל ירוק ושתי עגבניות קצוצות וכמה גבעולי כוסברה, וקצת לפני שמכבים את האש, מוסיפים פנימה. זהו. מוכן פצצות.

שעועית ירוקה: מבשלים את השעועית הטריה במים רותחים 10 דקות (עד שנהיה "אל דנטה", כלומר ביס ולא סמרטוט חלילה. עדיף מעט קשה מאשר רך). מוציאים, מסננים, וזורקים לקערה עם מי קרח (כי אז הבישול נעצר ושעועית נותרת ירוקת-עד ולא מקבלת צבע חאקי). במחבת גדולה מחממים שמן זית, מאדים בצל, מוסיפים את השעועית, מתבלים באבקת צ'ילי חריף, פלפל שחור, מלח, מעט מאוד רוטב סויה של קיקומן, ועוד 5-6 עגבניות שרי חתוכות לשניים. 5 דקות של הקפצה קלה, וזהו, מוכן.

סלמון ברוטב חצי מרוקאי.

אמא של אישתי היא פולניה אסלית שנשואה לתימני אסלי ומבשלת בסגנון חצי מרוקאי אסלי. ממנה למדתי שאפשר לקחת סלמון, דג אשכזני ואירופאי בעליל, ולהפוך אותו לדג אדום, חצי מרוקאי. לא יודע, אבל יצא מתכון מעולה. בדגים כלל ברזל: קודם כל והכי חשוב זה טריות הדג עצמו. קניתי סלמון טרי. יש סלמון טרי בארץ, תתפלאו. מוכר הדגים אמנם העלה השבוע את המחיר (הייתי משלם 65 ש"ח לקילו ועכשיו 80 ש"ח), אבל זה פשוט עושה את כל העניין בליגה אחרת לחלוטין. אז קניתי ארבע פרוסות דג טרי שיצאו יחד בדיוק 2 קילו (וואחד בומבה של דג). בבית החלטתי לפנק את האורחים ופילטתי את הפרוסות, כלומר, כל פרוסת דג בנויה משני נתחים המחוברים במרכז באידרה. עם סכין חדה וסבלנות מסירים את העור (זה קל) ומפרקים את הפרוסה לשתי "בננות" דג. הבונוס הוא שמקבלים דג נטו, כמעט בלי עצמות ובלי כל הגשפט של העור. בקיצור, למתכון:

במחבת רחבה שמים 2 כפות שמן זית, מוסיפים שתי עגבניות חתוכות, פלפל אדום אחד קצוץ, צרור פטרוזיליה, צרור כוסברה, 3-4 שיני שום חתוכות גס, לימון לא מקולף, שטוף וחתוך לרבעים וקופסת רסק עגבניות. מוסיפים מים (כוס-שתיים). מתבלים במלח, פלפל שחור, והרבה פלפל אדום מתוק גרוס, ומבשלים עד שנהיה רוטב טעים. שימו לב שלא מטגנים כלום, אלא ישר מבשלים הכל ביחד. כשהרוטב ואתם מוכנים, מסדרים את הדגים בתבנית ושופכים עליהם את הרוטב. מכניסים לתנור חם למקסימום עשר דקות. מוציאים, אוכלים ובוכים מהנאה.

וכרגיל ליד גם הגשנו חצאי דלוריות, שעכשיו זו העונה הכי טובה שלהם. כמה שהן יותר קטנות, ככה הן יותר מתוקות. פשוט חוצים, חורצים, מנקים גרעינים, מזלפים בנדיבות שמן זית, מלח גס ופלפל שחור ומשכיבים אותם לישון בגריל עד שהן שהן נראות טעימות.

וחוץ מזה הכנו גם אורז לבן (שהולך טוב עם הרוטב קוקוס-קארי) וקציצות בשר אבל על זה בפעם אחרת. שישארו לי מתכונים.

מה עם כמה מתכונים שלכם? ספרו לנו או הציעו שיפורים.

וכרגיל, אם אתם חושבים שיש כאן משהו שווה, אתם מוזמנים לחלוק את המידע עם האנשים האהובים עליכם (לינק או לייק יהיו נחמד).

By מר קדמוני with 14 comments

קול קורא לסיפורים שלכם!

זהו פוסט זמני (הוא יוסר תוך כמה ימים).

רבים מבין קוראי בלוג זה חוו אישית את האפקט של שינוי אורח החיים ומרכיבי התזונה. אבל, רבים אחרים עומדים מבחוץ ומתקשים להאמין ש"אפשר" לחיות בלי לחם, או לעשות 12 עליות מתח (לאשה) או לאכול שומנים ולהשאר רזים, או לאכול כמה שרוצים בלי לספור קלוריות, וכן הלאה. ואמרה לי ורד שהיא היתה שמחה לראות כאן יותר סיפורים שלכם. צודקת.

אז אני מבקש שתספרו לנו. אני למשל כבר סיפרתי כאן על השינוי שעבר עלי וגם פירסמתי כמה סיפורי הצלחה שלכם.

תכתבו לי בבקשה אימייל ותפרטו מה ואיך שבא לכם. למשל: קצת על עצמכם (גיל ועיסוק), למה עשיתם שינוי בחיים, כמה זמן הוא לקח, איך זה היה קשה או קל, מה היו האתגרים, מה היו התגובות, איך היתה ההרגשה, האם היו משברים או הצלחות בדרך, מהי הפרספקטיבה שלכם, איך זה השפיע על מעגלים נוספים בחיים שלכם. או כל דבר אחר שנראה לכם רלוונטי ושיכול לעודד וללמד אחרים מהניסיון שלכם.

אני מבטיח (1) לפרסם את הסיפורים שלכם כאן, באנונימיות מלאה או חלקית, או שתבחרו לגמרי להחשף, שזה עוד יותר סבבה (2) לאפשר לקוראים גישה מהירה לסיפורי ההצלחה שלכם

נו, אל תחכו לאחרים. תתרמו מהניסיון שלכם. תשבו עשרים דקות ותכתבו. תתפלאו איזה כח אדיר יש לזה כדי לעזור לאחרים.

By מר קדמוני with 2 comments

שאלות קוראים - גם רציניות וגם משעשעות

כרגיל אצלכם, "אתם" שולחים לי שאלות במייל כמעט כל יום. והאמת, אני אוהב את זה. לפעמים אלו שאלות פשוטות שכבר התייחסתי אליהם, ולפעמים שאלות חדשות ולעתים, שאלות מוזרות מאוד. (שאלה מוזרה ואמיתית לגמרי תמצאו בסוף הפוסט הזה), אבל על פי רוב השאלות הן לעניין לגמרי, וכאמור, לא מציקות לי בכלל.

יאללה, נשתף:

שאלה מאתמול:

שלום רב,

קיבלתי הפניה לאתר שלך היום מהמורה שלי ליוגה. אני מאוד רוצה לעשות שינוי!

השאלה שלי היא מה אתה חושב ואומר על וכנית ניקוי קצרה בת שבועיים/עשרה ימים של שייקים שמכילים המון עשבי תיבול טריים אורגניים כגון כוסברה ופטרוזיליה ( לא אוכלים כלום שבועיים חוץ מהשייקים האלה, נניח עם בננה או מיץ תפוזים או תפוחים או תמרים וכד'). ואחר כך להמשיך עם ההצעה שלך לתזונה מבוססת על חלבונים וירקות וכיוצ"ב (עוד לא קראתי הכל).

זה בריא תוכנית ניקוי כזאת? מועיל?

אשמח לשמוע את דעתך.

בברכה, מ'

בוקר טוב מ'

אני יודע שיש ל"תוכניות ניקוי" מעריצים רבים. מצד שני, יש גם מעריצים לתוכניות בוקר בטלויזיה, אז זו לא ערובה.

אישית, אני לא מכיר אף מחקר שמראה תועלת של "הניקוי". יש בהחלט יתרונות בריאותיים לצום במידה, בעיקר לצום לסירוגין (18 או 24 שעות פה ושם) ואפילו לצום ארוך מאוד (נגיד, אפילו כמה ימים בלי לאכול כלום למעט מים).

אם את רוצה לגשת לזה ברצינות:

1. מאוד כדאי לתסף במהלך הצום שמן קוקוס (ג'מוקה הכי טובים)

2. את מתארת "צום" שמבוסס בעיקר על משקאות פחמימיים (בננות, מיץ וכו'). אני לא רואה בזה שום תועלת. אם כבר -מים.

וכל זאת רק אם את "באמת" רוצה לצום.

אם את פשוט רוצה להרגיש יותר טוב, אנרגטית, להוריד במשקל (?), אז תעלימי את הדגנים ואת הסוכרים מהתזונה שלך. זה יותר הגיוני, הרבה יותר טבעי וגם יותר בטוח מלשתות כמויות כוסברה כל יום. קראי את "המדריך המעשי לתזונה קדמונית" אצלי בבלוג. יתן לך כוון. תשאלי אחר כך, בכיף. (ולמה את רוצה לעשות שינוי? במה?)

שואלת ש', העוסקת קבוע בספורט וכבר נמצאת במשקל נמוך יחסית, אבל עדיין לא מרוצה ורוצה "להפטר" משומנים פה ושם. (ויש לה הרבה מאוד שאלות, אבל היא מפצה על זה עם מחמאות...) - אז הנה כמה משאלותיה האחרונות (ערוך קלות לצורך הפשטות):

שלום קדמוני היקר

עליי לציין שהבלוג מעניין, וכתוב לעילא..

וקטלבל 16 קילו??? בקושי הצלחתי להניף את ה-8 :)

אני עדיין חושבת שכדי לשרוף את מעט השומן שעל גופי אני צריכה לאכול כמה שפחות (לא פחות מ-1200 קלוריות כמובן), ולשרוף כמה שיותר...

אובססיביות למטרה תביא תוצאות, בכמעט כל שיטה. השאלה היא האם זו תוצאה טובה לאורך זמן מבחינה בריאותית והאם זוהי תוצאה המאפשרת שמירה. ירידה במשקל כדי להעלות את זה אחר כך טובה אם את בדיוק מתחתנת, אבל לא משום סיבה אחרת, בעיני.

לאור זאת, פרוטוקול של 1200 קלוריות וריצה אינסופית כנראה יורידו לך כמה גרמים אבל הגוף שלך לא ישאר שם ומיד שתתחילי לאכול הגוף יצבור חזרה את זה. זו עובדה ביולוגית פשוטה ומוכחת היטב.

הדרך היותר יעילה היא לעצב את הגוף על ידי שינוי הרגלי התזונה של הגוף. הוא יצבור וישחרר אנרגיה אחרת, ועיקר ההשפעה תבוא משליטה על רמת הסוכר בדם. הורדה משמעותית של הפחמימות ובעיקר דגנים וסוכרים תביא די מהר לרמה קבועה ויציבה ונמוכה של סוכר. כשמתאמנים ברמת סוכר נמוכה שורפים הרבה יותר שומן.

דרך נוספת היא צום לסירוגין. יש לזה מספר שיטות (כאמור פירטתי את חלקן בפוסטים על צום). זוהי דרך יעילה מאוד מאוד להוריד משקל, ומניסיון אין בעיה מיוחדת לשמור אותה לאורך זמן. הפרוטוקול של leangains נראה לי הסביר ביותר בעיני כשיטה מובנית להעלאת מסה וירידה במשקל תוך כדי. שיחקתי עם זה לא מעט, אבל אין לי מטרות להראות כמו מפתח גוף באחוזי שומן אפסיים.

המלצתי גם על קט'לבל. זה יעיל באופן מדהים לעיצוב הגוף אצל נשים. בעיקר לעשות swing בחזרות גבוהות כמה פעמים בשבוע אשתי השתמשה ב 12 ק"ג ואחרי כמה זמן זה נהיה לה קל מדי ועכשיו היא עושה גם אימונים עם ה 24 ק"ג שלי (!).

מגבלות: מיקום השומן העודף בגוף (בטן, תחת, ידיים וכו) משתנה מאדם לאדם ואין דרך יעילה לשנות את זה. יש כאלה שקשה להן מאוד להפטר מהתחת ויש מהבטן. צריך להכיר בעובדה שלא כולנו נולדנו עם גנטיקה של בר רפאלי. נא לזכור את זה.

תתחילי, תנסי, תתנסי ותראי איך את מרגישה.

וש' שואלת עוד:

מאוד קשה לי להוריד דגנים לרבות לחם מהתפריט - זה פשוט משביע ומרגיע אותי (סרוטונין?). לגבי הצום - אעיין במאמרים שלך שוב בנושא, למרות שנראה לי שזה משהו שלא אוכל לבצע.. :)

האם אתה טוען בעצם שאתה אוכל ממש ללא הגבלה? מה קורה עם בשר? יוצא לך גם בלילה לחטוף מנה שכזו, או שמסתפק בחלבונים ממקור צמחי? ולא בא לך לפעמים איזו גלידה טובה או מאפה מתוק אחר? :))

אך אתה לא מאמין שהכל בסופו של דבר זה הוצאה מול הכנסה קלורית??

רק בגרעון שלילי ניתן להגיע לשריפת שומן!!

יכול להיות מאוד שאימון קרוספיט הוא חתיכת הוצאה אנרגטית שמאפשר לאכול יותר, ועדיין להתחטב?

הי ש'. זה שאת נחרצת לא עושה אותך צודקת.

1. אם אתה במאזן קלורי שלילי לא בהכרח "תשרוף שומן". הגוף יודע לנצל שומנים ומסת שריר (lean body mass) ולטובת "חיטוב" אתה רוצה לאבד שומן ולא שריר או רקמה שאינה שומן.

2. אופן ניצול האנרגיה ע"י הגוף תלוי מאוד בתזונה. הגוף יכול ללמוד לנצל יותר שומן, שכן זה גם כך מקור אנרגיה הטוב ביותר. רמות הסוכר משפיעות מאוד על סוג ואופי שריפת האנרגיה, ועל תחושת הרעב או השובע לאחר מכן

3. הגוף שלנו הוא מכונה יותר משוכללת ממה שאת מייחסת לו. למשל, אם תאביסי את עצמך בכוונה, הגוף, גם במנוחה, ישרוף יותר קלוריות. ואם תרעיבי את עצמך, הגוף ישרוף פחות קלוריות במנוחה. מוזר, הא. אבל עובדה.

4. אני הצעתי להשתחרר מהלחץ ומהנוירוטיות של ספירת נקודות/קלוריות/ביסים ולעבוד לתפיסה הוליסטית שאומרת בפשטות שאם נאכל אוכל טבעי ונכון, הגוף שלנו ימצא את האיזון הנכון עבורו, ו"דרך פלא" יעלמו שומנים. זה עובד על כל אחד! אבל אם כבר מאוד רזה ורוצה להעלים שומן, זה עשוי להיות יותר קשה ודורש יותר משמעת.

5. צום לסירוגין הוא דרך מעולה, אבל רוב האנשים לא מסוגלים לדמיין את זה כאופציה בכלל כל זמן שהם מכורים ללחם וסוכר, כי הגוף שלהם "צורח" כל 3 שעות, אז כל ה"מומחים" (תזונאיות מתוסכלות) אומרים "תאכל של שלוש שמעות משהו קטן". זה בולשיט, ואכילה לא סדורה או סדורה במרווחים גדולים היא האופן הטבעי לרוב בני האדם - פשוט מספיק להסתכל איך חיים כל הציידים-לקטים בעולם. וזה עובד מדהים.

6. קרוספיט הם אימונים מאוד מאוד אינטנסיביים אבל גם מאוד מאוד קצרים. אני לא יודע להגיד לגבי סה"כ הקלוריות ששורפים בהם. מעולם לא טרחתי לבדוק. זה גם לא משמעותי, כנ"ל.

7. גם בלי קרוספיט (!) התזונה קובעת לפחות 80% מהמראה.

בהצלחה (ובלי אמונה צאסקה לא היתה אוכלת אותה)

שלום קדמוני, מצאתי את הבלוג שלך ואני נהנה ממנו מאוד , אני גם אוכל תזונה קדמונית ומשלב את זה גם עם warrior diet. רציתי לשאול אותך שאלה שמטרידה אותי: מה בקשר לבשר או עוף לא אורגני ? אין לי כרגע איך להשיג בשר או עוף אורגני בגלל שאני גר בצפון הרחוק ואין פה חנויות שמתעסקות בזה. ההרגשה שלי וגם ממה שאני יודע שהבשר והעוף שאני קונה בסופר מלא בכמיקלים ודברים לא טובים , מה שגם התזונה שאותם חיות אכלו היא דלה ולרוב מדובר בתערובות זולות. אני לא יודע אם אני לא כל כך רוצה להכניס את זה לגוף שלי. מה אתה מציע לעשות במצב כזה ? מהו תחליף ראוי ? כדאי אולי לאכול רק ביצים ודגים ?

אשמח מאוד לשמוע ממך

תודה י'

אני בהחלט אוכל בשר ועוף למרות שגם אני לא קונה אורגני.

הפיקוח על תזונה יבשה של עוף ובקר מאוד התקדם בשנים האחרונות, אחרי דוח מבקר המדינה וכיום החשש להרעלות ולהמצאות חומרים מסוכנים נמוכה מאוד (אבל היא תמיד קיימת, גם בירקות ונבטים כמו שיעידו לא מעט גרמנים לאחרונה)...

בגדול, בקר הרבה יותר "בטוח" מעוף. יש הרבה עופות שלא מקבלים אנטיביוטיקה וגדלים בתנאים טובים יותר, יחסית, טבעוף. יותר יקר ב ~30% בערך, והאמת יותר טעים. אפשר תמיד לפחד מרעלים, ואפשר לחיות. אני חושב שצריך לחיות.

דעאל שלום,

סליחה מראש על השאלה הקצת מוזרה. חפשתי את השם דעאל ומיד מצאתי את האתר שלך באינטרנט.

אשתי כרגע בהריון והתחלנו לדון בנושא שמות. במקרה שיצא לנו בן, היא מאד מתלהבת מהשם דעאל, כשלי יש מספר דאגות. סלח לי על חוסר הנימוס, אבל אפשר לשאול אותך איך אתה מסתדר עם השם שלך?

- האם אנשים מבינים את השם שלך כשאתה מנסה להגיד "דעאל" בטלפון (לנציג שירות לקוחות וכדו') או שצריכים להסביר להם 10 פעמים?

- אם אתה כותב דעאל ללא מקף, האם אנשים לרוב מניחים שאתה ערבי בשל הסמיכות של אותיות ע ו-א? אם אתה כותב עם מקף (דע-אל) האם תמיד מניחים שאתה דתי בעקבות המשמעות הדתית של השם?

- יש לך עוד הערות או מחשבות בנושא זה? אתה מרוצה בשם שלך? :)

שוב סליחה על השאלות המוזרות, אודה לך מאד על כל תשובה.

בברכה, ר'

שבוע טוב. האמת ר', זה באמת מייל מעט משונה.

נראה לי שאתה די חושב על הדברים מראש, וזה נחמד ויפה ובאמת כל הדברים שכתבת קורים בחיים האמיתיים לא מעט.

בקיצור, בארומה להזמין קפה זה יותר מסובך, מצד שני, בארומה אתה יכול לקרוא לעצמך איציק

כך או אחרת, אני לא הייתי מחליף לעצמי את השם, וטוב לי

אז אין לי שום יכולת לתת עצות לאחרים אם השם הזה טוב או לא טוב, יעיל או לא יעיל, מסובך או פשוט. כאמור, נראה שחשבת על הדברים, אבל אני חושש שאתה מחפש את התשובה במקום הלא נכון. פשוט במקרה קוראים לי דעאל, אבל אין בזה כדי לתת לי נקודות יתר ביכולת לשפוט את "כדאיות" השם הזה לרך הנולד. נראה שאתם תצטרכו להחליט על כך בעצמכם. אני קטונתי.

שיהיה במזל טוב

By מר קדמוני with 4 comments

לעשות את זה בעמידה

יכול להיות כיף, לא?

אני כרגע בשוויץ, מדינה מצוחצחת וניטרלית לכל הדעות, בענייני עבודה (כן, אני שוב עובד, אבל על זה בפעם אחרת). והנה, המדינה המנומנמת ויצרנית שעוני הקוקיה הזו, הצליחה להפתיע אותי. אני מסתובב לי במסדרונות של בניין משרדים גדול מאוד ורואה בכל פינה אנשים עומדים. כלומר, אנשים שעומדים מבחירה לאורך כל יום העבודה שלהם. המחשב שלהם מוצב גבוה והתאימו להם את עמדת העבודה לצרכי האדם-הנבון-העומד.

קישקשתי קצת עם חלק מהם, כדי להבין איך ההרגשה. דולנד, למשל, אמר לי שהוא מאושר מהשינוי הזה ושמאז שהוא עבר לעבוד בעמידה הוא לא סובל עוד מכאבי גב, וגם רואה טוב יותר את העובדים שלו...

מסתבר שלכל העובדים יש את היכולת להתאים את גובה שולחן העבודה להעדפה האישית. הנה צילום מקורב של מנגנון ההגבה החשמלי שיש בחלק מהשולחנות (ולכל האחרים יש מנואלה ידנית לקביעת הגובה - כך או אחרת, זה פשוט חלק מהתרבות!)

אבל ההפתעה לא נגמרה בעמדות האישיות.

קבענו ישיבה של שעה לדון בעניין מסוים. היינו שלושה אנשים, אחד מהם מקומי ושני זרים. בלי שום בלבול הוא הוביל אותנו לחדר הדיונים הזה:

לקח לנו רגע להבין שזה אשכרה החדר ולא איזה תא שיגור של אלומת אור (beam me up scotty). מדובר בחלל קטן ועגול, עם מנורה נעימה מעל, ושולחן גבוה על רגל אחד. אין כסאות. עומדים. ואכן, עשינו את הישיבה בעמידה - יוצא מן אוקסימורון נחמד כזה בעברית. מכל מקום, זה לא שלא היו אפשרויות אחרות: מסביב לחדר האור העגול היו שלל חדרי ישיבות "נורמליים", עם כסא, שולחן, שידה ומנורה, אבל דומה שאיש לא התעניין בהם במיוחד. כולם רוצים לעמוד.

למחרת, בחור אחר, ישיבה אחרת, קומה אחרת, ושוב: עמידה. הפעם לא תא חללית אלא "סתם" חלל מעוצב עם שידת עמידה להניח עליה את הניירת , אבל הקונספט זהה. עומדים ועובדים. גם האמריקה בלוגרים מדווחים על עליה בפופולריות של עבודה בעמידה.

כרגיל, אירופה מקדימה אותנו בכמה שנים טובות ורבים שם מבינים כי ישיבה אינה תנוחה טבעית לאדם, היא עלולה לגרום לקרישי דם, ומסוכנת ללב בערך כמו עישון.

מעניין מה היתה אומרת על זה שלי יחימוביץ'...

ומה אתם אומרים על זה?

ותוספת מאוחרת לפוסט: קיבלתי ממיקי את האלתור שלו לשולחן עמידה / קפה דו שימושי. רעיונות קוראים נוספים יתקבלו בברכה.

By מר קדמוני with 11 comments

פחדים וחרדות מול מציאות

בסוף השבוע האחרון הייתי בים. העיתונים הבטיחו מדוזות וצריבות וודאיות אבל בסופו של יום היה דווקא ים נהדר ואף לא מדוזה אחת נראתה.
אז הפחידו, ובטח כמה אלפים נשארו בגלל זה בבית, אבל זה לא אומר שהעיתון צדק.
מפחידים סתם.
מכל מקום, בים ראיתי מחזה מוזר, נדיר ומעורר מחשבות באותו העניין של פחדים מול מציאות. והנה הדברים כהווייתם, אחד לאחד בהן צדק:
תחת אותה סככה מוצלת בה ישבנו אנחנו, על מחצלת צבעונית, התיישבו זוג עם שני ילדיהם. בן ובת, בני 4 ו 6 בערך. האמא היתה שחורדינית ממוצא מזרחי והאבא אתיופי או אפריקאי. הילדים קיבלו ללא ספק את הגנים של אבא. לשניהם עיניים שחורות ענקיות ועור כהה כהה והם היו חייכניים ושמחים בחלקם. לפחות עד השלב בו החל טקס ההגנה.
האמא התחילה עם הבן הצעיר. היה לו בגד ים שלם, עם חולצה, וכובע רחב שוליים. האמא הוציאה שפורפרת של קרם הגנה 56 והחלה בסבלנות אין קץ למרוח את הילד. זה לקח 9 דקות (מהרגע שהתחלתי למדוד). היא ציפתה אותו בשכבה לבנה ועבה של קרם. מאחורי האוזניים, מאחורי הבירכיים, מתחת לזרוע, וכמובן שכבה לבנה אטומה על הפנים. כשהיא סיימה והביטה ביצירה מאושרת, הילד נראה בדיוק כמו באותם טקסי התבגרות בשבטים באפריקה, שם הם נמרחים באפר לבן על כל כולם.
חשבתי שאז הוא ישוחרר למים, אבל האמא מיד הבהירה: "אני מרשה רק בצל!!".
אני מזכיר לכם: הילד כושי.
עם אחותו הדברים לקחו מעט יותר זמן, כי היא גבוהה יותר, אז יש יותר עבודה. היה ברור שהילדים מכירים ומסוגלים נפשית לעמוד בלי תזוזה דקות ארוכות רק כדי להרגיע את החרדות של אמא שלהם. עם חליפת ההצלה הכתומה, הכובע, הקרם הלבן, הילדים נראו כמו משתתפים בנשף מסכות עצוב במיוחד.
אני יודע שזה קיצוני ולא דוגמה מייצגת במיוחד, אבל השמש והחשיפה לשמש היא פוביה פופלרית, שאמצעי התקשורת מעצימים ומקצינים. "אל תצאו לשמש בלי הגנה". כביכול כל יום זו מלחמה.
אנשים לא מבינים שלרוב האנשים בארץ יש מחסור חמור בויטמין D. אנחנו לא גרים בקנדה, שם יש בעיה אובייקטיבית לקבל מספיק שמש. אנחנו גרים כאן, בארץ שטופת השמש הזו. וויטמין D הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר במניעת מחלות ובבריאות הכללית שלנו. לאנשים עם עור כהה דרושה חשיפה ארוכה יותר בשמש כדי לסנטז את אותה כמות ויטמין D. ככל הנראה הילדים האלו צריכים להיות פי 4 זמן בשמש לעומתי כדי לייצר את אותה הכמות.
אז חברים, מה נסגר עם הפחדים האלה?
במה הועלנו לבריאות שלנו אם אנחנו מורחים בקרם הגנה את עקב הרגל אבל עוצמים את העיניים מלראות את היתרונות והפשטות של החשיפה לשמש (למען הסר ספק: אתם לא רוצים "להשרף" בשמש. זה ודאי רע ומזיק, אבל חשיפה מבוקרת וכובע פשוט יעשו עבודה טובה ובריאה יותר מאלף מסנני קרינה).
זהו
אני מקווה שאתם הולכים לים אתם לא שוכחים להנות, ולא לראות את חוף הים כחוויה מפחידה מסוכנת וקטלנית שרק שכבת 2 מ"מ קרם תציל ממנה...

מסכימים?
(נכתב בבלקברי מבטן מטוס)

Stay Connected to your MailBox when on the move, you go with BlackBerry from Cellcom! Get access from your mobile device to your mailbox anytime, when out and about.

By מר קדמוני with 9 comments

הפוסטים הנבחרים של רבעון שני - 2011

כבר ידוע שאני לא ממהר לפרסם רשימות סיכום למיניהן. ובכל זאת, עבר עוד רבעון השנה, וחשבתי שמתאים לתת את הרשימה שלי לפוסטים שכתבתי מאפריל ועד עתה. וזאת בהמשך לרשימה של הפוסטים הטובים ברבעון הראשון 2011, ולפוסטים הטובים של 2010, החלק הראשון והחלק השני (בקיצור, אם אתם קצרים בזמן וחדשים בבלוג הזה, הרשימות האלה יתנו לכם כוון די טוב על מה הולך כאן).

הכי חשוב לקרוא על תשע טעויות תזונתיות חמורות, ועל מדריך מעשי לתזונה קדמונית והיה גם תקציר לעצלנים והוכחות ששינוי תזונתי אפשרי גם ברמה הלאומית. וחישוב יוצא מהכלל שעשה שומר הלילה על כמה עולה באמת תזונה קדמונית.

כדי להצליח חשוב לשכוח מהשטות של קלוריות IN קלוריות OUT, ועוד יותר חשוב לא להאמין לתזונאים הזויים מהטלויזיה.

כרגיל אצלי, התכסחתי קצת עם טבעונים אדוקים בהקשר למוות ונוקשות אידאולוגית, וגם הראתי על היתרונות התזונתיים של הכבד מול הפירות. מאוחר יותר הרחבתי עוד על שאלת הרעלים בכבד, ובכלל, איך מתמודדים עם הדעה השלטת ששומן זה רע (אבא שלי אומר אחרת).

כתבתי על אפשרויות של תזונה קדמונית במדים דווקא וזאת מול החוויה שלי במילואים (+אזהרה לרמטכ"ל)

בעניני ספורט עשיתי דברים קצת אחרת. רצתי שלא בתלם, הייתי בסדנה מצוינת עם עידו פורטל, קניתי לי נייק פרי 3 - פוסט שזכה משום מה להרבה הצלחה - והסברתי למה אין לי שעון דופק.

היו גם כמה מתכונים - רגילים ולאמיצים.

והיו שני פוסטים מלאים הרהורים: על העבר ועל העתיד.

והיו עוד פוסטים, אבל אי אפשר ולא צריך לכסות את הכל כאן.

החדשות הטובות באמת הוא שאני מוצא את עצמי עדיין נהנה לכתוב לכם, ונהנה לקבל את השאלות והתגובות שלכם, ולהרגיש שאולי אני עוזר קצת במשהו למישהו.

אז אם אתם מרגישים כמוני, תרגישו חופשי לשלוח או לקשר את הפוסט הזה, או אחרים, לחברים שלכם. אולי עוד מישהו יוכל להיות בריא יותר?

By מר קדמוני with No comments