אני חושב שעל כל אחד מאיתנו לראות בעיניו את הראיונות עם שתי הנשים האמיצות המעידות בקולן ובפניהן שהרב טאו תקף אותן מינית.
אני ממליץ גם לשמוע את הקלטת הרב קלנר, המאיים בשצף קצף (ככל שדיבורו האיטי והשקול-תמיד מתיר לו) כנגד מי שידבר כנגד הרב טאו או יאמין חלילה למתלוננות.
את הרב קלנר אני מכיר. אמנם לפני שנים רבות, אבל קולו ותפיסתו, לא השתנו במאומה. אך לא באתי לכאן לשפוט מה היה אז, זו האשמה שתתברר, כך אני מקווה, בין כתלי בית המשפט (אם כי ממה שעיני רואות, יש פה עדויות אמינות ומשמעותיות) אלא לדבר על אשמה אחרת, שהרב טאו אשם בה ללא ספק: אשמת ההתנכרות למציאות. אשמת היוהרה. אשמת "הקו".
ואולי גם: אשמת הטרלול, העיוות, הסטיה והפגיעה-בפרט המובלים על ידי כה רבים מרבני "ישיבות הקו" ההולכים כסומים אחר משנתנו של הרב טאו.
אז מה זה אומר בכלל "הקו"? למי אכפת מהז'רגון הסודי של כמה חרד"לים? הרי לרוב הציבור לא אכפת. גם לי לא היה אכפת.
או לפחות כך חשבתי.
לפני מה שנראה כנצח נצחים, כשלושים שנה, ישבתי שנה בגבעות השומרון ושתיתי בצמא את דברי הרב סדן, הרב לוונשטיין והרב קלנר. הרב צבי טאו היה אז, ונותר גם כעת, רבם המובהק, קובע הדרך. את הרב טאו מעולם לא ראיתי בעיני. שמו ריחף מעל הספסלים גם אם לא ידענו מה דמות לו. בכלל, לפני שלושים שנה עדיין לא קראו למכינה בעלי "ישיבת קו" (המציאו את המושג רק כמה שנים אחר כך), אבל היה לגמרי ברור שיש בהחלט קו: נוקשה. חד. ברורה. קו שממלא התרגשות וגם מלא סכנה.
הגענו אחרי התיכון ונסחפנו אל החלום. הרגשנו שהרבנים פתחו לנו צוהר לעולם חדש ומופלא. הם תיארו לנו בצבעים מלאי עוז עתיד מלא התרגשות ותרומה למדינה. עולם בו אנו מכוננים יחד ממלכת כהנים וגוי קדוש. בו החול מתרומם למדרגות של קדושה. בו נוצקת משמעות של רוח מעל כל פעולה של חולין. המדבר הרוחני יהפוך לגן פורח. ואנו צעדנו אחר החליל, אחר החזון המרגש, אחר הקסם שבאימוץ אידאולוגיה גדולה.
בכל זאת, היינו בני נוער. ואנו יודעים שקל לרתום לרעיונות גדולים נערים בני שמונה עשרה. קל גם לתת להם אח"כ רובה ולצעוק קדימה.
ובלי כל ציניות, אעיד כי אכן היינו חבורה מופלאה של בחורים. הטובים שבטובים. העידית. מלח הארץ במובן היפה והעמוק והמרגש מכל. בוגרי המחזור שלי ואלפי בוגרי המחזורים הבאים הגיעו בהמוניהם ליחידות הטובות ביותר, ולכן גם הותירו לנו תמונות רבות, רבות מדי, בחדרי ההנצחה.
אבל מול התרומה העצומה, כבר בזמן אמת, כשלמדתי שם, משהו חרק. חרק מאוד. לי ולאחרים. משהו שלא נתן לי מנוח גם שלושים שנה מאוחר יותר, וששוב מתפרץ עכשיו מהעיתונים.
כתלמידים, כבני 18, מאוד נוח וקל לקבל תשובות ברורות ומוחלטות לכל בעיה.
יש אמת, והיא אחת, והיא כוללת. והפרט הוא רק חלק מתהליך גדול יותר, חלק משינוי לאומי, מחזון. אתה בורג, ותפקידך להחזיק את המסגרת או למנוע רעידות.
ואוי לו לבורג שחושב לעצמו ללכת להיות בורג במקום אחר.
במתק שפתיים, ותחת אמונה גדולה בחזונם, הרבנים העניקו לנו כנפי-רוח, כמקדמה לכנפי הטיס או הצניחה או העטלף שחובה היה עלינו להשיג בצבא.
חזון שימש לרבנים ככדור בדולח לפתור כל קושי. באפס התלבטות. באפס מתן מקום לאישי. לשונה, לרגיש. באפס מקום להניח לרסיסי המציאות המכוערת לפגום בטוהר החזון.
וכך ראיתי במו עיני שהרבנים עיצבו (למען הכלל) את גורלו של הפרט: לאיזו יחידה חובה להתגייס ולאיזו אסור (669), את מי יש לסלק בין לילה (כי התלבט לגבי זהותו), ומי יישאר (כי עבר גיבוש), למי לרב מותר ללעוג ולהלבין פנים (לנושרי הגיבושים), על מי יש לצוות לנתק את הקשר עם ארוסה (כי אינה יכולה ללדת, ואילו המהות היא הקמת משפחה), אילו הורים יש לכבד (על תנאי שישמעו בקול החזון) , את מי רשאים להזמין לחתונה (אח הומו, אם הוא בטל בשישים אורחים), ואיזה חייל מצטיין ימליצו הרבנים (ישירות למח"ט) להעיף מהסיירת אם לא יצא לקצונה.
מפלגת נועם שהצליחה להידחק עתה לכנסת היא התוצר הישיר של תפיסת העולם הזו: של מציאות מוכחשת. של חזון רוחני שצריך לכופף את המציאות, של פרט שזכויותיו וחירותו ראויים רק כל זמן שהם משרתים את החזון.
פגעת בחזון? אתה מוקצה.
"הקו" הוא קיצור של קו אידאולוגי שאינו מאפשר סטייה, שאינו מאפשר חריגה, ולמעשה אינו מאפשר לפגוש את המציאות.
קו ישר מוחלט הוא מונח תיאורטי אבל הרב טאו הפך את התפיסה הרוחנית של הרב קוק, תפיסה גמישה ומקורית ורחבה וסוערת, לסרגל סדום העשוי ברזל לוהט.
לפי הרב טאו כל מי שאינו משרת את החזון, אינו בר שיח, אינו ראוי למאומה אלא לבוז. וכך מושלכים אל בור הטומאה הנשים המשרתות בצבא, ההומואים, המתלבטים, המתלבשים מוזר, הלא-יהודים, הלא משרתים, העיתונאים, רבנים ליברליים ועוד ועוד – אין מה לדבר איתם (רבני הקו לא מתראיינים לעולם. יש חריגים נדירים, וגם זה קורה רק תחת איום רציני. הרב לווינשטיין התראיין לאחר שהבין שליברמן עלול לסגור את התקציב בשל נאום הסוטים המפורסם שלו. הרב טאו כמדומני לא התראיין מעולם).
ועתה רבני הקו במצוקה. המציאות נפגשה בתאונה חזיתית עם הקו. האורים והתומים שלהם, הרב טאו עצמו, מואשם בתקיפה מינית, לא פחות.
זה מחוץ לאיזור האפשרי.
מי שהרגיל את עצמו במשך עשרות שנים שהמציאות מכפיפה את עצמה לחזון רוחני אינו יכול לראות את המציאות עוד.
הוא עיוור. והוא איבד כל שיפוט או תוקף מוסרי.
היינו נערים, וזה היה מזמן, אבל מעולם לא היינו עוורים כרבותינו אז.
מכל אלפי בוגרי עלי לדורותיהם, נדמה לי שאין אפילו מיעוט שבמיעוט שמזדהה עם עמדות מפלגת נועם. כי התלמידים היו ונותרו חכמים וגמישים ורואים טוב מרבניהם הסומים.
הם השכילו לראות את התמונה האמיתית. הם שופטים את המציאות בכלים של שכל בריא ומוסר ישר, ולא תחת מיטת הסדום של דמיונות העוועים של הרב טאו וחסידיו.
כן, רבני המכינה בעלי עשו גם הרבה טוב. הם הקימו דור מופלא של בוגרים ולוחמים התורמים לחברה ולמדינה. אבל זה קרה רק כי תלמידיהם השכילו לקבל את הטוב ולירוק את האיוולת.
עברו שנות דור. אלפי בוגרים. העולם השתנה. המציאות התפתחה. אבל על גבעה אחת בשומרון, יושבים עד היום כמה רבני קו, מביטים בתמונת רבם המובהק שעל הקיר, ולא יודעים מה פגע בהם.
***
ואם מעניין אתכם להבין קצת יותר את המנגנון שבעומק הדברים, הרי שלכך כתבתי את "חלום לדויד" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) על השנה הזו במכינה בעלי. ניסיתי להביא במשהו את התחושה הזו, של חזון ענק המוגש בידי רבנים כריזמטיים גם אם בדרך הוא דורס עד עפר כמה נערים רגישים. מוזמנים לשאול מכל ספרייה, בדיגיטל או פיזי, או בחנויות הספרים, או אצלי, כאן. אם יהיה עניין, אפרסם ממנו חלקים כאן.
מכל אלפי בוגרי עלי לדורותיהם, נדמה לי שאין אפילו מיעוט שבמיעוט שמזדהה עם עמדות מפלגת נועם. כי התלמידים היו ונותרו חכמים וגמישים ורואים טוב מרבניהם הסומים.
הם השכילו לראות את התמונה האמיתית. הם שופטים את המציאות בכלים של שכל בריא ומוסר ישר, ולא תחת מיטת הסדום של דמיונות העוועים של הרב טאו וחסידיו.
כן, רבני המכינה בעלי עשו גם הרבה טוב. הם הקימו דור מופלא של בוגרים ולוחמים התורמים לחברה ולמדינה. אבל זה קרה רק כי תלמידיהם השכילו לקבל את הטוב ולירוק את האיוולת.
עברו שנות דור. אלפי בוגרים. העולם השתנה. המציאות התפתחה. אבל על גבעה אחת בשומרון, יושבים עד היום כמה רבני קו, מביטים בתמונת רבם המובהק שעל הקיר, ולא יודעים מה פגע בהם.
***
ואם מעניין אתכם להבין קצת יותר את המנגנון שבעומק הדברים, הרי שלכך כתבתי את "חלום לדויד" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) על השנה הזו במכינה בעלי. ניסיתי להביא במשהו את התחושה הזו, של חזון ענק המוגש בידי רבנים כריזמטיים גם אם בדרך הוא דורס עד עפר כמה נערים רגישים. מוזמנים לשאול מכל ספרייה, בדיגיטל או פיזי, או בחנויות הספרים, או אצלי, כאן. אם יהיה עניין, אפרסם ממנו חלקים כאן.
