"האמת, זה בלתי נתפס" הנה לכם צירוף מילים שהפך לכמעט קלישאה תוך ארבעה ימים בלבד, כי אין אדם שלא פותח כל שיחה בנושא תקיפת ישראל באיראן במילים הללו. זה אכן בלתי נתפס. כולנו היינו בצבא, וידענו שיש לנו כח, ותמיד ידענו שאנחנו הטובים, ומעולם לא פקפקנו באיכויות הנדירות של עם ישראל. ועדיין, כל אחד מאיתנו, כשהוא מתבונן בעוצמה, ביעילות, במהירות, ביצירתיות ובהישגים שצברה מדינת ישראל בתוך ימים בודדים - מתמלא בפליאה והתרגשות, בהשתאות ובהתרוממות רוח.
לא צריך להיות
מומחה במלחמות, לא מנתח מערכות נשק, לא אקס-גנרלית ולא חייל כדי להבין שאנו עדים
למשהו חסר תקדים בעוצמתו ובהיקפו. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" הוא
שם המבצע אבל הוא גם תיאור שירי ומדויק של התחושה הלאומית. קמנו מאפר השבעה
באוקטובר, והנה אנו אריה, ודבר בממלכת החי לא יכול לו.
גם לצבאות העולם
יש חיל אוויר. ולכולם יש אגפי מחקר ומודיעין, חטיבות מבצעים וכלי לחימה, מערכות
הגנה ואמצעי תקשורת, אנשי קבע וסדיר וממשל ויועצים לרוב. לא המצאנו כלום. ובכל
זאת, מה פה שונה? מה מרגש אותנו כל כך?
אני רוצה להציע
שאנו מזהים פה בחוש משהו נדיר ביותר: מימוש מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל.
לכולנו יש
פוטנציאל. נולדנו עם הגנים שקיבלנו מהורינו, ועם האפשרויות שהציעה לנו הסביבה בה
צמחנו, ועם האופי הסגולות האישיות בדרך הפרטית אותה סללנו לעצמנו.
העניין הוא שרק
לעתים נדירות חי אדם למלוא הפוטנציאל הגלום בו. פוטנציאל היא מין מילה חמקמקה ומסתורית.
אולי מעין גרעין פנימי שיכול וצריך להתבטא בשלל אופנים, אבל אין איש יודע כיצד. אין
רשימת מרכיבים או השגים נדרשים מהפוטנציאל הזה. ואין גם כל דרך לדעת "אובייקטיבית"
האם ממשת את הפוטנציאל שלך או לא. או האם הפוטנציאל הזה, ואופן מימושו, משתנים
לאורך הזמן. אני למשל, בכל שנה ושנה, מכיתה א' ועד סוף התיכון, הייתי מקבל תעודת
הערכה בה כתוב: "הילד מוכשר אך לא ממש את הפוטנציאל שלו". אני בטוח שאני
לא היחיד. ועם כמה שהתקדמתי מאז בחיים, יש מצב שהתעודה הזו עדיין בתוקף.
פוטנציאל אנושי
הוא רב-תחומי ורב-ממדי: אולי כלולה בו חתונה?
אולי העמדת צאצאים?
מה עם להיות אדם טוב ומועיל לחברה? אולי להיות יצירתי? להיות אלוף העולם במשהו? להיות
החייל הכי טוב במחלקה? היזם הכי מצליח כלכלית? המדינאי הכי מוצלח? הזמרת הכי
אהובה? האדם הפשוט הכי-שמח-בחלקו? האמת היא שאיננו יודעים. כל התשובות
נכונות, ואף אחת מהן אינה נכונה וודאי שלא בלעדית. הפוטנציאל הוא אישי ופנימי,
דינמי ומשתנה. יכול אדם להצליח מאוד בתחומים מסוימים, ולהיות רדוף שדים ומכורסם
מתסכול, באחרים. הפוטנציאל הוא מסתורי ורב-פנים, ורק האדם עצמו יכול לדעת האם הוא
מתקרב למיצוי יכולותיו היום והאם יפרוץ אותם שוב, מחר.
אבל כשאנו באים
לשפוט ארגונים, אולי קל יותר הדבר. ומול עינינו קרה הדבר הנדיר: אנו רואים כי
מדינת ישראל הגיעה השבוע למיצוי מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל הבטחוני שלה. מכונה
בה אינספור חלקים ואנשים, מצליחה להוציא מהכוח אל הפועל תכנית יצירתית ונועזת, במקצוענות-על,
באפס תקלות, וברוח אדירה, על פני אינספור זירות ומורכבויות. על כורחך מיצוי כזה
מעורר בך ענווה וצניעות. אנחנו, והעולם כולו, "מורידים את הכובע" מול
היכולת הזו, הנדירה, המדהימה.
אך פטור בלא
כלום אי אפשר. אתה רואה זאת ומיד עולות בך שתי שאלות:
- הכיצד זה יתכן כי יש לנו יכולת
כה אדירה, ורק לפני פחות משנתיים הדגים לנו אותו ממסד מדיני-בטחוני את ההיפך
הגמור, את תמונת הראי, ובמחיר דמים נורא: בזבוז נוראי של הפוטנציאל לטובת זחיחות
ורשלנות, התעלמות ואדישות. הכאב גדול שבעתיים כי לא נפגענו כה אנושות בשל
יכולת נמוכה אלא הפסדנו בקרב עוד טרם שהמחבל הראשון חצה את הגבול- בקרב מול
עצמנו, בזריקה לפח של פוטנציאל לא ממומש.
- איפה אני. האם גם אני חי באופן
בו הפוטנציאל שלי מוקרב על מזבח הנוחות והיהירות או שאני מנסה לחיות כך שאמצה
את הפוטנציאל לקחת את עצמי ואת סביבתי לגבהים חדשים.
לטעמי, במתקפה
באיראן, אנו רואים את מחזור החיים של עוף החול הישראלי. שנשרף באש יהירותו, ושצמח
מן האפר בעוצמת רוחו.
השריפה הראשונה
היא תולדה של זניחת הפוטנציאל לטובת יהירות, מלחמות פנימיות, ונוחות. אבל האש חשפה
עד לעצם את הפוטנציאל הגלום בנו, ועתה, הפלאנו לממש אותו ולהקרין את עוצמתו סביבנו.
אני מקווה ומאחל
לעצמי שאשכיל לשמר את תחושת ההתרגשות הזו ולקחת ממנה אל עצמי, ואל המצפן הפנימי
שלי. לקחת דוגמה אישית מאותם אלפי לוחמים וטייסים אלמונים, שפניהם לעולם יטושטשו, העושים
את כל זה למען האהבה, למען העם והארץ, ולא לשום צורך אישי.
ואני מקווה
ומאחל לכולנו שכעם, כמדינה, כחברה, נשכיל לשמר את היכולת המופלאה הזו להתרומם אל
מעבר לקטנוני וליהיר, מעבר למריבה ולאדישות, אל גבהים חדשים, אל תיקון עולם –
במובן המקראי העמוק ומלא-הנס שהעברית יכולה להציע.
אבל המשימה היא
על כתפינו שלנו. של כל אחד ואחת מאיתנו. ולא על כתפי איש זולתנו.
יחד נבנה פה
עתיד טוב יותר לכולנו.
יש לנו את מלא הפוטנציאל. הוכחנו זאת זה עתה.
0 הערות קוראים:
הוסף רשומת תגובה