אז הנה כמה מחשבות כדי לנסות ולעבור את היום
הזה טוב יותר:
כעס. כאן בתאילנד כעס הוא לא דרך חיים. אנחנו הישראלים שמשתגעים שמישהו חותך אותנו בכביש, שרותחים כשמישהו חושב אחרת מאיתנו, ויוצאים למלחמת חורמה אם אומרים לנו משהו מעצבן, יש לנו מה ללמוד. בודהא מת לפני כ 2500 שנים אבל רוחו חזקה מאוד כאן. תהיו אדיבים ונחמדים אחרת הקארמה תחזור אליכם, וקארמה, כמו שכולנו יודעים is a bitch. לפני 2000 שנה הפילוסוף הסטואי סנקה, כתב שלכעוס על דברים זה מיותר ולכעוס על דברים שאין לך שליטה עליהם זה שגעון גמור. אנחנו יכולים לנסות לכעוס פחות. כולנו. היום ובכל יום.
לא ליצור מפלצות. כשאני קורא את הדיווחים ורואה את החדשות (התנתקתי, אבל לא לגמרי. סורי), נראה שיש פה מאבק בין אורקים לטרולים. שיש איזה מאבק אפי מסרטי שר הטבעות כשבשני הצדדים ניצבים גדודים גדודים של מפלצות אפלות, חורשות רע וזוממות רשע. כל צד מתאר את הצד שמנגד במונחים אפוקליפטים, דמוניים, מעוררי בעתה. כאילו שכחנו שכולנו אכלנו יחד מאותו המסטינג, שלמדנו יחד באותה אוניברסיטה, שאנחנו מתאמנים יחד במכון ועובדים יחד על אותו קוד וקונים זה מזה בגדים ועגבניות, ועוצרים זה לזה במעבר חציה ועוזרים זה לזה, אם אנו רואים מישהו בצרה. אין פה מפלצות. שני הצדדים, כך נראה לי, עובדים ככל יכולתם להדגיש שאין סימטריה. "ההם מנוולים אמיתיים, אצלנו יש תופעות כאלה רק שוליים" אומרים אשכרה כולם. וואללה חלאס. אין מפלצות, גם לא מתחת למיטה. יש לי זכות הצבעה כבר יותר מ 30 שנה ובי נשבעתי שמעודי לא חשבתי שביבי או מיכאלי או ליברמן או אפילו דרעי הם לא פטריוטים ישראליים. למרבה התדהמה זה משפט שכבר לא לגיטימי לומר בחלקים הולכים ונרחבים של העם. חברים, בבקשה, אל תגידו לי "אבל ההוא". לא. מצטער, אין פה מפלצות.
לראות את הצדק בצד השני. פעם הייתי בקורס מו"מ בקליפורניה, עם פרס לזוכה. ארץ האמיצים והאדיבים. וואללה באתי לשם עם כל הראבאק בעיניים וקדימה הסתער וידעתי שאני הולך לקחת את הפרס. אבל מאבקים לא תמיד מתרשמים מהנחישות שלך, אלא מהיכולת שלך להבין את הצד השני. סון-צו וקלאוזוביץ' כתבו על זה ספרי מלחמה לפני מאות ואלפי שנים. ספציפית אז בקליפורניה למדתי בדרך הקשה שם שעם חיוך והקשבה אוכל להצליח הרבה יותר. הייתי צריך לגייס את כל מאודי כדי להשתחרר, ולו במעט מהישראליות הנוראית שלי. מאז אני משתדל. לא חייבים להסכים עם הצד השני כדי להיות מסוגלים להבין אותו, לראות שיש בדבריו גם אמת. לצערי, התרבות שלנו לא מאפשרת לרובנו את זה. אני מבקש: תנסו להקשיב, לא כדי להשתכנע, אלא כדי שתהיו פחות כועסים, כדי שתראו פחות מפלצות זוחלות סביב, ובעיקר כדי שתהיו בריאים יותר ושלווים יותר.
אתגרו את עצמכם. לכאורה, כולנו מוכנים תמיד
לאתגר: קדימה, תן לי את זה. נכון? אז זהו, כשהדברים מתקרבים לרעיונות ולא
למשימות פיזיות, כולנו, כך נדמה, נעשים שפנים. אנחנו מוכנים לכל אתגר פיזי אבל
מתרחקים כמו מאש מאתגרים על עמדות ודעות. כי לשנות את דעתך, זה הרבה יותר מפחיד. יום
אחד אתה אדם א' ולמחרת אתה הופך לאדם ב' שעד עתה היה שנוא נפשך. אז מה זה אומר
עליך עד עתה?
כדי לא להקריס את הדעה שלי על עצמי ולגלות שטעיתי
כל השנים, אנשים מעדיפים להמשיך לחיות בטעות. אז לא. זה לא נכון. לעולם יהא אדם
סקרן וחקרן. תאתגרו את עצמכם מנטלית ורעיונית. תקראו. אל תקבלו כל מה שאומרים
כתורה מסיני. הסקרנות הרגה את החתול אבל היא עשתה אותנו האנשים שאנחנו. ואם טעינו,
אז טעינו. נשמח בלמידה ולא נקדש את הבורות.
דונו בגופם של דברים (ולא בגופם של אנשים). אני שוב ושוב נחרד מהאטימות שאני מקבל מחברי כשאני ממליץ להם לקרוא משהו שמנוגד לעמדה הפוליטית שלהם. "לקרוא ספר של רוטמן? השתגעת, הוא הרי פשיסט?" או "לקרוא כתבה מעיתון הארץ? זו שנאת ישראל". הדברים כמובן הקצינו הלאה מכך, ואנשים מחרימים ספרות ואומנות שלא קשורים לנושא שבמחלוקת רק כי היוצר הוא עמוס עוז, או גלית דיסטל, או מייקל ג'קסון, או מישהו מהמאה ה 18 שכנראה היו לו עבדים. כך לא לומדים כלום. כך נשארים לכודים בתיבת תהודה מצומצמת ומעוותת של "האנשים הנכונים". סורי, אין אנשים נכונים. יש מגוון דעות ורעיונות המשתנים באינספור נושאים. ואם קשה לכם לסבול מישהו, זו עוד סיבה דווקא לקרוא אותו, לשמוע אותו. ממש להקשיב לה. לא כדי להתעצבן אלא כדי להבין שיש בו יותר מהפלקט השטוח שעשיתם ממנו. ו"הוא" יכול להיות כל אחד, בכל צד.
לא הכל טמון באחר. כן כן אני יודע שלא השתכנעתם ועדיין האחרים הם המנוולים והרשעים. אבל מה איתך? מה את/ה עשית היום? לא כנגד האחר, אלא לטובת כולם? איזה טוב עשיתי היום? אולי חייכת למישהו? אולי לומר תודה גם כשלא חייבים, אולי הקדמת שלום לכל אדם, אולי הרגעת במקום ללבות, ברכת במקום לנקום, חיבקת במקום לרחוק. זה לא קשור למאבק פוליטי, זה קשור לך עצמך. לחיים שלך בעולם הזה. הטוב מביא טוב. החיוך מחזיר חיוך. מענה רך ישיב חימה. לפני שאנו רצים לתקן את העולם, יש יסוד טוב לחשוב שכדאי שנתחיל בלתקן את עצמנו. אני משתדל לעשות זאת, אבל, דוגרי, זה הכי קשה בעולם.
לעצור ולהרים מצפן. אחרי כל המילים הקשות,
והאיומים משני הצדדים (כן כן אני יודע שכל צד אומר "זה לא סימטרי".
בדיוק בגלל זה הכל סימטרי להפליא), כדאי לזכור לאן אנו הולכים. לאן אנו רוצים להגיע.
אני רוצה את המדינה שלי, את החברים שלי מעשרים ומשהו שנות מילואים, את העובדים
איתי, שמגיעים מכל קצה אפשרי של החברה, את השכנים שהיו לי בישוב דתי בגליל ואת
השכנים שיש לי במגדל בתל אביב, על איש מהם איני מוכן לוותר. וכמו ילד אני חוזר
לשיעור של כיתה א' (או אולי היתה זו כיתה ד') אז למדנו על
קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. והנה
אנחנו חוזרים על אותה אוולת היסטורית, בה שני הצדדים נעלבו זה מזה, אולי בצדק,
אולי שלא, זה כלל לא משנה. בראיה היסטורית, "האשמה" היא קטנה וזעירה ומגוחכת
לאור התוצאות. ולא היה זה אלא משל. החורבן הוא אמיתי אבל לעומתו כל הסיבות תמיד
יהיו מטופשות וקטנות בדיעבד.
ומה זה אומר
בפועל?
שאם כל צד יהיה
מוכן לבחון את רעיונותיו, שיהיה מוכן להקשיב ולשמוע את האחר, שיהיה מוכן לכבד דעות
אחרות, שלא יחפש שדים ולא ימצא מפלצות, שנעשה כל יום מעט טוב והרבה ישר, נוכל
להגיע למקומות שאנו רוצים להיות בהם.
הלוואי ואשמע
את עצמי, ואיישם לפחות חלק.
תהיו לי בריאים
דעאל
2 הערות קוראים:
כתבת יפה, כהרגלך, ואפילו הסכמתי עם חלק מהנקודות - אבל - אני, ואני בטוח שעוד הרבה כמוני, לא רואים את הצד השני כמפלצות ולא כשדים, ובטח שלא את הבוחרים. לא צריך להגחיך ולהקצין בשביל להעביר נקודה.
הבעיה זה עם רוב הנבחרים שכרגע שולטים, וכן, יש שם לא מעט מנוולים (אפילו עבריינים, לפי כל קנה מידה ואמה מוסרית).
ולשיטתך - אף פעם לא צריך לכעוס? גם אחרי שהקשבנו, ואתגרנו את עצמנו, וניסינו לראות את הצדק? ובאמת שאני מנסה - ואחרי כל זה ועדיין אנחנו משוכנעים בדבר - מותר להרים קול צעקה?
מתישהו צריך להגיד די, עד כאן. ומותר לכעוס. ומותר להילחם. וצריך. וחשוב.
ודאי שאפשר גם לכעוס מדי פעם, אחרת לא היינו אנושיים אלא מוארים כבודהא... העניין הוא שאנשים כיום *מקדשים* את הכעס. הם אפילו כועסים על מי שמוכן לא לכעוס. יש חרון אף יוקד וקדוש. זה כבר מזמן הפך למסע צלב (וכל צד נושא בו את הצלב שלו). העניין הוא שכאשר הכעס מניע את הפעולות, אין שום סיכוי להקשבה, ללמידה או להגעה לעמק השווה. אז מחאה וקול צעקה מדי פעם זה חשוב, אבל אם תדמיין כי הצדק נמצא רק בכיסך, אתה עלול לגלות שכיסך שלך מלא חורים.
הוסף רשומת תגובה