ביום שישי האחרון יצא לי לפגוש את עידו פורטל בהרצאה שנתן במלאות שנתיים להקמת מרכז התנועה של שיטת עדו פורטל בת"א (רחוב בן שמן 4, קומה 2), בהובלת רועי גולדשמיט.
רקע קצר למי שלא מכיר עדיין את עידו (נא לעמוד בפינה).
בהעדר תואר טוב יותר, אחשיב את עידו כ"גורו" תנועה בינלאומי, ולמרות שהוא סולד מהתואר, הוא די הולם אותו. מזה עשור הוא מבלה את רוב זמנו ברחבי העולם, בין יערות ברזיל, חופי אוסטרליה, הפארקים של גרמניה, סמטאות לונדון והסטריפ של לאס וגאס, שם הוא מאמן (בין היתר) את קונור מק'רגור שהוא כנראה לוחם ה MMA המצליח בכל הזמנים.
את עידו אני מכיר כבר לא מעט שנים, ואת מה שאני *באמת* חושב עליו, כתבתי בספר:
עידו לא עסוק בכותרות ובססמאות אלא בחקירה ובגילוי. כמו מדען אמיתי הוא חוקר את התנועה האנושית ומתאמן מבוקר עד ערב, ולפחות שמונה שעות ביום. שמונה שעות. ביום. כל יום.
ההתבוננות והניסוי העצמי, גרמו לעידו להפוך ממישהו שזז יפה, למישהו שיכול לנתח לעומק את היכולת התנועתית של מי שמולו, ולשכלל אותה. הוא חסר פשרות, חסר פניות, ומקצוען קשוח עד עמקי נשמתו.
בקיצור, בשישי האחרון היתה הזדמנות לפגוש ולשאול פנים אל פנים. לא היתה זו הרצאה ולא סדנה אלא תשובות לשאלות הקהל, שמילא את האולם מפה לפה. ישבתי עם הטלפון ורשמתי רשימות ואנסה לתמצת חלק מהדיון שהתפתח סביב שתי שאלות בלבד, מתוך רבות שנשאלו, כדוגמה למרחב החשיבתי בנושאי תנועה שאפשר וכדאי ללמוד מעידו.
ש. עד כמה להתמקד ולהתמחות בתנועה ומתי להבין שכדאי לעבור הלאה?
להבנתי, השאלה הזו נמצאת בליבה של עבודתו של עידו עם ספורטאים מקצוענים. נניח לרגע שאני קונור מק'רגור (לעצום עיניים ולדמיין ממש חזק). אז כאלוף עולם ב MMA אני כנראה טוב מאוד באגרופים, בבעיטות, בעבודת קרקע, בסבולת וביכולת "לחטוף" ולהישאר על הרגליים. אבל במה אני פחות טוב? האם יש משהו בתנועה שלי שיכול להשתפר כדי שאצליח לנצח בקרב הבא?
עכשיו נניח שאני מרטינה נברטילובה (צריך לעצום את העיניים ולדמיין חזק יותר גם חצאית מיני לבנה) ואני טובה וחזקה בהגשות בטניס, בסבולת, בדיוק, בזריזות ובכח מתפרץ. ואני עובדת בלי סוף על משקולות ועדיין לא מצליחה להגיש סרבים מספיק מהירים. האם זה עניין של כח או משהו אחר?
עידו נתן מעט "טעימה" מהגישה שלו. למשל, חלוקה אפשרית אחת של "ענן התנועתיות" היא לשתי וערב ובחינת האדם על פני מספר רב של ממדי תנועה, שהחיתוך ביניהם עשוי להצביע על חוסר או נקודות הטעונות שיפור. חלוקה אחת שכזו היא חלוקת עולם התנועה לחמש קטגוריות משלימות:
הגישה המארטיאלית (מלשון martial כלומר קרב). והיא חכמת ויכולת התנועה שלי מול אדם אחר. תחשבו איגרוף, MMA, תחשבו משחק תופסת או מחניים, תחשבו פוטבול אמריקאי, תחשבו תנועה זוגית. היכולת לקרוא את האדם האחר, להגיב אליו, לפעול מולו בהרמוניה וביעילות. או באלימות.
התנועה הריקודית. כאן היא החכמה להוציא דימוי רוחני לשפה פיסית, לתרגם רעיונות ותחושות למרחב של תנועה ושל יצירה. מהמחוללים הדרוושיים ועד אוהד נהרין ומיסטר גאגא.
התנועה האקרובטית. פה זה האדם מול כוחות הטבע. מול שיווי המשקל, מול כח המשיכה, הליכה על חבל, גמישות, עמידת ידיים, זריזות, יציבה ועוד.
התנועה הסומטית. אלו מרכיבי התנועה הפנימיים, הנסתרים כמעט, הכוללים שליטה על השרירים הפנימיים, הסרעפת, הנשימה, שינוי מדדים כמו חום או קצב לב, דיוק, שליטה מוטורית ועוד.
תנועה מול אובייקטים. כאן זה האדם מול החפץ, האובייקט. למשל מול מוט המשקולות שצריך להרים, מול מקלות מתעופפים באוויר בג'גלינג, מול כדור טניס בסקוואש או טניס ועוד ועוד.
כל אחד מאיתנו טוב ("טוב") בחלק אחר מהגישות התנועתיות הנ"ל. אולם, יש ביניהן גם מתח. מי שמאוד חזק ביכולת אקרובטית, אולי זה עלול לבוא על חשבון יכולת הלחימה שלו? עידו משחק עם האנשים, משחק של ממש, בו יוצאים מנקודת הנוחות ומהתנועות האוטומטיות, כדי לאבחן ולזהות חולשות לעומת יכולות, ומקומות הדורשים חיזוק.
דרך אחרת לחלק את עולם התנועה היא באבחנה בין כיווץ לעומת הרפיה. למשל ב power lifting המיקוד הוא על כיווץ. השריר חייב להיות כל הזמן תחת כיווץ ועומס כדי להצליח. לעומתם, אנשים העוסקים בהרמת משקולות אולימפית (weightlifting) לא יצליחו אם רק ידעו לבצע כיווץ, כי הרפיה מהירה וזריזות הם חלק מהותי בתנועה. רוצה לומר, אם התחזקת מאוד בהרמות כח, יתכן ועלול להיות לזה מחיר בהרמות אולימפיות. זו רק דוגמא. זה נכון בכל ענף ספורט ובכל תחום פונקציונלי. אצל לוחמים, מספר עידו, ההרפייה היא קשה. ההרגל והיכולת לחטוף עוד ועוד חבטות "תוקע" את התנועה הרכה הרפויה, עד שהם נסדקים ונשברים. ממש כך.
אז מתאגרף אימתני עשוי למצוא את עצמו אצל עידו עובד על תנועות רכות, על הרפיה ועל ההיפך הגמור מהאינסטינקט של הלא מומחה.
מה לקחתי מהתשובה של עידו: שלעולם צריך אדם לשאול את עצמו מה ההיפך הגמור ממה שאני עושה, ולעשות בדיוק את זה.
ש. עד כמה כדאי "ללחוץ" על פציעות כלומר עבודה בתוך הכאב לעומת מנוחה?
את זה דווקא אני שאלתי. בשנה האחרונה היו לי כמה פציעות. לא דרמטיות, לא היסטריות, וכל הזמן המשכתי להתאמן, אבל היתה פציעה בגיד הברך ITB ויש רגישות בכתף שמאל.
כששאלתי על פציעה עידו הציע לשנות את הנרטיב. כמו כל גורו טוב, עיקר הלמידה באה ללומדים מה reframing של השאלה או ההגדרה מחדש של הבעיה במקום מהפתרון, כי אין "פתרון בית ספר". עידו מציע רק התבוננות.
השאלה הראשונה שצריך אדם לשאול את עצמו היא האם הפציעה מגדירה אותו. האם אני "אדם פצוע" או אדם עם כאב. הוא מספר שלא פעם אנשים מציגים את עצמם כך: "שלום עידו, יש לי פציעה בברך". אפילו השם נשמט, העיקר שיש פציעה. אבל ההגדרה של העצמי סביב הפציעה מנציחה בעיה ואינה תורמת לפתרון. למשל מהי באמת המשמעות של "פריצת דיסק"? האמת היא שאף אחד לא יודע.
לעומת זאת העצה היא להתייחס לכאב וללמוד לחיות איתו. שלום, אני דעאל ויש לי כאב בכתף שמאל כשאני מרים מוט גבוה מאחורי הראש" היא כנראה גישה בריאה יותר להתמודדות עם פציעות כי היא מאפשרת דיאלוג.
במיוחד כי הפרוטוקולים הקלאסיים לטיפול בפציעות ספורט הופכים להיות outdated ועוברים ביקורת, למשל הפרוטוקול הקאלסי לפציעת ספורט בברך הוא RISE שזה ראשי תיבות של Rest Ice Compression and Elevation (לנוח, לשים קרח, לשים תחבושת ולהרים את הרגל), אבל יותר ויותר מחקרים היום מראים כי דווקא פעילות מיד לאחר הפציעה טובה יותר בשיקום.
עידו לא מהסס ללחוץ פנימה, אל תוך הפציעה. לא בטיפשות אלא בזהירות ובשום שכל. בדיוק כשם שפיזיוטרפיסט טוב מכאיב מאוד למטופל שלו (תשאלו פצועי צה"ל עד כמה קשוחות המרפאות בעיסוק בבית לווינשטיין), כי הכאב יכול להיות גם ידיד, ולא רק אויב. הוא יכול להיות סימן שמשהו מצליח ומשהו משתנה ולא רק שמשהו נשבר או נקרע.
כאשר אנו מדברים על תנועה מוגבלת, אנו מחפשים דרכים אחרות לעקוף את המגבלה. לעתים אפשר לקבל את התנועה המקורית אבל לפעמים הגוף השלם יכול לעקוף את האיבר הפצוע ולתת מענה פונקציונלי. למשל, אם עברתי ניתוח ובו חיברו לי שתי חוליות בגב זו לזו, ברור שתפגע יכולת התנועה. אבל אולי בעזרת תנועת האגן, ותנועת הצוואר, הגוף, כמכלול שלם, יוכל לתת מענה ומעקף למגבלה.
ויש גם את שאלת המומחה, זה שאמר לכם שיש לכם פציעה א', ב' וצריך ניתוח ג'. כי את זה כדאי לזכור: למומחים יש פטיש גדול ביד והוא המומחיות שלהם, וכשיש לך פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר...
לכן הרבה פעמים כדאי ללכת להתייעץ גם עם אנשים שאינם מומחים בתחום ויכולים לראות את המציאות מכיוון או בגוון אחר לגמרי, שאינו דווקא ניתוח או התערבות כירורגית. למשל מאמנים, פזיוטרפיסטים, רקדנים, או מי שהיה שם. דעה נוספת, הרחבת טווח האפשרויות, אמונה ביכולת הגוף לרפא את עצמו, עבודה קשה, לא לפחד מהכאב - כולם רעיונות טובים ששווה לזכור.
אינני מתאמן בשיטת עידו פורטל. עדיין לא. אבל כבר לפני שנים עידו פתח לי את הראש ואת הצ'אקרות לעוד כיוונים, לעוד אפשרויות, ולעוד מתיחות שאני כן עושה. אני גם זוכר שלכל זמן ועת לכל חפץ וגם המסע התנועתי שלי יגיע. שמעתי פעם מעידו אמרה סינית עתיקה: "אדם זקן כמו עמוד השדרה שלו", ואני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מתכוון להיות זקן...
אז תודה עידו. למדתי והחכמתי גם הפעם.
2 הערות קוראים:
תודה רבה על הרשימה הזו. מעורר מחשבה וחקירה 🙏
תודה!!!!!
הוסף רשומת תגובה