אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות

משואה לתקומה: מילים שאחרי יום העצמאות


התמונה הזו צולמה ב 1 בנובמבר 1938 בהמבורג, גרמניה.
היא מתארת פיסת היסטוריה זעירה ובנאלית. כיצד פועל מחליף את שלט שם הרחוב מהלר-שטראסה  לאוסטמרק-שטראסה. השלטון הנאצי לא היה מוכן לשם רחוב על שם מי מצאצאי היהודים והלר, שעל שמו היה הרחוב, היה יהודי מומר. 
את התמונה הזו איתרה השבוע ברשת אחותי, דפנה כהן, והצטמררה כולה.
כי דומה והתמונה הקטנה הזו מקפלת את סיפור השואה והתקומה של המשפחה שלי. 
בתמונה הפועל מחליף את השלט של מספרים 72-78 ברחוב הלר-שטראסה. הצד הזוגי, בסוף הרחוב.
לפני ארבע שנים הייתי שם בביקור.
כי הלר-שטראסה היה הרחוב בו סבתא שלי גדלה. לא רק זאת, אלא שהיא גרה בדיוק בבית המדובר בתמונה.
בהלרשטראסה מספר 76.
מחיקת זכר היהודי משם הרחוב היה צעד מקדים של השלטון הנאצי למחיקת היהודים עצמם. 
יכול להיות שסבתא שלי או מי מאחיה ראו אז את הפועל עומד על הסולם ושמעו את דפיקות הפטיש. השלט ניצב בחזית הבית.
דפיקות הפטיש היו רעמי החורבן. 
שבוע ימים בדיוק לאחר שצולמה התמונה והוחלף שלט הרחוב, ב 8.11.1938, סבתא שלי עזבה את גרמניה ועלתה לארץ. בת ארבע עשרה. לבדה. למחרת היה ליל הבדולח.
הוריה ואחיותיה הצעירות נותרו מאחור.

והנה אחרי שמונים שנים סבתא שלי ניצבת שוב בחדר המדרגות של מספר 76, ששוב נקרא רחוב הלרשטראסה, ומאחוריה עומדים ילדיה ונכדיה וניניה.

מכות הפטיש לא יכלו לנו.


By Dael with 2 comments

כיצד חזרנו מהאנאפורנה בשלום?

חזרנו הבוקר מנפאל לאחר חודש ארוך, מרתק ומהנה עם שלושת ילדנו (10, 15, 17).
כמה שעות לאחר מכן הלכנו לניחום אבלים אצל משפחת שוהם. בנם נדב ז"ל, נהרג במעבר ההרים טורנג-לה שברכס האנפורנה כמה ימים לאחר שאנו עברנו באותו המקום ממש. משפחת שוהם הם שכנים שלנו, ואבלם ואובדנם כבדים מנשוא.
עוד לפני שיצאנו לטרק הזה, היה לי ברור שאכתוב פוסט ארוך ומפורט כשאחזור, במיוחד לאור העובדה שעד הרגע האחרון ממש לא היינו בטוחים אם נצליח, פיסית, כמשפחה, לעשות את הטרק או שנאלץ לוותר או לדחות. ועתה, רגע לאחר שסיימנו אותו בהצלחה, הגיע האסון חסר התקדים הזה, בו נהרגו עשרות מטיילים באחד המסלולים היותר מתויירים והנחשבים לפחות מסוכנים בעולם הטרקים. סופת צקלון קטלנית הכתה בעוצמה וגבתה מחיר דמים מחריד.
אז מה אכתוב כעת? שטרק באנאפורנה זה נהדר? שזה פשוט? שכל אחד יכול ושכדאי?
לא.
איני יכול לעשות זאת כעת.
לכן גם איני מרגיש שזה נכון כעת לפרט איפה היינו ומה עשינו ואיך לעשות ומה לקחת וכיצד להתארגן, וכמה זה עולה ומי נגד מי, והיכן ישנים ומה אוכלים ומה עם הילדים. אולי בעתיד אמצא את הפנאי ואת הרצון להרחיב על כך, אבל כעת, במקום כל זאת, אכתוב רק מה אנחנו, כמשפחה, קיבלנו מהחודש הזה. חודש שגם אתם יכולים לבחור לעשות – לאו דווקא באנאפורנה, לאו דווקא בנפאל, אולי לא במזרח, אולי באירופה, אולי בהרי מדבר יהודה והנגב, אולי בחוצה ישראל.


עמוק בטל, פועם לבבי
"טנא מלא כוכבים, ריח דשאים דובבים, עמוק בטל, פועם לבבי" כתבה לאה גולדברג, ומילותיה מרטיטות עד היום את הנפש, כי יערותיה, יערות רוסיה, היו גשומים ועמוקים וירוקים ומשתרעים מקצה האופק ועד קצהו. כמוה כמונו, כשאתה פוגש את הטבע בכל עוצמתו, בכל יפעתו, הנפש לא יכולה אלא להתפעם. בחודש האחרון הלכנו על גדות נהרות אדירים, למרגלות מפלים ואשדות, פוסעים על שולי הרים כבירים, מול מרחבים קרים ועצומים, שאיש לא יכול להם, צועדים ביערות גשם טחובים וקולניים מציפורי שיר וחרקי ענק, טיפסנו על מדרונות אבן ראשוניים, והרמנו ראשנו לראות פסגות נישאות ששלג-עד לעולם יכסה את ראשיהן. השכמנו לראות זריחות מופלאות ובכל ערב ליוו אותנו שקיעות ענוגות מעל ראשי ההרים. ובלילות לשווא ספרנו אינספור כוכבים.
כי חודש בטבע פועל כמו תרופה לנפש.
זה פועל עלינו ממקום ראשוני וקדמוני לגמרי, מהמקום שלפני היות הדיבור והתובנה והתחכום והשפה. במקום הזה אנו רק יצורים פשוטים העומדים מול הטבע העצום והרחב ומוצאים את עצמנו בתוך המרחב שהוא מציע לנו. זה לא לבוא במסוק לפינת חמד ולראות נוף מרהיב, אלא ההליכה, הפסיעה וההתקדמות אל תוך הטבע שאט אט נספג לתוכך. במסע שכזה מגלים שיום אחר יום הטבע מעמיק את אחיזתו בנו ואולי זה אנו, שחוזרים ואוחזים בו. האדם מוצא את עצמו כחלק מסביבתו, כחלק מההוויה, ירצה או לא ירצה. אין מקום לציניות כי עמוק עמוק ביער, שוכן לבבנו.
זריחה על אנאפורנה 2

חודש בלי תקשורת
יצאתי מהארץ ב21 לספטמבר והעברתי את הטלפון למצב טיסה. פעם ראשונה שלא לקחתי איתי את המחשב הנייד. תמיד, תמיד לקחתי איתי לחופשות גם את המחשב הנייד. לענייני עבודה דחופים וגם לא דחופים, או כדי לכתוב לכם פוסטים... אך הפעם החלטתי שהעבודה, וגם אני, נצליח לשרוד גם אם לא יהיה איתי מחשב וגם אם לא אהיה זמין לקבלת שיחות טלפון. בכלל. (למרות זאת רכשתי בנפאל כרטיס סים מקומי, רק כדי לגלות שרוב הזמן לא היתה קליטה בכלל, ושאין לי מושג מה המספר שלו, כך שלא שוחחתי בטלפון עם איש וגם תקשורת נתונים עברה במשורה ומעט מאוד במהלך הימים הללו).
מסתבר שחודש בלי לבדוק מיילים כל הזמן, בלי לראות אף סטטוס בפייסבוק, בלי לענות לקוראים, בלי לקרוא חדשות בynet, בלי מידע שזורם פנימה והחוצה ולצדדים, חודש כזה עושה רק טוב. הילדים מצידם התנתקו לגמרי מהwhatsup ומהאינסטגרם ומהשד יודע איזה רשת, והתמכרו לשקט ולאי התקשורת. ולא, זה לא היה חסר לנו בכלל. במקום זה מצאנו את עצמנו יושבים בערבים סביב שולחנות ומשחקים קלפים עם מטיילים אחרים (ומרגישים כבוד כשהילדים מנצחים ב"סט").
ובפעם שכבר כן התחברנו לערוצים הדיגיטליים ובדקנו את הwhatsup אז רק גילינו שמבקשים מאיתנו קניות בקטמנדו... יותר פשוט לא לבדוק.
רשת חברתית, בעולם האמיתי

הליכה הליכה הליכה
לאורך הטרק גמענו מאה קילומטרים. זה לא המון אבל זה גם לא מעט. במיוחד כשאנו מדברים על מסלול הררי. היופי בטרק הוא ההליכה המתמשכת. העובדה שעוברים מנקודה א' לב' לאורך שבועות רק בכח שרירי הרגליים, שישנים היכן שעוצרים, שאין "קפיצה קטנה" לסופרמרקט, היא ממכרת. ההליכה היא טבעית לנו, מאז ירדנו מהעצים ונדדנו הלאה ועזבנו את אפריקה לפני יותר ממיליון שנים.
ההליכה מחדדת את החושים. ההליכה בטבע סופחת אליה את הסביבה ומעצימה את החוויה. כולנו זוכרים את הטיולים הראשונים שערכנו בתיכון אל גבי המים של מדבר יהודה או אל הררי הנגב, ואיך קסם האדמה הופך למוחשי רק הרבה לאחר שיורדים מהאוטובוס ומתחילים לטפס במעלה עמרם. כאז כן עתה.
כמשפחה, עשינו כבר די הרבה טיולי כוכב, וגם "גיחות" של יומיים שלושה בטיול מתמשך ונודד. אבל שבועיים רצופים של הליכה עם תרמיל על הגב ועם מקל הליכה ביד, זו לנו הפעם הראשונה. ויש בהליכה הזו משהו מדדיטיבי כמעט. החזרתיות. ההמשכיות. השקט שסביב. חוסר התקשורת. ההליכה אל היעד. ואל יעד נוסף. וכך יום אחר יום. יום אחר יום. כן, יש לפעמים קצת יבלות, ויש התכווצויות ויכול להיות מעייף וקשה, אבל כאשר מגיעים, ואוכלים ארוחת ערב חמה והולכים לישון מוקדם, או אז מתעוררים עם חיוך. גם כשהיום הבא קשה יותר מקודמו.
קח מקל, קח תרמיל
זמן איכות 
אני אדם עסוק. אנחנו אנשים עסוקים. טרודים. ממהרים. יגעים לפעמים.
אנחנו לא רק אנשים ממהרים אלא רובנו יכולים להגדיר את עצמם גם כמשפחות ממהרות. אוכלים בחטף. זורקים מילה פה ושם. שואלים את הילדים איך היה בבית הספר ומקבלים ההמהום לא מחייב בתור תשובה מספקת. ברוב הימים גם בעת שיחות, הראש שלהם (וגם שלנו) לא מתרומם מעל מסך הטלפון. לפחות לא להרבה זמן. והנה הם איתנו לאורך כל החודש הזה: בוקר, צהרים, ערב וגם לילה. לעתים ישנים באותו החדר. פעמיים גם כולנו באותה המיטה (בBase camp  היה קר). תמיד קמים לאותה המציאות בה כולנו נוכחים במאה אחוזים. כל הזמן. אנחנו איתם והם איתנו. והם גם זה עם זה.
שלושה ילדים יש לנו, והחודש הזה אפשר להם, וגם לנו, תקשורת בלתי אמצעית, וזמן איכותי להכיר, ולשוב ולהכיר, ולהעמיק את הידע ואת ההיכרות. זה לא שאנו זרים זה לזה. אני חושב שיחסית, אנו משפחה מגובשת ותקשורתית, אבל עדיין. שיחקנו אינספור משחקי קלפים, שרנו שירים בנסיעות ארוכות (את רוב הרפטואר של כוורת, הכבש השישה עשר, גזוז ועוד כמה), דיברנו על יזמות ומה ההבדל בין גסט-האוס מצליח לכושל, סיפרנו סיפורים, שאלנו שאלות, המצאנו תשובות, פגשנו אנשים חדשים, למדנו משחקים חדשים ממקומיים ועשינו טורניר.
איני יכול לחשוב על סיטואציה אחרת בה המשפחה שלנו היתה מרוויחה כל כך הרבה.
גם כשרטוב, הביחד עושה את העבודה
התגברות על הקושי
בכל טיול ארוך ישנה יציאה משמעותית מהשגרה. ולצאת מההרגלים ומאיזור הנוחות אינו דבר פשוט לאיש. לעתים הקושי הוא פיסי, ולעתים עקרו נפשי, אבל תמיד הוא נוכח. לא קל לישון במקומות בהם אין מים זורמים, או אין חשמל, או שיש חשמל, אבל רק בשעות זוגיות ולמשך עשר דקות. לא קל לנדוד בין מקומות שונים יום אחר יום, ולגלות שיעברו עוד כמה ימים עד המקלחת הבאה, כי קר מדי, ואין מים חמים. במיוחד אם את בת 17, ורגילה לטפח שיער. אבל גם מבוגרים יודו שקשה להפרד מהמיטה הרכה של הבית ולעבור למזרנים מפוקפקים, בחדרים שהמילה פינוק מעולם לא ביקרה בהם.
קשה גם ללכת הרבה. ולטפס שעות ארוכות. במיוחד אם אתה בן עשר. אבל גם מבוגרים יגלו שקשה מאוד ללכת בקור קיצוני, או לרדת 1600 מטר (בקווי גובה) בתור ארבע שעות. או ללכת למרות היבלות. טרק מציג קושי לא מבוטל. וטרק ארוך מציג קושי רב יותר.
אבל בצד הקושי, יש רווח עצום. הן בעצם ההתגברות, וביכולת לומר לעצמך, עשיתי את זה, גם אם אתה בן עשר, או חמש עשרה, או שבע עשרה או ארבעים פלוס. וגם בקבלת תמונת המציאות השלמה, שאינה תמיד מרוחה בחמאה ובריבה, ושהיא לעתים קשה ומתסכלת. אנחנו יודעים כעת מה זה טרק אמיתי, ואנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לו היטב. אנחנו למדנו על עצמנו הרבה. מהם רגעי הקושי והיאוש של כל אחד, ומהם רגעי התרוממות הרוח של כל אחת.
ללכת למרות שקשה, למרות שקר, למרות שעייפים, אבל לגלות שלמרות הקושי, ישנה הנאה גדולה, לאורך הדרך כולה.
חצי חיוך של סיפוק אחרי בוקר קשה של עליה ארוכה 
ללמוד לא לעשות
במהלך החודש לא רק טירקנו. גם לא עשינו כלום. כמעט שבוע שכבנו בערסלים על גדות אגם קסום, והשתדלנו מאוד לעשות מעט מאוד. לא ניסינו להספיק כלום. לא רצינו מאומה. איתמר גילה שיממה שלמה הוא לא זז מהמשבצת של מרפסת האוכל: ארוחת בוקר מול נוף האגם, אחריה משחק קלפים מתמשך, ארוחת צהריים באותו המקום, קריאה בספר בערסל כל הצהרים, ארוחת ערב, שיחות לילה. הולכים לישון. תענוג.
במציאות הישראלית הקודחת קשה מאוד לחשוב על הפסקה. על התענוג השקט שבבטלה. על העוצמה של אי העשייה. אבל ההרים והמים והירוק שמסביב איפשרו לנו טעימה קטנה מן השקט. על החיים של המקומיים, החיים את הרגע ואינם ממהרים, כך נדמה, לשום מקום. אף פעם. במקום אחד סביב אותו האגם הזמנו ארוחת בוקר רק בבוקר (ולא בערב לפני, כרגיל). היא הגיעה לקראת הצהרים. נותרנו רעבים וביקשנו עוד חביתה. אחרי ארבעים דקות בלבד היא הגיעה. חביתה, לא שקשוקה. כי לדברים יכול להיות קצב אחר, ושם ראינו דוגמא ומופת לקצב רגוע רגוע, איטי. מהיר כמו נשימות של אבן.
במקום אחר, בבוקר אחר, ביקשתי תה בחלב. ולקסמן חייך, והלך אל השכנה, שלוש ערוגות אורז מעליו, המגדלת צמוד לבית שלוש נקבות באפולו, וחיכה שהיא תסיים לחלוב אותן, וחזר עם פרצוף מחייך וכוס חלב טרי ומקציף. את התה הזה לקח יותר מחצי שעה להכין, אבל היה שווה כל רגע.
הלוואי שאלמד מזה עוד.
בדיוק ככה

פרופורציות
כמו פלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו, גם לנו יש בעצם הכל. מיטה וארון וכסא ומנורה. גם אצלנו, לכל ילד יש חדר, והחדרים מלאים ארונות והארונות מלאים בגדים, והבגדים מלאים מותגים. ובין לבין יש לנו עוד בלי סוף רכוש, וספרים, וצלחות, ותמונות, ושטיחים, וספות.
והנה פגשנו את העולם האחר, שהוא לא פחות אמיתי משלנו. את הזוג המקסים המארח אותנו בביתם, אך אין להם, ולעולם לא תהיה בו, מקלחת חמה. את הילד שפגשנו בדרך, לו יש זוג מכנסיים אחד וגם דרגש עץ אחד, אותו הוא חולק עם שלושה אחים ושני הורים, בצריף מט לפול, בישובון זעיר שהמרחק ממנו לכביש הקרוב ביותר הוא ארבעה ימי הליכה. אבל הוא גם שמח ומאושר והוא מגלגל לפניו בריצה חישוק המובל במוט. אולי הצעצוע היחיד שמעולם היה לו.
פגשנו מדריך טיולים ותיק ומנוסה, מצחיק ופיקח, בן 34 בסך הכל, שמעולם לא למד לקרוא ולכתוב. הוא יצא לפרנס את משפחתו ולשמש כפורטר מאז היה נער צעיר. ראינו נשים קשישות שעובדות מבוקר עד ערב בסחיבת בלוקים במעלה ההר או בהכנת בטון ופיצוח אבנים בפטיש חמישה קילו.
המציאות הזו זועקת מכל פינה. היופי והעוני. השקט והקושי. המעט והסיפוק. החוויה של התייר והמציאות העגומה של המקומי. מקבלים כאן פרופורציות אמר האחד בפרצוף מהורהר. אין להם תשתיות אמר השני. תחשוב שזה היה יכול להיות אנחנו אמרה אחותם. אין לי ספק שבחודש הזה הם למדו הרבה יותר ממה שהחסירו בבית הספר.
וגם אנחנו, אחרי חודש של צמצום ו"בית על הגב" מגלים מחדש את מה שכבר ידענו – שאפשר גם עם הרבה פחות. שאנו למעשה רק אוגרים ואוספים וצוברים וממלאים את החלל - שישנו רק בנפש. בלי סיבה. אפשר להפסיק לקנות. להפסיק לצבור חפצים, ולהחליף את המנגנון הכלכלי השחוק הזה בצבירת חוויות.


חודש של סקוואטים
בנפאל, כמו במזרח בכלל, וכמו בעולם כולו עד לא מזמן, אסלות הן מצרך נדיר המציאות. למה צריך אסלה כשאפשר לכרוע? שירותי "בול פגיעה" הם יותר הגייניים, יותר יעילים, וככל הנראה גם יותר בריאים. כמה שבועות בנפאל ירגילו כל אדם לעשות סקוואט עמוק מדי יום, גם אם הוא מבוגר מאוד, שרירי הרגליים שלו יהיו איתנים וארוכים. תחשבו על סבתא שלכם עושה סקוואט. יכולה? גם בלי להכיר אותה אני מהמר שלא. הסבתא הנפאלית יכולה גם יכולה לעשות סקוואט, ועצם השאלה תהיה לה מוזרה עד מאוד.
חודש של כריעות (או שפיפות, שזה השם הנכון לפי האקדמיה ללשון), הוא משהו שאפשר ליישם בחינם, ואפילו בלי לצאת מהבית. לא חייבים כרטיס טיסה לצד השני של העולם כדי לעשות משהו נכון, אבל לפעמים רק היציאה מהשגרה מאפשרת לנו את זאת.

טעמים חדשים
חודש לא בישלנו כלום. אני, שהאוכל מהווה מרכיב משמעותי בחיי היומיום, בעיסוק ובכתיבה שלי, הנחתי אותו לאחרים ולאחרות. הילדים שלי מעולם לא היו מפונקים באוכל, ועדיין, נדרש מהם להתאים את החיך ואת הלשון לטעמים היוצאים מן המטבח המקומי. ל veg curry שלעתים הוא חריף כאש ולעתים הוא מנומנם וחיוור. לדאל בהאט, המאכל הלאומי הנפאלי (קערה של אורז, תבשיל עדשים, תבשיל ירקות, חמוצים וקרקר דקיק. אפשר לקבל עוד ועוד תוספת כמה שרוצים עד ששבעים. כל מקום והדאל בהאט שלו, כל אישה וסגנונה שלה. לעתים הוא מקדיח, לעתים הוא מדהים. תמיד הוא משביע). לדגי האגם המקומיים. לתה המסאלה החריף, לחמאת היאק המלוחה, לחלב ההרים עז הטעם, ובעיקר, לאוכל אחר, לא "שלנו". כזה שמתבשל במטבחים פתוחים על כירת עצים, המלא טעמי עשן, וחיוכים של נשות ההרים הקשוחות, המתפלאות לראות את הזר המציץ לתבשיל ומרים את המכסה ומלבה את האש.

פשוט. טעים. קדמוני.
וזוהי רק רשימה חלקית וראשונה...

אבל בסוף צריך היה להפרד מההימלאיה לשלום

אז מה אתם חושבים? האם הייתם יכולים להתנתק כך לחודש? היכן הייתם בוחרים לעשות זאת?
ספרו בתגובות ושתפו במחשבות.
התגעגעתי.

By מר קדמוני with 7 comments

שבע סיבות טובות לצאת להרים

אתמול

שלום יקירים ויקירות
אולי שאלתם את עצמכם לאן נעלמתי - כי לא פרסמתי כבר פוסט הגון לשמו כבר כמה זמן. אז זהו, שיש פי סיבה טובה באמת, ועמכם הסליחה, אבל אני בחופשה.
לא סתם חופשה אלא 17 יום בפירינאים הספרדיים (וקצת בצד הצרפתי שלהם גם). אז או שאני משוטט בהרים שם אין חיבוריות אינטרנט או שאני מתפרק מעייפות בערב במלון, וגם שם בדרך כלל האינטרנט לא משהו. ככה זה בהרים. בייסיק אונלי.
אבל ניצלתי את הזמן כדי להרהר ולשוח עם משפחתי מדוע כדאי לצאת לטיול כזה בהרים, אז יחד, במאמץ מנטלי משפחתי משותף, הגדרנו עשר נקודות מרכזיות כיתרונות לטיול הרים אמיתי.
בגלל שהדברים נחשבו, נהגו ונאמרו בזמן הליכה עם תרמיל די כבד על הגב, גם של הילדים, אולי היינו מעט משוחדים.

  • כי זה טוב לנפש. ההרים ממלאים לך את הנפש שמחה ושקט, צלילות וענווה. ההרים עונים לך בדממה ומעניקים מרחבים עצומים ומשהו ראשוני וטבעי לתחושת הקיום הבסיסית ביותר שלנו. אני לא יודע איך זה עובד אבל זה עובד היטב. טיפסת יום שלם על הר, טיפסת כמה דרגות של אושר גם בנפש שלך.
  • כי זה מעולה לכושר הגופני: אין פעילות טבעית יותר, ראשונית יותר ובריאה יותר מהליכה עם תרמיל. לא חובה המקל. מכף רגל ועד קודקוד אין איבר שאינו משתתף במאמץ, הריאות שורקות בעליות, הכתפיים מועמסות ציוד ומשקל, הרגליים משתרגות והגוף כולו אומר שירה. 
  • כי זה נכון להתנתק מהאינטרנט. ומהטלפון. בהרים ברוב הזמן אין קליטה סלולרית. השארתי בכלל את הטלפון ברכב. אין אינטרנט. אין תקשורת. אין פייסבוק לילדים ואין whatsup ואין סמסים ואין כלום. יש שקט. יש את הכאן והעכשיו והמסביב והילדים והמבוגרים נאלצים בעל כורחם להיות חלק ממנו. דיאטת אינטרנט קוראת לזה המתבגרת שלי. היא צודקת. היא אפילו אמרה לי "אבא, יש בזה משהו טוב להתנתק קצת" ואני מדבר על מישהי ששתי דקות בלי עדכון ווטסאפ והיא כבר בחרדות קיומיות. הדיאטה הזו מנצחת.
  • כי זה מעולה למשפחה. נוסעים הרבה שעות יחד. סוחבים תרמילים כבדים. חולקים את כל הארוחות, הנופים, החוויות, הקשיים וההנאות. 24 שעות יחד, שבעה ימים בשבוע, עד שהחופש ייגמר. האחים הם רק זה עם זה וזו. אין חברים, אין טלפונים - רק המשפחה הגרעינית. וזה עושה טוב. בני הצעיר אמר" זמן איכות של המשפחה". אמר וצדק.
  • כי לומדים דברים חדשים. גיאולוגיה. ופריחה. ובעלי חיים. ונופים. ומפות. והתמצאות. ולהגיד שלום בספרדית. ולקרוא מצפן. ולארוז. ולהכין ארוחות בשטח. וחולשות וחוזקות זה של זה. ועוד. שיוצאים למסע לעולם לא יודעים מה נגלה בדרך. 
  • כי אי אפשר לסבול את החום-לחות של אוגוסט בארץ. זה נשמע קצת פלצני אבל יש בזה משהו. בהרים נעים כל ערב ויש קרירות אמיתית ורוח בראשית נושבת במדרונות. 
  • כי חיים פעם אחת. נכון, טרקים של ממש בהרים אמיתיים יש בעיקר בחוץ לארץ, וכל חופשה בחו"ל עולה כסף רב, אבל היי, חיים פעם אחת, וההוצאה היא אמנם עניין של מותרות אך גם של סדרי עדיפויות. אנו החלטנו כבר מזמן שבמקום לשפץ את הבית אנו משקיעים את הכסף בחוויות. הבית יחכה ובינתיים הקירות לא מתמוטטים עלינו, אז נחכה עם הצבע והרמונט של המטבח עוד כמה שנים (סורי, מותק). אפשר ונכון להקדיש כסף לחופש, ועוד יותר, לצבירת חוויות משפחתיות משמעותיות.
זהו, אני כאן עוד שבועיים לפחות, ומקווה לפרסם עוד קצת אבל בינתיים אני בעיקר עסוק בצבור חוויות וקילומטרים של הליכה משפחתית (עד כה באיגואס טורטס, פארק מדהים). 
שבוע טוב, וצאו קצת החוצה. יהיה כיף.

By מר קדמוני with 7 comments

איזה שינוי חברתי יכול אדם בודד לעשות


שבוע שורשים בגרמניה מעולם לא היה עמוס יותר ועכשיו אני נושם אויר טרי של ארץ ישראל. אמנם חם והביל כאן הרבה יותר אבל לפחות פה לא מעופפים השדים של העבר ורוחות הרפאים נסתרות מהעין. אז כל עוד המראות והחוויות עדיין טריות בראשי, אשתף בעוד מחשבה אחת אחרונה בנושא. ברשותכם. 
הדור הגרמני שלאחר מלחמת העולם השניה העמיד פס עבה ואטום כלפי העבר והמשיך בחייו. פעילות ההנצחה הלאומית של גרמניה כלפי העם היהודי החלה עשרות שנים מאוחר יותר, רק אחרי שהאנשים אזרחי גרמניה יכלו להתחיל להתמודד "באמת" עם ההיסטוריה המשפחתית והאישית שלהם, ממרחק הזמן והשנים. 
כאן נכנסת שוב לתמונה סבתא שלי.
היא עזבה את גרמניה בבוקרו של ליל הבדולח, בנובמבר 1938, בדרכון עליו מוטבעת J אדומה מעל צלב קרס מכונף ובתוספת "סרטיפיקט" בכתב יד האומר שלעולם לא תוכל לחזור לגרמניה. היא היתה נערה צעירה והגיעה לכאן לגמרי לבדה. שמונה אחים והורים נשארו מאחור. היא החליטה שלעולם לא תדבר עוד גרמנית.
פאסט פורוורד 50 שנה.
סבתא שלי נהייתה כבר ד"ר לחינוך בבר אילן (בגרות היא השלימה רק בגיל 47, וזה לא הפריע לה להפוך בסופו של דבר לפרופסור באקדמיה) והגרמנים שלחו לה בקשה להגיע לאוניברסיטה של המבורג, עיר הולדתה, לדיון בזכרו של אביה, שהיה הרב הראשי של המבורג, אחרון רבני גרמניה ושנרצח עם רוב משפחתו אחרי שגורש ליערות ריגה.
היא התלבטה אבל החליטה להגיע.
ואז, בבת אחת הסכר נפרץ. הגרמנית חזרה, המראות חזרו, והמעיין החל להתגבר. בגיל 65 היא החליטה להקדיש את חייה ליצירת שינוי בעיר הולדתה הגרמנית וליצור זכרון חי של משפחתה דווקא שם. היא החלה לכתוב כאחוזת דיבוק מאמרים וספרים בגרמנית על משפחתה והקהילה והסביבה בה היא גדלה. והחלה לנסוע כדבר שבשגרה לגרמניה, ולארגן ימי עיון, כנסים, כיכרות עיר, לוחות זכרון, אירועים רשמיים, תוכניות חינוך בבתי הספר, ועוד ועוד - הכל כדי ליצור שינוי של הזכרון הקולקטיבי של המבורג.
מאז עברו 25 שנים של עשייה, וכאמור, היא עכשיו בת 90, ובשיא המרץ.
אחרי 25 שנים אפשר להתבונן במה שהתרחש במציאות כתוצאה מעבודתה. 
השבוע שוחחתי עם הרבה מאוד גרמנים, תושבים מקומיים בהמבורג וכולם כלל לא יהודים, שבאו לחלוק לה כבוד, וששיקפו עבורי את המשמעות של עבודתה. אתה מתבונן מהצד ומתקשה להאמין. אישה קטנה שאיש לא מכיר בארץ, והנה מחכים לה בשדה התעופה מעריצים ועיתונאי, מארגנים לה מסיבת יום הולדת עם יו"ר הפרלמנט, כתבות בעיתון, הזמנה למושל (שהתנצל שלא יכל להגיע למסיבה), אנשים עומדים שתחתום להם על ספר ובכל מקום יש סביבה באזז של סלבריטאים. הזוי. שאלתי אותם, למה באתם? מה העניין?
אמרו לי: סבתא שלך גרמה לי להתחבר מחדש להיסטוריה שלי.
אמרו לי: המשפחה של סבתא שלך גרה שני בתים מהבית שלי, ואיפה שעמד בית הכנסת של אבא שלה, שנשרף בליל הבדולח, היה כל השנים שאחרי המלחמה פשוט מגרש חניה, ועכשיו, בזכות פעולתה, זו כיכר זכרון. 
אמרו לי: אתה לא מבין שעבורנו היא מסמלת את היכולת לסלוח, לדבר, לתקשר ולהתמודד. עם עצמנו. עם העבר. איתכם. 
אמרו לי: היא רק אישה אחת, אבל עבורנו היא יצרה שינוי אישי ושינוי חברתי של ממש. אני הולך היום ברחוב בו אני גר ומתייחס אליו עכשיו אחרת. 
אמרו לי: אנו פועלים שממשלת גרמניה תזמין אותה רשמית לחזור ולגור בגרמניה אחרי שגירשה אותה ממנה. אנחנו מבינים שהיא לא תסכים, אבל העובדה שאנחנו לא מסוגלים לבקש את זה ממנה, מוכיחה שאנחנו הגרמנים עדיין מפחדים להודות. 

כנגד כל הסיכויים, ממרחק הזמן והגיאוגרפיה, בלי מימון ובלי כח, רק עם חיוך ואופטימיות ללא קץ, היא מפלסת לה דרך וקונה לה מעריצים בלשכות הבכירים המקומיים, בעיתונות, באקדמיה, ובקרב האנשים הפשוטים של הרחוב, שקנו וקראו את הספר שלה (שאני לא קראתי, כי הוא בגרמנית ואין תרגום). שם היא הפכה לסמל, כאן היא רק סבתא.
היא מייצרת שינוי תודעתי ואמיתי כאן ועכשיו. 

עמדתי ולמדתי על כוחו של הפרט ואמונתו. 
על היכולת ליצור ולהוביל שינוי חברתי.
נחישות, התמדה, אמונה.
והלוואי שאלמד גם אני.

By מר קדמוני with 18 comments

ארוחת ערב של ייקים אמיתיים מהסגנון הישן

אני לא יודע מה אתכם השבוע, אבל אני בהמבורג. גרמניה. עיר נמל.
את הפרטים בפעם אחרת, נספר רק בתמצית שאני כאן במשימה משפחתית-אישית-היסטורית-אקדמאית. זוכרים את סבתא שלי? אז אני, בת דודתי ושני ילדי הגדולים מלווים אותה במסעה לעיר הולדתה, המבורג. הזמינו אותה לכאן לכבוד יום הולדתה ה90.
מכל מקום, אמש היינו מלוויה בארוחת ערב ביתית של האגודה האקדמאית ע"ש יוסף קרליבך (=אבא של סבתא שלי), במטרה לתכנן יחד (יחד = סבתא שלי ועוד ששה פרופסורים) את הכנס האקדמאי הבא ע"ש יוסף קרליבך שיערך באוקטובר. מלאה תוכניות כרימון סבתא שלי.

האירוח היה בדירתם של ברברה ומיכאל ווגל, שופט בדימוס ופרופסורית להיסטוריה, באחת השכונות היותר "ה" בהמבורג. היה משעשע, מוזר ומעניין, אבל בעיקר רציתי לספר כאן בעיקר על התקרובת. עכשיו כאן ערבי אביב קרירים וצלולים ולכן המארחים הכינו ארוחת ערב ש (1) מתאימה לעונה (2) מתאימה לאירוח יהודים (3) קלה, כי זו ישיבת עבודה (4) בריאה (5) בסטייל מתאים.
אז באמת היתה פשוט אחלה ארוחת אביב קלה, ואני החלטתי שאאמץ את זה בהזדמנות הקרובה שיהיה אצלי בבית חוג פרופסורים בחליפות. הנה מה יש על השולחן.


קערת ירקות ודגים: אוקיי, זה באמת נשמע מוזר אבל זה היה מעולה. מדובר בקערה גדולה (האליפסה הגבוהה במרכז השולחן) שיש בה כל טוב: עלי סלק, צנוניות, אבוקדו, סלק, פטריות, קולורבי (ועוד מלא ירקות שאני לא משחזר), וגם חתיכות סלמון מעושן, חתיכות מקרל מעושן וחתיכת פורל מעושן. לא מעורבב אלא מפוזר חלקים חלקים סביב. זה פשוט ארוחה שלמה יפה וקדמונית לגמרי.
קערת תותים ואספרגוס: אוקיי, זה נשמע מוזר יותר, אבל טעים מאוד. תותים חצויים לשניים ואספרגוס קצוצים לחתיכות של 2-3 ס"מ, מעורבבים ברוטב של שמן וחרדל. משהו.
קערת תותים, קערת מלונים: פשוט, בסיסי וכיף כנשנוש.
חוץ מזה עוד חמאה, מעט מאוד לחם, וגם הוא היה שיפון מלא, ויין רוזה קר. ובהמשך הוגשה גם צלחת ענקית של גבינות קשות ואיכותיות.
זהו. מעט מאוד פרטים, אבל הרבה ריח של אריסטוקרטיה.


כשהפרופסורים הפליגו למחוזות אחרים, אנחנו השתעשענו בספרייה.

By מר קדמוני with 9 comments

איך עושים ליל סדר לשבעים איש? ומה זה אומר על השבט כולו?

השנה זכיתי לליל סדר מיוחד.
נכון, תמיד יש משפחתולוגיות בלילותסדר, אבל השנה השבט המורחב שלי החליט לעשות את הסדר יחד. ממש יחד. מבוקר יום שישי עד צהרי יום ראשון. רצוף. כולם כולם.
אחד הדברים המרכזיים שאבדו לאדם בעידן המודרני הוא המשפחתיות והשבטיות. העולם המודרני הוא עולם של יחידים ותאים משפחתיים אורגניים קטנים ומנותקים זה מזה, וה"שבט", המשפחה המורחבת, הולכת ונמוגה. האיחודים הכפויים של המשפחתולוגיה הם על פי רוב קצרים, שטוחים ומלאים במריבות. אבל לנפש האנושית שעוצבה במשך אינספור דורות, השבט הוא חלק בלתי נפרד ויסודי. לאדם מודרני קל לצאת מהשבט, אבל קשה להוציא את השבט מתוך האדם.
הוכחה חלקית לכך היא סוף השבוע האחרון.
לפחות אצלנו במשפחה, יש שבט. אמיתי. פועם. אנשים שונים, דעות שונות, מגזרים שונים, אבל כולם מרגישים שבט אחד.
אנחנו 14 בני דודים, כמעט כולם נשואים. כמעט לכל הנשואים יש ילדים. כמעט לכל הנשואים בעלי הילדים יש שלושה ילדים. וכולנו ילדים, נכדים ונינים של סבתא אחת, בת 90 וקצת, פרופסור מרים גיליס קרליבך בשבילכם וסבתי בשבילי. קטנטנה כמו מיניאטורה וחדה כמו תער.


בליל סדר המורחב הזה, כולם באו והתקבצו מכל הארץ לרמת הגולן (יוסי אירח את כולנו אצלו. הוא תמיד מארח מכל הלב וכיד המלך, גם אם זה מיליון אחיינים וקרובים מעצבנים). כולם יחד וכל אחד לחוד החליטו לבוא מוקדם בשישי ולהשאר עד לראשון. אני לא בטוח שזה היה דווקא מטעמי דת ומצפון דווקא אלא מטעמי נפש ושבט. כולם רצו להרגיש חלק. זה הרגיש לכולם הכי נכון.
אז הפוסט הזה לא יעסוק במהו שבט ומהי מהותו, אבל יתן לכם תחושה (אולי) שגם הכנות יכולות להיות אירוע משפחתי ואולי נפזר כמה מתכונים לאורך הדרך. היו יותר מדי דברים טעימים בחג הזה כדי להכנס בפוסט אחד. ליל הסדר הזה יכול להחזיק בלוג, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
כדי לארגן את ליל הסדר, ראשית חכמה, בבוקר יום שישי, נפגשו זקני השבט (ארבעת הבנים) להחלטה סופית על מתכונים אחרונים, בישולים של בוקר החג, אחריות ופומפיות.

אפרופו פומפיות, אחריות כבדה היא להכין את המרור. אצל רוב העדות אוכלים עלה חסה סתמי בתור מרור. אצל הייקים, שזה אנחנו (או לפחות הרוב), אוכלים חזרת מגורדת דק דק. מי שגרד פעם בצל, יודע שדומעים. מי שגרד פעם חזרת, יודע שזה דומה לניתוח מוח ללא הרדמה. סינר מסביב לפרצוף מקל מעט, אבל עדיין משימה לא קלה.
חזרת משודרגת פלוס פלוס תהיה עם אבוקדו! חזרת מעולה תמיד עם סלק. וחזרת טובה תמיד כשלעצמה, רק לא לשכוח לאטום את הקופסה שלה היטב היטב, אחרת החריפות מתפוגגת מהר מאוד.


  במטבח הענקי והמצוחצח של גיליס, כולם נרתמו לעבודה. שפתו, שפכו, קצצו, ערבלו, סננו, בישלו, הקפיצו, הרתיחו, אפו, צלו, תיבלו, ייבשו חסה ושטפו כלים.




וז'אן הכין קרפצ'יו סלמון כבוש. וזה היה פיגוז.
בסכין גדולה וחדה הוא חתך פילה סלמון טרי טרי לאכסונים דקיקים דקיקים. את הפרוסות הוא הניח בקופסה ועל כל שכבה זילף לימון טרי, שכבת מלח גס עם פלפל שחור, שמן זית ושמיר קצוץ. כך שכבה אחר שכבה בסבלנות אין קץ. היה שווה לחכות, ושווה לכם לנסות בבית. 


בינתיים בקצביה סטייקים עסיסיים של אנטריקוט יצאו לדרך (בתמונה, נאגלה אחת של שבעה קילו. היו שתי נאגלות. לא צריך להיות מומחה כדי לראות בעין את איכות הבשר).

 ובשר כתף משוייש שבושל מבעוד יום נחתך לפרוסות (משהו כמו שבעה קילו).

את פרוסות הכתף הניחו בתבנית ויצקו מעל רוטב עשיר על בסיס חלב קוקוס, כוסברה ופלפלים. והופ לתנור לסיבוב חימום נוסף ממש לפני החג. רך רך רך.
בתבנית ליד שוכבים להם שני פילה סלמון, ומעליהם רוטב של בצל, עגבניות ועשבי תיבול. אחרי הבישול הוא יצא מהרוטב הזה ונכנס בהגשה לרוטב של פטריות, עגבניות ובצל.  מעלף.

במקביל ראובן הכין במחבת רוטב ש"כ (שירות כללי). המון שמן זית, שיני שום שלמות, יין אדום וסילאן והופ'סלה, נהיתה לנו מחבת רוחשת אש, בכלל בלי להתכוון.

 את הרוטב הטוב הזה הוא יצק על הסטייקים שראינו קודם ושהוכנו מראש לטובת ארוחת הצהרים של יום המחרת. כדי לקבל פרופורציות של כמות, בחג הזה ירדו על עשרות רבות של סטייקים של אנטריקוט, בעיקר כנשנוש ארוחת צהרים, לא כחלק מהבשר לסדר...

על הגריל בינתיים טוגנו רצועות כבד בקר ואח"כ הן נקצצו ונטחנו יחד עם בצל וביצים ושני טון פלפל שחור גרוס, וליטר שמן זית ויצא סלט כבד אמיתי ונהדר.

בעוד הנכדים עורכים את השולחנות

לי נתנו משימה רגישה ועתירת אחריות: הרוספטביף. נתח סינטה עבה ויפה נכנס לתבנית (האמת שהיו שני נתחים ושתי תבניות. הנתח האחד 3.6 ק"ג, והשני 2.6 ק"ג). את הנתח מעסים היטב בשמן זית סביב סביב ודואגים שהוא ירדם אחרי המסג'. את השומן של הסינטה משאירים לכוון מעלה. מעל מפזרים המון פלפל שחור גרוס (כשאני אומר המון, אני מתכוון להמון. לשכבה רצופה ועבה של פלפל שחור). מעל מפזרים תערובת עשבי תיבול טריים  - כאן היו מרווה, קורנית, רוזמרין - כל העלים להם יש גבעול עיצי).
את הסינטה מכניסים לתנור חם, וכאן מתחיל המדע. לפי משקל הנתח צריך לחשב כמה זמן הוא צריך להיות בתנור. ועוד יותר טוב, לקנות מדחום לבשר שמגלה לכם בדיוק מתי פנים הנתח מגיע ל 60 מעלות, שזה אומר שהוא מוכן לכם.

 (בחייאת, הקליקו להגדיל). תאמינו לי, אחרי כמעט שעתיים בתנור יצא רוסטביף מארץ האגדות.

נו, חלק מהשבט היה עסוק גם בלשטוף כלים (מימין זה עוזי, מהמטבח הפלשתינאי של עוזי)
 או להנות מהחיים

כמו שאתם רואים, אין אף תמונה של המנות המוכנות מליל הסדר, אבל מה זה חשוב, העיקר התהליך.

ואם אתם כבר מתעניינים, אז הנה השבט כולו:

אז עד שנה הבאה,
שיהיה לכולנו חג שמח ושבטי!


(ואת התמונות המעולות צילם אחי הצלם והמוכשר, עומר)

By מר קדמוני with 5 comments