אוקיי, אז דבש בראש השנה, זה בסדר?

מה הסיפור של הדבש? רוצח שקט ומתקתק כמו הסוכר ידידו, או מאכל מלכות אנטיביוטי, רב גבורות ומעללים?

האם הדבש הוא קדמוני או מוצר של צריכה מודרנית?

האם נטבול השנה את התפוח בדבש?

לכאורה, למרות שאין עוררין על היותו מוצר קדמון (הדבורים היו כאן מאז ומעולם, פחות או יותר), הדבש הוא מקור לפרוקטוז טהור, אותו מרכיב שקיים גם בסירופ תירס מתוק הידוע לשמצה בבלוג הזה. ואנו יודעים שרמות גבוהות של צריכת סוכר הן חדשות רעות לגוף ושבתרבויות ילידיות צריכת הפרוקטוז היא נמוכה מאוד, לעומת התרבות המערבית העשירת פרוקטוז בכל אשר תפנה (סוכר, פירות כל השנה, מיצים, ממתיקים וכו').

ובאמת, לא מזמן טום נות'הון מ Fat head פרסם פוסט נחמד על התקפי לב אצל מומיות... חוקרים עשו סריקות וצילומי לב למומיות ממצרים העתיקה, ושם גילו... הפתעה: סימני התקפי לב לרבים מאוד מהפרעונים ומשפחותיהם. אחד ההסברים (לפחות של טום) הוא שהמצרים היו תרבות מבוססת קמח וחיטה (למתקדמים: קראו בספר בראשית את סיפור יוסף במצרים וכיצד אגרו בר. למתקדמים יותר, הנה תיאור של התזונה המצרית הקדמונית). מעבר לכך, הדבש נחשב מקודש והכוורות היו בשליטה בלעדית של הארמון. הפרעונים, להבדיל מהעם, אכלו כמויות רציניות, ככל הנראה, של דבש. אולי זו הסיבה?

אבל מאידך, מחקרים מתקדמים בדבש ובסגולותיו מראים כי הפרוקטוז שבדבש לא מתנהג כמו "סתם" פרוקטוז! פרוקטוז רגיל מעלה את רמת הטריגליצרידים, אבל דבש לא ממש, והוא גם לא גורם לעליה ברמת הדלקתיות בגוף. השפעתו דווקא חיובית. דבש הוא חומר המורכב ממרכיבים רבים מאוד (משהו כמו 180 חומרים שהדבורה החרוצה רוקחת מהם דבש) אז אי אפשר ולא נכון לבודד אותו ו"לתייג" אותו כזהה לפרוקטוז שאנו רוצים להמנע ממנו. אז כשהוא נצרך בשלמותו, ללא עיבוד, הוא כנראה מזון משובח למדי, כל זמן שהוא מגיע במידה סבירה ומדי פעם.

בבלוג המצוין של דיוויד קסונקה, הוא הצליח להפיל אותי עם וידאו מדהימים של ליקוט דבש בתרבויות שונות. קחו לכם את הזמן ותראו את הסרטים האלה!

האם אתם מסוגלים לטפס כך על עץ? אם כן, שיחקתם אותה, תהנו מהדבש!

הסרטון הזה מדהים והזוי כאחת, ואם לא הייתי רואה, הייתי מתקשה להאמין. יחסים סימביוטים ומורכבים בין ציפורים לאנשים רק כדי לצוד ולהגיע אל הדבש הנחשק. מדהים.

וזה סרטון ארוך יחסית (10 דקות) אבל שוב מראה את המאמץ האנושי, הסיכון והמיומנות הפיסית בהשגת הדבש מצוקי ההרים.

אחרי שראינו את כל החברים האלה מטפסים ומתאמצים כדי לנשנש קצת דבש, אני בטוח שאנחנו יכולים להשען אחורה מחר, בערב החג, ולטבול תפוח עסיסי וטוב מראה בקערית דבש, ולהנות מכל רגע!

שתהיה לכם ולנו שנה טובה,

שנה בריאה,

שנה של התקדמות ושגשוג,

שנה של אתגרים ושל הצלחות,

שנה שנקח בה אחריות, ושנראה תוצאות מדהימות.

שנה טובה חברים,

שנה טובה!

By מר קדמוני with 13 comments

אז מה אם אבא שלך והרופא חושבים אחרת (חלק שני)

זוכרים את ע'? (נקרא לו להלן ערן לצורך הפשטות)

הסטודנט הנמרץ שלפני חצי שנה החליט לשנות את התזונה שלו והיה מודאג איך יכול להיות שאנחנו צודקים וכל הרפואה הקונבנציונאלית אומרת את ההיפך הגמור, ואבא שלו הפחיד ושלח לו ציטוטים מדאיגים מה יקרה אם יאכל שומן רווי ועוד ועוד.

אז באמת, בואו נקרא קודם את המייל המקורי שלו כאן.

או אז כתבתי (בין יתר הדברים): "תעשה בדיקות דם. תבדוק את עצמך. תשקל, תבדוק את עצמך. תסתכל בראי, תבדוק את עצמך. תשאל איך אתה מרגיש. תבדוק את עצמך. אם בכל הסעיפים האלה אתה יותר טוב על תזונה קדמונית, אז לעזאזל הרופא הזה ודעתו".

ערן לא התעצל באמת ועשה בדיקות דם. זה היה במרס, ועכשיו שוב, בספטמבר, אחרי חצי שנה עמוק בעניין. זה לא שלפני כן הוא היה חולה ואומלל. הוא בחור צעיר ובריא, בלי בעיות מיוחדות, ועם נתוני דם טובים. ובכל זאת, אתמול ערן שלח לי את התוצאות העדכניות של בדיקות הדם שלו כדי לספר לי שאבא שלו מתחיל אשכרה להשתכנע שזה בטח ועובד, השגעון הקדמוני הזה... (*ראו ציטוט מהאבא בסוף פוסט זה).

אז בואו נקרא כמה מהסעיפים של בדיקות הדם "לפני" ו"אחרי", ונבין יחד מה כתוב שם ומה זה אומר.

לנוחותכם, הנה גרף נחמד שערכתי לעקרי התוצאות:

האמת, ערן היה קצת מודאג.

סה"כ רמת הכולסטרול שלו עלתה (מ 190 ל 197) ויש לרוב בני האדם המערביים רפלקס מותנה לדאוג או לדאוג מאוד כשהם שומעים שרמת הכולסטרול שלהם יותר גבוהה. אז חשוב שתדעו שלרמת ה Total Cholesterol שלכם אין כמעט כל משמעות לגבי סיכון לבבי או אחר. רוב הרופאים יגידו שסך כולסטרול מעל 200 או 250 זה "גבוה" אבל אין שום התייחסות או התבוננות במה מרכיב את המספר הזה. והוא כשלעצמו חסר משמעות, כאמור (לא יותר מחישוב מתמטי מוזר של HDL ועוד LDL ועוד חמישית מרמת הטריגליצרידים). לעומת זאת, מאוד מעניין להסתכל על הפרטים:

ה LDL של ערן נותר ללא שינוי (125 לעומת 124 זה בגדר שינוי דגימה). ה LDL, הוא ה"כוסטרול הרע" המושמץ, גם הוא בדיקה שאמינותה מוטלת בספק. היום די ברור שרמת ה LDL מושפעת מגודל גופי ה LDL וצפיפותם והתחמצנותם (אלו מדדים שונים, ומנבאים טובים בהרבה לסיכון לבבי, אבל לצערנו לא בודקים אותם בבדיקות הדם בארץ). כתב על זה יפה ומעמיק כרגיל סטפן, או בשפה פשוטה וקצרה יותר (ובעברית), מיקי. אני גם מזכיר לכם שלרופאים יש נטיה לדחוף סטטינים כתרופה להורדת רמת הכולסטרול ברגע שה LDL מעט עולה (ספרתי פה על חבר שלוקח כבר ב 190. פגשתי אותו שוב שבוע שעבר. הוא כבר שנה לוקח סטטינים, עלה במשקל ונראה הרבה פחות טוב ובריא). גם אם ה LDL שלכם עולה מעט, זה לאו דווקא סימן ללחץ. צריך להתבונן על התמונה הכוללת ולראות איך אתם מרגישים. המראה לא משקרת, בדרך כלל. גם רוב הרופאים לא.

הHDL של ערן עלה משמעותית וזה מצוין (זה מדד אמיתי). בין 40-50 נחשב בנורמה לגברים, ומעל 60 נחשב "רמה שמגנה מפני התקפי לב". אחרי השינוי התזונתי ערן עכשיו 59.8. קרוב מספיק? לפני השינוי הוא היה 45.7 וחצי שנה בלבד אחרי זה כבר 33% יותר. מעולה. התזונה הקדמונית מעלה את רמת הכולסטרול ה"טוב" באופן משמעותי ומהיר. זה מה שאתם רוצים!

הטריגליצרידים של ערן ירדו משמעותית ביותר 40%. לא יכול להיות טוב יותר. מ 96 ל 55. שאפו.

גם רמת הסוכר בדם (גלוקוז) ירדה מ 83.4 ל 79. לא רע, לא רע.

בקיצור, אם מתבוננים במה קרה לערן אחרי חצי שנה של זלילת שומנים והפחתת כל הדגנים והסוכרים, רואים שהשתנו שני דברים באופן משמעותי. רמת השומנים שלו בדם ירדה דרמטית ורמת ה HDL עלתה דרמטית.

האם יכלנו לבקש תוצאות טובות מאלה?!

ואחרי שאנחנו בטוחים שערן נמצא במסלול הנכון להיות בריא לאורך זמן, נשאל גם אתכם: האם אתם יודעים לקרוא את משמעות בדיקות הדם שלכם, או שאתם מחפשים רק מה שמחוץ לסוגריים, ומה שבפנים הוא בסדר? למה אתם יודעים לקרוא את הדוח של בדיקת מנוע לרכב אבל לא יודעים לקרוא את הדוח החשוב באמת הזה, של בדיקת הגוף שלכם (שאי אפשר לקנות יד שניה או להחליף אצל סוחר משומשות). כיתבו לנו מה אתם רוצים לדעת.

*ציטוט: "האבא הפרנואיד שלי קיבל את הנתונים וכתב לי : כל הכבוד ! :) תמשיך כך , כאילו זכיתי במדליה"

By מר קדמוני with 11 comments

לשתות מים?

יש לי חבר שקוראים לו בנימין, אבל כולם קוראים לו בני.

טוב, לא באמת קוראים לו בני. קוראים לו גימל.

הוא עו"ד עסוק ומצליח שלפני כבר שנתיים שלוש התחיל לקחת את הבריאות שלו ברצינות ועבר לאט לאט לתזונה קדמונית. הוא ירד במשקל מיותר, והנראה טוב ושרירי יותר. בגלל שלשמחתי ולצערי אנחנו נפגשים די הרבה במילואים, אני מקבל כל פעם עדכונים מהשטח.

בהתחלה הוא אמר לי שנעלם לו הריח הרע מהפה. שנים הוא סבל מזה ועם הויתור על הקמח הוא (והסביבה) גילו את האור החיובי.

שבוע שעבר, בעוד יום מילואים מצוי, הוא אומר לי ככה:

"שמע דעאל, כמו שאתה יודע, כבר שנים אני סובל ממגרנות" (אני יודע, הוא בכיין).

"כל פעם שיש יום אימון קצת חם או קצת עמוס, אני גומר אותו עם כאב ראש איום ונורא שבדרך כלל מתחיל כבר מהצהרים. ככה זה אצלי מאז ומעולם. והנה, לפני חודשיים, חבר אמר לי לנסות לשתות שתי כוסות מים על הבוקר, איך שקמים. ואכן, כך עשיתי. והנה, הופ, המגרנות נעלמו. לחלוטין. זה פשוט עובד. אתה חייב לכתוב על זה אצלך בבלוג".

הסיבה לריפוי המהיר הזה הוא שבלילה אנשים רבים מתייבשים קלות. בטח שישנים עם מזגן. זה מאוד דומה להאנג-אובר שיוצר התייבשות. במקרה של הנג-אובר באמת כדור נגד כאב ראש לא עוזר, ולעומת זאת שני ליטר מים מעבירים חמרמרת מהר יותר מכל כדור.

עם זאת, בכלל בחיים אני חושב שלא צריך להגזים בשתיית מים ולהכריח את עצמכם לא נשמע לי מדיניות נכונה. פרוטוקולים שאומרים "חייבים לשתות כל שעה לפחות כוס מים" טובים למסעות בצה"ל אבל לא לחיים אמיתיים. בני אדם הם אמנם לא גמלים אבל אנחנו גם לא דגים. מים זה חיוני וסבבה אבל לא צריך כל דקה.

אז מתי כדאי לשתות?

1. כשצמאים

2. כשקמים

3. כשהולכים לישון

זה אמור לכסות את רוב האפשרויות. יש "מחמירים" לגבי שתיה לפני האוכל, ויש שאוהבים לשתות עם האוכל, ויש אחרי, ולכל "שיטה" כזו יש מצדדים ומתנגדים ותומכים וחוששים. אני אומר, תעזבו אותי. תשתו כשבא לכם, ואם יש לכם כאבי ראש, יכול מאוד להיות שיש לכם התייבשות קלה, אז תנסו לשתות שתי כוסות מים הרבה לפני שכאב הראש מתחיל. למה לסבול?

קרה לכם גם? ספרו לנו!

By מר קדמוני with 11 comments

עוד מכתבים שלכם

אתם יודעים שאני מעודד (ומעודד) לקבל מכתבים שלכם. שאלות, תהיות, הרגשות ומחשבות. ואכן, השבוע הופצצתי בכמה וכמה מיילים של קוראים וקוראות שנחשפו רק לאחרונה לתזונה קדמונית או לקרוספיט והם מתחילים את צעדיהם הראשונים, כצעדי תינוק, בעולם החדש הזה. ככל עולם חדש, גם הוא נראה מפחיד ובלתי אפשרי למתבונן מבחוץ, אבל משעוברים את הדלת, הפרספקטיבה משתנה לגמרי.

אז הנה ציטוטים נבחרים מסדרת מיילים עם ל', בן 36 מאיזור המרכז, וכך הוא כותב במייל הראשון, שמרובה שאלות ותהיות כרימון:

היי מר קדמוני ..נעים מאוד.

רוב חיי התאמנתי בחדרי כושר ולאט לאט הבנתי שמכשירים לא באמת עושים אותי חזק ובכושר..... אני כבר שנתיים מתאמן בתרגילים מורכבים בסגנון תוכנית ה- STARTING STRAIGTH. עליתי במסה והתחזקתי ,אבל עדיין אני מרגיש שחסרה לי תנועתיות ואני די כבד וחסר סיבולת. ראיתי סרטונים של קרוספיט וביקרתי במספר אתרים עד שהגעתי לבלוג המדהים שלך.

אני לא יודע כיצד להתחיל, האם להתחיל ישר מתוכניות שהכרתי מצפיה ביוטיוב כמו סידני, פראן, הלן, אנני וכו ??? לא נראה לי שאני בעל סיבולת לזה. איך אני מסדר את האימונים במהלך השבוע ? כמה אימונים צריך ? האם אפשר עדיין לשמור על ההישגים שאליהן הגעתי בסקוואט ובדדליפט ? עושים אימוני כוח מידי פעם ? לגבי תזונה, לא הבנתי מהיכן תגיע האנרגיה שלי לאימונים ?? אין פחמימות ??

אחרי שעניתי מה שעניתי, מסכם ל' את מחשבותיו, ובסוף הדברים מבצבצת התלהבות:

אני חושב להתאמן 4 עד 5 פעמין בשבוע, כאשר 2 אימונים יהיו כוח שבאחד אני אעשה דדליפט של 5X5, ובשני סקוואט 5X5 בתקווה לשבור שיאים (עד כה הסקוואט שלי 120 ק"ג והדדליפט 160 ל-3 חזרות). ועוד 2 עד 3 אימונים שיהיו פראן\סינדי\אנני וכו..... אני בסדר עד כה ?

לגבי התזונה ,אני קצת בבעיה ,כי ירקות אני מאז הילדות לא אוהב ובקושי אוכל מלפפון ועגבניה ביום ולכן אני קצת מודאג לגבי פחממות ועדין אני צריך להרכיב תפריט שישמור לי על מסת השריר שהשגתי מאימוני הכח. אין לי סיבולת ואני לא אצליח להגיע למספרים ולזמנים הנדרשים ובטוח אני אקצר בהתחלה.

אני מתלהב מזה כמו ילד קטן שקיבל צעצוע חדש ואני מדליק את כולם מסביבי ...

אחרי כמה ימים ל' מעדכן אותי, הפעם אחרי שכבר "קפץ למים":

עשיתי היום פראן ובקושי הצלחתי ... נגמר לי האוויר אחרי הסיבוב הראשון של ה-21 עשיתי הפסקות של חצי דקה-דקה ואת הסיבוב של ה-15 עשיתי 10 חזרות ואת הסיבוב של ה-9 עשיתי 5 ונשמתי כמו משוגע.

ניסיתי קפיצות חבל ואני מנסה ללמוד איך עודים כפולות.

בזכות האתר שלך אני כבר 4 ימים הורדתי בכמויות הלחם באיזה 80% ומשום מה הבטן שלי הרבה פחות נפוחה ממה שהיתה קודם.....מה הולך כאן ??? איפה הייתי עד היום ....??

אני ממש מודה לך על העזרה והדחיפה הראשונית ונהנה לצפות בך מתאמן\סובל (הקליפ של פסח ענק !!!).

נראה לי שלא ממש חשובות התשובות שלי, אלא ההתייחסות של האנשים ומה זה עושה להם, ומהי החוויה.

לעומת המיילים האחרונים שהיו בעיקר על קרוספיט, אני מקבל הרבה מאוד תגובות ומיילים על תזונה. באופן מקביל ובלתי תלוי, קבלתי מיילים מכמה וכמה נשים, וכל אחת מהן רצתה לרדת במשקל (או להוריד את המשקל של בעלה), לעשות שינוי והיתה זקוקה ל"דחיפה הראשונית". כולן חששו מאוד לוותר על דגנים. הנה ציטוטים נבחרים מהמיילים שלהן (כל אחת מהן שלחה כמה), ואני מערבב וחותך כאן כרצוני, כי שוב, אני לא רוצה להתמקד בתשובות שלי (אולי על זה בפעם אחרת) אלא על טיב השאלות, ויותר מכך, על טיב החששות ועל החוויה של האנשים לאחר שמעזים לעשות שינוי:

אני לא יודעת מה אפשר לאכול, תמיד מה שמשביע זה הפחמימה- הלחם, האורז, התפו"א.

לאכול כל היום רק ירקות ובערב לאכול בשר זה נראה לי שלא נעמוד בזה. תמיד כשלא בבית אוכלים סנדוויצים ופתאום אי אפשר- אז מה אוכלים? אני יודעת שלא נוכל לוותר על הלחם לגמרי.

מה שמלחיץ אותי זה הצורך התמידי לבשל אוכל ולתכנן אותו מראש, כי בד"כ אנחנו חיים על לחם עם חומוס, סלט גדול וחביתה. ומבשלים רק בסוף שבוע.

האם ניתן לעשות את הדיאטה בהריון? כמה פחמימות צריך להוסיף לעובר? האם אפשר לאכול במסגרת הכמות הקטנה של הפחמימות לחם שיפון ללא שמרים של ד"ר מרק. ומה לגבי כמויות החלבון? ניסיתי לעשות החזקתי כמעט שבוע (זה היה לפני חודש) אבל אכלתי הרבה חלבונים כי הרגשתי רעב אינסופי ונהייתה לי עצירות ותחושת כבדות. האם צריך להגביל את החלבונים או שבהתחלה פשוט להתפרע ולחכות להמשך? אני רוצה לרזות אבל גם להרגיש טוב, זו הנקודה.

מצאתי את האתר שלך והעמקתי בו ונראה לי שזה מה שחיפשתי= שפיות. אני לא חולמת להיות רזונת או משהו אלא רוצה להרגיש טוב, להיות אנרגטית, לשמור על משקל קבוע ולחוות יחסים נורמליים עם אוכל. טוב חפרתי קצת.

רציתי לשאול אותך, אני רוצה מאד להמעיט במוצרי החלב, אבל מה אם כן אפשר לקחת לעבודה לאכול כי עד עכשיו נוח לי לקחת פירות פריכיות, ירקות וקוטג' או משהו. מה אפשר למרוח על פריכיות במקום מוצרי חלב? מה לוקחים? ביצים קשות? זה לא הכי פרקטי אתה מבין... אשמח לתשובה

בינתיים עברו להם 5 ימים, אני בטוחה שלא רזיתי יותר מדי אבל ההרגשה טובה יותר ובעיקר מצב רוח

וקלילות כזאת בנפש, מקווה שזה גם יתבטא יותר בגוף. אני אישית מאמינה שהקמחים והסוכר לא רק משמינים אותי אלא גם מדכאים אותי

רציתי רק לומר לך 2 דברים נחמדים

א. בזכותך אכלתי אתמול סלט ושמתי שמן זית בכיף אני בד"כ אוכלת סלט תפל בלי שמן, אמנם היה שומני לי אבל החליק לקיבה ולא נתקע כמו תמיד וכבר נראה לי שזה משפיע לטובה על בעיית העצירות- איך לא חשבתי על זה עד עכשיו?? אין לי מושג אבל תודה

ב. נשקלתי היום אצל האחות והמשקל אצלי בבית לא טוב, 2 וחצי קילו פחות אז אני שמחה שלא התייאשתי ונמשיך במסלול הבריא.

אנחנו כבר עוד מעט שבועיים בתוך השינוי, מסתדרים מצויין עם האוכל וכל החששות שנהיה רעבים התפוגגו בן רגע. יש לנו בעיה אחת גדולה והיא הכסף. לא שיערנו כמה זה ייקר לנו את הארוחות. לכן עכשיו אנחנו מתחילים להכניס אורז ותפו"א, פשוט כי הם זולים. אנחנו אוכלים הרבה שמנת, יוגורט, ביצים וחמאה, וזיתים בסלט ירקות גדול לארוחות בוקר וצהריים, וגם אגוזים ושקדים. ופרי אחד ליום. ולארוחת ערב עוף או בשר(למדתי רק עכשיו לבשל בשר) וירקות מוקפצים...

אני נהנית מאוד מתחושת קלילות וערנות. אני נהנת מהאוכל ובאמת שאם לא בעיית המחיר אין לי בעיה להמשיך בדיאטה פליאוליתית אדוקה. יש 2 דברים מעניינים שקרו לי:

1. אני נמשכת לשתיית יין. (אף פעם לא הייתי שותה יותר מקצת בקידוש ופתאום זה ממש טעים לי ואני מסוגלת לשתות כמות של חצי כוס בלי בעיה...)

2. נפטרתי מגרבי לחץ שאני הולכת איתם כבר שנה וחצי יום יום בגלל בעיות של הוורידים וכאבים ברגליים אם אני שוכחת ללבוש, ופתאום אני מרגישה שוב כמו נערה...

ומה אצלכם?

תמשיכו לשאול, בכיף.

By מר קדמוני with 5 comments

המוות והחיים כרוכים זה בזה

היום הבאנו את אורי לקבורה.

אורי עוד לא בת 16, ביתם הבכורה של חברינו הקרובים ביותר.

הצער והאבל בלתי נתפסים.

נערה מקסימה ונהדרת, חייכנית ומאירת פנים, שנלקחה בלא עת.

סרטן.

אכזרי, מהיר וקטלני.

סרטן הוא מילה המהלכת אימים. אנשים רבים קוראים לסרטן "המחלה", כביכול יש בהזכרת שמה המפורש כדי להעיר את השדים-שפגיעתם-רעה מתרדמתם. הם מתייחסים לסרטן כאל מוות ההולך בחצרות בתינו ולוקח את אשר שם הוא מוצא: נער וזקן, טף ונשים. יכול אדם להכנס לחרדה משתקת: מה משנה סגנון חיי, מה בצע לי כי אתעמל, מה אוכל ואיך אחיה, הרי גם כך דומה כי המוות עוור הוא. חברותיה וחבריה מוכים אלם והלם. הם תוהים כיצד אפשר לחזור ולשמוח. כיצד לחיות. נעתקו המילים משפתינו.

אני, שקרוב אני מאוד לאורי ולמשפחתה, מתבונן במציאות אך בעיניים מלאות דמעות.

אמנם אין לנו כל שליטה על המוות, אך יש לנו שליטה מלאה על החיים.

אין לנו כל יכולת לחרוץ גורלות, אבל יש לנו יכולת להשפיע על הסיכויים.

אין לנו חיי נצח, אבל יש לנו חיי שעה.

שעת משחק עם הילדים, חופש עם המשפחה, ארוחת חג, טיול, כוס יין, מטקות בים, קניות בשוק, סיפור לפני השינה, דג במחבת, קציצות עם כוסברה, רכיבת אופניים ביום גשם, אימון חזק, ללכת לפאב עם חברים, ללכת לישון מוקדם, לרוץ יחף, צימר בגליל, לצחוק.

חיי שעה.

החיים שלנו והבחירות שלנו משפיעים על הכאן והעכשיו. על איכות חיינו, על איך אנחנו מרגישים כשקמים בבוקר, על הנפש שלנו. נכון, הצל תמיד קיים. המוות הוא חלק מחיינו, ולמירב הזוועה, זה עתה ראינו איך הוא חודר באכזריות לשגרת החיים ודורס והורס ופוגע. אין לנו כל ערובה או בטחון ואיננו יודעים מה יש שם בחשכה. אנו לא אוחזים בקוביות. אבל יש לנו דרך להשפיע על הסיכויים. הבחירות שלנו עשויות לעזור לקוביות להתגלגל לטובתנו.

וגם אם לא, הרי אם נבחר לחיות ולהיות מאושרים היום ועכשיו, לא נצטער על זאת לעולם.

מקרב לב אני מאחל לכולכם: בריאות ושמחה.

By מר קדמוני with 3 comments

האם טעים יכול להיות בריא?

כשהייתי ילד, שמעתי לא אחת את סבתא שלי מנסחת כלל ברזל: אם זה מאוד טעים אז זה או לא בריא או מאוד משמין.

ואכן, כלל יפה של קשר הפוך: עוצמתו של האחד הוא חולשתו של האחר. עוצמת הטעם היא חולשת הבריאות ולהיפך. זהו כלל מוצק, שלם ומוחלט, סופי ובלתי מתפשר (ואחרי די חזרות הוא גם מחושל כהלכה): אנו נידונו לחיים אומללים בהם ההנאה והטעם מגיעים כגזרת גורל עם מס על הבריאות או על ההיקפים. או על שניהם. מאז ועד היום אני דן עם עצמי מדי פעם בסוגיית היחסים שבין הטעם לבריאות, והאם האחד אכן גורר את האחר או תלוי בו. האם הטעים מחייב התפשרות על הבריאות והאם שמירה על הבריאות מאלצת לוותר על חלק מהטעם? ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון: מה שבריא הוא בהכרח טעים ומה שטעים הוא בהכרח בריא, שאם לא כן, מדוע התפתחנו לאהוב ולאכול אותו?

(מול שאלה קיומית זו דומה כי השאלה הקלאסית על מה קדם למה - הביצה או התרנגולת - היא לא יותר ממשחק ילדים פשוט. כאן אנחנו מתעסקים בסוגיות כבדות שברומו של עולם).

חמאה היא דוגמא כזו. רוב האנשים, וסבתא שלי ביניהם, מאמינים כי חמאה היא טעימה אבל היא אויבת ערמומית ונבזית הן לבריאות (סותמת עורקים) והן להיקפים ("מלאן 'תלפים קלוריות"). אני דווקא מאמין שחמאה היא מזון משובח, טעים, בריא ומקור משובח לאנרגיה. כך אפשר לדון גם בכבד. האם הוא טעים "סתם", או שמא הוא טעים בכוונה ותכליתו היא לגרום לנו לאכול אותו בעוד הוא ואנחנו "יודעים" שזה רע רע רע. כמה אנשים אתם מכירים שמסכימים אתכם ששמן קוקוס רווי הוא בריא? מאידך, מיליונים, אם לא מיליארדים בעולם, מאמינים שלחם חיטה מלאה, עגול וריחני, אין כמוהו לבריאות ולשובע. האמנם זהו מזון גם טעים וגם בריא? בזזז, תשובה לא נכונה. למי שעדיין צריך הסברים אז הפוסט האחרון של מיקי מדגים יפה כמה מהבעיות הקשות של החיטה.

אז האם קיים בכלל קשר בין טעים לבין בריא?

ואולי יש בין הטעם לבין בריאות דווקא קשר ישר ולא קשר הפוך, כלומר מה שבריא הוא טעים?

אני יכול לחשוב על לא מעט דוגמאות כאלה, אבל עיקרן הוא בהנחה ש"טעים" הוא מונח תלוי תרבות, אישיות וזמן. ועוד יותר: טעים הוא פונקציה נלמדת. את התימנים, למשל, לימדו שממרגרינה וקמח לבן עושים ג'חנון יותר טעים מאשר עם קמח גס וחמאה. זה עבד לא רע 60 שנה שבהם הם הפכו לשמנים וחולים. אבל אחרי שאתה מבין את הנזק של המרגרינה ושל הקמח, אתה לא יכול עוד לאכול כזה מן ג'חנון ולחשוב "טעים". זה מרגיש רע, חולה, לא נכון. זה פשוט מפסיק להיות טעים.

לעומת זאת, אם אתה לוקח דג ים טרי ומכניס אותו לתנור ל20 דקות עם חמאה, שמנת, רוזמרין ומלח גס זה יוצא טעים וזה "מרגיש" טעים. מרגיש נכון ובריא. זהו דג שבעבר אולי לא שמת אליו לב, ומקסימום הוא היה תוספת ליד הפסטה, אבל עכשיו, כשאתה מבין שהפסטה היא לא בריאה, היא כבר לא טעימה, היא לא "עושה לך את זה" ומאידך הדג שוחה מהצד אל מרכז הצלחת ואומר "אני כאן". welcome.

שורה תחתונה: הבריא צריך להיות טעים והטעים צריך להיות בריא.

אז חפשו את המוצרים הבריאים והטעימים, ואותם תאכלו. רמז: המוצרים האלה באים בדרך כלל בלי עטיפה או אריזה.

את הטעימים בכאילו, שהם גם תמיד בריאים בכאילו, תזרקו לפח.

By מר קדמוני with 8 comments

מה למדנו מבני הטוקלאו?

טוקלאו, יש מקום כזה.

זהו אי משונה בכל קנה מידה. הוא פחות או יותר המקום האחרון על פני כדור הארץ שיש לכם סיכוי להגיע אליו במקרה. זוהי מסגרת אלמוגים דקה בצורת אי שעליה מתגוררים משהו כמו 1500 איש ביום טוב. האי המשונה הזה תקוע באמצע האוקיינוס השקט, במקום-לא-מקום, מרוחק אלפי קילומטרים מכל יבשה. משנת 1925 טריטוריאלית הוא שייך לניו זילנד.

תעשו במפה זום ל B כדי לראות את טוקלאו. שווה מאוד. מוזר.

View Larger Map

מחקר בני הטוקלאו, עליו כתבתי בעבר כאן, הוא מחקר מדהים ומרתק, ובמיוחד חשוב שכן מעט מאוד הם מחקרי הסביבה שיכולים לטעון לסיבתיות. מחקר בני הטוקלאו הוא כזה. הוא מחקר ותיק מאוד שנערך לאורך זמן רב מאוד. הוא החל בשנות השישים ונמשך כ 30 שנה. הוא היקף 99% מהתושבים המתגוררים באי כך שהוא נותן תמונה מקיפה ועמוקה של תרבות שלמה, אם כי זערורית למדי. באופן דומה נערך מחקר על איון אחר, גם הוא מעגל אלמוגים, "רק" 3000 ק"מ משם, עדיין בתוך עומק האוקיינוס השקט, כאן מדובר על האי Pukapuka שהוא חלק מאיי-קוק (פולינזיה הצרפתית - A במפה). גם שם אוכלוסיה של כמה מאות אנשים בלבד שכולה נסקרה ונבדקה משנות השישים ואילך.

תרבויות האיים האלה אינן תרבויות חקלאיות. על האיים האלה גדלים עצי קוקוס, מסביב יש שפע ים (ודגים), ועל האיים גדלים גם שורשים עמילניים שונים. בטוקלאו, לה יש אדמה יותר יציבה, יש נוכחות רבה של "עץ הלחם" (שיש לו פירות עמילניים), ופירותיו זמינים כ8 חודשים בשנה. בפוקפוקה יש יותר שורשים הדומים לבטטות - Taro.

למרות ששתי התרבויות האלה היו כמעט לחלוטין סוג של ציידים לקטים, הרי שבשתיהן אכלו בתזונה המסורתית הרבה מאוד פחמימות דווקא, ובעיקר עמילניים (אין שם קמח ואין סוכר, למעט תספוקת שהחלה להגיע מתחילת המאה הקודמת מדי כמה חודשים בסירות מניו זילנד). הם כמעט ואינם אוכלים פירות "מתוקים" (אין). הם אוכלים הרבה דגים ופירות ים, וגם קצת תרנגולים וחזירים שהחלו לגדל שם, אבל סך רמת החלבון שלהם נמוכה יחסית. בכל ארוחה הם אוכלים קוקוס. דגים ושורשים נאכלים תמיד עם קוקוס מיובש או טרי. אגוז ירוק משמש לשתיית הנוזל. ההבדל העיקרי בין שתי הקבוצות הוא תבנית האכילה. בטוקלאו אכלו בדרך כלל ארוחות בוקר של שתית חלב קוקוס, וארוחה גדולה בצהרים. בפוקפוקה לא היתה שום תבנית וצום לסירוגין הוא חלק מהנורמה ומ"תבנית" האכילה.

בקיצור, בני הטוקלאו אוכלים כמויות עצומות של שומן רווי - יותר מכל תרבות אנושית אחרת ! כ 61% מהקלוריות שלהם באות משומן רווי (קוקוס). והם חיים בשלווה יחסית, ללא תיעוש, ללא בנקים וללא הפגנות. אוהלים דווקא יש. משנות השישים ישנה עליה קבועה ועקבית בכמות הסוכר שצורכים באיים, והתחלואה עלתה בהתאמה.

מכל מקום ובשורה התחתונה, הם נראו ללא השמנה, ללא תחלואה מערבית, ועם נתוני דם מצוינים. מחלות לב אינן קיימות. הנה החברים מטוקלאו בתמונה קבוצתית מ 1876.

בתחילת שנות השישים החל פרוייקט הגירה מסיבי מהאיים לניו זילנד ("היבשת") בעידודה של ממשלת ניו זילנד, והתהליך כולו לווה במחקר מדוקדק וקפדני. יתרונו העצום של מחקר בני הטוקלאו הוא בכך שהשווה את בריאות הילידים שנותרו להתגורר באי לאלו שהגרו ליבשת ניו זילנד ושינו את התזונה ואורח החיים שלהם בהתאם. זהו מחקר עצום שעקב אחריהם משך 20-30 שנה ויתרונו הוא בזהות הגנטית בין שתי הקבוצות ובמיקוד ההבדלים הבריאותים כפונקציה של ההגירה והבדלי התזונה שבאו בעקבותיה.

סטפן כתב לפני כמה שנים סדרת מאמרים נהדרת, יסודית ומפורטת על מסקנות המחקר ההוא ומה אפשר ללמוד ממנו בכל תחום ואני מאוד ממליץ לקרוא, אבל גם בלי לקרוא הכל אתם עשויים לנחש שעם המעבר לניו זילנד ירדה פלאים כמות השומן הרווי שהם אכלו ועלה כמות השמנים הבלתי רווים, כמו גם כמות הקמח והסוכר. תוך שנים מועטות אוכלוסיית הילידים המהגרים החלה להראות סימנים של מחלות לב וסוכרת, כמו היו שאר אזרחיה האירופאים של ניו-זילנד: בריאות השיניים, אסטמה, סוכרת, השמנה, מחלות לב וגאוט, כולם הופיעו "פתאום" באוכלוסיה ממנה מחלות אלו נעדרו כמעט כליל קודם להגירה. גם באוכלוסיית הילידים שנשארה מאחור באיים עלתה שכיחות המחלות האלה, וגם שם יש תיעוד מפורט ומדויק של הגידול בכמות צריכת יבוא המזון המערבי (סוכר קמח ושמן), ועדיין, ההבדלים בין המקומות מדהימים, מובהקים וחד משמעיים (כך למשל, קצב הגידול באחוזי ההשמנה היה כפול בקרב המהגרים ליבשת לעומת הילידים מאחור).

למרות ייחודו ומשמעותו, מחקר זה נותר בקרן זוית של ההיסטוריה המדעית. הוא רחב, הוא מקיף, הוא יסודי, הוא ארוך טווח ונעשה בכלי מדידה מערביים ואיכותיים, ומסקנותיו חד משמעיות (בעיני): איבוד מסורת האכילה ומעבר למזון מתועש ומערבי מביא לתחלואה מהירה ודרמטית.

כאלה אנחנו.

אנושיים.

פשוטים.

אנחנו נועדנו לאכול אוכל פשוט, טבעי ומקומי. אחת לגופנו אם הוא עתיר חלבונים, שומנים או פחמימות, ובלבד שהמזון אינו מעובד ואינו תעשייתי. קמח וסוכר אינם מזונות טבעיים ופשוטים. אלו מזונות מודרניים, מערביים, מעודדי תחלואה. שמנים טבעיים, מפירות או מחיות, ויהיו אלה רווים ככל שיהיו (הקוקוס הוא השומן הרווי ביותר בטבע. 87% רווי), הם טובים ובריאים לנו. לעומת זאת שמנים מלאכותיים המופקים מזרעים מעולם לא היו חלק מהתפריט האנושי ולא ברור לי למה אנשים עדיין מתפלאים כשהם שומעים את זה.

אתם ואני לא צריכים לנסוע עד לאוקיינוס השקט כדי לדעת שגם כאן בארצנו הקטנטונת (שנראית יבשת עצומה לעומת אי האלמוגים האומלל והפסטורלי ההוא), הבחירה בבריאות או בתחלואה היא בעיקרה בצלחת. אנחנו לא צריכים להיות ילידים עם תסרוקת אפרו כדי להיות בריאים ואנחנו לא צריכים לקנות כל שטות פירמידה-תזונתית-מודרנית שממציאים לנו בתור "נוסחת פלא" לבריאות.

רוצים להיות בריאים? תאכלו דברים שלמים מהים, מהאדמה, מהעצים ומהשיחים ואל תאכלו דברים שמגיעים בבקבוקים, באריזות או בשקיות.

פשוט, לא?

תהיו לי בריאים, שמחים ומאושרים ותספרו לנו מה הולך אצלכם.

By מר קדמוני with 20 comments

קרב הולך לאיבוד, למען הקהילה

אין מי שעושה קרוספיט ולא יודע מהו Fight Gone Bad. פעם (לפני ארבע שנים) תרגמתי את זה ל"קרב הולך לאיבוד" (שהיתרון והחסרון של התרגום הזה הוא שזה נשמע כמו שיר של שלמה ארצי, רק חסר ה"דרך מרפסת") ופעם (לפני שנתיים) גם פרסמתי סרטון שלי עושה אחד כזה ולמען הנוחות הנה הוא שוב למטה (ממחזר חומרים שכמותי).

זהו אימון נפלא, קצר, אגרסיבי, מתאים לרמות שונות של משתתפים, ונהדר לביצוע בקבוצות. וגם מאוד תחרותי, מאוד מדיד, ומאוד ספוג זיעה וקללות. מי שעשה פעם FGB זוכר את הציון שלו, ומי שראה פעם את המוקדמות של משחקי קרוספיט זוכר שהוא נדהם מהמספרים הדימיוניים שהחברים שם מגיעים אליהם (550 מישהו?).

מכל מקום, כמעט מאז ראשיתה של קרוספיט, FGB הפך לאירוע ולאימון היכר, והוא לכן משמש מדי שנה כאירוע התרמה (כל מדינה וההתרמות שלה), חברתי, קהילתי. גם השנה עומרי פלד הרים את הכפפה ומארח את FGB אצלו במועדון בהרצליה, וזה קורה בשבת, ה 17 לספמבר. וגם כאן בארצנו הקטנטונת מסורת התרומה לקהילה לא פסה וההכנסות מהאימון יועברו קודש לנט"ל, העמותה ששמה לה לסייע לנפגעי טראומה על רקע לאומי. לצערנו, כל יום שנופל עוד טיל באשדוד או בשדרות, עוד ילדים מצטרפים לנזקקים לשירותיהם.

אז בקיצור, פרטים נוספים והנחיות איך להרשם לאירוע הלבבי הזה (תרתי משמע לבבי), תמצאו כאן.

אני עצמי לא אגיע, כי זה יוצא שבת, אבל אני מעודד אתכם לבוא, אם זה בא לכם טוב בשבת בבוקר!

חשוב ומאתגר.

Fight Gone Bad, made in Israel from CF IL on Vimeo.

By מר קדמוני with 3 comments

עוד הזדמנות לתת בראש

מן המפורסמות היא החיבה שלי לבשר ראש, או בשר לחי, כפי שהוא נקרא ביתר אלגנטיות.

מדובר בחלק זניח ולא פופלרי בעליל ולכן גם זול למדי (30 ש"ח לק"ג אצל הקצב שלי), שלא טוב לגריל אלא לתבשיל ארוך. או אז הוא הופך למלאכת מחשבת קולינרית, והילדים שלי כולם זוללים אותו לתיאבון. החדשות הרעות במתכון הכולל בשר ראש טרי הן כדלקמן:

1. רוב הקצבים מוכרים רק בשר ראש (בדר"כ חצי ראש), וזה שוקל משהו כמו 2.5-3 ק"ג, של חלקים שונים (שנראים רע מאד), ושיש להם פחת מרובה. יש קצבים שמוכרים רק את ה"לחי" נטו, משהו כמו 700 גרם לחתיכה, וזה עדיף, אבל מן הסתם יעלה יותר. זה גם יותר קל ונקי ולא צריך להתעסק עם הניקוי.

2. אחרי שמנקים את הבשר ונפטרים מחתיכות שומן מיותרות (אל תדאגו, אני אוכל הרבה שומן אבל אין לך מה לעשות עם חתיכה שהיא רק שומן), אני חושב שיש פחת של כ 40%. זה כמובן מעלה את המחיר הסופי של הבשר, אבל עדיין, שווה מאוד.

3. צריך נחישות ואמונה. צריך להכיר את הטבע. ולכן אנשים עם לב חלש או אופי רך במיוחד יאכלו את המוצר המוגמר ולא יתחילו בפירוק חתיכת הבשר הגדולה. מאידך, זו הזדמנות ללמוד קצת אנטומיה של פרות ולהכיר מאיפה בדיוק מגיע המזון לצלחת שלנו.

4. צריך זמן לבישול, אז זה לא מתאים לאיזו ארוחה מהירה.

ועכשיו לחדשות הטובות:

זה טעים מאוד מאוד מאוד. אז המתכון שעשיתי השבוע נראה קצת אחרת, ובני הבית הכתירו אותו חד משמעית כטעים ביותר בעונה האחרונה, אז במלוא הענווה הנה המתכון, כמיטב זכרוני.

• קנו לכם בשר ראש טרי. הקפוא לא באמת שווה, אבל אם אין ברירה, נו.
• מחלקים לכמה חתיכות גדולות מאוד, מבשלים במים עם קצת פלפל אנגלי עד רתיחה ואז על אש נמוכה כשעתיים מכוסה חלקית. תוך כדי בישול מסירים את הקצף.
• מוציאים ונותנים לזה מעט להתקרר כדי שיהיה נח לחתוך. שומרים את המים של הבישול להמשך.
• עם סכין גדול והרבה נחישות מקלפים מהבשר את הדרוש קילוף וזורקים את הדרוש זריקה ואת הבשר חותכים לחתיכות קטנות וחמודות.
• במחבת רחבה ממיסים קצת שומן אווז (ממליץ שתמיד יהיה לכם במקרר בצנצנת זכוכית, לקניה אצל כל קצב). אפשר גם עם שמן זית.
• מטגנים שני בצלים פרוסים דק
• מוסיפים שן שום קצוצה
• מוסיפים פלפל ירוק גדול, קצוץ
• מוסיפים שתי עגבניות בשלות חתוכות
• מוסיפים כמה כפות של עגבניות מרוסקות
• מוסיפים חופן זיתים מרינד חתוכים לפרוסות
• מוסיפים כשתי כוסות ממי הבישול של הבשר
• מוסיפים מלח, פלפל שחור, כמון, פלפל אדום מתוק גרוס ופלפל צ'ילי חריף גרוס (זה צריך לצאת פיקנטי ולא חריף אש).
• מצמצמים (אבל שישאר רוטב)
• מוסיפים את הבשר החתוך למחבת, ומאדים יחד 5 דקות

מוכן

(בתמונה, מה שנשאר בסיר אחרי ההתנפלות של החברים כאן)

בתיאבון (וספרו לנו אם עשיתם, ניסיתם ואכלתם)

By מר קדמוני with No comments

סלט בריאות צבעוני לקיץ

לא, זה לא הסלט שאתם חושבים עליו אינטואיטיבית, אבל זה סלט בריא יותר, מזין יותר וככל הנראה גם יפה יותר מרוב הסלטים שאתם מדמיינים כרגע.

אני מדבר על סלט semi קדמוני.

לא יודע אם אתם יודעים אבל תרבויות של ציידים לקטים לא אוכלים ירקות עלים. "סלט ירוק" מחסה, רוקט, וכו' כולל מעט מאוד קלוריות ואיה "כלכלית" במונחים של ציידים לקטים ואכילת עלים נחשבת פעולה מודרנית ומערבית וכמעט ואינה קיימת אצל ידידינו הקדמונים. באופן דומה הסלט שלנו היום כולל מעט מאוד מרכיבים, כמעט ובלי עלים ועם מזונות עתירי קלוריות ועשירים תזונתית: כבד בקר. מנגו. ובצל ירוק לקישוט והזדהות עם אוכלי העלים המערביים. וצריך גם שמן זית, מלח ופלפל גרוס.

קחו את כבד הבקר, צלו קלות על האש או בגריל והשלימו את הטיגון במחבת פסים כבדה. תנו לו להתקרר טוב טוב, ואפשר גם להוציא אותו מהמקרר למחרת כדי להכין את הסלט.

את הכבד אתם חותכים עם סכין גדולה וחדה לפרוסות דקיקות ככל הניתן, גג 1 מ"מ עובי. את החתיכות האלה אתם קוצצים לשלושה חלקים כך שמתקבלות רצועות קצרות ודקיקות של 2 ס"מ בערך. 3 פרוסות כבד מספיקות לסלט גדול, יחסית. ראו בתמונה שהכבד צריך להיות ורדרד עדין בפנים ולא אפור לגמרי, אבל גם לא אדום.

שימו בקערה.

קולפים מנגו. חצי אוכלים וחצי חותכים לרצועות דקיקות כנ"ל בדיוק.

קוצצים בצל ירוק לרצועות באורך סנטימטר (לא מאוד קטן, כדי שיתאים לאוירה של הסלט).

שמים הכל בקערה נחמדה, מוסיפים שמן זית משובח, הרבה פלפל שחור גרוס ומלח.

מערבבים בעדינות בקערה, עדיף עם הידיים.

זהו. הסלט מוכן. הוא יפהפה, הוא טעים, הוא צריך להיות קר, הוא רענן ומתאים לקיץ, והוא ילווה כל ארוחה בשרית בחגיגיות ובלי תלונות. הבעיה היחידה שהוא היה כל כך טעים שאכלנו אותו לפני שהספקתי לצלם את התוצר הסופי, אבל תדמיינו. מבטיח צילום כזה בקרוב.

עדכון: רק בשבילכם הוספתי בראש הפוסט הזה צילום של סלטון כזה שהכנתי לעצמי היום בצהרים.

בתיאבון

By מר קדמוני with 1 comment

הסיפור המופלא של א'

עם א' אני מתכתב במייל מדי פעם. שאלות, תשובות וכאלה. ביקשתי, וא' הסכים בשמחה, לכתוב לנו את הסיפור שלו. אני חושב שכל מילת הקדמה מיותרת ואני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם. פשוט קראו, תהנו, ופרגנו (ותזכורת: שתפו גם בסיפורים שלכם). שאפו א'!

המשקל הכביד עלי מאז הייתי ילד. עליתי וירדתי, כשהירידות הן בעיקר לצורך עלייה. בתחילת שנות העשרים שלי חוויתי אפיזודה שאני מניח הייתה מאובחנת כדיכאון מז'ורי, אם הייתי מטופל. זו הייתה קריסה מוחלטת של הרצון. הפסקתי לעבוד, ישנתי עד שעות אחר הצהריים, כוסות הלכו ונערמו על שולחן המחשב ואפר סיגריות הצטבר בתוכן יחד עם עובש. הגחתי החוצה אך ורק לשתי מטרות, להצטייד בסיגריות או במזון, כאשר המזון הורכב בעיקר ממנות חמות, אינסטנט נודלס, סנדביצ'ים, חלב וקפה שהיוו את עיקר התפריט שלי. פעם בשבועיים בערך הצלחתי לגרום לעצמי להתגלח, ברוב הימים לא היה לי כוח אפילו למקלחת. תוך כדי הלכתי ותפחתי עד שעברתי את ה-113 ק"ג (בגובה של 1.73 מ').

אחרי שברון לב מאהבה נכזבת וכשהכסף נגמר החלטתי לקחת את עצמי בידיים. קיבלתי הפניה לדיאטנית והתחלתי בדיאטה סטנדרטית. המשקל ירד, הרגשתי טוב יותר. הגעתי ל-85 ק"ג והירידה פסקה, או ליתר דיוק, נדרש מאמץ על-אנושי מבחינת כמויות המזון והאימון כדי לאבד עוד גרם אחד בשבוע. אחר כך המשקל עלה בחזרה למעלה והיאוש יחד אתו. הדיכאון תמיד נותר ברקע, אמנם לא מנטרל הכל כמו בתקופה שעברה, אבל תמיד שם, אורב וממתין לרגע. אחרי קרוב לשנה של מנוחה מדיאטה, חזרתי אל הדיאטנית שלי. הפסקתי לעשן, חזרתי להתאמן והצלחתי לרזות בחזרה ל-85 ק"ג, רק כדי להיתקל מחדש בתקרת הזכוכית.

בנקודה הזו הנחתי שהבעיה היא בשגרת האימונים שלי שהייתה מורכבת בעיקר מריצות קצרות, הליכות ארוכות והרבה שעות דיווש על אופניים. חיפשתי דרכי אימון חדשות, בעיקר אימונים עם משקל גוף. ניסיתי כל מני רוטינות ממגזיני גברים. זה לא באמת עזר. כאן הגיע המהפך. ניסיתי כל כך הרבה דברים שהרצף חומק ממני, אבל פחות או יותר באותו הזמן התחלתי בדיאטת ה-slow carb של טים פריס וגיליתי את SimpleFit, שיטת אימון במשקל גוף שהיא בעצם אימון "סינדי" מקרוספיט עם התאמה לרמות. המשקל התחיל לרדת מהר, מאד. את ה-slow carb זנחתי תוך זמן קצר לטובת פריימל. נראה לי הגיוני שכל מה שאני אוכל אמור להיות לי טעים מבלי להצטרך לחכות ליום צ'יט בו אפשר לאכול מכל הבא ליד בלי חשבון (וגם הרבה יותר מתקבל על הדעת אבולוציונית).

הדיאטנית שלי הייתה מאד לא מרוצה מהעניין. היא אמרה שאני מרעיב את המוח שלי, שאם אני אמשיך ככה אני לא אפסיק לרדת במשקל, שרמות הסרוטונין שלי בסכנה. אני צריך לאכול פחמימות. אני חייב לאכול פחמימות. תאכל תפוח אדמה, בחייאת ראבק. אבל, בפעם הראשונה מזה שנים הייתי מאושר. זרחתי ואי אפשר היה לפספס את זה (ועדיין, גם אחרי שנה). אורח החיים הזה לא השפיע רק על המשקל שלי, אלא גם על מצב הרוח שלי במידה שאני לא יכול לייחס רק לשמחה נקודתית של אותו הזמן. ממש כאילו התחלתי לקחת תרופות, בתוך תקופה קצרה פרח ממני הדיכאון התמידי ששנים רבץ, ייסר אותי והפך את החיים לסבילים, במקרה הטוב. לקחתי עלון עם פירמידת המזון ואמרתי שלאור התקופה האחרונה, נראה לי שהפירמידה, חוץ מהצ'ופצ'יק למעלה, הפוכה. הגעתי ל-72 ק"ג והפסקתי לרזות. הפסקתי גם ללכת לדיאטנית.

הרגשתי שאני על הגל, אבל מהר מאד גיליתי שחזרה על אותם שלושה תרגילים באימון היא מתכון לאסון. כשהגעתי לרמה 5 של SimpleFit התחלתי להרגיש כאב עמוק באזור כתף ימין ובצוואר. אחרי תקופת אימונים עם כאב, החלטתי להפחית באימונים ולקוות שיחלוף. הכאב נמשך והחריף עד שהפסקתי להתאמן כליל כדי לתת לגוף זמן להתאושש. אחרי כמה שבועות של הפסקה לא יעילה (צריך לציין שהמשקל לא זז מילימטר גם בתקופה הזאת), הגוף אותת לי שהוא לא יכול יותר בלי אימון. ואז החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו שרציתי כבר מזמן - ללכת לקרוספיט הרצליה.

עבר רק חודש ושבוע מאז שהגעתי לקרוספיט. שמפלצת הספגטי המעופפת תשמור אותי. הכאבים בכתף ובצוואר נעלמו מאד מהר, כבר בסוף השבוע השני (וגיליתי את נפלאות ה-DOMS אחרי כמה שבועות של חוסר אימונים, תנסו את זה פעם, זו חוויה שלא שוכחים). גיוון, כמסתבר, הוא מאד חשוב, ומנוחה היא לא בהכרח התשובה לכאבים.

אני לא יודע אם עברה שנה מאז ששיניתי את דרך האכילה והאימונים שלי, אולי פחות, אולי יותר. לא ספרתי. אני רק יודע שאין לי עוד צורך להתייחס לקלוריות או לשמור על דיאטה. המשקל נשמר מעצמו כשאני אוכל עם הצורך עד שאני שבע. האוכל טעים הרבה יותר משתי פרוסות לחם קל עם קוטג 3% ועגבניה - בשרים, ירקות, אגוזים ושקדים, גבינות קשות, דגים, טחינה, שמן זית, קוקוס ואבוקדו. האימונים שלי לא אורכים שעה ויותר, הם קצרים ואינטנסיביים, מגוונים וגורמים לי להגיד "wtf?!" לפחות פעמיים בשבוע. אני ערני יותר (קרי, יש לי כוח לעשות את הדברים שאני מתכנן וחשובים לי), חזק יותר משהייתי אי פעם, שמח יותר, מבוקש יותר (יש לי תאוריה שכרגע המצאתי על סופר-פרומונים, אבל נראה לי שזו בעיקר התוצאה של 40 קילו פחות) ובאופן כללי בריא ומאושר יותר.

אם לא ניסית עדיין, אולי זה הזמן להתחיל. כשהתחלתי לקחתי טופס בדיקות מהרופא ודאגתי להיבדק בכל כמה חודשים, רק כדי לוודא שלא החלקתי על הראש. זו דרך טובה להפיג חששות.

בהצלחה!

א.

By מר קדמוני with 4 comments

קרוספיטרים אנונימיים

ביום שישי רצתי את המסלול הקבוע שלי (המעגלי, ההררי, ה6.5 קילומטרי), בתוצאה הגרועה ביותר שמדדתי לעצמי אי פעם. זה היה לאט וזה הרגיש רע מאוד. בכל זאת, הרגשתי טוב עם עצמי באיזשהו מקום.

רוצים לדעת למה?

זה הולך ככה:

תשמעי, יש לי משהו לספר לך.

(אופס, זה מתחיל כמו וידוי של בעל בוגדני באיזה סרט סוג ג')

לא, באמת. זה חשוב.

העניין הוא כזה: כבר חודשיים שכמעט ולא התאמנתי.

(פאוזה של לקיחת אויר אחרי שהאמת יוצאת לאור).

לא, לא שיקרתי.

פשוט, לא התאמנתי. כך יצא.

עזבתי עבודה, הקמתי חברה, נסעתי לחו"ל, נסעתי שוב לחו"ל לחופש, נסעתי שוב לחו"ל לעבודה, ושוב, ושוב. ובין לבין, כשהייתי בארץ, היה חם. עד כאן תירוצים, ועכשיו לעובי הקורה ומעט פרספקטיבה.

מאז שנכנסתי לעניין של קרוספיט (בא נחשב רגע כמה זמן זה: התחלתי את הבלוג הזה בינואר 2007, שזה יותר מארבע שנים וחצי אחורה במנהרת הזמן, ועוד כחצי שנה+ לפני כן התחלתי להתאמן בקרוספיט, מה שמביא אותי לוותק של למעלה מחמש שנים חזק בעניין), הכושר שלי השתפר בהתמדה. השיפור הראשוני היה מדהים, וכך גם השינוי הפיזי והתחושה החדשה של "וואללה, יש לי גוף שאפשר להשתמש בו". מאז האימונים לבשו ופשטו צורה: בהתחלה יותר דגש על 5 אימונים בשבוע, אח"כ יותר דגש עם איכות האימונים, אח"כ התנסויות כאלה ואחרות, אבל מעולם לא הייתי נוקשה כלפי עצמי בשמירה על פרוטוקול קבוע ומוחלט. לפני חצי שנה גם כתבתי על זה שאני שומר על רמה גבוהה של מקריות ואי-תכנון באימונים שלי. ואכן, הכל היה טוב ויפה.

ואז יצאתי מהשגרת החיים שלי, ובגדול.

בהתחלה לא היתה לזה שום השפעה.

אחרי חודשיים גיליתי שבלי לתכנן ובלי לשים לב, אני מתאמן פחות ופחות.

כאחד שמאמין בדברים שהוא כותב, חשבתי שזה אולי לא רע. לתת לגוף, או דווקא לנפש, איזו הפוגה מהאינטנסיביות של החיים ושל האימונים (זה שהאימונים "שלנו" אינטנסיביים אתם כבר ידעתם קודם). לנוח. לצאת מהמרוץ לרגע.

ואכן, מבלי משים, המשכתי לרדת בנפח ובאיכות האימונים שלי.

יום אחד, לפני פחות מחודש, אמרתי לאישתי שזו לי הפעם הראשונה בחמש השנים האחרונות שעברו עלי שישה ימים רצופים בלי שום אימון.

נלחצתי לרגע: האם אני הופך להיות שוב בטטת כורסה?

המראה דווקא אמרה שלא השתניתי אבל התחושה היתה של רפיון מסוים. בכתפיים דווקא.

מיד התיישבתי על מכונת החתירה וחתרתי 4 ק"מ ב 22 דקות. זה לא מהר במיוחד אבל זה הרגיש לי טוב ונכון.

למחרת נסעתי שוב לחו"ל לכמה ימים, ארזתי נעלי התעמלות, אבל שוב לא פרקתי אותן. היה גשום ובעיקר עמוס, ועוד יותר חשוב: לא הרגשתי את הצורך.

חזרתי ועשיתי מיני-סינדי בלי למדוד לעצמי זמן. 10 סיבובים בלבד. ככה, רק כדי להרגיש את הגוף עובד.

הקשבתי לגוף שלי וזה אכן אמר לי:

Welcome back

שלא תבינו לא נכון. גם היום, אחרי הריצה האומללה של יום שישי (ואחרי אימון המשקולות של אמש, אימון סנאצ' בחזרות גבוהות ובמשקל לא גבוה - 42 ק"ג), בקיצור, גם אחרי החודשיים האחרונים של אימונים מעטים מאוד, אני בכושר טוב יותר ובמראה טוב יותר מאשר הייתי בבה"ד 1, לפני 20 שנה. אני בגיל כפול לעומת עצמי הצעיר, אבל אין לי ספק שבוחן מסלול אני אעשה היום בתוצאה טובה יותר מאשר עשיתי אי אז בקורס קצינים.

מה המסקנה שלי מהניסוי העצמי הלא-מודע ולא מתוכנן הזה?

שכנראה נזקקתי לקצת זמן.

שכנראה מנוחה נדרשת לפעמים יותר מאשר יום יומיים.

שאם לא מתאמנים, הכושר הגופני יורד במהירות (דהה).

שלא באמת השתניתי, רק נחתי. מעין שנת חורף של דובים, רק שבמקרה שלי זה יצא בקיץ ויצא שאני לא דוב.

שלחזור לשגרת אימונים זה לא משהו של הרמת מתג אלא צריך לבנות את זה חזרה: בהדרגה, בסבלנות, בכיף.

שלחזור לכושר זה משהו שעולה מאמץ אבל גם מרגיש נכון.

שאתמול, אחרי 30 חזרות של סנאצ', כשהתחלתי לזייף בעומק הסקוואט, גיליתי את מה שידעתי, שהתגעגעתי לתחושה של כאב-סיפוק-זיעה-לחימה על נשימה-שרירים רועדים-סימני אבקת מגנזיום על המכנסיים.

שאם אתה מכור באמת לספורט, אז גם חודשיים בכורסה לא ישנו לך את התוכנה במח: אתה תמשיך לחשוב על ספורט ותחזור לעשות ספורט, בהזדמנות הראשונה שזה ירגיש נכון.

שאני מכור, רבותי, וגם כמה חודשים של רפיון כללי וכמה ריצות גרועות במיוחד לא ישנו את זה: אני מכור לספורט, לקרוספיט. היתה הפסקה אבל בהזדמנות הראשונה חזרתי לשתות (זיעה).

עכשיו בואו נדמיין שאנחנו יושבים במעגל של כסאות.

אני קם ואומר:

קוראים לי דעאל ואני מכור.

(ועכשיו אתם צריכים לומר: שלום דעאל. אנחנו אוהבים אותך).

By מר קדמוני with 2 comments

ארבעה שמנים שאתם צריכים להתנסות בבישול איתם

שמנים רווים מצויינים לנו, כמו שקראתם ודאי ב"מדריך השומנים הגדול". ובכל זאת, רובנו (הבריאותיים) נוטים להשתמש "רק" בשמן זית לרבות ממשימות המטבח, ויהיו אלה אשר יהיו. בחיים האמיתיים צריך לדעת ששמן זית הוא אמנם טעים, וכשמן המופק מפירות ולא מזרעים הוא מועט יותר באומגה 6, אבל הוא לא אידיאלי לשימוש בחום גבוה של בישול וודאי שלא לטיגון. לאלה טוב מאוד להשתמש בשמנים רווים, אז נסו להוסיף את אלה להרגלי המטבח שלכם, וספרו לנו איך הולך:

חמאה - כתבתי על זה, אבל באמת, חברים, תשתמשו בחמאה לכל מטרה של בישול וטיגון. זה זמין, זה לא יקר במיוחד, זה טעים לאללה. אבל זהירות, חמאה נשרפת די במהירות ולכן כדאי להשתמש בה לטיגונים קצרים (כמו חביתה) או כתוספת לבישולים או אפיות (דג בתנור, מישהו). חמאה, שלוש ביצים, וכמה חתיכות מוצרלה מעל וזוהי ביצת העין הטובה ביותר שאכלתם.

שמן קוקוס - גם כאן, עשינו סקירה. שמן קוקוס הוא שרשראות שומן רווי באורך בינוני (90% שומן רווי), מה שאומר שהוא מתעכל ביתר קלות (אינו זקוק למיצי המרה ולכן טוב למי שעבר ניתוח להסרת כיס מרה, החבר'ה האלה רגישים למאכלים שומניים). הוא יציב מאוד בחום ואינו מתפרק ולכן טוב לבישול וטיגון בחום גבוה. יש שפע של מבחר אבל לכו על הכבישה הקרה, וצבעו צריך להיות לבן-שקוף. בקיץ הוא אמור להיות די נוזלי ובחורף מוצק. אם מטגנים בו תבשיל ירקות, הילדים לא מרגישים את הטעם של הקוקוס. מעולה במרקים.

ג'יי (Ghee) - חמאה מומסת שמוצקי החלב הוסרו ממנה ע"י חימום. היא מאוד פופולרית במטבח ההודי מסיבות פרקטיות (חמאה צריכה קירור וג'יי כמעט ולא), וקל מאוד לעשות אותה בבית ולשמור בצנצנת. היא שקופה למדי, טעימה והרבה יותר עמידה בטיגון מאשר חמאה. אחלה למרקים ולהשחמה. נסו ותהנו.

שומן אווז - חברים, תמצאו אותו בקופסאות זכוכית בסופרים או במעדניות. כף ממנו תשדרג כל מאכל בשרי, ו(לא ניסיתי עדיין) אבל צ'יפס מטוגנים או אפויים בשומן אווז הם "הדבר האמיתי", כך אומרים וכך היה עד שהמציאו, לאסוננו, את השמנים התעשייתיים מזרעים. שומן אווז הוא רווי כנדרש והוא חבר טוב לדרך ולמזווה. יקר אבל טעים.

למען ההגינות והשלמות יש גם שומן רווי שנחשב איכותי והוא ה"חלב" (עם ניקוד זה סגול-סגול, כמו ילד או גשר) אותו שומן לבן לבן ומוצק הנמצא מעל הכליות. לפי חוקי הכשרות הוא אינו כשר ולכן תתקשו למצוא אותו בארץ, גם אם אתם די בעניין. בכל מקרה הוא יציב מאוד לטיגון בחום גבוה מאוד.

ותודה לכריס קריסר.

By מר קדמוני with 4 comments

מחשבות על המטבח הצרפתי ועל תפריט קדמוני

עבדכם חזר (הס מלהזכיר לאור מחאות יוקר המחייה) משבוע מפריז. (היה קשה, אני מודה, ותודה על הסימפטיה והרחמים).

בפריז נפגשנו שוב עם חבר מקומי, צרפתי מבטן ומלידה כבר אינסוף דורות לאחור, ובכלל שהינו בדירות של מקומיים, עשינו קניות בשוק למטה כל יום, הסתובבנו הרבה, דיברנו ואכלנו קצת עם חברים מקומיים. זה לא שהפכנו לצרפתים ולא היתה לנו חוויה של שנה בפרובנס, אבל יש דברים שקל לזהות ולראות גם לאורח לרגע, והחוויה הזו מתחזקת לאור החופשה הקודמת שלנו בפריז, לפני שלוש שנים, שהיתה אז שלושה שבועות מלאים בעיר האורות.

אז נתחיל מהמסקנות, ותיכף נגיע לאיך זה קשור אלינו או מה אפשר ללמוד מזה:

הצרפתים חיים את החיים במלוא העוצמה.

המעמד הבינוני העירוני המצוי בפריז היה יכול, על הנייר לפחות, להצטרף בקלות ל"מחאת הקוטג'" או למחאת הדיור שלנו. ואכן הצרפתים מפורסמים מאוד ביכולתם לארגן מחאות ושביתות. ובכל זאת, אולי הם גרים בפריז ורואים את האייפל מהחלון אבל אין להם מכונית, אין להם דירה (הם גרים בשכירות מוגנת של העירייה), אין להם חסכונות לילדים (שיסתדרו כמו שאנחנו הסתדרנו), אין להם עודפים לצריכה נהנתנית, והירקות והפירות עולים הון עתק. לא תמצאו עגבניה או מלפפון בפחות מיורו וחצי לקילו (שזה 8 שקלים בשבילכם), וגם זה בשוק, בקצה, בסחורה הפחות יוקרתית ואיכותית.

ועדיין, הם חיים את החיים במלוא העוצמה.

זו אולי הגזמה קלה, אבל אף צרפתי שמכבד את עצמו לא יקנה עגבניות ביורו וחצי כשיש לו אפשרות לקנות עגבניות בוטיק איכותיות בחמישה יורו. הם עומדים בתור (בסבלנות) כדי לבחור את העגבניות אחת אחת ולהתייעץ עם המוכר על המרקם ועל הטעם. זה היה דוכן לעגבניות בלבד: יש שם עגבניות תמר ועגבניות ורודות ועגבניות שחורות, קטנות וגדולות ומקומטות ומחורצות, ועל כל זן וזן תג מחיר שונה, וכולן יקרות להחריד. ועדיין, זה היה הדוכן ההומה ביותר בשוק יום אחרי יום.

הצרפתים משקיעים באוכל שלהם בצורה בלתי נתפסת ממש.

דוגמא נוספת: במהלך השבוע שאלתי שני מכרים שונים, בשני איזורים שונים של העיר, איפה כדאי לי לעשות קניות (אוכל), כל אחד מהם המליץ לי על איזה סופר מקומי, ובתוספת האמירה: "הם בסדר, התוצרת שלה טובה וסבירה מאוד". הם לא אמרו: "המחירים שלהם נמוכים" או "לא מחכים שם דקה בתור" או לא שום סיבה שישראלי היה נוקב אם היו שואלים אותו באיזה סופרמרקט כדאי לעשות קניות, אלא את הסיבה האמיתית לקנות במקום כלשהו: היכן שהתוצרת טרייה ואיכותית. המחיר והשירות והשאר זה הכל קשקוש יחסית לדבר האמיתי: איכות המזון.

דוגמא שלישית: הבאגט. בפריז, זאת יש לדעת, יש בולונז'ר כל 300 מטר, ואם בעל המאפייה יוצא לחופש באוגוסט, עליו לרשום בפירוש מהן המאפיות האחרות באיזור הפתוחות באותו הזמן. יש להם אחריות, זה דיני נפשות ממש. והצרפתים קונים בבוקר, ושוב בערב, לחם או באגט חם וטרי. איכות הבאגטים משתנה ממקום למקום ויש כאלה שנראים ומרגישים כמו לחמניה מוכנה מראש של פילסברי ויש כאלה שאתה אומר: "וואללה". זה שאני לא אוכל דגנים, את זה אתם יודעים מזמן, אבל בכל זאת, לנסוע לפריז ולא לאכול לחם צרפתי זה כמו לא לבקר במוזיאון הלובר. זה פשוט לא מנומס. אז חלק מהחופש הוא העובדה שהרשיתי לעצמי (ובכיף) לאכול באגטים השבוע. אכלתי אותם תחת שכבה עבה עבה של חמאה-צהובה-וטעימה-מפרה-אוכלת-עשב וכך הרגשתי בריאות מחליקה יחד עם השאור... (זה לא משנה את התפיסה שלי לגבי דגנים וזה לא יהרוג אותי ובכלל, אין שום בעיה לאכול מה שיש מפעם לפעם, כל זמן שזה עושה לכם טוב. זו לפחות דעתי. תחיו, חברים). אז בקיצור, מתחת לבית "שלנו" השבוע, היתה מאפיה כזו של "artistan bolongerie" שזה אומר אופה-אמן. ובכל מאפיה שמכבדת את עצמה יש חוץ מהבאגט הלבן הרגיל (שעולה בדרך כלל 90 סנט), גם באגט קטן יותר ובאותו המחיר שנקרא Traditionel, והוא הבאגט המסורתי, או לפחות הוא הפרשנות המקומית של האופה למהו באגט מסורתי. באגט כזה לעולם יהיה אם קונים אותו אצל אופה עם מסורת רצינית של אפייה, בעל שלושה מאפיינים עיקריים: הוא יהיה מקמח טחון גס (לא קמח לבן), הוא יתפח לא משמרים אלא ממחמצת (ולכן יהיה מעט חמצמץ) והוא יעבור התפחה ארוכה מאוד (ויהיו בתוכו בועות גדולות). הבאגט הזה מוכן בשיטות כמעט מסורתיות המבטלות חלק גדול מהרעילות הטבעית של החיטה. הן ההתפחה הארוכה, והן ההתססה של המחמצת מנטרלות חלק מהגלוטן. זה עדיין לא מאכל קדמוני (לא התבלבלתי) ולא מאכל רצוי אבל הוא גם יהיה טעים מאוד. מאוד טעים (בעיקר עם חמאה כנ"ל, אבל גם עם כל גבינה 40% ומעלה). אז בקיצור, בבולונז'ר הזה הספציפי היה במשך רוב שעות הבוקר ובשעתיים הראשונות של הערב תור של לפחות עשרה אנשים שממתינים מחוץ למאפייה (כלומר בנוסף לאנשים שעומדים בתור בתוך המאפיה). וזה רק בשביל באגט שיש לו תחליף, כאמור, כל 300 מטר.

אז אם מתבוננים על הפרדוקס הצרפתי עליו כתבתי, דרך העיניים של העגבניה, הבאגט והסופרמרקט, אפשר להבין קצת יותר למה הצרפתים בריאים, יחסית, ולמה זה לעולם לא יעבוד בישראל ובשאר העולם המערבי. וזאת עוד לפני שהזכרתי את המגוון העצום של המזון, את האסתטיקה הבלתי נתפסת של כל ערימת שזיפים בשוק, את כמויות היין הנצרכות ביום.

כי,

הצרפתי מקדש את ההווה ואת המזון אותו הוא צורך.

רק לצורך הדוגמונת הנוספת, אז בדירה אחרת של חברים בה ביקרנו יש את כל מדריכי מישלין של צרפת משנת 1969 ועד 2011 (מי שאיכשהו לא יודע, מדריך משלין הוא התנ"ך האולטימטיבי לדירוג איכות המסעדות בצרפת), ועוד משהו כמו 50 אינציקלופדיות בישול (לא ספרי בישול אלא אינציקלופדיות, עבות לאללה, מלאה כתוב, בלי תמונות). וזה בדירה קטנה.

המזון הוא המלך.

הטריות של המזון היא ראשונה במעלה.

המזון הוא בצורה של מוצרי יסוד בלבד.

הצרפתי יעמוד בתור ארוך כדי להשיג את המזון המשובח ביותר וישלם הון שלא תמיד יש לו רק כדי להשיג את האיכות הגבוהה ביותר. הוא ישתמש בקרם פרש (שמנת חמוצה עם 30% או 40% שומן), בחמאה, בשומן מהחי ולא בשום תחליפים תעשייתיים או מודרניים. הוא יאכל דגים ובשר טריים, וגבינות שמיוצרות בתהליכים מסורתיים ועיזים או פרות אוכלות עשב. המזון שהם צורכים הוא הטוב ביותר שיש בטבע ולא נכנס להם הביתה שום דבר שריח קלוש של מודרניות או תעשיתיות נדבק בו. ושכחתי לומר שהצרפתי יערוך את הקניות שלו בכל יום, ואפילו כמה פעמים ביום, רק כדי שהכל יהיה נכון ומושלם וטרי.

אז נראה לי שאם שומרים על העקרונות האלה (מוצרי יסוד בלבד, איכות חסרת פשרות, טריות, בישול יומי), אפילו אם נכנסים לכם דגנים בתפריט, הסיכויים הם להשאר בריאים.

אבל בדיוק בגלל זה, השיטה הזו לא תעבוד לעולם בישראל. מי מאיתנו יכול לעמוד בתור פעמיים ביום? מי מסוגל לעשות קניות כל יום? מי מסוגל לכתת רגלים רק כדי למצוא את העגבניה "הנכונה" לסלט של הערב (לא רק פעם אחת כשבאים אורחים, אלא כל יום, כל החיים)?

אני לא כזה. אני לא צרפתי, אבל אני עדיין יכול להעריך את זה, ויכול להנות מהאוירה ומהכבוד שרוחשים שם למזון.

חזרתי לארץ, וכאן לא אמצא שום באגט ששווה להתעורר בשבילו בבוקר, ואפילו חמאה ראויה כדי למרוח מלמעלה, לא פשוט למצוא.

אני חזרתי לשגרה.

אה-רוואוור פריז.

By מר קדמוני with 4 comments

אני בחופש

זו הסיבה לדומיה כאן.

שבוע הבא חוזרים לשגרה.

ארווא'ר (להתראות בצרפתית)

By מר קדמוני with No comments