אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

להתראות אחרי החגים

כבר חצי שנה שאני מתכנן את הפוסט הזה, וכבר ידעתי בדיוק מה אכתוב בו,
והנה, הכל התהפך לי אתמול.

*****

שלום,
אני נוסעת,
אני לא צריכה שתחפשו אותי,
הלאה.

כך כתב חנוך לוין פעם מזמן, ואני מזדהה מאוד.
חזרתי שלשום משבוע וחצי בדרום אפריקה, שם הזדמן לי לעשות ספארי ולראות אריות ופילים וקרנפים וזברות ובעיקר לחוש מרחבים וטבע של פעם. אבל זה היה בקטנה ובעיקר בענייני עבודה.
ביום ראשון הקרוב, ה 21 לספטמבר, לעומת זאת, אני ממריא רחוק מכאן. באמת רחוק ובאמת להרבה זמן.
לפני חצי שנה רכשנו כרטיסים לנפאל, לכל המשפחה: היא, אני, ושלושת הצאצאים.
המטרה: סובב אנאפורנה. טרק מפורסם של כשבועיים-שלושה, הסובב את רכס האנאפורנה שבנפאל. כעשרה קילומטרים בכל יום, הציוד על הגב (שלנו ושל הפורטרים), בלי טלפונים, בלי מיילים, בלי אינטרנט, בלי ציוויליזציה.
רק אנחנו וההרים.
והשקט.
חודש מלא בדיוק של זעה ושל נופים ושל שלווה שרק ההרים הגדולים באמת יודעים לספק.
וכבר יש תכנית מסודרת, ומקלות הליכה, ונעליים אטומות למים חדשות לילדים, ותיקי 70 ליטר, ובטרייה ספייר למצלמה.
ובעיקר, יש כבר ציפייה.
החודש הזה הוא ההפסקה המתוכננת הארוכה ביותר שלקחתי עד היום ממירוץ החיים.
בלי עבודה בכלל.
בלי פוסטים.
בלי פייסבוק.
בלי תשובות למיילים (סורי).
בלי הרצאות.
פשוט ללכת. כי אני בטוח שתחכו לי כאן גם כשאחזור.
ביום ראשון אני נוסע.
יאללה בי ושנה טובה!
זזתי.
חוזר בסוף אוקטובר.
אני נוסע. נתראה אחרי החגים.



********
ועכשיו לפוסט שאני כותב כעת, לא זה שתכננתי כבר שישה חודשים.

אמש, בערך בשמונה בערב, קיבלתי סמס מהבת שלי, השמיניסטית: "אבא, בא לקחת אותי דחוף מהחוג בלט. נפלתי על הברך".
הגעתי. ראיתי ברך נפוחה וילדה אחת מבואסת ואדומת עיניים. סחיבת פצוע עד לאוטו, עצירה בתחנת דלק לקנות שק קרח, והביתה. לא יכולה לדרוך על הרגל בכלל. יכולה לכופף. יכולה ליישר.
הבוקר נסענו לרפואה דחופה ולאורתופד.
החדשות הטובות: לא נראה כמו קרע במיניסקוס אלא יותר כמו נקע כואב. תחבושת. שבועיים מנוחה. אולי יעבור תוך עשרה ימים אפילו.

החדשות הרעות: לא. סביר שאי אפשר יהיה לעשות את הטרק המתוכנן. לא בנפאל וגם לא בכרמל.
החדשות הישנות: הטיסה עדיין ממריאה ביום ראשון הקרוב. ונפאל עדיין נמצאת בהרים.
אבל אנחנו בספק רב אם אפשר ואם נכון למתוח את הקפיץ כי אף אחד לא יודע לומר לנו מה יקרה אחרי יום הליכה בהרים. או אחרי יומיים. או שלושה. אז אחרי שהסדרנו נשימה וניסינו לראות את הטוב (הרגל עדיין מחוברת!), עשינו מעט חושבים:
לבטל? רע לנשמה ולנפש כי אנחנו כבר רגשית לא כאן.
לדחות? לא מתחשק בכלל וזה גם יעלה לנו הון.
לעשות כמתוכנן? ואם נתקע באמצע ההרים עם מתבגרת דואבת. נשמע קצת חסר אחריות.
ואולי נשאר בהודו??
כי את כרטיס הטיסה לנפאל קנינו מדלהי-קטמנדו, וכמעט-במקרה עשינו גם ככה ויזה להודו (כי הם לא הסכימו לעשות ויזת מעבר בלבד, כי אנחנו לחודש שלם), אז אולי פשוט נשאר בהודו (ונפסיד את כרטיס ההמשך לקטמנדו), ונעשה חודש טיול "רגוע" כלומר ללא טרקים (או לפחות, לא טרק אנאפורנה עצבני אלא יום יומיים לפי המרגש ומצב הברך), משהו נודד בצפון הודו? רישיקש ודרהמסאלה וארמיצר ומנלי? ואולי דווקא חודש רגוע של ממש באיזור גואה? (כי הטיסה עוצרת במומבאי, אז אפשר לברוח).
ואולי לנפאל בכל זאת? משהו רגוע ופשוט לנשום אויר הרים בלי טיולים, מעין התבטלות של חודש ואולי קצת טרקים ככל שתתיר לנו הברך?

החיים מלמדים אותנו (שוב) שאנו שולטים מעט מאוד בתוכניות שלנו.
"מנטש טרעכט און גוט לאכט" אומר הפתגם האידי (האדם עובד ואלוהים צוחק).
ואנחנו יכולים לבחור להתאס מזה רצח, ואנו גם יכולים לנסות לזהות משהו טוב שמבליח מתוך האכזבה.
לא קל, אבל הוא בטח שם.

אז כך או אחרת, אנחנו ממריאים בעוד שלושה ימים כדי להתראות כאן בחזרה רק אחרי החגים.
ואולי רק כשנהיה באוויר נחליט מה הלאה ואיזה יעד יקבל אותנו לבסוף.
מה אתם אומרים?

By מר קדמוני with 14 comments

למה ומהי תזונה קדמונית - ראיון חדש ברדיו מהות החיים

החל מהשבוע מתחילה תכנית רדיו חדשה ויומית בערוץ "מהות החיים" (תחנת רדיו המשודרת רק באינטרנט), ובה ראיונות בני 12 דקות בדיוק שעורכת מיטל שרון.
אז גם עבדכם התראיין, ואוטוטו זה גם ישודר: לקראת ראש השנה, ב 23 לספטמבר ב09:00 בבוקר.
ובינתיים, כדי לא להחזיק איש במתח, אספר כי הראיון התנהל ברוח טובה, כראוי לאכסניה, והמראיינת היתה לבבית ועניינית, ובכלל, חשתי שיש מרחב לדיון, גם אם הוא נותר קצר.
למרות שהתכנית עדיין לא שודרה, אתם יכולים כעת לשמוע אותה כבר כעת, שבועיים לפני כל אחד אחר!



אהבתם?
תרגישו חופשי לשתף בשלל הערוצים הדיגיטליים. אפשר גם עם גלויה.


By מר קדמוני with 1 comment

ד"ר ג'ייקל ומיסטר פייסבוק


כולנו מכירים אותם,
כולנו יכולים בקלות לחשוב על כמה וכמה כאלה, שאנו מכירים מקרוב,
וכולנו גם קצת מתוסכלים מהם.
כי לכל אחד מאיתנו יש חבר או חברה, שהפך לאחרונה מד"ר גייקל למיסטר הייד.

מכירים גם?
את החבר החייכן והביישן שמפרסם פורנו בקבוצת הווטסאפ של החבר'ה, את השכנה המופנמת שעשתה לך friend בפייסבוק ופתאום אתה רואה את כל עלילותיה ומשובותיה בעיר הגדולה, תרצה או לא תרצה, את החבר מהמילואים שמציע בוקר אחד לערוף מישהו, ואת בן הדוד השני, השקט, שבחיים לא דיברנו איתו יותר מ"שלום שלום" באירועים משפחתיים, ופתאום הוא מתגלה באלף צבעים וקולות ותיכף משתלט לך על המרחב הקיברנטי.
אתה חושב שאתה מכיר אדם אחד ואתה פוגש אותו ברחוב או במשרד או בבית הקפה, נינוח, ולפתע בערב, כשהשחקים יורדים, אתה שוב פוגש אותו או אותה, אבל הפעם זה "רק" וירטואלית, והנה ניצב לפניך אדם אחר. והנה הוא הפך מוחצן, גס, אלים, קיצוני, חסר סובלנות. אתה משפשף את העיניים ומתקשה להאמין.
אימא'לה,
האם אני אשכרה חבר של הבחור הזה שמת להרביץ למפגינים?
האם אני באמת חברה של זו ששורפת המועדונים ומקללת שוטרים בשם שחרור בעלי החיים?
האם אני מכירה מקרוב את מנסח ססמאות האימה ?
ואת מפיץ סרטוני הסנאף?
ואת הקטגור והשופט והתליין של הגנרל ושל הפוליטיקאי?
ואת המנבל והמקלל והכועס והמחרף והמגדף?
מי הם?
ובעיקר, אולי גם אני כזה?

את כל אותם אנשים הרשתות החברתיות שיחררו מאיזה כלא של שתיקה והם עברו מקצה אחד של הסקאלה לקצה השני, וכל מה שהיה פנימי ונחבא ושקט ועדין, יוצא בשצף קצף ובתמונות נועזות ובמילים חריפות ופתאום גור המחמד הופך לחיית טרף של הרשת החברתית. ובלי שנזהר נמצא גם אנחנו את עצמנו שם, ובקלות.

אין חדש שהרשתות החברתיות הפכו את הפרטי לציבורי ואת אלבום התמונות האישי למשהו שנמדד בכמות הלייקים שלו. לשינוי הזה כבר השכלנו והתרגלנו מזמן. ודומני שאין מה להלחם בזה. זהו חלק משינוי תרבותי עמוק ובו חלק מהמחיצות והסודיות בין אנשים נופלות אבל בו בזמן נבנות מחיצות חדשות, גבוהות יותר. בעולם הסופר מודרני ומנוכר שלנו, אנשים לא ידעו מי השכנה בדלת ממול, ויגבילו את האינטראקציה הממשית שלהם למינימום, אבל במקביל הם יכולים להיות "חברים הכי טובים" של מאות ואלפים חברים שמעולם לא פגשו ולא ראו ולתקשר עמם ללא הרף, 24 על 7. בפייסבוק הם יגלו לך, ולעולם כולו, שהם מצביעים לעלה ירוק, יש להם כרטיס מועדון למרתף האימה ולחופשות הם יוצאים לכפר הנודיסטי של הולנד. לפחות משם הם לא העלו תמונות. עדיין. מוזר אבל זה מה שקורה.

המערך החברתי עובר טלטלה עצומה והחוקים של הפרט, המעגל הקרוב, המעגל השני והמעגלים הרחוקים יותר, כולם מתערבבים זה בזה, ובמהומה החדשה לא מעט מאיתנו הולכים לאיבוד. ההיררכיה אבדה ובמקומה נולד עולם שטוח ומקושר, רשת עצבית חשופה של סטטוסים ושל תמונות ומילים, והמידע זורם ושוצף ואינך יודע מהיכן הגיע והיכן יעצור. אבל עמוק במוחנו הסדר הישן עדיין קיים, ואז אנחנו שוכחים כי ברשת, החוקים של העולם הישן לא תקפים עוד. לדוגמא, זה אולי בסדר לכתוב לחבר הכי טוב שלי "אתה אידיוט". הוא יצחק ויכתוב לי "הכל למדתי ממך". אבל חבר של החבר שלי, שגם הוא בעצם חבר שלי, עלול שלא להבין דיאלוג שכזה. וחבר של החבר של החבר יסיק מזה שאני עם אופי מסוים, ויכתוב את זה אצלו, ואצל ההיא או ההוא, וכמו ב"טלפון שבור" משחק ילדותינו הנשכחת, אנו מגלים כי המסר והנמען לעולם אינם נפגשים. במרחב של הפייסבוק ושל הווטסאפ כל החברים והמכרים והידידים והאנונימים האחרים, נמצאים כולם באותה השורה ממש וקוראים את אותו המידע  באותה המהירות, אבל מסיקים כל אחד את מסקנותיו שלו. או שלה.
ואז היא נעלבת, והוא חוסם, וההיא נעלמת והרביעי מחזיר מלחמה שערה.

הבעיה העקרית היא שהחיים האמיתיים מעולם לא נעצרו. אנו עדיין קיימים ופועלים (גם) במציאות, והרבה פעמים אנחנו נראים שונה מאוד מתמונת הפרופיל-פה-ברווז שיש בפייסבוק, ויש לנו העדפות אחרות, וחברים אחרים, וגישה אחרת לניסוח מילים ומשפטים. הנה כמה רעיונות וכוונים כיצד לא ניפול בפח. אתם ואני.

לא נכתוב מה שלא היינו אומרים בקול רם
חיים ומוות ביד הלשון אמרו פעם, והיום היו אומרים, "בקצה המקלדת". קל כל כך לכתוב משהו שנון לאללה, חריף ומהדהד, וקולע בול. אבל, וזה אבל גדול, האם הייתם אומרים את זה בקול רם בכיכר העיר או שרק החשכה שבחדר מעודדת אתכם לצעוק למקלדת את מה שבחיים לא הייתם אומרים למישהו אחר? בואו נעצור רגע לפני שאנו שלוחצים על האנטר. רק לשניה.

לא נשפוט אחרים על סמך משפט אחד
כשאתם קוראים את מה שהוא כתב אתם מבינים ללא ספק שהוא חתיכת אידיוט. ואז מגיבים. או מספרים לאחרים. או צוחקים. ולפעמים זה מתאים ולפעמים זה רק המיסטר הייד הפנימי שלנו, שמרים לרגע את הראש ומוציא מאיתנו את הרוע ואת חוסר הסובלנות והסבלנות ואת השיפוטיות למשהו שבכלל לא כזה. נניח שהיינו יושבים איתו באותו החדר במשרד והוא היה אומר את המשפט האומלל הזה, שאנו רואים כעת שהוא שיחרר כסטטוס. האם גם אז היינו נופלים עליו כמו פטיש, ללא רחם?

לא נאמין בקלות
כולנו קראנו: המלצר ההוא קילל חיילים. הנהג ההוא לא עצר לאתיופית. הגברת המגונדרת היא בעצם טרולית מרושעת. נכון. לפעמים זה הסיפור כולו, כי יש שם בחוץ אנשים רעים ממש, אבל לעתים קרובות זה לא כל הסיפור ולפעמים אין סיפור בכלל, אלא רק פיברוק או המצאה או עוות או מניפולציה פשוטה כדי לסחוט מאיתנו את הלייק ואת השיתוף ואת התגובה ואת ההסלמה. ויזהר הזהיר.

לא נצא מהר לקרב
לפני כמה ימים התחולל קרב מכוער באחת מהזירות הוירטואליות בהן אני מעורב. בליץ מהיר ועצבני שמיד גרר התכתשות ונאצות וחרמות וסילוקים. עשרות אנשים געשו ורתחו. ואני, כמו הייתי מהאו"ם, קיבלתי פניות בסגנון "אולי תכתוב משהו ותנסה להרגיע?" ואמרתי "הדברים ישקעו מעצמם עוד יום יומיים, ולעתים קרובות עדיף שלא להגיב ולתת לאבק להתפזר ברוח". וכך היה. זה לא שיש לי חוש נבואה קוסמי, אבל בעולם המהיר והמיידי של הרשת אנו מרגישים שאם אין תגובה "כאן ועכשיו" זה לא שווה. אם לא מגיבים בעוצמה כפולה ותוך עשירית הזמן, הקרב עלול לברוח ואנו עלולים להפסיד. אז זהו, שלא. בואו ננשום עמוק וניקח את הזמן.

לא ננסה להחזיק תדמית שונה מהמציאות
כל אחד רוצה לשפר קצת את המציאות, ובאינטרנט זה קל. שיפוץ קל של הפנים, פוטושופ קטן למותניים בתמונה מהים, חברות בקבוצות הנכונות, כמה סטטוסים מגניבים במיוחד, לספר רק על הצלחות ולא על קשיים, ועוד כמה טיפים שעושים את תמונת החיים של כל אחד מאיתנו ליאכטה זוהרת במקום חסקה רעועה. זה בסדר לשפר, אבל האותנטיות שלכם חשובה יותר. זה בסדר לא להיות זוהר אלא אמיתי. זה בסדר לא תמיד להצליח. וזה בסדר לא לשתף כל פינה. תספרו מה שאתם מספרים לחברים ואל תספרו מה שלא הייתם מספרים במציאות. וכן, לא תמיד זה מצליח לי.

נזכור כי בצד השני יש אנשים אמיתיים
קל לראות את הדימוי הפייסבוקי השטוח, המוגבל, כמייצג נכון ושלם של התמונה כולה. אבל בפועל אנו יודעים שמאחורי התמונה מסתתר אדם אמיתי. עם אהבות ועם פחדים ועם הצלחות ועם קשיים ועם שנאות ועם תקוות, והוא מאפשר לנו להציץ רק לחלק קטן ממכלול אישיותו, מבחירה או בהיסח דעת. אנו יכולים בקלות לכתוש את הדימוי הוירטואלי עד עפר כי משהו לא נראה לנו, ואנו יכולים להתאפק קצת ולזכור כי יש שם יותר ממה שהעין רואה וממה שהלב אולי מרגיש. בפייסבוק אין אנשים, יש רק אייקונים. ובמקום שאין בו אנשים, השתדל להיות איש. 

אנו חיים בעידן בו התהפכו היוצרות: הקרוב הפך רחוק, והרחוק קרב מאוד. הקרוב - בני המשפחה - גרים בעיר אחרת ואנו כבר לא גרים בחמולות חמות אלא במגדלים קרירים. והרחוק - אותם חברים שלא ראינו מאז הסדיר, או היסודי - הפכו לקרובים במרחק קליק ואת תמונות חייהם אנו רואים בוקר וערב. בתוך המהפכה הזו, ננסה לשמור על שפיות, ועל הוגנות, ועל שיח, ועל כבוד. נכעס, נצחק, נסתלבט ונקטר, אבל נזכור גם שהמילים משרתות אותנו אבל בן רגע הן עלולות להפוך לחרבות פוצעות, וברגע נוסף, לחרב פיפיות, שלהבה מסוכן גם לנו.

ואם מישהו נעלב ממני פעם ברשת, למרות שתמיד השתדלתי שלא ליפול לפח הזה, אז עכשיו, שבועיים לפני ראש השנה, זה זמן מצוין לבקש סליחה.
סליחה. 

אוהב אתכם.

By מר קדמוני with 3 comments