המדריך המלא לרכישת נעלים מינימליות ראשונות

בשבועות האחרונים, אולי במקרה, מספר אנשים התייעצו איתי כיצד לבחור נעל מינימליסטית ראשונה. מכיוון שזו שאלה חשובה, ומכיוון שכתבתי על כך פעמים רבות במרוצת העשור האחרון (עכשיו בדקתי. כבר לפני עשר שנים פירסמתי סקירת השוואה של נעלים מינימליות, כאן). מכיוון שהשתנו הדגמים מאז, התפתחו החברות, וגם חלק מהקוראים התחלפו, חשבתי לרכז את עיקרי הדברים לטובת הקהל, ואולי הדברים יביאו לכם תועלת. ארוך, אבל תישארו איתי. 

מי יוצא דופן?

הרומן שלי עם נעליים מינימליסטיות החל לפני כ 14 שנים. רכשתי אז זוג Vibramfivefigers שהיו מוצר יחסית חדש בשוק (שנה-שנתיים), והתאהבתי. המראה לא היה דומה לשום דבר מוכר (עד אז), והתחושה בכף הרגל היתה "בום". מהר מאוד התחלתי לצבור קילמוטרים סמי-יחפים, בהליכה, ובריצות, ובאימונים וגם כך סתם, ביום יום, ועם הניסיון גם ארון הנעליים שלי התרחב. בתכלס, מאז ועד היום עברו אצלי הרבה מאוד נעליים יחפות, מסוגים שונים: נעלי "ספורט", נעלי יום יום, סנדלים, ונעלי שטח. ספציפית היו לי לפחות 6 זוגות שונים של המותג המעולה vivobarefoot, ארבעה זוגות של נעלי wildling נהדרות, סנדלי ונעלי xero, בגזרת השטח היו לי Merell מינמליסטיות וגם נעלי טרקים של Altra, והזכרתי כבר את ה Vibramfivefigers. והיו עוד כמה וכמה שאני לא זוכר כעת. אז פרספקטיבה יש לי, וניסיון מעשי יש, ובפועל: יש לי הרבה המלצות עבורכם.

נתחיל מהבסיס: מה זה, ולמה זה?

תזכורת: אנו נולדים יחפים. כפות הרגליים שלנו יודעות לשאת את משקל הגוף שלנו, ללכת או לרוץ בכל תוואי, ולעשות את זה בהצלחה יתרה. המין האנושי עשה ועושה זאת כשהוא יחף לגמרי מאז ומעולם. עד היום ישנן תרבויות ילידיות שלא יודעות צורת נעל מהי. בג'ונגלים ובסוואנות ובמדבריות – בכולם יש ילידים יחפים עם גב בריא לחלוטין ובלי חשש לפלטפוס, ולא אבני ההר ולא קוצי המדבר ולא בוצת היערות מרתיעים אותם. אבל אנחנו לא רוצים נעליים מינמליות כדי להיות דומים לילידים (לטובת זה מספיק לנעוץ נוצה בשיער). לא. אנחנו רוצים הנעלה מינימלית כדי להחזיר לעצמנו את הבריאות הטבעית שגזלו מאיתנו הנעליים.

תביטו פעם בחוף הים בכפות הרגליים של אנשים מבוגרים (מעל 70). על פי רוב תיראו כפות רגליים מעוותות, שהאצבעות עולות זו על גבי זו. בגיל מבוגר גם מופיעים קשיי הליכה, וכאבי גב. כולם קשורים לבריאות כף הרגל. כף רגל שבילתה את רוב שעותיה לחוצה בנעל הדוקה, צרה, או על עקבים, או בנעל עם תמיכות ומדרסים, היא כף רגל חולה ואומללה. השרירים הטבעיים של כף הרגל הוזנחו (כי הנעל "מחזיקה" אותם), העצמות עצמן נמצאות במנח לא טבעי ולכן המפרקים נשחקים או מתעוותים. לא טוב.

רצה הגורל ואנו במאה ה 21, וללכת לעבודה יחפים זה לא הכי פרקטי. האספלט רותח בקיץ, והכל מלוכלך בחורף וגם חברתית יחפנות אמיתית היא עסק מסובך (מסתבר שלחברה שלנו קל לקבל פקיד בנק טראנס אבל פקיד בנק יחף הוא עדיין בגדר טאבו. שמרנות וזה). עבורנו, שרוצים להנות מיתרונות הבריאות של היחפנות, אבל לא רוצים ללכת עד הסוף או לגור בפרדס חנה, נולדו הנעלים המינימליות.

הנעלה מינימליסטית היא הדרך הפשוטה להחזיר לעצמנו את בריאות כף הרגל. והנה סיפור ממקור ראשון: כף הרגל שלי עצמי: תמיד סבלתי מפלטפוס. בצבא קיבלתי אישור מיוחד להנפקת מדרסים בהתאמה אישית, ומאז ועד לפני עשור וחצי תמיד הלכתי עם מדרסים. כל כמה שנים נסעתי למרכז הכרמל ויצקו לי סט מדרסים חדש, מותאם כמובן. לא רק בנעלי הצבא אלא בכל נעל כמעט. בלי מדרסים לא יכלתי ללכת –  אחרי הליכה של שעה, פשוט היה לי כואב מדי. ואז החל הרומן המינימליסטי שלי, ועם הקילומטרים שעברתי, התחזקה גם כף הרגל. היום אין לי לא מדרסים ולא פלטפוס, והרגל שלי בריאה פיקס למרות שהפסקתי לפרנס את האדון הנחמד שיוצק את המדרסים.

כמו שכף הרגל שלנו יודעת להתנוון בקלות, היא גם יודעת להשתקם ולהתחזק: צריך לתת לה את התנאים הנכונים, ואת הזמן. זה לא קורה ביום ולא בחודש. זה תהליך, וגם עליו כבר כתבתי ואתמצת אותו במשפט: Don’t push it.

 

אז מה הקריטריונים עבורכם לנעל מינימליסטית?

בעיני, יש ארבעה פרמטרים עיקריים המגדירים נעל כמינימליסטית, היינו כמה שיותר "יחפה", והדברים נכונים לכל סוגי הנעליים: ספורט ופנאי ושטח וסנדלים. לא כל נעל תקבל ציון מושלם בכל הפרמטרים הללו, אבל על פי רוב כולם יהיו שם ברמה כזו או אחרת.

ארגז אצבעות רחב. בעיני, זהו הקריטריון החשוב ביותר. אם תתבוננו על כף רגל טבעית ובריאה ילידית תראו אצבעות רחבות הפרושות זו מזו. זה מעניק לנו יתר יציבות ורגישות לקרקע אולם למירב הצער "האופנה" מקדשת את ההיפך הגמור: נעל צרה ככל הניתן היא "יפה" יותר. כך על פי רוב בנעלי נשים, וכך תמיד בנעליים "אלגנטיות" של גברים. אבל באמת: אמרת צר, אמרת רע. וההיפך הוא הנכון גם: אמרת רחב, אמרת טוב. רוצה לומר, נעל בה האמצעות שלכם יוכלו להתפרש להן בנחת, ולא להיות לחוצות זו או זו, תהיה בכיוון הנכון. קל לבדוק זאת: אפשר לראות זאת עוד כשהנעל על המדף, וודאי כשאתם מודדים את הנעל, תניעו את האצבעות: יש מקום? אם אתם לא בטוחים, כנראה שאין די מקום. כך או אחרת, כן, אני קורא לכם להקריב סטייל לטובת בריאות. ויש גם נעליים מינימליות עם סטייל, באחריות.

סוליה שטוחה וגמישה. אנחנו רוצים להיות כמעט יחפים, היינו להרגיש את האדמה תחת הרגליים. להפעיל את שרירי כף הרגל, לאורך ולרוחב. עם זאת, התרבות של העשורים האחרונים קידשה נעליים "עם שיכוך" או בולמים או קפיציות וכל מיני תארים וסופרלטיבים שנועדו להרשים אתכם ולשכנע שאתם יכולים להטביע כמו ג'ורדן אם רק תרכשו נעל עם בועת אוויר בסוליה. המציאות, אעפס, שג'ורדן יודע להטביע גם כשהוא יחף ורובנו לעולם לא נטביע, ולא משנה הסוליה. לכן נבקש נעל עם סוליה שטוחה. בשפה המקצועית זה נקרא "דרופ", היינו ההבדל בגובה בין העקב לבין קדמת הרגל. בנעל עקב יש דרופ של כ 7 ס"מ (ויש נשים אמיצות שצועדות על נעלי עקב של 10 ס"מ ויותר). בנעלי ספורט רגילות הדרופ הוא כל דבר בין אפס (ב נעלי  All star טיפוסיות) לבין דרופ של כמה מ"מ אבל עם סוליה בעובי עצום של 4 ס"מ (בנעלי Hoka). נעלים מינימליות לעולם יהיו בדרופ אפס. כלומר במישור כף הרגל תהיה מאוזנת וישרה ולא עם הגבהה לעקב. חוץ מזה עדיף מאוד שהסוליה תהיה גם רכה וגמישה. כמובן שזה תלוי ייעוד של הנעל. נעל המיועדת לשטח תהיה עם סוליה קשוחה יותר לעומת נעל ליום יום. נעל ספורט תהיה גמישה יחסית, נעל נוחות תהיה רכה, וכו'. טיפ: סוליה נהדרת תהיה כזו שאתם יכולים להבדיל בהליכה בין אספלט של מדרכה לבין ריצוף אקרשטיין. זה כלל אצבע טוב.

משקל נמוך. כמה שפחות משקל על כף הרגל יהיה טוב יותר. איך תדעו? פשוט: אתם רוצים להרים את הנעל מהמדף ולהיות מופתעים, וואללה כמה הן קלות. אם זו היתה התחושה שלכם, תתקדמו למדידה. אם זה הרגיש לכם נעל עבודה כבדה, זו כנראה לא הנעל עבורכם (לפחות לא בקטגוריה הזו). נעל כבדה מכבידה על כל הגוף, וודאי על כף הרגל. נעליים מינימליות יהיו קלות מאוד יחסית לקטגוריה (נעלי טיול מינמליות יהיו קלות יותר מנעלי טיול מסורתיות אבל כבדות יותר מנעלי ג'וגינג מינמליות, וכו').

נוחות. לא הגענו על לכאן כדי לסבול. הגענו כדי להנות מהדרך, פשוטו כמשמעו. אתם רוצים נעליים נוחות וכיפיות. כאלו שיגרמו לכם לחייך ולחוש שאתם הולכים בקלות, ברכות ובשמחה. הן חייבות להיות סופר נוחות. כאלו שלא תרצו להוריד מהרגל. אז אם זה לא נוח, תמשיכו לחפש דברים אחרים.

מחיר. לא נכלל בארבעת הפרמטרים, כי בינינו, ממתי מחיר הוא פרמטר למשהו... 😊(אבל נעל מינמלית לא צריכה להיות יקרה ביותר, למרות שלעתים קרובות זה אכן המצב). לשמחתנו יש היום מבחר עצום ורב של יצרנים ושל מותגים ואני בטוח שתוכלו למצוא נעל בתקציב שלכם. כמו כל דבר: תעשו סקר שוק, חכו למבצעים, אבל בסוף תקנו רק את הדגם שאיתו כף הרגל הפרטית שלכם מחייכת...

 

לשלב ההמלצות  

ראשית אבהיר כי כל ההמלצות פה הן ע"ב ניסיוני האישי בלבד, ואיני מקבל תגמול משום גורם עבור המלצה כלשהי. שנית, איני מתיימר להכיר את כל דגמי הנעליים או אפילו את כל היצרנים המינימליים. יש אינסוף. אבל היו לי הרבה זוגות, מדדתי אינסוף, וקראתי על התחום כמו עכבר כבר עשר שנים. אתם תמצאו את המקום שלכם, אני בטוח.

• הכי יום יום לקיץ: המנצחת שלי היא Tanuki של Wildling. זו נעל מופלאה שמייצר רן יונה הישראלי, בחברה גרמנית, מבד יפני, בפורטוגל. נעל רכה ואוורירית ובמשקל נוצה וקיצית במיוחד (אך לא רלוונטית לחורף). לא תוכלו להוריד אותה מהרגל. כתבתי עליה ועל ההשראה כאן כבר לפני ארבע שנים (ומאז קניתי עוד כמה זוגות שלהם...)
• הכי לבושות: בלי ספק נעלי Vivobarefoot שולטות בקטגוריה. יש להם נעלי עור (ולא עור) נוחות ואלגנטיות, ברמה שאני מגיע איתם לכנסים של בנקאים באירופה (כלומר, אני עם חליפה ועניבה. אוי לבושה). הן עדיין סופר נוחות וסופר מינמליות. ההמלצה שלי היא Gobi. יש גבוהות (לחורף) ויש חצאיות (לכנסים). ועוד מבחר עצום של דגמים וצבעים, כולם אחלה.
• הכי לטיולים וטרקים: כמו תמיד, תלוי מה הצורך שלכם – לטיולי יום יום או לטרק קשוח בהרים בחורף. לאחרון, אין שאלה ש Altra Lone Peak  הן מנצחות. הן רחבות וקלילות עם סוליה נהדרת ועמידות לגמרי במים. יש לי את הדגם הגבוה אבל יש למותג גם נעליים חצאיות. הן לא קשוחות כמו נעלי טיול מעור, אבל הן יהיו נהדרות לכל טרק, גם כזה של כמה ימים עם משקל על הגב (בקרוב אחרוש איתן את נורבגיה ואני מבטיח לדווח. עד כה הן אחלה).
• הכי לריצה: פה יש באמת באמת אינספור דגמים ויצרנים. הלא מכאן התחיל הז'אנר. אני אישית אוהב עדיין את vibramfivefingers אבל, זהירות, ריצה יחפה דורשת סבלנות ומשמעת, אחרת נפצעים! פשוט קחו את זה לאט, ועקבו אחר ההוראות (פוסט מפורט על איך להתחיל לרוך יחף). דגמי הריצה שלAltra  יהיו נהדרות גם כאן. גם Vivobarefoot.
• הכי סנדלים: כאן יש לי התלבטות. לי יש עדיין Xero Trek שיש להן סוליה דקה, עמידה וקשוחה, אבל מניסיון אישי וגם של אחרים העקב נוטה לברוח מהן הצידה מה שגורם לאי נוחות אחרי הליכה ממושכת. שמעתי רק דברים טובים על Luna לשטח אך אין לי ניסיון אישי. אם אתם עכברי עיר אז סנדלים מינימליות נהדרות ומוזרות, המתאימות לעיר בלבד, הן של wildling. (כתבתי עליהן לפני שנתיים שלוש)
• הכי נעלי בית: אישית אני לא הולך עם נעלי בית כלל, אבל אישתי אוהבת, ורכשתי לה זוג לבד (עבודת יד) Lotus   שלwilding  והיא נשבעת שזה הדבר הטוב יותר שקרה לרגל שלה בחורף האחרון.
• הכי פשרה תל אביבית: נעלי ARO הן מעוצבות, טובות מאוד מבחינת משקל נמוך ונוחות גבוהה, ואפילו הסוליה שלהן שטוחה (אך לא מינמלית) אך הן מעט צרות מדי לטעמי, וזה חבל כי זה הפרמטר הכי חשוב, זוכרים? יש לי דגם חורף, גבוהות מעור (כאלו), והן בסך הכל תמורה טובה למחיר (שהיה במבצע).
• הכי עיצוב קלאסי: נעלי AllStar הוותיקות הן רחבות יחסית, ושטוחות, אך הן כבדות מדי בשל סוליה עבה מאוד. ובכלל, הן לא מצטיינות באף אחד מהפרמטרים החשובים. הן עדיין שטוחות. וקלאסיות (האמת, לא ברור לי איך הן נדחפו לי פה לרשימה, אבל שיהיה).
• הכי ויתור לטובת קרוספיט: נייק Metcon, נעליים מעולות שכבר היו לי כמה זוגות מהן, אבל מינימליות הן ממש לא: יש להן סוליה עמידה וקשוחה וקשה מאוד המחויבת מציאות בספורט הזה לטובת עבודת משקולות (לידע כללי: נעלי הרמת משקולות מקצועיות יהיו עם סוליה *מעץ*). זה הדיל. יש המתאמנים בקרוספיט עם נעלי vivobarefoot Primus אבל בספורט קשוח כמו קרוספיט הן לא יחזיקו מעמד, לא אחרי פעמיים שלוש של טיפוס על חבל.
• הכי לא מינימלי שלי: שני זוגות (נעליים ומגפיים) לרכיבת אופנוע של Alpinstar. הן גבוהות, כבדות ולא שטוחות בעליל, אבל מה, הן בהחלט בטוחות מאוד, וזה מה שחשוב בציוד לאופנוע. תתאימו את הנעל לצורך שלכם, ולא הפוך.
• מה אני הכי נועל כרגע: זוג שלצערי כבר הפסיקו לייצר, Vivobarefoot Mens Soul of Africa Kembo שהן מעין מוקסין גבוה ונוח ברמת-על (שחר, הבעלים המקצוען של barefoot.co.il, אמר לי פעם שזה הדגם המפנק ביותר של vivobarefoot מאז ומעולם). תקנאו. אבל הזוג הזה כפי שרואים גם ככה כבר בסוף מחזור החיים שלהן ועוד מעט ילכו בדרך כל מינעל.

 

אז איך להתחיל?

פשוט: למדוד, לקנות, ולהתחיל ללכת.

אבל זהירות: לאחר זמן מה, לא תוכלו עוד לחזור ולנעול נעלי שפיץ מחודדות.

ועד אז, ספרו לטובת ההמונים: מה הנעליים המינימליות שאתם אוהבים במיוחד? למה?  ומה אתם נועלים כעת, שנראה אמת בפרסום.

שיהיה בהצלחה וביחפנות. תהיו לי בריאים

דעאל

 

By Dael with 5 comments

סנדלים כיפיים לכבוד הקיץ

כבר הרבה מאוד שנים שאני משתדל ללכת בעיקר עם נעליים מינימליסטיות. יותר מעשור, תכלס. בדקתי עכשיו וגיליתי את הפוסט הראשון שלי בנושא, על נעלי vibramvifefingers בשנת 2009, שאז עוד נחשבו לדבר משונה ומוזר (רוב האנשים יחשיבו אותן מוזרות גם היום) אבל כיף גדול הן היו כבר אז. מאז ניסיתי זוגות רבים מאוד של נעליים ספק מינמליסטיות, ספק יחפות. משהו כמו 20 זוגות בעשור האחרון. נעלי אפס דרופ של merrell ולא מעט זוגות של vivobarefoot וסנדלים של xero ולפני כשנה כתבתי כאן על נעלי wilding הנהדרות שמייצרים רן ואנה בפורטוגל. אני מספר את כל זה רק כדי לומר דבר אחד: יש לי קצת פרספקטיבה לגבי מהן נעליים מינמליסטיות מוצלחות. אז הנה עכשיו, לכבוד הקיץ שהגיע, סקירה נוספת: סנדלי הנוצה של wildling.

אבל נתחיל בהתחלה. 

וויילדלינג נולדו לפני כמה שנים, כאשר רן ואנה חיפשו נעלי ילדים נוחות וטבעיות לילדים הפרטיים שלהם. במקום לקנות זוג נחמד או "בערך", הם החליטו לייצר נעל שכזו, בעצמם. אמרו ועשו. לאט לאט המותג גדל והתפתח והנעליים הפכו למשפחה שלמה של נעליים שמתאפיינות בקלות רבה, בסוליה חצויה לאורכה (סימן ההיכר ומה שנותן לכף הרגל גמישות שאין בשום נעל אחרת שאני מכיר), ובעיצוב אחר לחלוטין ממה שמכירים. ועכשיו יש גם סנדלים. עכשיו זה אומר כבר שנתיים, והסנדל אצלי כבר מאז סוף הקיץ שעבר, אבל אמרתי לעצמי, מה יש לכתוב על סנדלים בחורף? נמתין לקיץ.

נכון שעוד לא קיץ, אבל קרוב מספיק. זה בהחלט הזמן לבחון את הסנדלים שוב, וזה בדיוק מה שעשיתי בשבועות האחרונים. בכל הזדמנות שיש לי, אני איתן על הרגליים. גם עכשיו, כשאני כותב (לא שקולות כלום). 

כשאני חושב על מהם הפרמטרים לסנדל איכותי, אפשר לדבר על עיצוב, נוחות, עמידות, פונקציונליות ומחיר. אם אין לכם כח לקרוא את הפרטים להלן אומר בקיצור נמרץ שסנדלי ווילדלינג עושים את הטריק בשבילי, לגמרי.

ההתחלה מרגישה מוזר: פשוט כי זה לא נראה כמו שום סנדל שראיתם אי פעם. I'll give you that. יש משהו בעיצוב המתפתל, המעגלי שנותן תחושה של נעל מצד אחד ושל סנדל מצד שני. יש משהו מאוד מודרני ומעוצב היטב בסנדל, אבל כמו כל דבר חדשני או אחר, הוא גם גורר חוות דעת חד משמעיות לשני הכיוונים: היו שאמרו לי "איזה סנדל מהמם! מאיפה זה?" והיו שאמרו לי "גבר, מה נסגר?". אני חושב שעיצוב הסנדלים מאוד "מדבר" לנשים (סליחה על הסקסיסטיות אבל היי, אנחנו אנשים ויש עדיין דבר כזה עיצוב יותר מכוון נשים ועיצוב יותר מכוון גברים). מאידך אני חייב להודות שאחרי שהתרגלתי אליהן, גם לי הן נראות נהדר. מה שבטוח, אנשים לא אדישים אליהם. 

עוד יתרון עיצובי למדתי מדודה שלי. היא ראתה אותי איתן ומיד אמרה, איזה יופי, סוף סוף סנדל שמסתיר את הציפורניים של הרגליים. אני חייבת זוג כזה. לי אישית מעולם לא היה תסביך עם ציפורני הרגליים, אבל מסתבר שיש אנשים להם זה חשוב. אם אתם מאלו, וויילדלינג הוא סנדל בשבילכם.

מילה אחרונה בנושא העיצוב - הסנדלים הללו מרגישות הרבה יותר "לבושות" מסנדלים רגילות. הן בהחלט לא סנדלים תנ"כיות ולא סנדלי טיול. זה מעוצב סופר מודרני, נקי וחלק ובהחלט מרגיש יותר מאורגן ולא זרוק. 

אבל הן לא רק נראות אחרת, הן בעיקר לא מרגישות כמו שום סנדל אחר. 

כחברה ישראלית, התרגלנו לאורך השנים לסנדלים היפר קשוחות. שורש, גאוותנו הלאומית כמעט. אלו הלא סנדלים שאפשר לעשות איתן טיולים וטרקים והרים וימים, ומה לא. למטייל, יש יתרון גדול בסנדלים קשוחות שכאלו, בהן הסוליה מפרידה אותך לחלוטין מהאדמה בשכבה נוקשה ועבה. לעומת זאת הסנדלים של wildling נמצאות בקצה השני של הסקאלה. הן לחלוטין לא קשוחות אלא רכות בטירוף. הסוליה דקיקה וגמישה ורכה וככאלו הן מתאימות מאוד ליום יום, למדרכה ולדשא, אבל לא ממש מתאימות לטיולי שטח. הן מפנקות אותך ועוטפות לך את הרגל ובעיקר מחברות אותך לאדמה ולסביבה. אתה מרגיש את החריצים של האקרשטיין, וזה נעים ולא מציק. כל מי שהלך עם נעליים מינמליסטיות רכות מכיר את תחושת ההפתעה הראשונית: וואללה, אפשר ממש להרגיש את הסביבה דרך כפות הרגליים. וזו תחושה נהדרת.

לי יש את הדגם הראשון של הסנדלים, והשנה הדגם קצת השתנה, אבל כמדומני שההבדלים קטנים. מהתמונות ראיתי שהדגם החדש הסגירה מאחור קצת גבוהה יותר (אצלי יש גומי מאחור וזה דווקא מצוין) ובחזית החיבור בדגם החדש מעט רחב יותר. ההבדל העיקרי הוא בסוליה הפנימית. בדגם שלי היא קבועה. בדגם החדש היא נפרדת (כלומר אפשר להוציא אותה ולכבס בנפרד).

הסנדל עשוי ממיקרופייבר שזה אומר חומר סינטטי דקיק ונעים, שנראה כמו עור הפוך (אבל טבעוני לגמרי, למי שזה הקיק שלו), עמיד למים (כלומר מתייבש מהר מאוד ולא משתנה במים), והוא בעיקר נעים על העור. לא מזיעים בו ואין תחושה של דביקות או חיכוך. אחלה. עד עכשיו הוא גם לא הסריח בכלל (אני רוצה לחשוב שזה בגלל כפות הרגליים המיוחדות שלי), ואפשר כמובן לכבס אותו.

הסנדל לא שוקל כמעט כלום. בטח יחסית לסנדלי שורש וגם יחסית לסנדלים מינמליסטיות קשוחות כמו Xero - הסנדלים של ווידליינג הן אווריריות וכשמן כן הן: נוצה. Feather Sandals.

את העמידות עוד לא יצא לי לבחון, לא בתנאים קשוחים בכל אופן. גם כי הסנדל לא מזמין התנסות קשוחה (כאמור, לטיול בשטח אעדיף נעל או סנדל "קשוח") וגם כי אין לי אותן מספיק זמן. קצת פחות משנה. אבל עד עכשיו עושה רושם שהאיכות מעולה. התפרים וההדבקות מושלמים, הסקוץ' סגירה עמיד, והסוליה היא אותה סוליה של כל דגמי הנעליים, והיא, אני יודע מניסיון רב, עמידה בהחלט לאורך זמן. 

אני גם מוצא את עצמי משתמש בהן המון ביומיום. כל שבת אני משתדל לעשות טיול ארוך ברחובות העיר כך שצברתי איתן לא מעט קילומטרים של הליכה בשנה האחרונה, בעיקר עירונית. בטח לאורך כל שבועות הסגר האינסופיים שרק טיולים כאלו התאפשרו לי. וכן, הן מאוד נוחות גם לאחר הליכה ארוכה. מעולם לא היה לי שפשוף כלשהו. מהרגע הראשון הן הרגישו כמו כפפה וגם אחרי יום הליכה הן נותרו רעננות על הרגל, בלי סימנים. אולי העובדה שאין כאן שרוכים או רצועות דקות מפזרת את העומס על כל הרגל, ואין את הסימנים האדומים שסנדלי קיץ רגילות עלולות להשאיר. מצד שני תבנית השיזוף של גב כף הרגל תהיה משונה קצת  :-) 

הסגירה של הסנדל היא עם סקוץ' אחד, בחביקה מלמעלה. זה מאפשר הידוק או שחרור בקלות והתאמה טובה ורכה. עובד יפה. 

איפה קונים ואיך מודדים: לוויילדלינג אין חנויות פיזיות. הסנדלים קיימים רק במרחב הוירטואלי. למרות זאת, אפשר "למדוד" בקירוב לא רע את הנעליים שלהם באמצעות מדריך המדידה: מדפיסים נייר, מניחים עליו את הרגל, ויודעים. מניסיון שלי המידות דומות למידות הרגילות שלכם.

מחיר וכאלה: סנדלי מבוגרים עולים 66 יורו (50 למידות ילדים). בעיני מחיר של ~250 ש"ח לסנדל (לא כולל משלוח) זה אחלה מחיר. פרטים באתר. יש אותם בשלושה צבעים (בורדו, חרדל ושחור) ובכל המידות. 

אז מה השורה התחתונה? אם אתם מחפשים סנדלים "לבושים" יותר, שהם גם טבעיים, נעימים, רכים ויחפים יותר, כיפים לגמרי להליכה, ושנראים לגמרי אחרת (וגם מסתירים חלק מהצפורניים) - הגעתם למקום הנכון.

By Dael with 2 comments

Wildling - הנעל הכי מינימליסטית שאתם (עוד) לא מכירים

זה קרה לפני כמה שבועות: חזרתי מהדואר עם חבילה גדולה. בפנים היו קופסאות ועל כל אחת מהן ציור לבן של שועל שודד (עם מסיכה והכל). חייכתי קלות. פתחתי את המכסה וגיליתי שהחיוך שלי מתרחב ונדבק לי לפנים. הן נחו שם, נעליים גבוהות אפורות עם שרוכים כתומים, עטופות בנייר מרשרש. הן נראו לי נהדרות. הרמתי את הנעל בשתי אצבעות. יאפ, קלה כנוצה. התבוננתי מקרוב על התפרים ועל הסוליה (משונה, חשבתי: היא חתוכה באמצע לכל אורכה). מעכתי את הנעליים, והן התכווצו בקלות לכדור זעיר. פיתלתי אותן כמגבת, גילגלתי אותן לכיוון ההפוך, והן שיתפו פעולה בשמחה. פתחתי את השרוכים. החלקתי את היד לתוכן. צמר מכל הכיוונים. נעים. 

בקופסה השנייה היו נעליים לבנות. חצאיות. עוד יותר קלות. מאוחר יותר הסתבר לי שהן בכלל עשויות מנייר.

הגיע הזמן למדוד ולספר איך הן מרגישות.

***

זקני צפת וזקנים בכלל זוכרים אולי שהבלוג הזה התחיל לפני יותר מ 13 שנים, אבל רק לפני עשר שנים (דצמבר 2009 ליתר דיוק) התחלתי לכתוב גם על הליכה יחפה. בדיוק קניתי את הזוג "היחף" הראשון שלי. היו אלו VibramFiveFingers ירוקות ונהדרות. הרגשתי בעננים – להרגיש את האדמה תחת הרגליים (ולקבל פרצופים משתאים מזרים). ומאז צללתי עוד ועוד לעולם היחף. אמנם מעולם לא הייתי רץ דגול אבל עולם ההליכה היחפה והנעליים המינימליסטיות התחיל אז את צעדיו הראשונים, תרתי משמע. זה התחיל בנעלי ספורט: לא רק Vibram אלא גם נייק, מרל, ניו באלנס - כולם התחילו לשחרר נעלי ספורט מינימליות. Vivobarefoot הבריטית הוקמה. השוק התפוצץ. שנתיים אחר כך, בשיטוט מקרי ברחובות לונדון נתקלתי בטעות באירוע קולקציית מינימלית. קניתי והתאהבתי. ננעלתי סופית. הנעליים המינימליות הפכו אצלי מתחביב ריצה פה ושם לנעלי יום יום. ואי אפשר היה ללכת חזרה. ללכת בלי שום תמיכה היתה חוויה משחררת, שבמשך הזמן חיזקה לי את קשת כף הרגל כל כך עד שהיום הפלטפוס המפורסם שלי, זה שבגללו הצבא תרם לי בזמנו מדרסים ייעודיים ביציקה, "הבריא" לגמרי. כן. 

אז למה נעלים מינימליות? בקצרה: כי זה נעים יותר, בריא בהרבה, וכיף מוחלט. וכדאי ללמוד לרוץ יחף, בהדרגה. באריכות: נעליים מינימליות צריכות ויכולות להעניק לנועל אותן כמה יתרונות:

1. גמישות ורכות. נעלים מינימליות דורשות שנרגיש את האדמה עליה אנו דורכים. במקום שהסוליה תהיה משטח קשיח שמנתק אותנו מהקרקע, היא יכולה וצריכה להיות הגנה על המבנה הטבעי של כף הרגל, ובכך לשמור על שרירי כף הרגל בריאים ויעילים.
2. מבנה נעל רחב מלפנים. אצבעות הרגלים שלנו שואפות להתפשט לצדדים ולתת לנו יציבות. שנים של נעלים צרות ו"אופנתיות" חנקו לנו את כף הרגל ועיוותו אותה עד שהאצבעות צמודות זו לזו או אפילו עולות זו על זו. נעל מינימלית טובה תחזיר אותנו לטבע.
3. אפס עקב. נעלים מינימליות דורשות zero drop  היינו שלא יהיה הבדל גובה בין שתי קצוות הנעל. דיוק כמו שהולכים יחף העקב וכרית כף הרגל נמצאים על אותו המישור (ההיפך המוחלט מנעלי עקב של נשים שהן צרה בריאותית). 
4. משקל קל. נעל מינימלית צריכה להיות קלה על הרגל. כמה שפחות משקל, יותר טוב. אנחנו לא אמורים להסתובב עם משקולות על הקרסוליים.
5. חוץ מכל אלו כדאי שהנעל גם תיראה טוב (סורי, אנחנו אופנתיים), תהיה עמידה במזג אוויר ותנאי שטח כך שלא תתפרק אחרי רגע (אחרת היינו הולכים עם גרביים). כדאי גם שלא תהיה יקרה מדי...
6. ואחרי כל הרשימה, הן צריכות להרגיש פשוט טוב על הרגל. נעלים מינימליות לא נוחות, יהיו... (הפתעה) – לא נוחות! אז תבחרו תמיד נעל סופר נוחה. ותמשיכו משם. 

את כל הטוב הזה מציעות הנעליים אותן הוצאתי מהאריזה. אלו נעלי השועל של רן ואנה - Wildling. רן הוא ישראלי, אנה ילידת גרמניה. יחד הם מגדלים שלושה ילדים ומייצרים בפורטוגל נעליים מינימליסטיות נהדרות. זהו מותג שעדיין לא עשה עלייה לארץ, אבל בגרמניה הוא כבר דבר של ממש. ועבדכם, כרגיל, שם נפשו בכפו ושם מנעלים זרים על כפות רגליו, רק כדי לחזור ולדווח איך היה. 

***

התחלתי עם TANUKI SUNA. זה שם הדגם של הנעלים הלבנות, החצאיות. הכנסתי את הרגליים, הידקתי את השרוכים, נעמדתי.

תחושה ראשונית משונה: הן מרגישות לי גדולות. אולי גדולות מדי? אני עושה צעד אבל הרגל דווקא מוחזקת היטב, אפילו שיש לאצבעות שפע מקום מלפנים. העקב לא "בורח". אני עושה צעד ימינה וצעד שמאלה, והנעל דבוקה לרגל. היא נעימה ורכה בצורה בלתי רגילה. אני מסתובב בבית ומרגיש את המרקם של השטיחים תחת הסוליה הדקה והגמישה. אני נעמד על קצות האצבעות, יורד לשפיפה, משחק עם כף הרגל, והנעל משתפת פעולה באופן מוחלט. 

אחרי כמה ימים של הליכה מרובת קילומטרים אני יכול להעיד שהן פשוט פינוק. הן מרגישות קצת כמו נעליים לסטודיו של מישהו שעוסק באומניות לחימה. רכות וגמישות מאוד, הסוליה המחורצת מאפשרת לרגל חופש שאף נעל שנעלתי עד כה לא אפשרה. גם הצבע הלבן והמראה הלבן-אפור נותן תחושה של איזה מאסטר זן יפני. הכי לא אני.

בשיחה עם רן הסתבר לי (כי פספסתי את האינפורמציה הזו באתר) שהן עשויות מחומר קליל ואוורירי מיוחד. (ספויילר מהראיון עם רן: "הבד עשוי 70 אחוז נייר מסורתי יפני שנקרא Washi , כמו זה במחיצות היפניות המפורסמות והקימונו, שמיוצר מצמח האבקה (Abaca) ומחוזק עם 30 אחוז פוליאסטר ממוחזר. לנעל תחושה של אוויר על כף הרגל ואנחנו היחידים בעולם שמייצרים נעל שעשויה 100 אחוז Washi".)

העובדה כי הן כה רחבות מלפנים נותנת תחושה ראשונית של "גדולות מדי". העובדה היא שהן לא גדולות מדי כי הנעל מוחזקת היטב. הרווח הגדול מלפנים נותן עוד מקום לאצבעות ומאפשר תחושה מאוד ראשונית ובלתי אמצעית עם הסביבה. רן אמר לי שאישית הוא מסתובב איתן ללא גרביים. לא ניסיתי. 

אה, וקוראים להן TANUKI שמסתבר שזה דביבון יפני. אחלה דביבון.

הזוג האחר נקרא איגואנה, וככה הן נראות.

זו הזדמנות טובה לספר כי אצל רן ואנה אין "דגם בכל מיני צבעים", אלא כל קומבינציה של צורה וצבע מקבלת שם משלה. האיגואנה שלי הן נעליים גבוהות, אפורות, עם שרוכים בכתום חיוור. לפי רן (והאתר) הן גם מבד עמיד למים. גם הן הרגישו לי במדידה הראשונית גדולות מדי.

יצאתי מהבית והלכתי לכנס. יום שלם על הרגליים עם הצעצוע החדש, והרבה הליכה (תתפלאו כמה הרבה הולכים עד למזנון וחזרה ביום כנסים). מבחינתי הן תפקדו כאילו הן היו שם תמיד. בלי שפשופים או חריקות. הן אמנם גבוהות אבל הרכות עדיין שם, והסוליה הגמישה מאפשרת לי לזהות רק מתחושת הרגליים איזה צורה יש ללבני האקרשטיין. הן נעימות והתחושה היא של רכות מעל הפנים המחוספסות של המציאות. הקרקע, הדשא, האספלט – את המרקמים השונים הנעל מעבירה בקלות. היא קלה. כיף, פשוט כיף ללכת איתן. מאז עברו עוד שבועיים בדרכים והנעל מתחברת. קל לנעול ולהסיר. תיפורים טובים ונקיים. 

הפנים עשוי צמר (הפנים כולו. הדפנות והלשון והתחתית. אין רפידה). מאוחר יותר גיליתי שזהו לא סתם צמר, אלא חלק מתפיסת הקיימות והאקולוגיה של רן ואנה. צמר מכבשים בפרויקט שימור סביבתי באי רוגן שבגרמניה. הן חמות במידה מתאימה לחורף החמים שלנו. הלכתי עם גרביים דקות ולא היה לי חם מדי. אמנם החורף הישראלי שלנו היה השנה בינתיים חם למדי והשנה השחונה לא איפשרה לי עדיין לדלג בין שלוליות ולא לאסוף בוץ אבל עד כה הנעל נותנת תמורה בעד האגרה.

האגרה? כ 90-120 דולר, תלוי בדגם (תזכורת: יש חובת 17% מע"מ לרכישות נעליים בחו"ל מעל 75$)

אספתי עוד קצת אינפורמציה, ישירות מרן. הנה כמה שאלות שלי, והתשובות של רן, ככתבן וכלשונן:

רן ואנה

ש. איך זה התחיל? 

אשתי ואני הכרנו לפני 15 שנים בערך ויחד סיימנו לימודים, אנה תואר במזרח תיכון וספרות אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ואני לימודי ספורט-תרפיה בוינגייט. יחד עברנו לחוף הכרמל להקים משפחה.  עם הילד השני, נולד גם חדר הכושר Homerun שהפעלנו במשך שנתיים והיה חלום חיי. לפני 7 שנים, עם התינוקת השלישית, הרגשנו שהבית עבור ילדינו עשוי להיות יותר נכון בגרמניה, ארץ הולדתה של אנה. בלב כבד מאד מכרנו את  Homerun ונפרדנו מקהילת חוף הכרמל, אותה למדנו לאהוב במשך 5 השנים שגרנו שם. 

את המעבר לגרמניה עשינו באפריל 2013, ככה שמזג האוויר עוד היה נוח והילדים שלנו, שהיו בארץ כמעט כל הזמן יחפים, המשיכו להסתובב ככה גם כאן. גם בעיר. 

עד שהגיע החורף. 

בארץ, גם בחורף, אפשר היה למצוא אותם במושב כרם מהר"ל רצים יחפים בשלוליות, אבל כאן זה היה סיפור אחר. אז קנינו נעליים, מינימליות כמובן, ופתאום ראינו איך צורת ההליכה והריצה שלהם משתנה. כאילו הביטחון שהיה להם בתנועה, נפגע. במיוחד הבן שלנו, שמעד כל צעד שני. אז אמרנו נעשה מעשה, נכין להם נעליים מעשה ידינו. אחרי קצת גישושים, למדנו כמה רחבה בעיית ההנעלה בקרב ילדים, ולא רק בקהילה המינימלית. כמעט כל הורה מספר שהילד/ה שלו שונא נעליים, כואב להם ובדר"כ המידה קטנה מדי. אז החלטנו שיאללה, הולכים על זה (תרתי משמע).

למרות מלא הסתייגויות מהסביבה ששטחו בפנינו טיעונים קבילים, כמו יחס מחיר/עלויות ייצור, שוק קטן, נגמר הגל של ההנעלה המינימלית, בטח בקרב ילדים וכו', נשארנו משוכנעים שנוכל להציע אופציה טובה יותר. ושיהיה בסדר :) ... יצרנו קשר עם מעצב נעליים ונסענו לפורטוגל לחפש מקום להכין את הפרוטוטייפ הראשון. 

המפעלים בפורטוגל מתגאים (בצדק) במסורת מפוארת של ייצור נעליים איכותיות (תחת תנאים הוגנים) ואנחנו רצינו לעשות נעל שהיא ההיפך הגמור מכל מה שהם מכירים ומתמחים בו (ללא תמיכה בכף הרגל, עשויה בד, ללא שום חיזוקים שיתנו לה צורה של נעל ועם סוליה פתוחה). מזלנו שלא חשבנו על זה בזמנו, אחרת לא היינו מעיזים :) 

אחרי שוטטות של שבוע, איתרע מזלנו והצלחנו למצוא את השותפים המתאימים, חלקם מלווים אותנו עד היום. אנחנו בקשר יומי, נפגשים באופן קבוע כל כמה זמן, ובפעם האחרונה שהם באו לבקר במחסן שלנו, הם אמרו משהו שנחרט על לוח ליבנו:

"שבאתם אלינו בפעם הראשונה לפני חמש שנים, לא היה לכם מושג מה זה נעל. עדיין אין לכם וזה היתרון הכי גדול שלכם". 

שווה לראות את הסרטון התדמית של wilding  על הביקור במפעל הייצור בפורטוגל. אחלה סרט. 

ספר קצת על החומרים?

אנחנו שמים דגש ענק על קיימות והחומרים בהם אנחנו משתמשים מהרגע שהתחלנו. לפני חמש שנים רצינו שהנעל תהיה טבעונית, כי חשבנו שחיות מרעה הורסות את הסביבה... עם השנים למדנו כמה זה לא נכון - הבעיה האמיתית חבויה בכל תחליפי העור והצמר, שהם בעצם ווריאציות של פלסטיק (במידה כזו או אחרת). עור לפחות מהווה תוצר לוואי, אבל לכשעצמו מפוצץ כימיקלים ועיבודים נוספים שהופכים אותו גם למוצר קשה לסביבה ולאדם. לצערנו הרב, עדיין לא מצאנו עור ממקור עדיף, או תחליף ראוי אחר. כותנה ממוחזרת או אורגנית, המפ, טנסל ופשתן טבעיים, הם החומרים העיקריים איתם אנחנו עובדים ויש עוד מלא התפתחויות בתחום, כמו זמש סינטטי עשוי 70 אחוז סוכר ו 30 אחוז פוליאסטר ממוחזר, שאמור להיות בשימוש בשנתיים הקרובות. הסוליה עשויה 50 אחוז גומי ממוחזר ושעם מפורטוגל. ישנם דגמים טבעוניים אבל לא רק.

הצמר שלנו מגיע מהאי רוגן בגרמניה, שם מתרוצצים זנים שאחרת היו נכחדים ואנחנו בעצם מקיימים יחד עם צמר באיכות ייחודית, גם פרוייקט שימור, עם אנשים אחראיים לסביבה ולכבשים. 

איך התפתח עיצוב הסוליה המפורקת לשניים. למה?

הסוליה היא הלב של הנעל. גם חבר'ה שהתנסו בנעליים מינימליות אחרות במשך שנים, נשבעים בחריץ הזה תחת כף הרגל. שעבדנו על העיצוב בהתחלה, רצינו סוליה שלא תגביל לשום כיוון. מכיוון העקב לבהונות זה קל יחסית וסוליה גמישה מציעה פתרון סביר, אבל הגמישות לצדדים נשארת די מוגבלת. לכן השסע בסוליה. אצל ילדים עם כף רגל שעדיין מתפתחת, העניין בא לידי ביטוי אפילו יותר. הסוליה מאפשרת לכף הרגל לקבל עוד כמה מ"מ כשהדבר נדרש. תחושת הקרקע מוגברת וישנם לא מעט מהאוכלוסייה המבוגרת שעברו לנעליים שלנו, כי מרגישים בטוחים יותר. כמו גם אלה עם קשיי ראייה שיכולים" לראות" יותר טוב דרך כפות הרגליים. היום הסוליה, יחד עם השועל במסיכה, הפכו לסימן המסחרי של החברה. 

(הערה של דעאל: באמת אני חושב שזו נעל שיכולה להיות מאוד מוצלחת לעיוורים ולבעלי לקות ראויה. גם יחסית לנעלים רכות אחרות, לפחות לתחושתי, אין כמוה לשדר במדויק את הקרקע. משהו). 

מה הקטע שאין את אותו דגם בצבעים שונים אלא כל דגם הוא גם צבע?

כן, כל דגם מקבל שם שבנוי מהעונה בא הוא יוצא, החומרים והצבעים ממנו הוא מורכב. יש שתי קולקציות בשנה - אביב קיץ וסתיו חורף. בכל קולקציה ישנם דגמים וסיפורים חדשים.  

לאן אתם רוצים לגדול?

אנחנו גדלים אורגנית ולא משקיעים בשום פרסום, מלבד תוכן ברשתות חברתיות ושיתופי פעולה שונים. למזלנו זכינו להכיר את האנשים הנכונים בזמן הנכון, בלעדיהם הכל היה עלול להיראות אחרת... אשתי שמנהלת את הכל, אומרת ש Wildling בעצם זה תקלה. שהתחלנו, המטרה היתה למכור מהבית כמה עשרות או מאות נעלי ילדים בחודש. אבל עם הזמן והדרישה, הצטרכנו להוסיף מידות לפעוטות וגם למבוגרים (18 עד 48) והיום אחרי חמש שנים בערך, עבור willding עובדים כ 130 אנשים שרוצים לעשות את הדברים אחרת. 

לאן עכשיו? 

חמש השנים האחרונות היו מבחינת תקופה די מבלבלת שגרמה לנו להבין מה גודל ההזדמנות שנפלה בחלקינו. הנעליים, חוץ מהחופש שמאפשרות לכל מי שמתנסה בהן, יהיו גם ואפילו יותר, אמצעי למטרה - אנחנו נמשיך להשתפר ובסופו של דבר נגיע גם לנעל מתכלה ולמערכת ייצור סגורה, בה אין בזבוז של חומרים, אבל המטרה של Wildling, כוכב הצפון שלנו, הוא להחזיר לסביבה. להיות חלק מהמאבק להבריא את הסביבה. שחומרי הגלם שכן נשתמש בהם, במקום שייקחו מהסביבה, יעזרו לשקם אותה דרך גידולים אחראיים שעובדים ברוטציות.  עד כמה שזה עלול להשמע פרדוקסלי, זה הכיוון שלא מעט חברות סטארטאפ לוקחות היום. מבינים שאי אפשר להמשיך לקחת בלי סוף ויחד עם זה גם, שכדי שפרויקט סביבתי באמת יצליח, הוא צריך להיות רווחי. גם סוג של מעגל. התעשייה תעזור לסביבה להשתקם במקום מה שהיה עד עכשיו. 

כאן הבנו גם כמה עיקרי התפקיד של חיות המרעה בעניין. במאמץ שלנו לדעת מאיפה כל חומר גלם מגיע, פגשנו מספר חקלאים, ומומחים בתחומי גידול שונים (ביניהם גם החבר'ה מהאי רוגן), רובם ככולם מסכימים שחיות מרעה הן היחידות שיכולות להבריא את הקרקע. בניגוד לדעה הרווחת ושאיתה התחלנו. למעשה יש איתנו בצוות, ביולוגית, ומומחה חקלאות התחדשותית (regenerative agriculture) שאמונים על בניה וחבירה לפרויקטים של החייאת הסביבה בגרמניה ובפורטוגל, ע"י תמיכה בגידולי המפ, שתילת עצים ושיתופי פעולה לשימור יערות השעם המפורסמים של פורטוגל. 

אנחנו גם מעודדים שימוש חוזר בנעליים ומציעים שירות תיקונים. ישנם לפחות 3 קבוצות בפייסבוק שמה הנעליים ממשיכות להימכר שוב ושוב (וימי חיסול כמו בלאק פריידי, הם משהו שלא ניקח בו חלק).

איך עובדת הלוגיסטיקה?

ווילדלינג עובדת ללא חנויות או משרדים והכל נעשה און ליין. גם בשני חדרי התצוגה בקלן וברלין אין מלאי, רק מספר זוגות למדידה והתנסות. הקניה נעשית באתר והנעליים נשלחות מהמחסן. זה מאפשר לנו להציג מחיר אטרקטיבי למרות ייצור באירופה, שמירה על שרשת ייצור אחראית וחומרים מהאיכות הכי גבוהה שיש. 

אנחנו שמחים ורוצים מאד להגיע לקהל בישראל, וישנו גרעין קטן שמכיר אותנו, אבל יחד עם זה, אנו מודעים לאתגרים של דואר ישראל והמכס. 

***

אז מה השורה התחתונה?

אותי באופן אישי הסיפור של רן ושל אנה מרגש בשני אופנים:

האחד, לראות יזמים חרוצים שמצליחים להפוך חזון למציאות ולהקים עסק משגשג ומרשים שמייצר פתרונות חדשניים תוך הקשבה לגוף ואחריות של ממש לסביבה. זה פשוט נפלא.

השני, לחוות מוצר מעולה, שנותן תשובה אמיתית לצורך שלנו לחיות בעולם מודרני, מבלי להקריב את הפיסיולוגיה של כפות הרגליים שלנו בתשוקה למודרניות ועיצוב. 

נעלי wildling עשו לי את זה. 

לגמרי.  

By Dael with 4 comments

כל מה שצריך לדעת כדי להיפטר מכאבי גב (חלק ראשון)

כשהייתי ילד בן שלושים, היה לי חום גבוה לפעמים, אבל המטרד האמיתי בחיי היה כאבי גב. כמעט מדי בוקר הייתי מזדחל מהמיטה תפוס ודואב ופעם פעמיים בשנה נותרתי מושבת לכמה ימים עם "גב תפוס". ככה זה אצל כל השיריונרים אמרו לי חברי למילואים. הפגזים, הפלטות בזוקה, הפטיש חמש בהחלפת הזחל – כולם דפקו לנו את הגב. ככה זה אצל כל מי שעשה קרבי אמר לי אבא שלי בטלפון, עת ששכב עם גב תפוס במיטתו שלו. ככה זה אצל בני האדם אמר לי ידידי האורתופד. תנועה אחת לא נכונה והופ, כאבים לכל החיים. שמע, לא באמת אפשר לדעת מה יש לך, כך אמר הרופא, ול 90% מהאנשים הסובלים מבעיות גב לא מוצאים שום בעיה בצילומים או בדיקות. פשוט כואב.

והאמנתי להם.

חשבתי: זה מה שיש.

אני בן שלושים. שמן עם גב עקום וכואב

האמת היא שטעיתי בענק.

עובדה: עברו כבר חמש עשרה שנים מאז היותי צעיר שחצן ותפוס, והנה היום, למרות הגיל, הגב שלי מעולם לא היה במצב טוב יותר. לא כואב לי, לא נתפס, לא מרגיש תקוע או מוגבל בתנועה. את נקודת השינוי שלי תיארתי בספר "הסוד הקדמוני" – בתנועה, בתזונה, בסגנון החיים.

לי זה עבד.

בהתבוננות לאחור, והתבוננות לצדדים, אפשר לזהות כמה גורמים לגב כואב, וכמה אפשרויות להתמודדות.

1.      שחיקה. מסתבר שישנה לא מעט אמת בהתייחסות של אבי וידידי לבעיות הגב כפונקציה של השירות הצבאי בסדיר. לגוף שלנו הוא מכונה עם מכניקה מופלאה אבל במיוחד ככל שהגיל עולה, וככל שהגוף חשוף ליותר עומס שאינו מותאם ליכולת הפיסית של המפרק, המכניקה של המפרקים עלולה להשחק. זה אומר שעלולה להיות יותר פגיעה ברקמות החיבור (כמו סחוס למשל), ואז יהיו כאבים, שילכו ויתעצמו ככל שהשחיקה ממשיכה ברצף. לדוגמה: אנשים שכואבת להם הברך רק לאחר עשרה קילומטרים של ריצה או מתחיל לכאוב להם הגב לאחר הליכה של כמה שעות. זהו סימפטומם קלאסי של בעיית שחיקה. כאב גב המגיע ומתגבר לאחר זמן של חזרה מונוטונית על התנועה, והולך ופוחת לאחר מנוחה. אם זה המצב שלכם, כדאי לזהות את השחיקה ולפצות בחיזוק המערכת התומכת.

2.      דלקתיות. הצד השני של המטבע הוא כאבי גב הנובעים מדלקת במפרקים או בעצמות הגב. כאבים אלו דווקא פוחתים אחרי שהגוף "מתחמם" או נכנס לפעילות וחוזרים ומתעצמים ברגעי מנוחה ושקט, כמו בלילה או בבוקר מוקדם, כשהגוף נוקשה אחרי שנת הלילה. אם אלו הסימפטומים שלכם, טיפול בדלקתיות יהיה בעדיפות גבוהה. זה יקרה בעיקר על ידי שינוי של המזון שאתם אוכלים.

3.      הליכה והנעלה. לא כולם זוכרים שרק לא מזמן ירדנו מהעצים. אתם ואני. מאז אמנם הסתגלנו היטב להליכות ארוכות, אבל נעליים נכנסו לאופנה רק אתמול. אנו הולכים ימים ארוכים וחיים שלמים בנעליים צרות, כבדות ומקומרות, וכף הרגל שלנו אומרת נואש. האפקט של הנעל הוא מדהים על כל היציבה של הגוף, על זוית הכיפוף של הגב ועל מנח חוליות השדרה זו על גבי זו. אני זוכר זאת היטב. בשנת 2001 הייתי בנסיעת עבודה לניו יורק, עם חליפה וכל העניינים של הו הא, ונעליים מבריקות. בניו יורק הולכים המון, אבל המון, ברגל. בסוף היום חזרתי למלון, בלקסינגטון פינת 34, כמעט הגעתי, והייתי רק צריך לחצות את הכביש, שלושה ארבעה נתיבים. היתה תנועה דלילה אבל למרבה האימה באמצע הכביש הרגשתי שאני נתקע, פשוט כך. שהגב שלי כל כך כואב שאני בקושי מצליח לחצות את הכביש. הבטתי מטה, אל הנעליים השחורות שלי וראיתי שחור. נעליים נכונות והליכה נכונה הם קריטיים לבריאות הגב שלכם.

4.      תנועתיות. למדתי מידידי עידו פורטל אמרה סינית עתיקה וחכמה: אדם זקן כמו עמוד השדרה שלו. זה כל כך פשוט וכל כך נכון. כולנו רואים את "הזקנים" שמתקשים להתכופף, לקום או לנוע. ההתקשחות של הגב היא אולי סימן ההיכר הבולט מכל של ההזדקנות. לעומת זאת, אנו מביטים משתאים כשאנו רואים אדם בעל טווח תנועה נרחב בגב, המסוגל להתכופף בקלות, לפתל את גופו, לקפוץ או לזחול. התנועה הזו לא רק טובה כשלעצמה היא גם מגנה עלינו מפציעות כי הגידים, הסחוסים, השרירים העוטפים – כולם ארוכים יותר, חזקים יותר, גמישים יותר, ומונעים מהעצמות להשבר או לצאת ממקומן כתוצאה מחבלה או מתנועה לא נכונה. מי שיודע לזוז היטב, לעולם לא יתפס לו הגב כשישלח את ידו אל המדף העליון של המזווה. כמה אתם זזים במרחב?

5.      ישיבה. אורח החיים המודרני, העבודות החדשות (מחשבים, קופאים, תלמידי ישיבה ורואי חשבון, you name it) כולם כמעט מחייבים אותנו לבלות שעות על שעות מדי יום רכונים ליד שולחן משרדי. בישיבה על כסא. חוזרים מהמשרד (בנהיגה, בישיבה) מגיעים הביתה ושוב יושבים, הפעם על כורסה. אבל התנוחה של הישיבה אינה מותאמת לחלוטין לגוף האדם ולכן הגב שלנו מתחיל לתעתע. להתעוות, להתכופף, להתקשח ולכאוב. לפני שלושים וחמש שנים, ואני ילד בן עשר, ביקרתי בביתו של השופט העליון חיים כהן, במסגרת של חיפוש קרובי משפחה רחוקים שתקף את הורי. הוא היה אז כבר ישיש בסוף שנות השמונים לחייו, אבל נותר גבוה ומרשים. בחדרו, עמוס הספרים, הוא עמד ליד "סטנדר" של תלמידי ישיבות וסיפר שאת פסקי הדין שלו כמו גם את שעות הקריאה הרבות עשה בדרך כלל בעומדו ליד הסטנדר. הרגל משנותי בישיבה, כך אמר.  כמה שעות אתם יושבים ביום? כמה אתם עומדים? והאם אתם מבינים שהעמידה, או שולחן עבודה בעמידה, עשויים לשנות לכם את החיים.

6.      שרירי ליבה. עמוד השדרה שלנו אינו ניצב בחלל ריק. הוא מוקף שרירים, רצועות וגידים ואחוז (או אוחז) בגוף. השרירים המייצבים את עמוד השדרה סמוכים אליו אולם גם נמצאים בחלק הקדמי של הגוף, שרירי הבטן, הבטן התחתונה, הכתפיים והחזה, כולם משחקים תפקיד ביכולת של הגב שלנו לנוע ולפעול כהלכה, בלי חריקות ובלי כאבים. שרירי ליבה חלשים יגרמו לגב שלנו לקרוס, ליצור כיפוף עמוק מדי או לא יגנו עליו מתנועות פתאומיות. שרירי הליבה מתחזקים בעבודה איטית ופנימית שאינה "אטרקטיבית" לרבים מעושי הספורט. אם אתה רץ מרתונים, ובזה מסתכם הספורט שלך, סביר להניח כי שרירי הליבה שלך יהיו חלשים. אם אתה עובד במכון כושר כל שרירי קבורת היד ועל מסת שריר הרגל, גם אז סיכויים רבים כי שרירי הליבה מוזנחים ומתנוונים, והדרך משם למיחושי גב, קצרה וכאובת.

7.      תאווה. הו, התאווה. אנחנו נמצאים במכון הכושר ורוצים לעשות סקוואט או דדליפט עם פעמיים משקל גוף, כי זה מה שאנו רואים שהמתאמנים הוותיקים עושים. אנחנו רוצים לנסות ועושים יותר ממה שהמערכת שלנו מסוגלת לשאת. השרירים, העצמות, הרצועות וסחוסים – כולם חומרים חיים וכולם יחד מייצרים שרשרת של כח, אבל גם השרשרת החזקה ביותר חזקה רק כחוזק החוליה החלשה ביותר. אנחנו מדמיינים שבגלל שיש לנו כבר שריר גדול בכתף, גם הגב והרצועות והגידים חזקים באותה המידה, אנו מעמיסים על המוט יותר מדי רק כדי לגלות שלמחרת אנו מתעוררים ולא יכולים לזוז. האם אתם חמדניים מדי?

8.      בלט (פריצת דיסק). כאשר יש עומס גדול על הסחוס שבין החוליות, הנוזל שבתוכו עלול ליצור בליטה החוצה מהדיסק. בעברית: "בלט". (ברוסית: "בלאט"). הפריצה יכולה להיות מסוכנת אם היא לכיוון פנים כלומר לכיוון חוט השדרה ולא החוצה לכיוון הגב. כך או כך, עלולה להיות השפעה על כאבים ישירות בגב, על כאבים ה"מוקרנים" למקומות אחרים (כמו לרגל) ועוד. את הבלט אפשר "לקבל" במגוון גדול של דרכים: תנועה לא נכונה, עומס מתמשך, זווית לא טובה של הגב לאורך זמן (למשל ברכיבה על אופני כביש), ועוד. אבל גם אם הופיע לכם בלט, זה לא אומר שעליכם להפסיק לנוע או לעשות ספורט. נראה שאפילו ההיפך הוא הנכון. בחלק הבא נדבר על מה וכיצד.

כאבי הגב שלכם אינם גורלכם.

אפשר וכדאי לשנות דברים בסגנון החיים שלנו, במזון שלנו, בתנועה שלנו, בספורט שלנו ובתמורה לקבל גב בריא וחזק ומשוחרר מכאבים.

בפרק הבא נלמד כיצד. 

By מר קדמוני with 2 comments