בבוקר היום השלישי יצאנו אל הסלע שביער, שם, ידענו, נערוך טקס. ערב קודם נתבקשנו שלושה דברים: האחד, להכין פתק עם המטרה שלנו, השני להגיע יחפים והשלישי היה לשתוק. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו. הלכנו שעתיים בדממה מוחלטת, ביער מטפטף וערפילי, יחפים וחווים את הבריאה דרך האצבעות. הגענו לשפת נחל וטיפסנו על הסלע הניצב עליה, והוא עתיק משנים וירוקת, ועליו מה שנראה כמו גולגולת סוס נושנה והכל מכוסה בדוק של ערפל. הטקס היה אישי, ובלי מילים, ובכל זאת הצליח להיות מרגש ומשמעותי. חלק מהמשתתפים בכו. אחרים דממו. כולם התחבקו. היתה זו חוויה בראשיתית של קהילה ותנועה וטבע. אם זה נשמע לכם קצת ניו-אייג'י, יש מצב שאתם צודקים. אבל אין זה אומר שלא היה בזה אותנטיות מלאה. כי על פי רוב, בחיים העסוקים שלנו, אין לנו הזדמנות להשיל את הכל ולשים מאחור את העולם העסוק ולעצור ולהתמסר באמת ובתמים לסביבה ולטבע. הטקס היה בסך הכל הזדמנות לכך. ליצור מקום בו נוכל להתחבר, להקשיב ולהיות נוכחים במציאות. Mindfulness של שקיטה בעולם ללא רעש חיצוני, בו נשמע רק את זרימת הדם ואת הלמות הלב ואת הרוח בעצים ואת המים הזורמים למטה, בין הסלעים.
משך רוב הקיום
האנושי העולם היה קדם-דתי. האמונה היתה אמניסטית (היינו, לכל דבר בטבע יש נשמה או
רוח. להר, לנהר, לעץ ולאדם). בעיני, אמניסטיות במהותה אינה עבודת אלילים, אלא
התודעה כי הרוח נושבת בכל הדברים כולם. לא סתם אנו מתרגשים כשאנו נצבים תחת הר מלא
הוד באור אחרון. זה לא רק היופי האסתטי, אלא העוצמה הרוחנית שאנו שואבים ממנו. את
התחושה שיש בו, בטבע, יותר מאשר רק נוף. דוגמה נהדרת לכך ראיתי לא מזמן בסרט נטפליקס
(מצוין) בשם "מלכת
ההרים: הפסגות של לקפָּה שרפָּה". לקפה, האישה שטיפסה על האוורסט יותר מכל
אישה אחרת, אומרת בו: "כשאני על ההר, אני הופכת להר".
לא טיפסנו על שום הר בנורבגיה, אבל לפחות לרגע אחד קטן, הפכנו ליער.
***
לא צריך לנסוע עד
מעבר לים כדי להיות מחובר יותר, כדי להקשיב יותר, כדי לשמוע יותר. את הכל אפשר
להשיג ולחוות גם פה. גם אנו ארץ בראשית (נאם כי יותר מסוכסכת מנורבגיה).
ניסיתי לחלק את
עולם המיומנויות קדמוניות לעולמות משנה כדי שתוכלו לראות מה מתאים לכם על הצירים
השונים. זוהי רק סכימה להתמצאות ובשום אופן לא מנסה לתפוס את העוגה כולה או לחלק
ציונים. אין פה טוב ולא טוב, נכון או לא נכון. הכל עשוי להתאים לכם, ואולי תגלו כי
דווקא ליקוט מרגש אתכם, ואולי גששות, ואולי בכלל הקמת מחסה. לא משנה מה, עולם
המלאכות הקדומות הוא עשיר ומגוון וכולו נועד למטרה אחת: להעיר את הדוב הרדום בכל
אחד מאיתנו (תודה על הדימוי, מיכה). לחבר אותנו שוב אל הטבע ואל הסביבה ואל הרוח
הנושבת בכל הבריאה כולה.
יש מורים רבים בארץ, וניסיתי לרכז כמה מקורות שאני מכיר קצת או ששמעתי עליהם – אלו הארגונים המרכזים את הידע הנרחב ביותר
בני אדמה - https://bneyadama.co.il/ (עשיתי את קורס המבוא של מיכה והוא
נהדר)
אבני דרך - https://www.avneiderech.com/ (יש הזדמנות ממש עכשיו להצטרף למפגש
שבע אבנים בחוות יתיר, חמישה ימים בחול המועד, הרבה סדנאות לעומק)
שומרי הגן - https://www.shomreihagan.org (ארגון עולמי)
רוח היער - https://forestwind.co.il/ (לא מכיר)
חלק גדול
מהמורים משמשים בכמה ארגונים, וכולם רוצים ומכוונים לטוב.
בנוסף להם יש שלל
מורים המתמחים כל אחד בתחומו. מורים לגילוף כפות עץ, מורות ומורים ללקטות, לזיהוי
פטריות, למיינדפולנס, לליבוד ולעיבוד, ושלל סדנאות קליעה. אם תרצו, אוסיף פה גם
מהמורים הללו, ואתם מוזמנים להוסיף ולתייג אותם בתגובות.
עוד מקור טוב הוא קבוצת הפייסבוק מלאכות קדומות. שם נמצאים מורים רבים ויש עדכונים על סדנאות רבות.
ואולי בסופו של דבר כל שלקחתי אני מהסדנאות שעשיתי בחיי, מהטיולים ומהמסעות, מתמצה במשפט הבא: חפשו את הטבע בחיים שלכם. יצרו עבורו מרחב. הכניסו אותו אל תוככם. תנו מקום לנשמת היער הקדומה המפעמת בכולנו.
0 הערות קוראים:
הוסף רשומת תגובה